להלן פסק דין בנושא ביטוח תאונות אישיות - התיישנות: פסק דין בפני תביעה לתשלום תגמולי ביטוח מכוח פוליסה לביטוח תאונות אישיות. בדיון שנערך ביום 6/2/06 הצהירו הצדדים כי אין שאלות עובדתיות השנויות במחלוקת. יחד עם זאת הם חלוקים בשאלה משפטית אחת שעניינה פרשנות הפוליסה בשאלת ההתיישנות. הצדדים וטיעוניהם טענות התובע התובע היה מבוטח אצל הנתבעת בביטוח תאונות אישיות החל מיום 20/10/96. ביום 27/12/96 נחבל התובע בברכו. עקב התאונה היה התובע באובדן כושר עבודה מלא במשך 56 ימים, החל מיום 28/12/96 ועד ליום 21/2/96. התובע הגיש תביעה למל"ל, לקביעת נכות צמיתה ותביעתו נדחתה. התובע הגיש ערר על החלטת הועדה הרפואית, ובהחלטה בערר, מיום 26/5/02, נקבעה לתובע נכות צמיתה בגובה של 10%, החל מיום 22/2/97. בשלב זה פנה התובע לנתבעת, ודרש לקבל תגמולי ביטוח מכוח הפוליסה. הנתבעת דחתה את תביעתו של התובע בטענה שתביעתו התיישנה. התובע טוען שהתביעה לא התיישנה מאחר שההחלטה הסופית של ועדת הערעורים ניתנה ביום 26/5/02 ומרוץ ההתיישנות מתחיל מכאן ואילך באופן שהתביעה תתישן ביום 26/5/05. מאחר שהגיש את תביעתו ביום 1/5/05 עשה זאת לפני חלוף מועד ההתיישנות ולפיכך התביעה לא התיישנה. הסכומים הנתבעים לפי תנאי פוליסת הביטוח: א. סך של 10% (גובה הנכות הצמיתה אשר נקבעה לו) מסכום של 200,000 ₪ סך של 20,000 ₪. ב. סך של 1,200 ₪ בגין 8 שבועות בהם היה התובע באי כושר עבודה מלא, ובהפחתה של שבוע אחד לפי תנאי הפוליסה = 8,400 ₪. ג. סכום ההצמדה למדד של הסכומים לפי סע' א' + ב' מיום פתיחת הפוליסה ועד יום קרות האירוע = 405 ₪. ד. סכום הריבית וההצמדה של סך הסכומים דלעיל עד ליום הגשת התביעה = 22,695 ₪. סה"כ - 51,501 ₪. כדי שהתביעה תידון בסדר דין מהיר הגביל התובע תביעתו לסך של 50,000 ₪ לאור ההסכמה הדיונית שבין הצדדים, היה כי ימצא שתביעתו של התובע לא התיישנה כי אז תשלום לו הנתבעת סך של 50,000 ₪ כשסכום זה צמוד ונושא ריבית חוקית מיום הגשת התביעה 1/5/05 ועד לתשלומו המלא בפועל. טענות הנתבעת הנתבעת טוענת כי דין התביעה להידחות בשל התיישנותה. המדובר באירוע מיום 27/12/96 כנטען על ידי התובע. התביעה הוגשה ביום 1/5/05, לאחר יותר מ - 8.5 שנים מאז התאונה, ועל פי כל פרמטר אפשרי, התביעה התיישנה. דיון העובדות הצריכות לעניין א. ביום 27.12.96 נפגע התובע, מסגר במקצועו, במהלך עבודתו במסגריה ונחבל בברך שמאל, (להלן: "מועד התאונה"). במועד התאונה היה התובע מבוטח ע"י הנתבעת בפוליסת ביטוח לתאונות אישיות . ב. ביום 27.5.97 הגיש התובע תביעה למל"ל להכיר בתאונה כתאונת עבודה. התאונה הוכרה ע"י המל"ל כתאונת עבודה ואושרה לתובע תקופת אי כושר של 56 ימים עד ליום 21.2.97 בגינם שולמו לו ע"י המל"ל דמי פגיעה. ג. ביום 7.12.2000 הגיש התובע למל"ל תביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה. ד. ביום 24.4.01 קבעה ועדה רפואית ראשונה של המל"ל כי לא נותרה לתובע נכות כתוצאה מהתאונה וכי, מתום תקופת אי הכושר בגינה שולמו לו דמי פגיעה נכותו היציבה של התובע החל מתאריך 22.2.97 היא אפס. ה. התובע הגיש ערעור על קביעת המל"ל ובתאריך 14.1.02 קיבלה הועדה הרפואית לערערים של המל"ל את הערעור וקבעה כי נכותו הרפואית של התובע, כתוצאה מהתאונה הינה בשיעור 10% לצמיתות. ו. הועדה הרפואית לערערים לא סיכמה את דיוניה עקב טענת התובע כי יש מקום להפעלת תקנה 15 מאחר ולטענתו הוא עבר לעבוד בחצי משרה . בתאריך 26.5.02 דחתה הועדה הרפואית את דרישת התובע להפעלת תקנה 15 והותירה על כנה את החלטתה מתאריך 14.1.02 לפיה נכותו של התובע כתוצאה מהתאונה הינה בשיעור 10% לצמיתות מתאריך 22.2.97. ז. ביום 1.5.05 הגיש התובע נגד הנתבעת את התביעה דנן ובה הוא עותר לקבל את תגמולי הביטוח להם הוא זכאי לטענתו עפ"י הפוליסה וזאת בגין נכותו הצמיתה ותקופת אי הכושר. המחלוקת המשפטית על פי סעיף ח (3) בפרק א' לפוליסה: "היתה למבוטח עילה לתביעה גם מהמל"ל עקב קרות מקרה הביטוח, תחייב הקביעה של מל"ל לגבי שיעור נכותו של המבוטח הנובעת ממקרה הביטוח גם את הצדדים לפוליסה זו". הנתבעת טוענת כי "מקרה הביטוח" והמועד לתחילת מנין תקופת ההתיישנות במקרה דנן הינו יום התאונה ,דהיינו 27.12.1996. לחילופין המועד בו התגבשה הנכות כפי שקבע המל"ל 27.2.97 ועלכן התביעה התיישנה שלוש שנים לאחר מכן ביום 27.12.99 ולחילופין ביום 27.2.2000. לחילופי חילופין, טוענת הנתבעת כי התובע מודה בסיכומיו כי הוא ידע שנכותו הרפואית נקבעה בשיעור 10% לצמיתות ע"י ועדה רפואית לערערים של המל"ל כבר בתאריך 14.1.02 דהיינו כבר בתאריך זה היתה בידי התובע ראיה משכנעת להוכחת תביעתו והיה עליו להגיש את התביעה תוך 3 שנים ולענין זה אין כל משמעות להחלטה בענין תקנה 15 שעשויה רק להגדיל את הנכות אך לא לבטל את הנכות הרפואית שהינה סופית. מכאן שגם לשיטתו של התובע התביעה התיישנה בתאריך 14.1.05 לכל היותר ו- 4 חודשים לפני הגשת התביעה. התובע טוען כאמור, שהתביעה לא התיישנה מאחר שההחלטה הסופית של ועדת הערעורים ניתנה ביום 26/5/02 ומרוץ ההתיישנות מתחיל מכאן ואילך, באופן שהתביעה תתישן ביום 26/5/05. מאחר שהגיש את תביעתו ביום 1/5/05 עשה זאת לפני חלוף מועד ההתיישנות ולפיכך התביעה לא התיישנה. תקופת ההתיישנות בתביעות ביטוח קצרה מן הנורמה הכללית, כאמור בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח: 31. התיישנות תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח. פרשנות חוזה ביטוח בכלל והוראת התיישנות בפרט ההתיישנות הדיונית יוצרת חיץ המונע מהתובע לממש את זכותו המהותית. בעניין המאירי (ע"א 1254/99 המאירי נגד הכשרת הישוב, מבהירה כב' השופטת שטרסברג כהן את ארבעת הטעמים העיקריים המונחים בבסיס מוסד ההתיישנות: הראשון- שיקולים ראיתיים הקשורים בקושי של הנתבע לשמור על ראיותיו לאורך זמן, השני- הצורך להקנות ודאות לנתבע בדבר זכויותיו וחובותיו וכדי שיוכל לכלכל צעדיו ולהיערך כלכלית לסיכוני תביעות ולא להיות חשוף לסיכון להיתבע לפרק זמן בלתי מוגבל, השלישי נעוץ בעובדה לפיה התובע "ישן" על זכויותיו ונמנע מהגשת תובענה במשך תקופה ארוכה, ויתר למעשה או מחל על זכותו לתבוע. והרביעי- האינטרס הציבורי שהמערכת המשפטית תקדיש זמנה לטיפול בבעיות עכשויות ולא תעסוק בבירור מחלוקות מהעבר הרחוק. כנגד טעמים אלה עומדת זכותו המהותית של התובע לקבל סעד מבית המשפט. בית המשפט נדרש לאזן בין השיקולים שבבסיס מוסד ההתיישנות ובין זכותו המהותית של התובע (י. אליאס דיני ביטוח בורסי 2002 ע' 773 ואילך; ע"א 244/81 פתאל נ' קופ"ח פ"ד ל"ח (3) 673, 678; ע"א 169/95 רשות הפיתוח נגד ירקוני פ"ד יט' (2) 559, 597; ע"א 611/77 שיוביץ נ' רחמן פ"ד לב' (2) 70). הנה כי כן, הפסיקה קבעה כי מועד שלושת השנים למניין תקופת ההתיישנות, במקרי ביטוח, הנו מועד מיוחד, הנובע מן הרציונליים לעיל, אשר מקבלים משמעות מחוזקת במקרים אלו, ולצורך הקלה על חברות הביטוח, שלא יאלצו לשמור רזרבות כספיות גבוהות לשם כיסוי חבותם העתידית, לכשתתברר. הכלל הראשוני לעניין פרשנות חוזה קבוע בסעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, לפיו "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות". את אומד הדעת יש ללמוד מלשונו של החוזה, מרוחו ומהתחקות אחר כוונת הצדדים לפי כלל הפרשנות הייחודי לחוזי ביטוח ולחוזים דומים, בהם צד אחד הוא המנסח. כאשר הניסוח בו מדובר הוא דו-משמעי, יש לבחור, בדרך כלל, באותו פירוש מבין שני הפירושים האפשריים המעדיף את המבוטח דווקא. אולם הן כלל זה והן הכלל, לפיו יש לפרש פוליסה על-פי המשמעות המילולית, הפשוטה והסבירה של המלים בהן השתמשו מנסחי הכתב, אינם כללים נוקשים. בפרשנות חוזה ביטוח יש להתייחס לניסוח הכולל ואל המלים שנבחרו למתן הביטוי ולכוונת המתקשרים בראייה כוללת ומעמיקה, החודרת אל מטרת דבר החקיקה או כתב ההסכם ולתכלית שביקשו להשיג. במקרה מתאים מותר וגם ראוי לתת לכתב פירוש ליבראלי, אפילו הוא עומד, לכאורה, בניגוד למלים המפורשות שנכתבו בחוזה, וזאת על-מנת להגיע לאותה משמעות הגיונית ואמיתית, שאליה התכוונו המתקשרים בחוזה, וכך, כמובן, כאשר קריאה כוללת של הכתוב מביאה למסקנה, שהמלים כפשוטן אינן מייצגות את כוונת הכתוב. יחד עם זאת, את הכלל, לפיו יש לפרש חוזה ביטוח כנגד מנסחו ולטובת המבוטח, אין לאמץ באופן עיוור ובמנותק מכלל הדברים, מהמטרה והתכלית שברקע הכתב האמור. כלל זה יפה, בדרך כלל, כאשר ניצבות לפני הפרשן שתי משמעויות סבירות במידה שווה פחות או יותר, שאז יש להעדיף אותה משמעות, שהיא נוחה יותר לצד שלא ניסח את המסמך; אולם כאשר המסמך אינו ברור, ומשמעות אחת, שמסיקים אותה על דרך פרשנות, היא הגיונית ותואמת את רוח המסמך ותכליתו, ואילו משמעות אחרת איננה עומדת בדרישה זו, יועדף הפירוש הראשון, ההגיוני והתואם על פני האחר, אפילו משמעות זו נוחה דווקא למנסח המסמך. מבין הפירושים המילוליים האפשריים של חוזה ביטוח יש לברור אותו פירוש המשתלב בצורה טובה עם הגיון ההסכם ועם תכליתו. כמו כן יש לבחור גם בפירוש הסביר יותר של הפוליסה (ר' ע"א 449/89 אברהם פלוק ואח' נגד פיליפ גייבל רייט פ"ד מו (2) 92; ע"א 631/83 "המגן" חברה לבטוח בע"מ ואח' נ' "מדינת הילדים" בע"מ, פ"ד לט (4) 561). לעניין פרשנות חוזה ביטוח נראה כי הדברים שלהלן מרע"א 3577/93 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' אהרון מוריאנו פ"ד מח (4) 70 (להלן: עניין מוריאנו), משקפים את ההלכה הנוהגת בדבר פרשנות חוזה ביטוח: "כלל הפרשנות כנגד המנסח, שקנה לעצמו אחיזה איתנה בפרשנות חוזי ביטוח, ישים בנסיבות שבהן טקסט מסוים נתון לשני פירושים סבירים. במקרה כזה יועדף אותו הפירוש מבין השניים הפועל לרעת האינטרס של המנסח. הגיון הכלל, טמון בשליטת המנסח על תוכן הטקסט. ההנחה היא שהמנסח טרח להבטיח זכויותיו בעת ניסוח המסמך, בייחוד כשמדובר על בעל דין, אשר לו כוח והשפעה כדוגמת חברת ביטוח, הניצבת מול האזרח, היחיד, הנזקק לשירותי הביטוח. אם המנסח שדאג לענייניו יצר נוסח בעל משמעויות שונות, אין הוא יכול לבחור לעצמו דווקא את החלופה הנוחה לו ביותר. נהפוך הוא, יועדף פירוש אפשרי המבטא הגנה טובה יותר של אינטרס המבוטח" (עניין מוריאנו שם ע' 76 ג-ז). מקרה הביטוח מהו? הבקשה דנן, נעה סביב קביעה משפטית הנתונה למחלוקת, בין הצדדים, ובפסיקה, ולשם הכרעה בה יש לקבוע מהו מקרה הביטוח, אשר ממנו ואילך מתחיל מרוץ ההתיישנות. האם מדובר בקרות האירוע? מועד התאונה, או מועד התגבשות הנכות? או מועד קביעת הנכות הצמיתה? ברע"א 1395/00 אהוד צפריר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, קבע כבוד המשנה לנשיא ש' לוין, כשם שקבעו שתי ערכאות לפניו כי מניין תקופת ההתיישנות על פי סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, נמנה מיום קרות האירוע, שהוא מקרה הביטוח ולא מיום קביעת הנכות לצמיתה. פסיקה נוספת התומכת בדעה זו הנה פסיקתו של בית-המשפט המחוזי בחיפה בעניין כלל נגד שטרית, (ע"א (חיפה) 1768/00- כלל חברה לביטוח בע"מ נ' שטרית דוד תק-מח 2001(3), 3535 ,עמ' 3537) אשר קבע כדלקמן: "מטעם זה, ועל פי העקרונות שנקבעו בפסיקה, יש לבחון את תקופת ההתיישנות ממועד אירוע התאונה, מועד שאינו שנוי במחלוקת. אם תשמע דעתי הייתי מציע לחבריי לקבוע כי שגה בית משפט קמא כאשר קבע כי מרוץ ההתיישנות, בכל הנוגע לתביעה בגין נכות צמיתה, יחל ממועד בו קבע המוסד לביטוח לאומי את הנכות הצמיתה. קביעה זו סותרת את המגמה הברורה שנקבעה בפסיקה לפיה אירוע הביטוח הנו המועד המוקדם ביותר בו יכול הניזוק לדעת על הנזק, גם אם הנזק טרם גובש." כבוד השופטת אסתר קובו בעניין אמיתי (ע"א (תל-אביב-יפו) 1105/01- אמיתי דוד נ' סהר חברה לביטוח בע"מ תק-מח 2003(2), 94 ,עמ' 98), נתנה דעתה לפסיקה זו וקבעה כדלקמן: "בית המשפט העליון פסק, אמנם, כי מועד קביעת הנכות הצמיתה על ידי המוסד לביטוח לאומי אינו המועד הרלוונטי לעניין חישוב תקופת ההתיישנות, אולם לא הביע עמדה, מפורשת או משתמעת, לגבי המועד הקובע מבין שני המועדים הראשונים הנזכרים לעיל. שאלה זו נותרה פתוחה." בעניין אמיתי נדונה סיטואציה דומה העוסקת בנכות צמיתה, כתנאי להתגבשות מקרה הביטוח. השופטת קובו אבחנה את פס"ד צפריר כהאי לישנא: "ענייננו בביטוח מיוחד שבו הנכות היא מקרה הביטוח ולכן לדעתי, המועד הקובע לצורך חישוב תקופת ההתיישנות הוא מועד התגבשות הנכות הצמיתה. מסקנה זו נלמדת, בראש ובראשונה, מהגדרת המושג "מקרה הביטוח", כאמור בסעיף 53 לחוק חוזה הביטוח. "מקרה הביטוח" בביטוח נכות מוגדר בסעיף 53 לחוק כ"נכות שלקה בה" המבוטח. משמע, מקרה הביטוח מורכב משני יסודות מצטברים: תאונה ונכות. באין נכות - אין מקרה ביטוח. על כן, עילת התביעה של המבוטח קמה רק עם התגלות והתגבשות הנכות הצמיתה. הפרשנות לפיה יש להגיש את התביעה שלוש שנים מיום אירוע התאונה יוצרת מצב בלתי אפשרי בו נדרש המבוטח להגיש את תביעתו בטרם קרה מקרה הביטוח... דא עקא, שהלכה זו כפשוטה אינה ניתנת ליישום בתחום ביטוח הנכות, שכן המושג "נכות צמיתה" אינו מושג ליניארי, אלא מושג בינארי. כלומר, בביטוח נכות צמיתה קיימים שני מצבים אפשריים בלבד - קיומה או היעדרה של נכות צמיתה." לדעה זו של כב' השופטת קובו בעניין אמיתי, הצטרפה כבוד השופטת מיכל רובינשטיין בניגוד לעמדתו של כב' השופט גרוס , וקבעה שם: "מה שניתן לקבוע במקרה שלפנינו הוא, שיש למנות את תקופת ההתיישנות כפי שהיא קבועה בסע' 31, וזאת החל מהתגבשות הנכות בה לקה המערער, אותה נכות שעל יסודה ולאור מהותה הוא תובע את זכויותיו מחברת הביטוח. זוהי, לעניות דעתי משמעות המילים "נכות שלקה בה" המובאות בסעיף 53 לחוק חוזה הביטוח." כבוד השופטת ענת ברון קבעה ברוח זו בעניין רוזנברג (ת"א (תל-אביב-יפו) 120330/01- רוזנברג יצחק נ' מגדל חברה תק-של 2002(2), 409 ,עמ' 41) כדלקמן: "סבורתני, כי בנסיבות התיק שבפני, הדין עם התובע וגם הצדק, וכי את מועד תקופת ההתיישנות יש למנות ממועד התגבשות הנכות ולא ממועד קרות התאונה. ודוק: מסקנתי זו אינה עומדת בסתירה להלכה פסוקה כפי שזו קיבלה ביטוי בהחלטתו של המשנה לנשיא בפרשת צפריר ואף עולה בקנה אחד עמה." כבוד השופטת בוסתן קבעה בעניין טייש (ת"א (רמלה) 1677/02- טייש שמעון נ' סהר חברה לביטוח בע"מ תק-של 2003(1), 500 ,עמ' 501): "העמדת תקופת ההתיישנות על שלוש שנים מיום התאונה לא ניתנת ליישום בתביעות בגין ביטוחי נכות, בהם טרם התגבשה הנכות בחלוף שלוש שנים שכן נכות צמיתה היא מצב סופי ולא ניתן לתבוע על "חלקי נזק"." בסיטואציה שונה בה התגבשה הנכות במועד מאוחר יותר, וטרם התגבשותה לא היתה ידועה, קבע כבוד השופט דן ארבל בעניין מנולייף בר"ע (תל-אביב-יפו) 3036/02 - מנולייף נ' עווני דראושה פ"מ סב' (2) 903, עמוד 905 "בהתאם לאמור לעיל, מורכב מקרה הביטוח מקיומה של תאונה והיווצרותה של נכות צמיתה כתוצאה ממנה. בטרם נקבעה הנכות הצמיתה ו/או בטרם נעשה המבוטח ער לנכותו לא ניתן כלל לפנות לחברת הביטוח בתביעה לקבלת תגמולים שכן פניה שכזו תידחה מן הסתם בשל חוסר עילה... הסעיפים האמורים לעיל מכניסים את המבוטח למבוי סתום, אם לא יפנה לחברת הביטוח מיד כשמתרחשת התאונה, תיטען נגדו חברת הביטוח טענת התיישנות. אם יפנה בטרם ידוע לו כי קיימת נכות תטען חברת הביטוח כי אין עילת תביעה ואין הוכחה סבירה לנכות." בעניין מנולייף הנ"ל דחה כב' השופט דן ארבל בקשת רשות ערעור על החלטה של בית משפט השלום שהחליט שלא לדחות תביעה על הסף בשל התיישנות. בין היתר קובע השופט ארבל בעניין מנולייף: "בהתאם לסעיף 8 לחוק ההתיישנות, אם נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת תביעתו מסיבות שלא היו תלויות בו, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלו. במקרה דנן, רק לאחר החמרת מצבו נודע לתובע דבר חומרת פגיעתו וכי הדבר כרוך גם בנכות צמיתה. לפיכך גם מטעם זה תחל תקופת ההתיישנות מהיום שבו נודע למשיב דבר נכותו (שם עניין מנולייף בע' 912ב - ג). מן הכלל אל הפרט בהתאם להוראות הפוליסה, במקרה כמו במקרה דנן כשמדובר בתאונת עבודה באופן שלתובע עילת לתביעה גם מהמל"ל, קביעת המל"ל היא אשר מחייבת את הצדדים. לאור מגוון הדעות שהובעו בפסיקה שחלקה נסקרה לעיל, טרם יצאה הלכה פסוקה ומחייבת של בית המשפט העליון. נוכח העמדות השונות של בתי המשפט המחוזיים אין לעת הזו גם פסיקה מנחה אחידה. לאור העובדה שעל פי הפוליסה מקרה הביטוח נולד מקיומה של תאונה והיווצרותה של נכות צמיתה כתוצאה ממנה. בטרם נקבעה הנכות הצמיתה ו/או בטרם נעשה המבוטח ער לנכותו לא ניתן כלל לפנות לחברת הביטוח בתביעה לקבלת תגמולים שכן פניה שכזו תידחה מן הסתם בשל חוסר עילה. במקרה דנן בתאריך 26.5.02 דחתה הועדה הרפואית את דרישת התובע להפעלת תקנה 15 והותירה על כנה את החלטתה מתאריך 14.1.02 לפיה נכותו של התובע כתוצאה מהתאונה הינה בשיעור 10% לצמיתות מתאריך 22.2.97. הנכות הצמיתה מתחילה מקום שבו מסתיימת הנכות הזמנית. מאחר שמטבעם של דברים הנכות הצמיתה נקבעת לאחר זמן ובמקרים קרובות לאחר שהנכות הזמנית מסתיימת, באותם המקרים שהוחלט שלנפגע נכות צמיתה היא נקבעת רטרואקטיבית מים שבו הסתיימה הנכות הזמנית, כפי שהדבר קרה במקרה דנן. מצבים כאלה מעלים שאלות בהקשר של אותן פוליסות ביטוח שקושרות את קביעת המל"ל עם הפוליסה. מילים אחרות יחד עם שיעור הנכות הצמיתה נקבע גם שהיא התגבשה במועד שבו מסתיימת הנכות הזמנית. באותם המקרים שקביעת הנכות הצמיתה נעשתה יותר משלוש שנים לאחר תום הנכות הזמנית, העילה התיישנה ביום שבו באה לעולם. מצבים כאלה ניתן לפתור על ידי שילוב של הוראות סעיף 8 חוק ההתיישנות. במקרה זה קבעה הועדה כבר ביום 14/1/02 כי לתובע נכות צמיתה בשיעור של 10% לכן,ממועד זה מתחיל מבחינתו מרוץ ההתיישנות. נוכח העובדה שכבר ביום 5/9/04 סרבה הנתבעת לשלם לו תגמולי ביטוח ולאור הלכת ע"א 3812/91 ברבארה גראיס נ. אריה חברה לביטוח בע"מ פ"ד מח' (3) 441 לפיה רק תביעה לבית המשפט מפסיקה את מרוץ ההתיישנות, היה על התובע להגיש תביעתו לא יאוחר מיום 14/1/05. לפיכך משהגיש התובעת תביעתו ביום 1/5/05 אין מנוס אלא לקבוע שתביעתו התיישנה בעת הגשתה. התוצאה היא שהתביעה נדחית. היה כי עמדתי לא תתקבל, כי אז בהתאם להסדר הדיוני על הנתבעת לשלם כמובהר לעיל. התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט אליהן יתוסף שכ"ט עו"ד בשיעור של 1,500 ₪ בתוספת מע"מ סכום זה היה צמוד למדד וישא ריבית חוקית מהיום ועד לתשלומו המלא בפועל. התיישנות תביעות ביטוחביטוח תאונות אישיותהתיישנות