ביטוח רכב יוקרה מרצדס

להלן פסק דין בנושא ביטוח מרצדס: פסק דין 1. תמצית העובדות וגדר המחלוקת 1.1 במועדים הרלוונטיים לתיק דנא היה התובע מס' 1 (להלן: "התובע") הבעלים של רכב יוקרתי ונדיר מסוג מרצדס, שנת ייצור 1988, דגם CE300 (להלן: "הרכב") אותו רכש בחודש מאי 1998 מאחד בשם שגיא אליאב. הרכב נרשם אמנם על שמו של התובע 2 משום שעל פי הנטען היה התובע באותה עת בסכסוך אישות עם אשתו, וביקש להימנע מרישום הרכב על שמו. אין חולקין כי התובע היה בפועל בעליו הבלעדי של הרכב. הרכב בוטח החל מיום 01.09.98 אצל הנתבעת בביטוח מקיף על שם שני התובעים. 1.2 ביום 08.10.98 לפנות בוקר, שעה שהרכב היה נהוג בידי חברו של התובע, יעקב עזרא (להלן: "עזרא"), בכביש חיפה-תל אביב הישן, עלה הרכב באש כתוצאה משריפה שפרצה באזור המנוע. האש כילתה את חלקו הקדמי של הרכב, אשר הוכר כאבדן כללי. 1.3 בעקבות האירוע, פנה התובע אל הנתבעת לקבלת התגמולים המגיעים לו בהתאם לפוליסה אולם דרישתו נדחתה. הנתבעת טענה תחילה, כי ביטוח הרכב לא נכנס לתוקפו במועד השריפה. מאוחר יותר, חזרה בה מטענתה זו, לדבריה בשל קושי בהוכחתה, לאחר שמוזגה עם אריה חברה ישראלית לביטוח ועובדיה פוטרו. הנתבעת הוסיפה כי משלא הצליחה לקבל שיתוף פעולה עם העובדים שפוטרו, לא נותר לה אלא לסגת מטיעוניה לעניין זה. 1.4 ביום 03.02.02 המציאה ב"כ הנתבעת הודעה לפיה חוזרת בה הנתבעת מטענתה לגבי העדר כיסוי ביטוחי, וכך גם הצהירה לפרוטוקול הדיון מיום 27.05.02 (עמ' 7 שורה 2). בישיבה מיום 20.05.03 הצהירה ב"כ הנתבעת בנוסף כי לא תטען כל טענה הנוגעת להחרגות שבפוליסה (עמ' 39 שורה 13 לפרוטוקול). 1.5 מפי הנתבעת הועלו שתי טענות עיקריות, אשר הביאו אותה לדחות הדרישה לתשלום תגמולי הביטוח. האחת עניינה הוכחת התרחשות האירוע הביטוחי, לרבות הפן השלילי שבו, היינו כי לא מדובר במעשה הצתה מכוון וכי ידו של התובע אינה במעל. הטענה השניה נוגעת לשוויו הנכון והאמיתי של הרכב במועד האירוע. נוכח סירובה של הנתבעת לשלם תגמולי הביטוח כאמור, הוגשה התביעה המונחת, בגדר התיק דנא, בפניי. 2. תמצית טענות הצדדים 2.1 בתצהיר עדותו הראשית (ת/2), סיפר התובע כי הרכב נשרף בעת שהיה נהוג בידי חברו, יעקב עזרא. לדבריו, ביום 07.10.98 פנה אליו בשעות הערב חברו שמעון זרי (להלן: "זרי") ושאל אותו אם יסכים להשאיל את הרכב לעזרא, הואיל ורכבו במוסך. התובע הסכים, והרכב שהיה כבר אצל זרי, נמסר ישירות לעזרא. עוד הוסיף התובע כי ביום 08.10.98 לפנות בוקר התקשר אליו עזרא והודיעו כי הרכב נשרף לגמרי, לא הרחק ממושב גבע. נהג הרכב, עזרא, סיפר בתצהירו (ת/5) כי עובר לשריפה נסע ברכב לכיוון ביתו במושב מגדים. בסמוך לשעה 02:00 לפנות בוקר, כשהיה בקטע הכביש בין מושב צרופה לגבע כרמל, החל הרכב מקרטע והוא חש כי הוא עומד להכבות. לדבריו, כאשר עצר, כבה הרכב ולאחר שניסה להתניעו מחדש מספר פעמים ללא הצלחה, פתח את מכסה המנוע. להפתעתו, גילה כי פרצה אש ובשל חששו כי הרכב יתפוצץ, ברח ועמד במרחק הימנו. עזרא סיפר עוד כי התקשר מייד למשטרה ולמכבה אש אשר הגיעו למקום רק לאחר שהרכב נשרף כליל. 2.2 הנתבעת אשר טענה כי הנטל על התובע להוכיח כי ידו אינה במעל וכי לא היה מעורב במעשה ההצתה, הפנתה לסתירות שעלו מגרסאות המעורבים באירוע. לדבריה, מדובר בסתירות כה מהותיות עד שהן מערערות את מהימנות התביעה כולה ומקעקעות את גרסת התובע. 2.3 כאמור, אף לעניין שווי הרכב נחלקו הצדדים. התובע טען כי רכש את הרכב מאת שגיא אליאב תמורת סך 200,000 ₪. לדבריו, הוא שילם לנ"ל סך 110,000 ₪ במזומן, ובנוסף העביר לבעלותו רכב מסוג ניסן טיראנו ששוויו עמד נכון לאותו מועד על סך 90,000 ₪. התובע הוסיף כי מדובר ברכב נדיר ומפואר ביותר שכלל לא הופיע במחירוני הרכבים המשומשים שהיו בשוק באותה תקופה. לכן, הציג בפניו שגיא אליאב חוות דעת שנערכה בידי השמאי, משה אקרמן (ת/11) לפיה שווי הרכב נכון ליום 03.03.98 עמד על סך 235,000 ₪. לדבריו, הסכימה הנתבעת לבטח את הרכב, לאחר שהוצגה בפניה אותה חוות דעת, כששווי הרכב מוערך, לצורך הביטוח, בסך של 235,000 ₪. לחיזוק קביעתו זו של השמאי אקרמן, הציג התובע חוות דעת נוספת שנמסרה לו, ואשר נערכה על ידי השמאי אפרים מוהר, לפיה היה שוויו של הרכב נכון לחודש מאי 1998 סך של 215,000 ₪. 2.4 הנתבעת מצדה טענה כי אין יסוד לדרישה הגבוהה אותה מציג התובע וכי ההערכות עליהן הוא מסתמך שגויות ומופרזות. משה אקרמן אשר העיד מטעם הנתבעת טען כי חוות הדעת מטעמו, אותה הציג התובע, ניתנה בשוגג וכי השווי האמיתי של הרכב עמד באותו מועד על סך 135,000 ₪. לדבריו, מדובר בטעות הקלדה אשר נעשתה על ידי מי מעובדי משרדו. בנוסף, הפנתה הנתבעת לכך שהתובע לא טרח כלל לזמן לעדות את אותו שגיא אליאב על מנת שיגלה את הסכום ששולם לו תמורת הרכב. מכך, ביקשה להסיק כי אילו הובא אותו עד, היתה גרסתו פועלת לרעת התובע. יתר על כן, מטעם הנתבעת העיד מר רחמים אוזן, מי שמכר את הרכב לשגיא אליאב. בעדותו אישר כי הרכב נמכר על ידו תמורת 128,000 ₪. לטענת הנתבעת, אין זה מתקבל על הדעת שרכב אשר נמכר לשגיא אליאב תמורת סך 128,000 ₪, יימכר על ידו זמן קצר לאחר מכן תמורת סך 200,000 ₪. 3. על מי מוטל נטל ההוכחה? 3.1 המחלוקת הראשונה המונחת לפתחו של בית המשפט נוגעת לשאלת התרחשותו של האירוע ונסיבותיו. ככלל, אין חולקין כי נטל הוכחת מקרה הביטוח, על כל מרכיביו, מונח על שכמו של המבוטח. עשה כן, עובר הנטל אל המבטחת להוכיח קיומם של הסייגים על-פי הפוליסה. "ההלכה לעניין נטל הראיה בתביעות לתגמולי ביטוח עקב נזקי רכוש היא, כי על המבוטח להוכיח את התרחשות מקרה הביטוח. בכך עובר הנטל אל כתפי המבטח. עליו להראות כי מתקיים אחד הסייגים לפטור מהחבות החוזית המוטלת עליו מכח הפוליסה (ע"א 3577/93 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מוריאנו, פד"י מח (4), 70). 3.2 אלא שלעיתים ההבחנה בין סייג לחבות ובין תנאי המהווה חלק מהגדרת האירוע הביטוחי אינה נקיה מספקות. בית המשפט התייחס לקושי זה בע"א 497/85 אשל נ' ריט,פד"י מב(1), 89, 94 באומרו: "הגבול בין התחולה הכללית לבין החריג הוא מעומעם, ומה שנראה לאחד כחריג לכלל, עשוי להראות לאחר ככיסוי מוגבל". 3.3 בענייננו נחלקו הצדדים גם בשאלה עיונית זו כאשר התובע טוען כי מדובר בסייג שהנטל להוכחתו מוטל על הנתבעת, בעוד זו טוענת כי מדובר ביסוד השלילי הבא בגדרו של מקרה הביטוח, ומשכך הנטל להוכחתו רובץ לפתחו של התובע. 3.4 השאלה על מי מוטל נטל ההוכחה בתביעות ביטוח, בייחוד כאשר מועלית על ידי המבטח טענת ביום, נדונה בהרחבה בפסיקה וקיימת לגביה מחלוקת פוסקים אשר מצאה ביטויה בשני פסקי דין עיקריים - ע"א 391/89 וייסנר נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, פד"י מז(1), 837 ו- ע"א 1845/90 סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פד"י מז(5), 661. כב' השופט אנגלרד סיכם מחלוקת זו ואת עמדתה של הפסיקה בסוגיה ברע"א 143/98 מחמד דיב נ' הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פד"י נג(1), 450, 452 באומרו: "אחת השאלות השנויות במחלוקת נוגעת לשלילת הכיסוי הביטוחי בשל מקרה ביטוח שנגרם בכוונה, במובן סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981. לפי גישה אחת, על המבטח להוכיח את יסודות השלילה (הנשיא מ' שמגר בע"א 1845/90 סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(5), 661 ובע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ ואח', פ"ד מז(1) 311) לפי גישה הפוכה, על המבוטח לשכנע כי אינו מעורב במקרה הביטוח (השופט א' גולדברג בע"א 391/89 וייסנר נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(1) 837) לפי גישת ביניים, הפתרון תלוי במהותם של יסודות הביטוח: בגניבה ושוד, הנטל ה "שלילי" על המבוטח, באש ובאבדן אחר של נכס, הנטל ה"חיובי" על המבטח (השופטת ש' נתניהו בפרשת וייסנר והשופט ת' אור בפרשת סיני)". 3.5 בהקשר לכמות הראיות הנדרשת להוכחת מעשה הביום, נאמר בפרשת סיני, מפי כב' השופט אור (שם בעמ' 687 - 688) כי: "ייתכנו מקרים שבהם יתחשב בית המשפט לעניין כמות הראיות שתידרש מהמבוטח בנסיבות מיוחדות שעל-פיהן העובדות לאמיתן ידועות למבוטח, ולמבטח קיים קושי להוכיח את מעורבותו של המבוטח בקרות מקרה הביטוח. ייתכנו נסיבות אחרות שבהן גם למבוטח אין כל ידיעות על דרך אירוע מקרה הביטוח, והוא יהיה נאלץ להסתמך על נסיבות עובדתיות אובייקטיביות שיוכחו ועל עדותו שלו. במקרה כזה יכול להיות משקל רב לעדותו של המבוטח ולרושם שזו תעשה על בית המשפט. בנסיבות מתאימות גם ייתכן שיועבר נטל הבאת הראיות מהצד שעליו נטל ההוכחה אל משנהו". 3.6 באם נשוב למקרה הנדון, יאמר מייד כי אף אם אלך לשיטתו של התובע ואאמץ את גישתו, לפיה מוטל הנטל להוכחת מעשה הביום והמרמה על הנתבעת, הרי שלטעמי הורם נטל זה מעבר למאזן ההסתברות הנדרש. זאת בעיקר לנוכח הסתירות הבוטות העולות מגרסאות התובע ועדיו, הן סתירות פנימיות והן סתירות בינם לבין עצמם, עד שאין אלא לקבוע כי מדובר בגרסאות שקריות חסרות כל יסוד ואחיזה במציאות. אפרט להלן את מסקנתי זו. 4. הסתירות בגרסת התובע 4.1 בהתייחסו לסיבה שבשלה נמסר הרכב לעזרא, עובר להתרחשות האירוע, סיפר התובע בתצהיר עדותו הראשית כי הרכב נמסר בשל כך שמכוניתו של עזרא היתה באותו מועד במוסך (סעיף 17 לתצהירו ת/2). זרי התייחס לכך בתצהירו באמרו "ביום 07.10.98 בשעות הערב המאוחרות פנה אלי קובי וביקש ממני שאפנה לשמעון על מנת שישאיל לו שוב את המרצדס, כי הרכב שלו במוסך" (סעיף 13 לתצהירו ת/3). אלא שבחקירתו הנגדית העלה אותו זרי גרסה שונה בתכלית לגבי נסיבות מסירת הרכב לידי עזרא. לדבריו, "לקובי באותה תקופה היה אופל קדט. בעבודת מעקבים אנו נדרשים להחליף רכבים ולכן אנו נוהגים להחליף עם חברים רכבים. זו הסיבה שבגללה לוויתי מהתובע לא אחת את רכבו. לשאלתך אם אני יודע מדוע קובי באותו ערב היה צריך את המרצדס אני משיב בשלילה. לא שאלתי כי לא רציתי להכנס לעבודה הפרטית שלו. זו עבודה שכרוכה בדיסקרטיות" (עמ' 15 שורה 23 לפרוטוקול). אם כן, האם נלקח הרכב בשל כך שרכבו של עזרא היה במוסך או שמא לצורכי עבודה ? לעד זרי פתרונים. ואולם זוהי רק ראשיתן של השאלות והתהיות הנגלות מגרסתם של העדים. 4.2 זרי סיפר בתצהיר עדותו הראשית כי בערב האירוע מסר את הרכב לידי עזרא בסביבות השעה 23:00 (סעיף 14 לתצהירו ת/3). משנתבקש במסגרת חקירתו הנגדית לפרט את הנסיבות בהן נמסר הרכב, השיב "הרכב הגיע לקובי ממני. הוא היה בחניה אצלי בבית. זה היה בלילה. אני קיבלתי אותו משמעון קודם. הוא יצא מהבית בסביבות 22:30 - 23:00. בזמן זה אני הייתי בבית ונשארתי לישון" (עמ' 15 שורה 1 לפרוטוקול). דא עקא שגרסתו של זרי לחוקר הנתבעת היתה שונה בתכלית. בטופס העדות עליו הוא חתום סיפר העד הנ"ל כי בערב האירוע הוא נזקק לרכב נוסף לצורכי עבודתו ולכן ביקש את רכבו של התובע. מאוחר יותר הגיע אליו קובי עזרא והוא מסר לידו את הרכב ושניהם יצאו לעבודה. "קובי עזרא במרצדס של סויסה ואני ברכב הפרטי. בערך בשעה 02:00 לפנות בוקר, סיימנו לעבוד באזור זכרון-יעקב. אני נסעתי ברכב לכיוון טירה וקובי עזרא יצא במרצדס לכיוון ביתו במושב מגדים" (ראה טופס העדות נ/4). גרסה זו עומדת בסתירה חזיתית לעדותו בפניי בבית המשפט. משעומת עם כך, עמד תחילה זרי על הגרסה שמסר בתצהירו ובחקירתו הנגדית "אני משיב שהוא יצא לזכרון יעקב, אני לא יצאתי איתו" (עמ' 17 שורה 2 לפרוטוקול). רק לאחר שעיין בטופס עדותו נ/4 נסוג מדבריו באמרו "אני מבולבל מזה, חלפו 4 שנים" (שם בשורה 7). אין בידי לקבל טענה זו של העד כאילו חלוף הזמן השכיח מלבו את הנסיבות בהן מסר הרכב לידי עזרא. לא מדובר בפרט שולי וזניח אלא בנסיבות בהן נמסר הרכב לידי הנהג עובר לשריפתו. ההבדל בין שתי הגרסאות שהעלה הוא משמעותי, חד וברור ועל נקלה ניתן לקבוע כי אחת מבין השתיים הנה שקרית ומסולפת. 4.3 עזרא אשר עדותו נשמעה לאחר עדותו של זרי, כשבין השניים מפרידה עדותו של הנתבע 2, יישר קו עם הגרסה שנפרשה בפני בית המשפט בחקירתו הנגדית של זרי. בחקירתו הנגדית שלו הוא כבר אישר כי ערב האירוע יצא יחד עם זרי לכיוון זכרון יעקב לצרכי עבודה, אם כי אין לגרסה זו כל זכר בתצהיר עדותו הראשית. יתר על כן, נראה כי משנתפסו עדי התובע "בקלקלתם" ועזרא עמד על הסתירה המהותית שנתגלתה בגרסתו של זרי, איבד הלה את בטחונו העצמי עד שלא היה מסוגל לגלות בחקירתו הנגדית פרטים מהותיים הנוגעים לנסיבות אותו ערב, ונראה כאילו זיכרונו אבד לו כליל. ב"כ התובע בסיכומיו הדגיש חזור והדגש כי מדובר באיש משטרה לשעבר, חוקר ימ"ר, ובכך ביקש למעשה להציגו כאדם אחראי, מהימן ורציני. אלא שאותו עד רציני לא זכר כמה זמן ארך כל האירוע מהרגע שבו הבחין באש ועד שזו כילתה את הרכב ואף לא זכר אם מדובר בדקות, חצי שעה או שעה (עמ' 19 שורה 5 לפרוטוקול). הוא אף לא זכר כיצד ובאיזה שעה הגיע חזרה לביתו ולא זכר אם התובע הגיע לראות את הרכב באותו זמן שהיה במקום, אם לאו. הבלבול שאחז בו בעומדו על דוכן העדים היה כה ניכר עד ששכח גם אם קיבל את הרכב מהתובע עצמו או מזרי והוסיף כי אינו זוכר גם למי היה אמור להשיבו חזרה. איני מאמין כי כל אותם פרטים מהותיים נשתכחו מלבו של העד, רק על שום חלוף הזמן ממועד האירוע ועד לשמיעת עדותו. התלקחות של רכב המתרחשת במהלך נסיעה מהווה אירוע כה חריג ויוצא דופן עד שלא ניתן לשכוח פרטיה על נקלה. אין זה מן החזיונות הנפוצים שאדם חווה בחיי היום יום, ולכן סביר כי פרטיו ונסיבותיו לא ימחו במהרה. מעבר לכך, אף גרסתו של עזרא לפיה הוא סובל מחרדת אש ובשל כך התרחק מהמקום ולא עשה כל ניסיון ולו קלוש להשתלט על הלהבה, כשגובהה לא היה יותר מ- 10 ס"מ, נראית לי גרסה תמוהה. לא זו בלבד שמדובר בגבר צעיר ובריא, איש משטרה לשעבר, אלא שמוזרה בעיניי העובדה שעל אף שגילה כבר את האש, התגבר על חרדתו, חזר לרכב ונטל את הטלפון הנייד דרך החלון הקדמי. חרף זאת, לא מצא הלה בלבו את האומץ לפתוח את תא המטען האחורי, המרוחק ממקור האש, על מנת לחפש מטף או שמיכה שבעזרתם אפשר ויכול היה להתגבר על האש. 4.4 אולם בכך לא תמו הסתירות שנתגלו בגרסאות עדי התובע. בתצהיר עדותו הראשית סיפר זרי כי רק למחרת אירוע השריפה, הודיע לו התובע על הבוקר כשהוא מאוד נרגש כי הרכב נשרף לגמרי. לדבריו, מייד לאחר מכן נסע לראות את המרצדס וראה שהיא שרופה כליל בחלקה הקדמי עד אמצע המכונית (סעיפים 15 ו- 16 לתצהיר ת/3). אלא שגם בנקודה זו הסתירה בין הגרסה שהביא העד בתצהירו לבין הגרסה שמסר לחוקר הנתבעת, הינה תהומית. בטופס עדותו נ/4 סיפר אותו זרי כי לאחר שנפרד מעזרא בשעה 02:00 לפנות בוקר פנו איש איש לדרכו "בהמשך הגעתי לכניסה לטירה ואז קובי עזרא התקשר אלי לפלאפון ואמר לי שהרכב עלה באש ואני אמרתי לו אני מייד חוזר אליך. נסעתי קודם הביתה, שטפתי פנים כי הייתי מאוד עייף והתפניתי בשירותים וחזרתי מייד אליו. במקום כבר היתה כבאית ומשטרה, שתי ניידות" (טופס נ/4). סתירה זו מוכיחה את שקריות הגרסה שמעלה התובע באופן מובהק. אדם המוזעק עקב שריפה המציתה רכב של חברו, ומגיע למקום כאשר כוחות ההצלה מצויים בזירת האירוע, זוכר זאת היטב גם לאחר חלוף תקופה ארוכה. גרסתו של זרי בתצהירו כאילו נודע לו על אירוע השריפה רק למחרת היום, מוכיחה עד כמה שקרית הגרסה. לא מדובר בפרט שולי, כפי שניסה ב"כ התובע לטעון בסיכומיו, אלא בפרט מהותי שיש להניח כי נחרט היטב בזכרונו של מי שחווה אותו. 4.5 אף לגבי נסיבות מסירת ההודעה אודות השריפה לתובע, נחלקו ביניהם העדים. בתצהיר עדותו הראשית סיפר התובע כי בשעות המוקדמות של הבוקר כאשר עבד בבית עסקו, התקשר אליו עזרא והודיע לו כי הרכב נשרף. בעדותו בפני חוקר הנתבעת סיפר כי בשעה 03:00 לפנות בוקר פנה אליו אחד הפועלים במפעלו ואמר לו שעזרא מחפש אותו. בעקבות כך התקשר אל עזרא ונודע לו סיפור המעשה. ההבדל בין שתי הגרסאות בפרט זה הינו זניח וניתן לייחסו לחלוף הזמן. אלא שגם כאן, מתגלה סתירה בין גרסתו זו של התובע לבין גרסת זרי אשר סיפר לחוקר הנתבעת כי לאחר שחזר על עקבותיו וחזה ברכב השרוף, לקח את עזרא לביתו ונסע הישר אל התובע והוא עצמו סיפר לו. סתירה זו אף היא אינה ניתנת ליישוב ופוגעת באמינות גרסתם של התובע ועדיו. 4.6 בחקירתו בפניי העיד התובע כי מייד לאחר שקיבל את הבשורה מפי עזרא, הוא נסע תוך 20 - 30 דקות לזירת האירוע "כשהגעתי קובי היה במקום והחלק הקדמי היה שרוף. למיטב זכרוני ראיתי במקום כוחות של מכבי אש ומשטרה. אני סיפרתי לזרי אודות השריפה למחרת בבוקר" (עמ' 12 שורה 23 לפרוטוקול). לא זו בלבד שגרסה זו אינה מתיישבת עם גרסתם של זרי ועזרא לגבי כך שזרי ידע על אירוע השריפה כבר באותו לילה ואף חזר למקום כשכוחות ההצלה עדיין מצויים במקום, אלא שגרסתו זו של התובע אף אינה מתיישבת עם גרסתם של העדים הנ"ל שכלל לא ציינו את דבר נוכחותו במקום. ודוק - עזרא סיפר לחוקר הנתבעת "אחרי עוד זמן קצר פרצה אש גדולה ושוב התקשרתי לכיבוי אש ואחרי מספר דקות הגיעו כיבוי אש והמשטרה ושמעון זרי וכיבו את השריפה והמשטרה גבתה ממני עדות ועזבתי את המקום יחד עם שמעון זרי שלקח אותי הביתה. התקשרתי לשמעון סויסה פעם או פעמיים לא זוכר. לא תפסתי אותו ומאוחר יותר הוא התקשר אלי ואז סיפרתי לו מה שקרה (מתוך נ/6). אם כן, מי סיפר לזרי אודות השריפה, התובע עצמו כפי שהוא העיד או עזרא כפי שהעידו זרי ועזרא? ומי הגיע לזירת האירוע כשעזרא עודנו במקום - התובע כפי שהוא העיד או זרי כפי שהעידו עזרא וזרי? ומתי נודע לזרי על השריפה - למחרת בבוקר כפי שהעיד התובע וכפי שזרי מסר בתצהירו או באותו לילה כפי שמסר לחוקר הנתבעת וכפי שהעיד גם עזרא? 4.7 מכל האמור לעיל, עולה כי העדים סתרו את עצמם בעיקרי הפרטים הקשורים לאירועי אותו לילה. כך בשאלת נוכחותו של התובע בזירת האירוע בליל השריפה, כאשר מחד הוא טוען כי הוא נכח במקום בעוד העדים מטעמו מעלים גרסה אחרת. כך לגבי השאלה מי מסר לתובע אודות האירוע, כאשר מחד זרי טוען כי הוא זה שסיפר לתובע בעוד התובע טוען כי עזרא הוא זה אשר סיפר לו. כן נתגלתה סתירה בשאלה מי סיפר לזרי, כאשר התובע מספר כי למחרת היום הוא זה אשר בישר לו את הבשורה המרה, בעוד זרי טוען שנודע לו אודות האירוע באותו לילה והוא אף הוזעק על ידי עזרא למקום. 4.8 העולה ממקבץ האמור הנו כי בפנינו בליל של גרסאות שאינן יכולות לדור זו עם זו בכפיפה אחת ומצביעות באופן מובהק על שקריות התביעה. כאמור, אין לנו פרט אחד מהותי שלא נתגלתה בו סתירה בין העדים וגם אם הנטל היה מלכתחילה מוטל על שכמה של הנתבעת להוכיח את מעשה הביום, הרי שהתובע ועדיו עשו את מלאכתה על הצד הטוב ביותר. 4.9 בשולי הדברים, אני רואה להוסיף כי לא מצאתי יסוד לטרוניה שמעלה ב"כ התובע לגבי כך שההודעות שנמסרו לחוקר הנתבעת משקפות את תמצית הדברים שנאמרו ואינן מהוות את גרסתם המלאה של העדים. די בכך שהעדים חתמו על טפסי עדותם נ/3 - נ/6 על מנת לאשר כי הגרסה המועלית בהם, נכונה. בחנתי גם את תמליל חקירתו של עזרא (נ/15) ולא מציתי כי תמצית העדות שנחתמה על-ידו נ/6 כוללת דברים שלא אמר באותו תמליל. בכל מקרה, די בסתירות שנתגלו בעדויות הכתובות אשר נחתמו בידי העדים, ואשר אין מחלוקת כי נגבו מפיהם, על-מנת להפריך את גרסתם כמפורט לעיל. 5. ממצאי חקירת השריפה 5.1 הצדדים ביקשו להסתמך על מסקנות ודוחות שנערכו בידי חוקרי שריפה. התובע סמך יהבו על דו"ח שערך מר ראובן הינדי, קצין וחוקר שריפות בתחנת כיבוי אש בחדרה אשר הגיע לזירת האירוע למחרת היום ובדק את הרכב מקרוב. הנתבעת מצדה ביקשה להסתמך על חוות דעתו של מר אלי היינה אשר בחן אף הוא את הרכב למחרת היום. 5.2 בדו"ח הסיכום והמסקנות שערך מר הינדי (ת/9) מתוארים הנזקים שנגרמו לחלקו הקדמי של הרכב, תוך ציון כי נזקים אלה מלמדים על כיוון התפשטות השריפה ועל כי מוקדה היה במנוע הרכב. בסיכום נקבע "לאור העובדות במקום וכן לאור עדות נהג הרכב, הסבירות הגבוהה ביותר היא שהשריפה ברכב נגרמה עקב תקלה במערכת הדלק בשילוב ניצוץ כלשהו במנוע הרכב". בחקירתו הנגדית, הודה מר הינדי כי העובדה שמוקד השריפה הינו במנוע הרכב, אינה מצביעה בהכרח על כך שמדובר בתקלה במערכת הדלק. לדבריו, יתכן שהיה גם קצר שגרם להתלקחות (עמ' 26 שורה 27 לפרוטוקול). בהמשך דבריו אישר "מוקד השריפה נראה לי במקום כזה שרק שתי אפשרויות יכולות להיות, תקלה במערכת הדלק בשילוב ניצוץ כלשהו או קצר שגרם לשריפה במנוע הרכב והרכב התחיל לבעור... " (עמ' 27 שורה 2 לפרוטוקול). משנשאל אם הניצוץ יכול להיות חיצוני ולא כתוצאה מהמנוע עצמו השיב כי קביעה זו צריכה להיעשות על ידי המשטרה. העד נשאל שוב באם באופן תאורטי יכול הניצוץ לבוא גם ממקור חיצוני כגון זריקת סיגריה או גפרור והשיב כי תרחיש זה אינו נראה לו אפשרי "וזאת אני קובע על פי העדויות ומיקום מוקד השריפה אשר הביאו אותי למסקנה לפיה לא ניתן לקבוע דבר כזה אפילו באופן תאורטי. זה לא תפקידי לקבוע אם משהו חיצוני גרם לשריפה. אני לא קבעתי שההתלקחות לא נגרמה מניצוץ חיצוני. אני קובע את מה שאני רואה במקום" (עמ' 27 שורה 11). 5.3 ממצאיו אלה של מר הינדי אין בהם, בכל הכבוד הראוי, כדי לבסס מסקנה פוזיטיבית של העדר הצתה, באשר אין הם שוללים מעשה של ביום. למעשה, נסמך מר הינדי על הגרסה שמסר לו נהג הרכב עזרא לגבי נסיבות התרחשות השריפה ומה שקדם לה (ת/8) וכן על העובדה כי מוקד השריפה כפי שמצא, היה במנוע הרכב. לדעתי, אין באלה לבדם כדי להוביל למסקנה פויזטיבית כי לא מדובר בהצתה מכוונת ולשלול מעשה מבוים. דומה כי אף העד הודה בכך בסיכומו של דבר ואישר כי אין זה מתפקידו לקבוע ממצאים בעניין זה וכי זהו תפקידה של המשטרה לחקור חשדות מעין אלה. 5.4 גם ממצאיו של המומחה מטעם הנתבעת, מר היינה, לא היו חד משמעיים. די אם אפנה לסיכום חוות דעתו נ/18 שבו קבע כי "מאחר ולא נמצאו על ידי סימני כשל במערכת החשמל והדלק הסמוכים למוקד האש, ולאור עדות מר קובי עזרא אשר אינה מתאימה לתרחישי כשל אפשריים אופייניים, ולאור התנהגותו התמוהה של הנהג במהלך השריפה, קיימת אפשרות כי שריפה זו בוצעה בצורה מתוחכמת על ידי גורם אנושי". אם לא די בכך, הרי שהעד הודה בחקירתו הנגדית כי לא מצא "בפועל כל אינדקציה חד משמעית שהיתה הצתה מכוונת" (עמ' 42 שורה 17 לפרוטוקול). די בכך כדי להצביע כי אין בחוות הדעת שהציגה הנתבעת כדי לתמוך בטענת ההצתה המכוונת, ולכל היותר, אין בממצאיו של המומחה מטעמה כדי לשלול אפשרות שכזו. בכך, דומה מסקנתו לזו של מר הנדי. מילים אחרות, שני המומחים לא יכלו בסופו של יום לאשר באופן פוזיטיבי כי מדובר במעשה הצתה, ולא יכלו לשלול אפשרות שכזו. 5.5 במצב דברים זה, אין מקום לבסס ממצא כלשהו על חקירות המומחים מטעם שני הצדדים ובנקודה זו כפות המאזניים נותרו מעויינות. חרף זאת, ולנוכח הגרסאות השקריות שמסרו התובע ועדיו, דין התביעה להדחות. 6. איני רואה לסיים פסק דין זה מבלי להדרש לפרשה הנוספת שהונחה על ידי הנתבעת, בפניי ואשר מצביעה על דרכו הקלוקלת של התובע. מטעם הנתבעת הוגש תצהירו של משה חונן (נ/19), ממנו עולה כי במחצית שנת 98 כאשר עבד במשרד חקירות, נתבקש על ידי כלל חברה לביטוח, לחקור נזק שנטען כי נגרם ביום 12.06.98 לרכב מסוג פונטיאק בונוביל שהיה מבוטח על שם התובע. גרסתו של התובע בפני מר חונן היתה כי ביום 12.06.98 התקשר אליו אחד מעובדיו אשר נהג ברכב ודיווח לו כי רכב הפונטיאק היה מעורב בתאונה. בעקבות אותה תאונה הגיש התובע דרישת שיפוי לחברת הביטוח. לזרי חונן סיפר לו התובע כי רכש את הרכב מאדם בשם שגיא אליאב ביום 27.5.98. הואיל ומיקום הפגיעה ברכב ועוצמתה לא תאם את נסיבות התאונה, ערך מר חונן סריקה ביטוחית של הרכב. בסריקה זו גילה כי אותו רכב היה מעורב בתאונת דרכים ביום 18.04.98 בעת שהיה בבעלות מבוטח אחר של חברת כלל. משנתקבל דו"ח הנזק ותמונות הרכב הניזוק מיום 18.04.98, הופתע מר חונן לגלות כי מדובר באותם נזקים בדיוק אשר דווחו על ידי התובע ויוחסו לתאונה המאוחרת מיום 12.06.98. השוואת התמונות המופיעות בשני הדוחות מלמדת באופן חד משמעי כי מדובר בנזקים זהים. הן בחקירתו הנגדית והן בסיכומיו, תקף ב"כ התובע את כישוריו של העד והלין על כך שלא הוא עצמו בדק את הרכב, אולם לא היתה בפיו כל תשובה עניינית לגבי מעשה המרמה שנתגלה. אין צורך בעין מקצועית כדי לקבוע באופן חד משמעי כי מדובר בנזקים זהים לחלוטין אשר נגרמו בתאונה המוקדמת, ויוחסו במרמה לתאונה המאוחרת. יש בכך כדי להעיד על דרכיו הנלוזות של התובע והשיטות בהן נהג. לאור הסתירות שנתגלו בגרסת התובע והעדים מטעמו, בכל הקשור לאירוע נשוא תיק זה, נפגעה אמינותו ומהימנותו עד יסוד. התמונה שהצטיירה בפניי מצביעה על תובע שאין ליתן בדבריו כל אמון. אם נדרש היה חיזוק למסקנה זו הרי שזה נמצא בפרשה הנוספת שהובאה בפניי הנוגעת לרכב האחר. 7. על יסוד הנימוקים שמניתי, אני דוחה את התביעה ומחייב את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ בתוספת מע"מ. סכום זה ישולם תוך 30 יום מהיום, אחרת ישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק. רכבביטוח רכב