טענתה המרכזית של חברת הביטוח הינה, כי התובע הפר את חובת הגילוי החלה עליו בהתאם לסעיף 6(א) לחוק חוזה ביטוח. מהצהרות הבריאות התובע ניתן ללמוד, כי התובע השיב בשלילה לשאלה, בדבר קיומם של מחלות כלי דם כאבים או לחץ בחזה ולחץ דם גבוה. להלן פסק דין בנושא הצהרת בריאות ביטוח: פסק דין רקע 1. התובע הינו מנהל עבודה בחברת סולתם והוא רכש בשנת 1998 פוליסת ביטוח ניתוחים במסגרת פוליסת ביטוח חיים בשבילו ובשביל רעייתו. בטרם חתם התובע על פוליסת הביטוח הוא הצהיר, כי מצב בריאותו תקין למעט מחלת הסוכרת ממנה הוא סובל. על סמך הצהרת התובע הנפיקה הנתבעת 2 (שתקרא להלן: "הנתבעת") פוליסת ביטוח חיים שמספרה 5-248664 שכללה הרחבות הכוללות ביטוח "ניתוחים פלוס" (להלן: "הפוליסה"). 2. התובע עבר בשנת 1998 צנתור עקב בעיות לב . עלותו של הצנתור, הגיעה לסך של 42,138 ₪. הנתבעת שילמה מקדמה בסך של 28,900 ₪, שהינם רק חלק מעלות הצנתור, ואילו את היתרה בסך של 12,388 ₪ סירבה לשלם, ובשלב מאוחר יותר בטענה, כי הסתבר לה שהתובע העלים נתונים בקשר למצב בריאותו ערב עריכת הפוליסה. בנסיבות אלו, טענה הנתבעת, כי לא רק שאינה חייבת לשלם לתובע את היתרה, אלא שהיא דורשת להשיב לידיה את הסכום ששולם על ידה, וזאת בהסתמך גם על התחייבות מפורשת ובכתב של התובע להשיב את הסכום ששולם במקרה כזה. 3. התובע עשה את הפוליסה באמצעות הנתבע 1 שהינו סוכן ביטוח, שהיה חבר של בנו (להלן: "הסוכן"). הסוכן הגיש בתחילה כתב הגנה באמצעות בא כוחו וטען, כי דין התביעה כנגדו להידחות, מאחר והוא פעל כסוכן על פי הוראות הנתבעת, והוא ניסה כמיטב יכולתו, לסייע לתובע לקבל את הכספים המגיעים לו. הסוכן ובא כוחו לא התייצבו לדיונים שנקבעו ושאליהם זומנו, וביום 12.01.05 ניתן פסק דין כנגד הסוכן ופסק דין זה ענינו, ביחסי התובע והנתבעת בלבד. טענות הצדדים 4. לטענת התובע, הוא לא הסתיר דבר מהנתבעת, מאחר וכל בדיקותיו בטרם ביצוע הפוליסה הראו, כי מצב בריאותו תקין (למעט הסוכרת עליה הצהיר), וכי ערכי לחץ הדם שלו היו תקינים ולא נאמר לו מעולם, כי הוא סובל מלחץ דם ולא היה מקום להתייחס אליו, כאל מי שסובל מיתר לחץ דם, או מבעיות לב, או מהיצרות של כלי דם בצוואר (בהתבסס בין היתר על מכתבו של ד"ר רון כרמלי ופרופ' קידר). העובדה, כי סבל פעם אחת בעבר מיתר לחץ דם אינה מצביעה, כי הייתה לו בעיה עליה היה חייב להצהיר. לא הייתה לו כל כוונה להסתיר דבר מהנתבעת, שאם לא כן, לא היה נותן וחותם על טופס ויתור על סודיות רפואית ולא היה נכון להיבדק ע"י רופא מטעמה של הנתבעת. לטענת התובע, הפוליסה, בעת שהגיעה למימוש והיה על הנתבעת לשלם את התגמולים בגינה, היא נקטה בתרגילי השהייה והעלתה טענות חסרות בסיס, כדי להימנע מהתשלום המגיע לו בגין מלוא הוצאותיו וההוצאות הנילוות שהוציא בגין הצנתור. בכל מקרה, מאחר והובטח לתובע ע"י הסוכן, בשמו ובשם הנתבעת, כי הפוליסה תכסה את כל צרכיו, אם יצטרך לעבור ניתוח לב או השתלה, הרי שהתחייבות זו, מחייבת את הנתבעת ועליה לשלם את מלוא סכום ההוצאות שהוציא. 5. לטענת הנתבעת, התובע הסתיר ממנה בעת עריכת הפוליסה, נתונים רפואיים לגבי מצבו הבריאותי והצהיר רק על חלק ממחלותיו, ואם היה מצהיר על מצבו האמיתי והנכון, הוא לא היה מתקבל ולא הייתה נערכת לו הפוליסה. כך או כך, סכומי התקרה בחוזה הביטוח שולמו במלואם. הסכומים ששולמו על החשבון, דינם להיות מוחזרים, או מכוח הפוליסה או מכוח ההתחייבות עליה חתם התובע. מכל הטעמים האמורים דין תביעת התובע להידחות ודין התביעה שכנגד להתקבל. טענות התובע בסיכומיו, בקשר להתחייבות הסוכן לשלם את מלוא סכום הוצאות הצנתור, או בקשר למצבו הרפואי, שהיה ידוע לסוכן ערב החתימה על ההצעה, הם בגדר שינוי חזית אסורה, וגם אם אינה אסורה, הרי שאין הסוכן משמש שלוח של חברת הביטוח לעניינים אלו, ושליחותו של הסוכן מתמצית במקרים המנויים בסעיפים 33-35 לחוק חוזה הביטוח התשמ"א - 1981. דיון 6. טענתה המרכזית של הנתבעת הינה, כי התובע הפר את חובת הגילוי החלה עליו בהתאם לסעיף 6(א) לחוק חוזה ביטוח. מהצהרות התובע ניתן ללמוד, כי התובע השיב בשלילה לשאלה, בדבר קיומם של מחלות כלי דם כאבים או לחץ בחזה ולחץ דם גבוה. מתיקו הרפואי של התובע עולה (לדעת הנתבעת), כי לתובע היו אירועים בעבר, בטרם עריכת הפוליסה, בהם סבל מערכי לחץ דם גבוהים, התלונן על דקירות וכאבים בחזה וסבל מבעיות בכלי הדם, עליהם לא הצהיר, בעת עריכת הצעת הביטוח. כאמור הנתבעת סבורה, ואף הציגה חוות דעת של פרופ' רובינשטיין, כי אילו הייתה מודעת למצבו הרפואי האמיתי של התובע, כפי שהדבר עולה מתיקו הרפואי, לא היה התובע מתקבל לביטוח הנדון. מאחר והתובע לא הציג כל חוות דעת נגדית אחרת ולא סתר את חוות דעתו של פרופ' רובינשטיין, הרי שבהתאם לסעיף 7(ג) לחוק היא פטורה מתשלום תגמולי הביטוח. התובע טוען, כי הוא נבדק ע"י מומחה לכלי דם, ד"ר רון כרמל וכן ע"י פרופ' קידר, אשר קבעו, כי לא הייתה לתובע כל מחלת לב וכי ערכי לחץ הדם היו תקינים, בטרם חתם על הפוליסה, מה גם, שהוא לא הופנה ע"י רופאיו לסדרת בדיקות או לא ניתנו לו תרופות נגד לחץ דם, דבר המעיד כי לא הייתה לו כל בעיה או אירוע, שחייבו הצהרה מצידו. 7. כדי לבחון את טענות הצדדים, יש לבחון ראשית את הוראת הדין הנוגעת בדבר. סעיף 6 לחוק הביטוח עוסק בחובת הגילוי בעת כריתת הפוליסה: "(א) הציג המבטח למבוטח לפני כריתת החוזה, אם בטופס של הצעת ביטוח ואם בדרך אחרת שבכתב, שאלה בענין שיש בו כדי להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לכרות את החוזה בכלל או לכרותו בתנאים שבו (להלן - ענין מהותי), על המבוטח להשיב עליה בכתב תשובה מלאה וכנה. (ב) שאלה גורפת הכורכת ענינים שונים, ללא אבחנה ביניהם, אינה מחייבת תשובה כאמור אלא אם היתה סבירה בעת כריתת החוזה. (ג) הסתרה בכוונת מרמה מצד המבוטח של ענין שהוא ידע כי הוא ענין מהותי, דינה כדין מתן תשובה שאינה מלאה וכנה." סעיף 7 לחוק הביטוח, עוסק בתוצאות של אי - גילוי, וכך נקבע בו: "(א) ניתנה לשאלה בענין מהותי תשובה שלא היתה מלאה וכנה, רשאי המבטח, תוך שלושים ימים מהיום שנודע לו על כך וכל עוד לא קרה מקרה הביטוח, לבטל את החוזה בהודעה בכתב למבוטח. (ב) ביטל המבטח את החוזה מכוח סעיף זה, זכאי המבוטח להחזר דמי הביטוח ששילם בעד התקופה שלאחר הביטול, בניכוי הוצאות המבטח, זולת אם פעל המבוטח בכוונת מרמה. (ג) קרה מקרה הביטוח לפני שנתבטל החוזה מכוח סעיף זה, אין המבטח חייב אלא בתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי, שהוא כיחס שבין דמי הביטוח שהיו משתלמים כמקובל אצלו לפי המצב לאמיתו לבין דמי הביטוח המוסכמים, והוא פטור כליל בכל אחת מאלה : (1) התשובה ניתנה בכוונת מרמה ; (2) מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע את המצב לאמיתו; במקרה זה זכאי המבוטח להחזר דמי הביטוח ששילם בעד התקופה שלאחר קרות מקרה הביטוח, בניכוי הוצאות המבטח. " בענייננו, במסגרת החתימה על ההצעה, מילא התובע הצהרת בריאות באמצעות הסוכן, אשר כאמור, רשם את התשובות מפיו. בהצהרה ענה התובע על שאלות הקשורות למצב בריאותו, תוך שאינו מייחס חשיבות ומשמעות, לבעיות שהתעוררו אצלו בעבר בקשר ללחץ הדם, או לבעיות הלב או להיווצרות כלי דם, ולכן השיב בשלילה לשאלות ישירות או עקיפות אלו. החובה ליתן תשובות מלאות ומקיפות בהתאם לסעיף 6 לחוק , הינה ברורה ואף הורחבה לאחרונה, לגבי כל פרט מהותי, גם אם לא נשאל לגביו, ועל אחת כמה וכמה אם נשאל המבוטח, כפי שהיה בענייננו ולא מסר את מלוא המידע. 8. החובה למתן תשובות מלאות ומקיפות בהתאם לסעיף 6 לחוק הורחבה כאמור אף לחובת הגילוי של המבוטח, גם לגבי כל פרט מהותי, גם אם לא נישאל שאלה ישירה בקשר לאותו הפרט. סוגיית חובת הגילוי בהתאם לחוק חוזה הביטוח נדונה לאחרונה ע"י בית המשפט העליון בהרחבה בע"א 1530/02 - מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' יובלים אגודה שיתופית, תק-על 2004(3), 333 ,עמ' 345: "לחובת הגילוי בהוראות אלה שני פנים. הפן האחד הוא החובה לענות תשובות מלאות וכנות על שאלות בכתב שהוצגו למבוטח בעניין מהותי (סעיף 6(א) לחוק). הפן השני הוא חובת הגילוי היזום, החובה שלא להעלים בכוונת מרמה עניין מהותי (סעיף 6ג) לחוק). (ראו ע"א 282/89 רוטנברג ואח' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מו(2) 339, 354; ע"א 1809/95 הלמן נ' לה נסיונל, פ"ד נ(3) 77, 83; ג' שלו "חובת הגילוי בחוזי ביטוח" הפרקליט מ' (תשנ"א-תשנ"ב) 20, 25). החוק מבחין, איפוא, בין החיוב להשיב באופן מלא וכן לשאלות המבטחת לבין האיסור על הסתרת מידע בכוונת מרמה. החובה להשיב תשובות מלאות וכנות, הקבועה בסעיף 6(א), אינה דורשת אלמנט נפשי של כוונת מרמה (ע"א 855/86 מוריה נ' איסחרוב, פ"ד מב(2) 201, 210); רע"א 4657/96 טולדנו נ' אררט חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם) השוו ש' ולר, חובת גילוי של מבוטחים בחוזי ביטוח (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש סאקר, ירושלים, תשס"ג-2002) 347). כאשר עסקינן באי מתן תשובה מלאה וכנה לשאלה שנשאל המבוטח, אין הכרח כי תתלווה לכך כוונת מרמה מצד המבוטח, על מנת שלמבטח יעמוד הפטור מתשלום תגמולי ביטוח (2230/92 צמח נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מח(2) 258, 261). אי מתן תשובה מלאה וכנה הוא מצג שווא, המעניק למבטח זכות לבטל את החוזה, גם כאשר העלמת העובדה או מצג השווא לא נעשו בכוונת מרמה. המטרה הבסיסית של סעיף 6 היא לצמצם את פערי המידע בין המבטח למבוטח, כדי לייעל את המנגנון הביטוחי. עמד על כך השופט י' טירקל בפרשת הלמן: "---המטרה הבסיסית של סעיף 6: לצמצם את פערי המידע בין המבטח לבין המבוטח, העלולים לגרום להקצאה בלתי יעילה של משאבים ואף לפגוע במנגנון הביטוחי כולו." (ההדגשות שלי - י.ש) מצבו הבריאותי של התובע עובר לכניסתו לביטוח, מהווה מטבע הדברים "עניין מהותי", על פי סעיף 6(א) לחוק הביטוח, שכן יש בו כדי להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לכרות את החוזה בכלל או לכרותו בתנאים שבו, כפי שהעיד פרופ' רובינשטיין והגב' ליפשיץ, ולפיכך העובדה, כי התובע לא ציין את הפרטים הרלוונטיים לבעיות לחץ הדם שלו, פוטרת לכאורה את הנתבעת מתשלום תגמולי הביטוח בהתאם לסעיף 7 (ג) לחוק הביטוח, ובהתאם לרוח הפסיקה כפי שנסקרה לעיל. פוליסה הביטוח, הינה חוזה לכל דבר ועניין ועל הצדדים לה, ובכלל זה על המבוטח לקיימה בתום לב ובדרך מקובלת (סעיף 39 חוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג 1973). שיתוף הפעולה של המבוטח בדרך מקובלת ובתום לב עם חברת הביטוח הוא חובתו הבסיסית של המבוטח. "משמעותה של החובה לקיים חוזה בתום-לב ובדרך מקובלת היא, כי הצדדים ליחס החוזי חייבים לנהוג זה כלפי זה ביושר, בהגינות ועל-פי המקובל על בעלי חוזה הוגנים. אמת הדבר, אין הצדדים לחוזים מלאכים זה לזה, אך שוב אל להם להיות זאבים זה לזה (,נבל ברשות החוזה' כלשונו של השופט אלון בע"א 148/77, בעמ' 638). על כל הצדדים לחוזה מוטלת החובה לשתף פעולה זה עם זה ולפעול תוך התחשבות באינטרס המשותף להם בחוזה. על בעלי החוזה לפעול להגשמתה של כוונתם המשותפת, תוך נאמנות ומסירות למטרה שעמדה לנגד עיניהם, ותוך עקביות בהגשמת ציפייתם המשותפת הסבירה". נאמר מפי כבוד השופט ברק, בבג"צ 59/80 [3] בעמ' 834 ,מתוך ע"א 80 / 191 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מלון דבורה בע"מ לה(4) עמודים 714, 723. בע"א 92 / 4819 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' מנשה ישר מט (2) 749, עמוד 770, נקבע כי: "הדוקטרינה האומרת שפוליסות ביטוח הן חוזים מסוג UBERRIMAE FIDAE הדורשים מן המבוטח גילוי מלא, באה להגן על מבטחים מפני העלמת עובדות, שלא יכולות להיות ידועות להם ממקורותיהם. אך הוראותיו של חוק החוזים (חלק כללי) הן דו-צדדיות, והן דורשות תום-לב במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה (סעיף 12), הימנעות מהטעיה, כפי שהיא מוגדרת בסעיף 15, ותום-לב בביצוע החוזה (סעיף 39) משני הצדדים;" חובת תום הלב מוטלת על התובע, אך גם על הנתבעת, וחובה זו אינה קשורה או תלויה בחובת הגילוי על פי סעיף 6 לחוק הביטוח. פשרה לפי סעיף 79א' 9. תיק זה "התגלגל" שנים לצערי בבתי המשפט, כאשר תחילתו ביום 23.07.99, עת הוגשה התובענה בבית משפט השלום בחיפה, התיק הועבר לבימ"ש השלום בת"א והגיע לשולחני לישיבה ראשונה רק בסוף שנת 2004. בישיבת קד"מ שהתנהלה בפני, העלה ב"כ הנתבעת הצעתו, כי התביעה והתביעה שכנגד ידחו וכל צד ישא בהוצאותיו (ראה ישיבה מיום 18.04.05 עמ' 6 לפרוטוקול) ואני סבור, כי אכן הצעתו זו, בתיקון מסוים הינה הפשרה הראויה והנכונה. "בסופו של יום", לאחר שהוגשו תצהירי העדות הראשית וללא חקירה של העדים, הסמיכו אותי כאמור הצדדים לפסוק בפשרה. פסק הדין בפשרה מבוסס על כללי הצדק הטבעי (הנשקלים במאזני משפט). הפשרה מביאה בחשבון שיקולים מוסריים טהורים כמו עקרונות של חרות, צדק, יושר ושלום (דנ"א 2401/93 נחמני נ' נחמני פד"י נ (4) 661, פסקאות 28-32 לפסק דינה של השופטת שטרסברג כהן, ובפסקאות 4-5 של השופטת דורנר וכן ע"א 379/94 פלוני נ' פלונית ואח', פד"י נ(3) 133, 182), ויש פעמים שהפשרה חופפת במלואה את הדין המהותי הנוהג. פסק דין בפשרה אינו מתייחס רק להיבט המהותי, כאשר הרעיון המרכזי העומד מאחורי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד - 1984, הינו להחיש לסיים בהקדם האפשרי את הסכסוך מצד אחד ומצד שני להקל את העומס על בתי המשפט, בייחוד כאשר מצד אחד עומדת חברת הביטוח שזה עסקה ועיסוקה, ומצד שני עומד האזרח ששילם את הפרמיה הנדרשת במועדה, לעיתים במשך שנים, והוא הוציא כספים וסבל נזקים ואין לו ממי להיפרע. בית המשפט הדן שלא על דרך פשרה, פוסק על פי הדין המהותי המיושם על העניין שבפניו, אך בצד זאת, אין ביהמ"ש מנוע מלהביא בחשבון שיקוליו (במקרה שאין מניעה לכך לפי הדין), גם שיקולים אחרים שהינם שיקולים אנושיים ומוסריים המתאימים לנסיבות המיוחדות של העניין ושל המתדיינים באותו תיק. גם בפסק דין בדרך הפשרה, שוקל בית המשפט את שיקולי הדין והשיקולים האחרים, אך בעוד שבדיון רגיל, הבכורה בשיקול הדעת מבוסס על הדין, הרי שבדרך הפשרה, מוסמך ביהמ"ש לשנות את סדר העדיפויות ואם "ראה בית המשפט לטוב לפניו, ישקול רק - או, בעיקר - שיקולים שבדין, ראה לטוב לפניו, ישקול רק - או, בעיקר - אותם שיקולים נוספים. בתהליך ההכרעה רשאי הוא לאחוז באלה כמו באלה במידה היפה בעיניו" (הציטוט והעקרונות המפורטים לעיל, נקבעו בהלכה שיצאה תחת ידו של בית המשפט העליון בע"א 1639/97 אגיאפוליס בע"מ נ' הקסטודיה אינטרנציונלה דה טרה סנטה, פ"ד נג (1) 337) 10. הגם שהגעתי למסקנה, כי יש לפטור את הנתבעת מתשלום מרבית, סכום יתרת ההוצאות, מאחר והתובע לא עמד לכאורה בחובת הגילוי המלאה הקבועה בסעיף 6(א) לחוק, אני סבור, כי גם הנתבעת תרמה גם היא תרומתה לאירועים שהובילו להגשת התובענה. לא ניתן לצפות מכל מבוטח ואזרח, כי חובת הגילוי החלות עליו יורחבו, אך מצד שני, חברות הביטוח "ישבו בחיבוק ידיים", תוך ידיעה, כי אין לצפות ש"האזרח מן השורה", יזכור כל אירוע רפואי שהיה בעברו . יתר לחץ דם מיקרי במהלך חיים של אדם, יכול בהחלט להיחשב בעיני המבוטח אירוע שולי, כמו גם מספר קטן של אירועים רפואיים שגרתיים אחרים, הקורים לאדם מן היישוב. האזרח הרגיל, עובר במהלך חייו אירועים רפואיים שונים, המעוררים בתחילה חשד לאירוע רפואי, אך בסופו של דבר, מסתבר כי היו אלו תחושות ולפעמים חששות, שחלפו ולא שבו, ובלאו הכי לא התפתחו למחלה או לאירוע רפואי משמעותי. מטבע הדברים אותו אזרח ממוצע, פונה במהלך חייו עשרות פעמים, קבלת טיפול רפואי ופעמים הוא אפילו עובר טיפולים ובדיקות (כמו צילומי רנטגן אוC.T ) שגם הם, אינם מובילים לאירוע רפואי משמעותי וניתן לצפות, כי אותם טיפולים או ביקורים במרפאה, לא יהיו חרוטים בזיכרונו והוא לא ייחס להם חשיבות, בעת עריכת טופס השאלון המשמש להצעה לביטוח. כל מקרה גבולי צריך להיבחן לגופו, אך פעמים בדיקות עקב כאבי חזה, או כאבי גב, או שאירעו במספר מועט של מקרים, ובתדירות נמוכה, יכולים להיחשב כאירועים שהמבוטח יהא סבור, כי אינם מחייבים דיווח והצהרה. אם נהייה "דבקים" בטפסים, המשמשים את חברות הביטוח, הרי שכל תשובה לא נכונה בקשר לאחד האירועים הרפואיים השגרתיים האמורים, יכולה להיחשב כחריגה מקיום חובת הגילוי המלא, המוטלת על המבוטח. אני סבור, כי בגילאים מסוימים, או במקרים בהם המבוטח נמנה על אנשים הסובלים ממחלות כרוניות, מן הראוי, כי חברת הביטוח יבקשו בדיקת רופא או יקבלו צילום של התיק הרפואי (ואולי אפילו, כנגד חיוב המבוטח בתשלום בגין בדיקה זו גם אם לא תחתם פוליסה בסופו של דבר). אני סבור, כי גם בענייננו, הנתבעת במישרין או בעקיפין ידעה או הייתה יכולה לדעת, כי המבוטח - התובע מפאת גילו ומפאת העובדה, כי הינו סובל ממחלת הסוכרת, מן הראוי היה, לבודקו בבדיקה יסודית ומקיפה יותר, והיא ויתרה על זכות זו. 11. אין הסוכן יכול להתחייב בשם חברת הביטוח מעבר לחבותה של זו האחרונה, בהתאם לפוליסה ובהתאם לחוק חוזה ביטוח, ואם נהג כך הרי שחרג מסמכותו. מאידך הסוכן יכול לשמש כשלוח רגיל, עפ"י דיני השליחות וחברות הביטוח, לעיתים עושות שימוש בחוקרים פרטיים, בסוכני הביטוח ובעו"ד, כשלוחים לצורך מו"מ, או לצורך סילוק תביעות. המבוטח מכיר בד"כ את סוכן הביטוח ואמירותיו נחזות בעיניו כאמירות מוסמכות, הגם שפעמים הן נעשות תוך חריגה מסמכות. לאור האמור, אני מגיע למסקנה, כי גם הנתבעת, תרמה תרומתה לתובענה שבפניי, בין אם הדבר נבע מאי ביצוע בדיקה יסודית מטעמה בטרם עריכת הפוליסה ובין אם הדבר נבע מהבטחות הסוכן בשמה של הנתבעת לתובע, בקרות האירוע הביטוחי, כי כל הוצאותיו יכוסו. מעמדו של האשם התורם מחוץ לגבולות פקודת הנזיקין, הוכר כבר בע"א 3912/90 EXINIM נ' טקסטיל והנעלה, פד"י מז (4) 64, וכן על ידי א. פורת, הגנת האשם התורם בדיני חוזים 1997, בתזה שהוצגה על ידו בספרו, חלוקת האחריות בדיני חוזים, אוניברסיטת ת"א 1989. פיתוח דוקטרינת האשם התורם בדיני חוזים אפשרית, מאחר ומבחן צפיותו של הצד הנפגע אינו משמש עוד כמבחן בלעדי, וגם הצד הנפגע שהינו צד לחוזה, צריך למלא נטלים המוטלים עליו. כאשר שני הצדדים לחוזה תרמו בהתנהגותם לנזק, אין כל מניעה ליישם את דוקטרינת האשם התורם גם על הנפגע (ראה מאמרו של הנשיא לשעבר, השופט שמגר, במאמרו מגמות משפט, עיוני משפט כ', תשנ"ו - 1996 (5), בעמ' 20,21, וראה גפ פסק דינו של השופט וסרקרוג מביהמ"ש המחוזי בחיפה, בת.א. 333/95 אברהם שוסטר נ' יעקב אגרון, בסע' 32) (לא פורסם). אומנם, אין זה מעשי לדרוש מחברות הביטוח, כי יבדקו ויחקרו אחר כל הצהרה והצעה המוגשת להן, ברם הנתבעת יכולה הייתה לדרוש את התיק הרפואי או לדרוש בדיקה של רופא מטעמה, במקום לשבת בחוסר מעש תוך עצימת עיניים, ובשעת המבחן "להיתלות" בטענת "אי הגילוי", ו"לרחוץ בניקיון כפיים". האשם התורם של הנתבעת, במקרה שבפני, אינו מסיר את האחריות מכתפי התובע, אך מצאתי, כי לאשם תורם זה ישנה השלכה גם לעניין התביעה שכנגד וגם לענין, פסיקת ההוצאות. סוף דבר 12. לאור כל האמור לעיל, לאחר שהצדדים הסמיכו אות לפסוק בפשרה, ולאחר ששקלתי את התוצאות האפשריות של התביעה והתביעה שכנגד, מבחינת הדין ובין היתר את הוראות סעיף 7(ג) לחוק חוזה הביטוח המאפשר חיוב המבטח בתשלום "תגמולי ביטוח מופחתים...", בצד השיקולים האחרים ובין היתר נסיבות האירוע נשוא התובענה, הרי שלסילוק סופי ומוחלט של התביעה והתביעה שכנגד, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע, סך כולל וסופי של יתרת תגמולי הביטוח, בסך של 2,500 ₪ וכן הוצאות משפט בסך של 500 ₪ ובתוספת שכ"ט עו"ד בסך 784 ₪ (כולל מע"מ). כל הסכומים הנ"ל ישולמו בתוך 30 יום וממועד זה ואילך יתווספו להם הפרשי הצמדה וריבית כדין. רפואהמסמכיםהצהרת בריאות