להלן פסק דין בנושא ביטוח מקיף לרכב כבד: חב' מץ אלקטרוניקה (1989) בע"מ (להלן - התובעת), הגישה תביעה כספית על סך 29,814 ₪, נגד אריה חב' לביטוח בע"מ (להלן - הנתבעת או חב' הביטוח), בגין אי תשלום תגמולי ביטוח. תמצית טענות התובעת התובעת היתה בעלים של משאית מתוצרת מאן, שמספרה 15-214-13 (להלן - המשאית), אשר היתה מבוטחת בזמנים הרלוונטיים לתביעה אצל הנתבעת בביטוח מקיף לרכב כבד. פוליסת הביטוח, שהופקה לתובעת ביום 9.12.01, כללה ביטוח למשאית בסך 112,500 ₪ וביטוח לרכיבים הנלווים (ארגז כולל שלטים ודופן הידרואלית) בסך 47,500 ₪ ובסה"כ, 160,000 ₪. דמי ההשתתפות העצמית שנקבעו בפוליסה הועמדו על סך 6,135 ₪. ביום 4.9.02, התרחשה תאונת דרכים במעורבות המשאית, אשר ניזוקה קשות. ביום 11.09.02, בדק שמאי מטעם הנתבעת את המשאית וקבע, כי המשאית יצאה מכלל שימוש. עוד נקבע על ידי השמאי, בין היתר, כי עלות תיקון הארגז היא בסך של 18,000 ₪ וכי הפיצוי לדופן ההידראולית יקבע על פי הצעת מחיר שתוגש לשמאי. התובעת הגישה הצעת מחיר לדופן ההידראולית על סך 13,800, בתוספת מע"מ. מעבר להגשת הצעת המחיר, לא היה בין הצדדים כל דין ודברים בעניין. ביום 5.12.02 או בסמוך לכך, התקבל במשרדי התובעת שיק על סך 102,107.76 ₪ ולא על סך 138,165 ₪ בהתאם לחישוביה. ביום 8.01.03 או בסמוך לכך, התקבל במשרדי התובעת שיק נוסף על סך 9,950 ₪. סכום הפיצוי הכולל שניתן לתובעת הגיע לסך של 112,056.76 ₪. סכום הנמוך מהפיצוי המגיע לה על פי חישוביה. לאחר פניות חוזרות ונשנות לנתבעת הומצאו לתובעת דו"חות שמאי המפרטים את הסכום ששולם. מהפירוט עולה, כי הנתבעת קיזזה סך של 10,393 ₪, ללא כל נימוק. כמו כן הסתבר, כי עבור הארגז ניתן לתובעת פיצוי על סך 9,950 ₪ ולא סך של 18,000 ₪, כפי שמורה תרשומת השמאי מיום 11.09.02. בנוסף, הנתבעת לא פיצתה את התובעת על הדופן ההידראולית בטענה, שאיננה מבוטחת, וזאת למרות קביעת השמאי הראשון. תמצית טענות הנתבעת התביעה התיישנה. בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981 (להלן - חוק חוזה הביטוח) נקבע מפורשות, כי תקופת ההתיישנות היא שלוש שנים לאחר קרות מקרה הביטוח. במקרה דנן, מקרה הביטוח ארע ביום 4.9.02 ואילו התביעה הוגשה ביום 3.11.05. מטעם זה, יש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנותה. מבלי לגרוע מטענת ההתיישנות, התביעה טרדנית וקנטרנית. התובעת מנסה להתעשר שלא כדין על חשבונה של הנתבעת, כאשר דרישותיה, ובין היתר הדופן ההידראולית, אינן מכוסות במסגרת פוליסת הביטוח. הנתבעת אכן פיצתה את התובעת בסך של 112,057 ₪, כאשר הייתה מחויבת בתשלום סכום זה על פי פוליסת הביטוח. התובעת לא ניכתה מתביעתה חוב דמי ביטוח, שהיתה חייבת לנתבעת. בנוסף, התובעת מסתמכת על דו"ח שמאי מטעם "מימון חברה לשמאות וסקרים בע"מ" ואולם דורשת היא סכומים מעבר לאמור בחוות דעת זו. מטעם התובעת העיד מר גדעון עידן. מטעם הנתבעת העיד מר אליקים ניצן (להלן - שמאי הנתבעת). ב"כ הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב. יצוין, שב"כ הנתבעת טען בסיכומיו טענות חדשות שלא נטענו בכתב ההגנה ולפיכך, לא ניתן להתייחס אליהם בפסק הדין, התחום במסגרת שנקבעה בכתבי הטענות. דיון בענייננו שתי שאלות עיקריות לדיון. הראשונה, האם התביעה התיישנה או האם היתה הודאה בזכותה של התובעת לפיצויים ומרוץ ההתיישנות החל מחדש. השאלה השנייה היא, האם התובעת זכאית לתגמולי ביטוח נוספים בסך של 29,814 ₪, עבור הנזקים שנגרמו לארגז ולדופן ההידראולית, כטענתה. טענת ההתיישנות סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, קובע תקופת התיישנות מקוצרת של שלוש שנים מאז קרות מקרה הביטוח. התאונה אירעה ביום 4.9.02 בעוד שכתב התביעה הוגש ביום 9.11.05. לטענת הנתבעת, האירוע הביטוחי התרחש למעלה משלוש שנים טרם הגשת התביעה ועל כן, התביעה התיישנה. לטענת התובעת, מרוץ ההתיישנות מתחיל בעת ששילמה הנתבעת חלק מהסכום על ידי מתן שיק לפקודת התובעת ולכן, טרם חלפה תקופת ההתיישנות (סעיפים 6 ו-7 לכתב התשובה לכתב ההגנה). המחלוקת בין הצדדים לעניין ההתיישנות מתמקדת בשאלה, ממתי יש למנות את מרוץ תקופת ההתיישנות המקוצרת, האם מקרות האירוע הביטוחי או ממועד התשלום החלקי ששילמה הנתבעת, במובן סעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 (להלן - חוק ההתיישנות). סעיף 9 לחוק ההתיישנות, שכותרתו "הודאה בקיום זכות", קובע כדלהלן: "הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה." סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, שכותרתו "התיישנות", קובע כדלהלן: "תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח. בסעיף זה, "הודאה" - למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות." ככלל, תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, חלה אך ורק על תובענה לתשלום תגמולי ביטוח. כלומר, ניתן להחילה באופן מצומצם במסגרת מערכת היחסים בין המבוטח למבטח בלבד ואין היא חלה על זכויות תביעה שיש למבוטח כלפי מבטחו מכוח הדין הכללי, כגון הפרת החובה לנהוג בתום-לב בעת ניהול המשא ומתן, הפרת חובת הזהירות, הפרת חובת הנאמנות וכיו'ב. עילות אלה הן בנות תביעה תוך תקופת שבע השנים שבחוק ההתיישנות. (ראו: י' אליאס, דיני ביטוח, כרך ב', התשס"ב- 2002, עמ' 753; ע"א 3812/91 ברברה גרייס נ' אריה "חברה ישראלית לביטוח בע"מ", פ"ד מח(3) 441). סעיף 9 לחוק ההתיישנות מהווה חריג לתקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח ומקום בו יוכח, כי ניתנה על-ידי הנתבעת הודאה בכתב בדבר קיום זכות התובעת, יחל מניינה של תקופת ההתיישנות מחדש, מיום מתן ההודאה. "סעיף זה דורש שהודאת הנתבע תכיר "בקיום זכות התובע", כלומר בקיום "הזכות" אותה הוא תובע בבית המשפט. לכל הפחות צריך שהנתבע יודה בקיום כל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זאת, כך שניתן וצריך יהיה להסיק כי הנתבע מודה, לא רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות ..." (ע"א 1017/91 פסח משה ו-51 אח' נ' הכפר הירוק ע"ש לוי (פסקה 8). "ההודאה חייבת לבוא מצד הנתבע וכי צורת המסמך המכיל לכאורה את ההודאה צריכה להעיד על היותו של המסמך "הודאה"... תוכן המסמך צריך ללמד במפורש על הודאה בקיום הזכות הנתבעת בבית המשפט. לכל הפחות, כך נקבע, על המסמך להעיד על כך שהנתבע הודה בכל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זאת, כך שניתן וצריך יהיה להסיק כי הנתבע מודה, לא רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות". (רע"א 9041/03 בטחיש נ' מדינת ישראל משרד הביטחון (אתר נבו)). בענייננו, אירוע התאונה התרחש ביום 4.9.02 והתביעה הוגשה ביום 03.11.02. אם כי, רק ביום 5.12.02 התקבל במשרדי התובעת השיק הראשון על סך 102,107.76 ₪ וביום 8.01.03, התקבל במשרדי התובעת שיק נוסף על סך 9,950 ₪. כמו כן ביום 28.8.02, הוצא מטעם הנתבעת מכתב בו ציינה, כי הדופן ההדרואלית אינה מבוטחת על ידה, וזאת בניגוד גמור לתרשומת השמאי מיום 11.09.02 (נספח ב' לתצהיר התובעת). ניתן לומר, כי רק במועד הוצאת המכתב, הסתיימו למעשה ההליכים בין הצדדים באופן סופי והעלאת טענת ההתיישנות מצד הנתבעת, יש בה משום חוסר תום לב. ניכר, כי עד מועד קבלת הפיצוי הראשוני ביום 5.12.05, התובעת לא ידעה למעשה, כי הנתבעת אינה מתכוונת לפצותה על מלוא נזקיה. מר גדעון עידן (להלן - מנהל התובעת) העיד, כי "בערך מספר חודשים, אולי חודש דצמבר 2002, קיבלתי פעם ראשונה תשלום חלקי על חשבון הנזק ואז דיברתי בהתחלה עם חברת הביטוח, מדוע אני לא מקבל את מלוא הנזק והפנו אותי לשמאי ... דיברתי עם השמאי והוא אמר שלגבי המשאית הוא יתן שמאות ויעביר לחברת הביטוח." (עמ' 5 - 6 לפרוטוקול). התובעת מצרפת עותק מהתרשומת הראשונית, שנכתבה על ידי שמאי מטעם הנתבעת (נספח ב' לתצהיר התובעת), כאשר לטענתה, עיון בתרשומת מעלה, כי עלות תיקון הארגז היא 18,000 ₪ וכי הפיצוי בגין הדופן ההידראולית יקבע על פי הצעת מחיר שתוגש לשמאי. לטענת התובעת, בשלב זה האמינה, כי לאחר הגשת חוות הדעת בעניין הדופן ההידראולית, תשלם לה הנתבעת את מלוא הנזק, הן בגין הארגז שניזוק והן בגין הנזק שנגרם לדופן ההידראולית. בפועל ניתן לה פיצוי עבור הארגז על סך 9,950 ₪ בלבד, ללא כל נימוק או הסבר המניח את הדעת, כאשר עבור הדופן ההידראולית לא ניתן לה כל פיצוי. התרשומת מטעם השמאי הראשון יצרה מצג לפיו, תגמולי הביטוח ישולמו במלואם. בנסיבות אלה, העלאת טענת התיישנות כעת, לאחר ששילמה סכום חלקי, מהווה חוסר תום לב. "משהודה הנתבע בקיום הזכות נדחה מועד תחילתה של תקופת ההתיישנות ליום מתן ההודאה. כאשר מתקיים דין ודברים בין הצדדים לאחר התרחשותו של מקרה הביטוח עשויה להיות חשיבות להוראת סעיף 9. אין לייחס למבטחת הודאה בזכותו של המבוטח כשהיא דוחה באופן חד משמעי את תביעתו, אולם כאשר הדחייה אינה מפורשת יש לבחון אם ניתן לראות בתגובה כלשהי של המבטחת לפניות אליה משום הודאה בקיום זכות. המבוטח אינו חייב להצביע על הכרה מפורשת בזכותו: די בכך שיראה כי אדם סביר במצבו היה מסיק ממצגי המבטחת הכרה בחבותה. תחולתו של סעיף 9 תלויה אפוא בפירוש הנכון של מצגי המבטחת, בשים לב לנסיבות המקרה." (ש' ולר, חוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981, כרך שני, 2007, עמ' 673). עיון בתרשומת שהוגשה מעלה אם כן, שאדם סביר בנעליה של התובעת היה מסיק, כי יקבל את מלוא הפיצוי. משהגיע השיק הראשון על סך 102,107.76 ₪, הנמוך משמעותית מהתרשומת שהוגשה, ללא כל נימוק הרי, שיש לקבל את טענת התובעת שניתן לראות, לכל המאוחר, בשיק הראשון מיום 5.12.05, את המועד בו יחל מרוץ ההתיישנות, שכן התובעת חולקת על הסכום ששולם. זאת ועוד, "נוכח חשיבותה של זכות הגישה לערכאות והמגמה לשמר את זכויות התובע שנפגעו, נוטה בית משפט זה ככלל לצמצם את היקף פרישתו של מוסד ההתיישנות ... אולם הצמצום הוא כמובן רק בנסיבות המתאימות לכך. נסיבות כאלו מתקיימות, למשל, כאשר היה הצדק סביר להשתהות בהגשת התביעה, כאשר לא נפגעה זכותו של הנתבע להתגונן מפני התביעה וכאשר אין פגיעה באינטרס הציבורי לסיים מחלוקות." (רע"א 9041/03 בטחיש נ' מדינת ישראל משרד הביטחון (אתר נבו)). בענייננו, מדובר ב"איחור" של כחודשיים בלבד, היה הצדק סביר להשתהות בהגשת התביעה, לא נפגעה זכותה של הנתבעת להתגונן מפני התביעה ואין פגיעה באינטרס ציבורי כלשהו. לאור האמור, התביעה הוגשה במועד ואני דוחה את טענת ההתיישנות. האם שילמה הנתבעת את מלוא התגמולים כמתחייב מפוליסת הביטוח דופן הידראולית: לטענת הנתבעת, הדופן ההידראולית לא היתה מבוטחת על ידה והתובעת אינה זכאית לקבל פיצוי בגינה (סעיף ג' לכתב ההגנה, סעיף 50 לסיכומיה). מנהל התובעת מפנה למכתבה של הנתבעת מיום 28.8.02 בו נכתב, "הרינו להודיעכם כי בתביעה הנדונה לא שולם עבור רמפה הידראולית שהיתה מותקנת במשאית היות ולא היה כיסוי בפוליסה הנ"ל". התובעת מגיבה לאמור בטענה לפיה, הדופן ההידראולית מבוטחת, כאשר אין חולק, כי הציוד הנלווה מבוטח בסך 47,500 ₪ ובמונח "ארגז" הכוונה היא גם לדופן ההידראולית המחוברת לארגז. התובעת מצרפת קבלה מיום 26.11.2000 על סך 18,135 ₪ - עלות הדופן ההידראולית וכן מצרפת חשבונית מיום 6.12.2000 על סך 25,700 ₪ - עלות רכישת ארגז. כלומר, עלות הארגז והדופן ההידראולית מסתכמים לכדי סך של 41,200 ₪ בעוד, שעלות השלטים לטענתה, מסתכמת לסך של 6,000 ₪. עוד לטענתה, הנתבעת התחייבה לפצותה בגין הדופן ההידראולית, כאשר נקבע במפורש בתרשומת הראשונה, שהפיצוי יקבע על פי הצעת מחיר שתוגש לשמאי. לטענת מנהל התובעת, "השמאי נתן אבל חברת הביטוח טענה שהדופן ההדרואלית אינה מבוטחת ולכן אינה משלמת ויש על כך הודעה בכתב של חברת הביטוח." (עמ' 7 לפרוטוקול). אני דוחה את טענת הנתבעת לעניין זה. ראשית, מהחשבוניות שצירפה התובעת ומסכום הביטוח עולה באופן ברור, כי הביטוח חל גם על הדופן ההידראולית. שנית, שמאי הנתבעת העיד, כי "הארגז והדופן ההידראולית מבוטחים בפוליסה, הכול היה מבוטח כיאות, הארגז לא נפגע כלל ואת הדופן היה אפשר לתקן." (עמ' 2 לפרוטוקול מיום 01.02.06). כמו כן, בחוות הדעת השנייה שהוגשה מטעמו ביום 7.11.02 מציין באופן מפורש: "בנוסף הוערכה על ידנו עלות תיקון דופן הידראולית בסך 6,000 ₪." כלומר, הדופן ההידראולית היתה מבוטחת ואף ניתנה הערכה לעלות התיקון. לטענת השמאי, מחדלה של התובעת שלא תיקנה את הדופן ההידראולית אלא רכשה דופן חדשה במקום לתקנה. "תיקון עולה בסדר גודל של 6,000 ₪ ואת זה אישרתי להם." (עמ' 3 לפרוטוקול). יתרה מכך, בסיכומיה זונחת הנתבעת את טענתה זו וחוזרת על הטענה, שהדופן ההידראולית אינה מבוטחת. הנתבעת חולקת על הכתוב בתרשומת לעניין פיצוי בגין הדופן ההידראולית. לטענת השמאי שהעיד מטעמה, התרשומת הזו לא אושרה על ידו. "את המסמך אני מכיר, אבל לא אושר על ידי". כמו כן לטענתו, מי שערך את התרשומת הוא "שמאי אחר שעבד תקופה קצרה בחברה והוא עבד באזור הזה ..." (עמ' 10 לפרוטוקול). דינה של טענה זו להידחות אף היא. אין מחלוקת על כך, שהתרשומת ניתנה על ידי שמאי מטעם הנתבעת, ואין כל נפקות לעובדה שאינו עובד כעת בחברה או לחלופין, שעבד תקופה קצרה בחברה. בתרשומת כתוב באופן מפורש, כי לעניין הדופן ההידראולית יש "להכין הצעת מחיר". יתרה מכך, על התרשומת מופיע שמו (או חתימתו) של השמאי אליקים ניצן (נספח ב' לתצהיר מנהל התובעת). לאור האמור, הנתבעת תשלם לתובעת סך של 13,800 ₪ בתוספת מע"מ כדין. הנזק לארגז לטענת התובעת, עוד נקבע בתרשומת, כי עלות תיקון הארגז היא בסך של 18,000 ₪ (סעיף 6 לתצהיר התובעת) בעוד, שבחוות הדעת מיום 07.11.02 (נספח ו' 2 לתצהיר התובעת), אשר נערכה על ידי השמאי, אין כל התייחסות לארגז שהיה מותקן במשאית נשוא התביעה. עם זאת לטענתה, "סיכום חוות הדעת - תוספות" מיום 22.12.02, מתייחס לארגז שניזוק בתאונה ועולה בקנה אחד עם התרשומת. הנזקים המופעים ב"סיכום חוות הדעת - תוספות", הם כדלהלן: גג - סך של 3,700 ₪. משקוף - סך של 2,000 ₪. דלת - סך של 1,300 ₪. מסגרות - סך של 2,000 ₪. פו"ה - סך של 2,000 ₪ עבור פו"ה. נזקים אלה מסתכמים לכדי סך של 11,000 ₪. לטענת השמאי הנזק שנגרם לארגז הוא שולי ביותר, "לארגז לא היה כמעט נזק. מדובר בנזק שולי. יש תמונות קודמות ... בצד השני אפילו שריטות אין. הנזק היה בעיקר בחזית." (עמ' 12 לפרוטוקול). יחד עם זאת, חוות הדעת מיום 07.11.02 אינה עולה בקנה אחד עם התרשומת הראשונה ואינה עולה בקנה אחד עם "סיכום חוות הדעת - תוספות" מיום 22.12.02. כשנשאל השמאי על הנזקים שפורטו בחוות הדעת מיום 22.12.02 טען, כי הגג לא נפגע, המשקוף לא נפגע, הדלת לא נפגעה, בניגוד לכתוב בחוות הדעת, שלו עצמו. ש. הגג נפגע. ת. לא ... המשקוף לא נפגע. הדלת לא נפגעה. ש. אני מפנה לנספח ו' 2 לתצהיר התובעת. אתה ערכת את הדוח הזה. ת. כן. ש. למה התוספת הזו מתייחסת, לארגז? ת. כן. זו היתה תוצאה של פשרה ... ש. ... אמרת שלא נפגע המשקוף ולא הגג ולא הדלת. תסביר מדוע יש בעמוד האחרון של נספח ו' 2 בטבלה למטה חיובים או זיכויים או הערכה לגבי גג, משקוף ודלת. ת. הם רכשו ארגז חדש והישן השאירו אצל "אחים אבו" כי הוא לא התאים למשאית החדשה. היה צורך להקל על המבוטח וכלל הסכימה שנוציא דוח נזק נוסף על 11,000 ₪. יש חשבונית שזה ארגז חדש. ש. זה דוח שמאי, הצעת מחיר, שאתה ערכת. ת. לא, אני לא מכיר את זה (מעיין במסמך) זה כתב יד שנראה ככתב ידו של ערן, השמאי, ולא עבד בתקופה הזו. הוא לא היה תחת פיקוחי. ש. למה יש זהות בין הסכומים שמופיעים במסמך של ערן ובין מה שרשום בו' 2. ת. לא יודע. ש. אתה מסכים איתי שהסכומים של הגג, המשקוף והדלת זהים בין הצעת המחיר של ערן לבין ו' 2. ת. יכול להיות ... ש. יכול להיות שטעיתם ולקחתם משאית אחרת של התובעת. ת. זה לא יכול להיות. אין לי הסבר ... ש. ...יש לך טופס הצעת מחיר שאתה הכנת ואמרת שאתה לא צריך. ת. בטוטאלוס אני לא צריך. ש. הארגז לא היה טוטלוס - על הארגז יש לך כזה טופס? ת. לא. ש. מאיפה לקחת את הגג, המשקוף והדלת. ת. לא יכול לזכור. זה לא נכון מה שכתוב. לא היה נזק לארגז בכלל ..." (עמ' 12 לפרוטוקול, הדגשות הוספו). עולה איפוא, כי השמאי מטעם הנתבעת, לא ידע להצביע מדוע יש זהות בין הסכומים המופעים בתרשומת הראשונה שהוגשה לבין "סיכום חוות הדעת - תוספות" ולא השכיל להסביר כיצד חושב הסך האמור, שכן הנתבעת שוללת את כל הנזקים הנטענים. לטענת הנתבעת, הנזק שנגרם לארגז הסתכם לכדי סך של 40 עד 600 ₪ בתוספת סך של 2,000 ₪ עבור פירוק והרכבה, כאשר השמאי לטענתה המליץ לשלם לתובעת סך של 11,000 ₪, שהוא סכום הגבוה פי 4.2 מגובה הנזק (סעיף 45 לסיכומיה). תמוה גרסת הנתבעת, מדוע שתשלם סכום הגבוה פי 4.2 מגובה הנזק? למרות האמור, עיון בתרשומת מעלה, כי עבור "תיקון ארגז חומרים ואביזרים - 18,000 ₪. כפוף להצעת מחיר." ולא מצוין, כי ישולם סך של 18,000 ₪ כטענת התובעת. לפיכך, יש להותיר את הסך האמור של 11,000 ₪, ללא קיזוז סך של 1,050 ₪. בהקשר זה יצוין, כי הנתבעת קיזזה מהפיצוי הכללי לתובעת סך של 2,000 ₪ בגין הוצאות כטענתה. ואולם, אין כל פירוט בדבר טיב ההוצאות. הנתבעת תשלם לתובעת סך של 2,000 ₪ שקיזזה וכן, 1,050 ₪ שקיזזה עבור בלאי/הטבה ללא כל פירוט. אין חולק, כי הנתבעת קיזזה מהתגמולים דמי ביטוח בסך 1,655 ₪. כאשר נשאל מנהל התובעת על כך השיב, "לא היו לנו חובות של פרמיות. חברת הביטוח הגישה תביעה נגדנו על יתרת החוב והפסידה ..." (עמ' 7 לפרוטוקול). הנתבעת לא השכילה להוכיח טענת הגנה/קיזוז זו ולא השכילה לשכנע, כי התובעת לא שילמה את דמי הביטוח במלואם. כלל המוציא מחברו עליו הראיה הוא - כי נטל השכנוע מוטל על "המוציא מחברו". התובע נושא בנטל השכנוע לגבי יסודותיה העובדתיים של עילת תביעתו, ואילו הנתבע נושא בנטל השכנוע לגבי יסודותיה העובדתיים של טענת הגנתו (י' קדמי, על הראיות, חלק שלישי, תשס"ד - 2003, עמ' 1508). הנתבעת בענייננו לא השכילה להוכיח את טענת הקיזוז בדבר חוב דמי הביטוח הנטען ומטעם זה תידחה טענתה. לאור כל האמור, תשלם הנתבעת לתובעת סך כולל של 4,705 ₪, בגין הסכומים שקוזזו. סוף דבר לאור כל האמור, התביעה תתקבל בחלקה. הנתבעת תשלם לתובעת סך של 4,705 ₪, בגין הסכום שקוזז. בנוסף, תשלם לתובעת סך של 13,800 ₪, בתוספת מע"מ כדין, בגין הדופן ההידראולית. סכומים אלו ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום 03.11.05 ועד לתשלום בפועל. כמו כן, תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות משפט בסך 922 ש"ח ושכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪, בתוספת מע"מ כדין. סכומים אלה ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מהיום ועד לתשלום בפועל. רכבביטוח רכבמשאיתרכב כבדביטוח מקיף