להלן פסק דין בנושא מועד קביעת נכות - התיישנות: פסק דין ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כבוד השופטת אורנה לוי) מיום 25.9.06, בבש"א 168394/04 (ת"א 54351/05) אשר קיבל את בקשת המשיבה והורה על דחיית התובענה על הסף, מחמת התיישנותה. 1. רקע (א) במועדים הרלוונטיים לתביעה היה המערער מבוטח אצל המבקשת במספר פוליסות ביטוח חיים אשר כללו, בין היתר, כיסוי למקרה של נכות צמיתה כתוצאה מתאונה. (ב) ביום 5.10.96 אושפז המערער בבית חולים בקפריסין עקב אוטם חריף בשריר הלב שבו לקה לאחר ויכוח חריף עם אחד מעובדיו. המערער פנה לראשונה למשיבה בחודש פברואר 2007, אך זו המתינה עם תשלום תגמולי הביטוח לקביעות המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל"). (ג) המל"ל הכיר באירוע כתאונת עבודה ביום 21.8.00 בעקבות הכרעת בית הדין לעבודה על כך, והמערער פנה בשנית אל המשיבה כדי לבדוק את זכויותיו על פי הפוליסה. ביום 4.10.00 השיבה לו המשיבה שעליו להמציא עותק מפרוטקול הדיון במל"ל שבו נקבעו לו אחוזי נכות צמיתה. (ד) ביום 3.7.01 קבעה ועדה רפואית של המל"ל שנותרו למערער בעקבות האירוע 25% נכות צמיתה, וכי דיון נוסף יתקיים בעניינו על פי תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: "התקנות"). (ה) המערער פנה למשיבה ביום 15.8.01, צירף את החלטת הוועדה הרפואית של המל"ל וביקש, לפנים משורת הדין, לקבל את הסכומים המגיעים לו כעת, ובמקביל לשמור על זכותו לבקש תוספת באם תוגדל נכותו הצמיתה לאחר הדיון על פי תקנה 15 לתקנות, שעניינה ירידה בהכנסות ואי מסוגלות לעבודה בשל הנכות. (ו) המשיבה הכירה בתביעת המערער וביום 22.11.01 שילמה לידיו תגמולי ביטוח בסך 431,726 ₪. (ז) ביום 13.5.04 דנה ועדה רפואית של המל"ל בקביעת דרגות נכותו של המערער מחדש והעמידה אותה על 40% נכות, החל מיום 23.3.04. המערער פנה למשיבה בבקשה לשלם לו סכום נוסף ע ל פי דרגת נכות זו, אך המשיבה דחתה דרישתו זו. (ח) בעקבות האמור הגיש המערער את התביעה דנן ביום 5.11.05. המשיבה עתרה לדחיית התובענה על הסף בשל התיישנותה. 2. החלטת בית משפט קמא (א) בית המשפט דחה את טענת המערער שיש לראות בתשלום תגמולי הביטוח, ללא הסתייגות, ומבלי להחתימו על כתב סילוק, הודאה בזכותו לקבלת תגמולי ביטוח נוספים באם תוגדל דרגת נכותו במל"ל. המערער לא הציג כל מסמך בכתב שבו הודתה המשיבה בזכותו זו, וגם במכתבו שלו לא הודיע המערער שהוא מתעתד לפנות לשינוי דרגת הנכות במל"ל, ולא ביקש מן המשיבה לוותר על תקופת ההתיישנות ולשלם לו תגמולי ביטוח נוספים, באם תוגדל דרגת נכותו. העובדה שהמשיבה לא השיבה למכתבו ולא החתימה אותו על כתב סילוק אינה מהווה הודאה בזכות או ויתור על תקופת ההתיישנות, ואין למצוא בהתנהגותה חוסר תום לב, מצג שווא או הטעייה. (ב) בית המשפט דחה גם את טענת המערער שהגשת התביעה למשיבה עצרה את מירוץ ההתיישנות שכן רק במועד הגשת תביעה לבית המשפט נעצר מירוץ זה. (ג) אשר לשאלה מאיזה מועד יש למנות את תקופת ההתיישנות ציין בית המשפט שהגישה השלטת בפסיקה היא שמועד התגבשות הנכות הצמיתה הוא המועד הרלוונטי לתחילת מניין ההתיישנות. המערער עצמו הגיש חוות דעת משנת 1997 הגורסת שנכותו הרפואית היא בשיעור של 70%. דהיינו, כבר במועד זה התגבשה נכותו. העובדה שהמערער ניהל הליכים שונים במל"ל גם לאחר שנקבעה לו דרגת נכות צמיתה אינה מוליכה למסקנה שנכותו טרם התגבשה. בית המשפט הוסיף שתביעתו של המערער התיישנה גם על פי הגישה המקלה שלפיה המועד שבו קבע המל"ל את שיעור הנכות הוא המועד הרלוונטי. זאת, בהתחשב במועד שבו קבע המל"ל למערער נכות בשיעור 25%, שאינם אחוזי נכות זניחים, אלא מהווים נכות שאדם סביר היה מגיש תביעה בגינה. בית המשפט ציין שלמעשה מבקש המערער לראות במועד שבו ניתנה החלטה נוספת של המל"ל את המועד לתחילת מירוץ ההתיישנות. קביעת מועד שכזה אינה מתיישבת עם תכלית חוק חוזה ביטוח, התשמ"א- 1981 (להלן: "חוק חוזה ביטוח"), לעניין ההתיישנות. לאחר שנקבע ברע"א 1395/00 צפריר נ' אררט, תק-על 2000(1) 1180 (2000) (להלן: "עניין צפריר") שמועד קביעת הנכות לראשונה על ידי המל"ל הוא מקרי וחסר משמעות לעניין מירוץ ההתיישנות, יש לגזור, מקל וחומר, שכך גם לעניין קביעות נוספות של המל"ל. (ד) גם טענת המערער שיש תחולה בעניינו להוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח- 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") נדחתה. בית המשפט קבע שאין מדובר בהתיישנות שלא מדעת שכן המערער ידע עוד מראשית הדרך שנכותו היא בשיעור גבוה מזה שקבע לו המל"ל. הוא אחז, כאמור, כבר בשנת 1997 בחוות דעת רפואית בעניין נכותו, וידע לעמוד על זכותו שהמל"ל יכיר במלוא היקף הנזק שנגרם לו. בנסיבות אלו יכול היה המערער להגיש תביעה לבית המשפט על בסיס העובדות שהיו ידועות לו, ויכול היה לנסות ולקבל את הסכמתה המפורשת של המשיבה להארכת תקופת ההתיישנות. (ה) נוכח האמור, קיבל בית המשפט את הבקשה וקבע שדין התביעה להידחות על הסף. 3. טענות המערער (א) המשיבה הטעתה את המערער לחשוב שאחוזי הנכות שקבע לו ד"ר קרנדיר בחוות הדעת מטעמו אינם תקפים לצורך תביעתו וכי יש להמתין לקביעת המל"ל. כן יצרה המשיבה למערער מצג שווא שהיא תהיה מוכנה לשלם את יתרת תגמולי הביטוח לאחר שתוגדל נכותו במל"ל, ושאין לו כל סיבה למהר ולהגיש תביעה לבית המשפט. זאת יש ללמוד מכך שהמשיבה שילמה את תגמולי הביטוח בפעם הראשונה בחלוף תקופת ההתיישנות; היא לא החתימה את המערער על כתב ויתור כנהוג, לא סייגה את התשלום, לא הכפיפה אותו לטענת התיישנות ולא הבהירה שבכוונתה לטעון להתיישנות. כמו כן, כאשר העביר המערער למשיבה החלטה של המל"ל משנת 2003 להגדיל את אחוזי נכותו, טענה המשיבה רק שאחוזי הנכות הנוספים אינם שייכים לאירוע משנת 96', ולא טענה לסילוק מלא של התביעה. (ב) תשלום תגמולי הביטוח מנובמבר 2001 הוא מעשה שיש בו "ביצוע מקצת הזכות" שדינו כהודאה לצורך סעיף 9 לחוק ההתיישנות. פוליסות הביטוח של המערער שמספרן 1807729 ו- 1451243 (להלן: "הפוליסות") נערכו לפני כניסתו לתוקף של חוק חוזה ביטוח ולפי סעיף 31 לחוק חל עליהן הדין הקודם הקובע תקופת התיישנות בת 7 שנים. מכאן, שתקופת ההתיישנות ממועד ביצוע מקצת הזכות מסתיימת בנובמבר 2008. גם לעניין הפוליסות האחרות הסכימו הצדדים ששיעור הנכות לצורך חישוב תגמולי הביטוח יהיה שיעור הנכות שיקבע המל"ל. 4. טענות המשיבה (א) המצב המשפטי היה ברור למערער לאורך כל הדרך לאחר שהובהר לו שהמשיבה מסכימה להאריך את תקופת ההתיישנות עד לקביעת אחוזי הנכות לצמיתות על ידי המל"ל. לאחר שנקבעו אחוזי הנכות הצמיתה, פעלה המשיבה כמתחייב בסעיף 27 לחוק חוזה ביטוח ושילמה לידי המערער את תגמולי הביטוח שאינם שנויים במחלוקת. המשיבה לא הייתה רשאית בשלב זה להחתים את המערער על כתב סילוקין. (ב) תשלום תגמולי הביטוח אינו בגדר "ביצוע מקצת הזכות" שכן ההלכה העוברת כחוט השני בפסיקה קובעת שהודאה כאמור צריך שתעשה במפורש. ואולם, גם ממועד התשלום חלפו למעלה משלוש שנים עד להגשת התביעה, כך שממילא תמה תקופת ההתיישנות. (ג) אין בסיס לטענה שהמשיבה הטעתה את המערער לסבור שהאוטוריטה המוסמכת לקביעת שיעור הנכות היא המל"ל. המערער הונחה להעביר למשיבה את קביעת המל"ל רק מאחר שעסקינן בגוף ניטרלי וקיים הגיון רב להעזר בקביעותיו. יתרה מכך, המערער לא הפנה את תשומת ליבה של המשיבה לכך שהחלטת המל"ל אינה סוף פסוק מבחינתו. 5. דיון והכרעה (א) השאלה העומדת להכרעתנו בערעור זה היא האם התיישנה תביעתו של המערער. בנסיבותיו המיוחדות של המקרה שבפנינו, אנו סבורים שיש להשיב לשאלה זו בשלילה. ונבאר. (ב) הצדק עם המשיבה שבעניין צפריר קבע כבוד השופט לוין כי "מועד קביעת הנכות הצמיתה, שיכול להיות מקרי, אינו אלא בעל משמעות פרובטיבית ואין הוא יכול לשמש כגורם רלבנטי לצורך חישוב תקופת ההתיישנות לפי החוק או לפי הפוליסה". על כן, ככלל, אין מבוטח רשאי לישון על זכויותיו, להימנע מלפעול לבירור נכותו, ולהמתין לקביעות המל"ל מתוך הנחה שתביעתו לא תתיישן. כותב על כך המלומד ירון אליאס בספרו דיני ביטוח כרך ב' (הוצאת בורסי, התשס"ב-2002): "יש שהעובדות המונחות ביסוד מקרה הביטוח מקנות למבוטח זכות שיפוי גם כלפי צדדים שלישיים, כגון המוסד לביטוח לאומי. השאלה הנשאלת במקרים אלה היא האם התביעה המוגשת על ידי המבוטח למוסד לביטוח לאומי או לבית הדין לעבודה בגין תאונה, מחלה או נכות עוצרת את מניין ההתיישנות של תביעת הביטוח? בתי המשפט נוטים להשיב לשאלה זו בשלילה. מבוטח הבוחר להמתין להכרעתם של הגופים הנזכרים קודם להגשת תביעה על פי הפוליסה עלול לגלות בבוא העת כי תקופת ההתיישנות של תביעה זו כבר חלפה. הכרעתם של גופים אלה אינה מחייבת את המובטח ואין היא בגדר "העובדות המהוות את עילת התובענה" (שם בעמ' 741). (ג) כך, לא רשאי מבוטח שהמתין לקביעת נכותו הצמיתה במל"ל לטעון גם לתחולתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות שעניינו "התיישנות שלא מדעת". אכן, נוהגת בפסיקה הגישה שחוק ההתיישנות חל גם במקום שבו נקבעה בדין תקופת התיישנות השונה מהתקופה הבסיסית הקבועה בחוק ההתיישנות (ד"נ 36/84, ע"א 20/83 טייכנר נ' אייר פרנס, פ"ד מא(1) 589, 599- 601 (1987)). ואולם, מבוטח יכול, בזהירות סבירה, לגלות את העובדות המהוות את עילת התובענה באמצעות פנייה למומחה אשר יחווה דעתו בדבר שיעור נכותו הצמיתה, או באמצעות פנייה למבטחת בבקשה שמומחה מטעמה יבודקו. (ד) ואולם, במקרה שלפנינו אין לומר שהמערער ישן על זכויתיו והמתין בלא מעש לקביעת המל"ל. פנייתו הראשונית אל המשיבה נעשתה כבר ביום 5.2.97, והוא אף פנה למומחה מטעמו, ד"ר גרנדיר, אשר יחווה את דעתו בדבר שיעור הנכות הצמיתה. המשיבה היא שביקשה להמתין לקביעת המל"ל כפי שהיא מציינת בסיכומים שהגישה לפנינו: "המשיבה נתנה הסכמתה להארכת מועד תקופת ההתיישנות עד לקבלת החלטת המל"ל בדבר אחוזי נכותו הצמיתה. דרישתה זו להצגת מסמכי המל"ל היתה יותר מהגיונית באשר דובר בקביעה של גוף ניטרלי אשר בפניו הונחו המסמכים הרפואיים הנוגעים למצבו של המערער לרבות מכתבו של ד"ר גרנדיר" (סעיף 19 לסיכומים). (ה) דהיינו, מכלתחילה המתין המערער להכרעת המל"ל בעניינו בהתאם להנחיית המשיבה. לאחר שהוכר אירוע הלב כתאונת עבודה דרשה ממנו המשיבה להמציא פרוטוקול מלא מביטוח לאומי שבו נקבעו אחוזי נכות לצמיתות. המערער פעל על פי הנחייתה של המשיבה המציא לה את פרוטוקול המל"ל שבו נקבעו לו 25% נכות צמיתה ואף ציין שהוועדה טרם סיימה את עבודתה ועליה עוד לדון בנושא אי מסוגלתו לעבודה וירידה בהכנסות על פי תקנה 15 לתקנות. וכך כותב הוא: "מאחר והליך הבדיקה לפי סעיף 15 עלול להימשך זמן רב, ומכיוון ש% הנכות הצמיתה לא ירד מתחת ל- 25% אלא אולי יגדל, אבקש לפי (כך במקור) משורת הדין לקבל מכם ע"ח את הסכומים המגיעים לי. כמו כן תשמר בידי הזכות, היה ועל פי סעיף 15 תוגדל % הנכות (כך במקור), להמציא לכם המסמכים ולבקש התוספת שתיגזר מכך". (ו) כאמור, שילמה המשיבה למערער את תגמולי הביטוח על פי 25% נכות צמיתה, מבלי לדחות או להתייחס לבקשתו האמורה. דהיינו, המערער הביא לידיעתה של המשיבה שאחוזי הנכות הצמיתה שנקבעו לו במל"ל אינם סופיים, וקיימת אפשרות שהם יוגדלו לאחר דיון על פי תקנה 15, ואילו האחרונה נמנעה מלהבהיר לו שלא יהא בידו לתבוע את התוספת שתיגזר מהגדלת אחוזי הנכות. (ז) אנו סבורים שהצדק עם המערער הטוען שיש לראות בהתנהלותה זו של המשיבה משום הטעייה, ויצירת מצג שווא. ודוק, המשיבה עצמה ביקשה לראות בקביעת המל"ל קביעה מחייבת, והסכימה לדחות את מירוץ ההתיישנות עד למועד שבו תקבע נכותו הצמיתה של המערער במל"ל. בהעדר תגובה לבקשתו, פירש המערער בצדק את הסכמתה זו ככוללת גם הסכמה להמתין עד לקביעת אחוזי הנכות לאחר הדיון על פי תקנה 15, שכן דחייתו של דיון זה היא פועל יוצא של בירוקרטיה ותו לא. בנסיבות אלו, לא הייתה למערער כל סיבה לחשוב שהמערערת תבחין בין אחוזי הנכות שנקבעו מלכתחילה, לבין אחוזי הנכות שיקבעו לאחר הדיון בתקנה 15, במקום שבו נתנה הסכמתה לדחיית מירוץ ההתיישנות עד לקבלת החלטת המל"ל. (ח) מסקנתנו היא אם כן שעל רקע המצג שיצרה כלפיו המשיבה, בדין פירש המערער את הסכמתה לדחיית מירוץ ההתיישנות עד לקבלת החלטת המל"ל, ככוללת גם החלטה לאחר דיון על פי תקנה 15. (ט) הכרעתנו זו מתיישבת היטב עם הטעמים העומדים בבסיסו של מוסד ההתיישנות, כפי שעמדה עליהם השופטת שטרסברג כהן בע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב - חברה לביטוח, פ"ד נד(2) 535, 554-555 (2000): "הראשון, עניינו בשיקולים ראייתיים הקשורים בקושי של הנתבע לשמור על ראיותיו לאורך זמן. השני, עניינו בצורך להקנות ודאות לנתבע בדבר זכויותיו וחובותיו ולהבטיח כי יוכל לכלכל צעדיו ולהיערך כלכלית לסיכוני תביעות צפויות ולא להיות חשוף לסיכון להיתבע לפרק זמן בלתי מוגבל. השלישי, נעוץ בהנחה לפיה תובע אשר "ישן על זכויותיו" ונמנע מהגשת תביעה במשך תקופה ארוכה, ויתר ומחל על זכותו...והרביעי, האינטרס הציבורי שהמערכת המשפטית תקדיש זמנה לטיפול בבעיות ההווה ולא תעסוק בבירור זכויות שהורתן בעבר הרחוק". במקום שבו המתין המערער לקביעות המל"ל בהסכמתה של המשיבה; יידע את המשיבה אודות הדיון שעתיד היה להתקיים בעניינו במל"ל על פי תקנה 15, ועל כך שאחוזי נכותו הצמיתה יוגדלו כלל הנראה, לא יכולה הייתה המשיבה להניח שהמערער וויתר על תביעתו. במצב דברים זה היה על המשיבה לכלכל צעדיה בהתאם, הן בהיבט הראייתי, הן בהיבט הסתמכותה על סיכוני התביעה. מסקנתנו היא אם כן שהמערער לא "ישן על זכויותיו"; לא הייתה לא כל סיבה לפנות לבית המשפט אלא לאחר שהתברר לו שהמשיבה מסרבת לשלם לו את תוספת התגמול הנגזרת מאחוזי הנכות הנוספים. (י) עוד יצויין כי בתשובה לפנייתו של המערער ליישום החלטת המל"ל להגדלת שיעור הנכות השיבה חברת הביטוח כי אחוזי הנכות הנוספים אינם קשורים לתאונה משנת 1996 וכן התייחסה ליישום תקנה 15, מבלי להעלות טענת התיישנות. בתשובה זו המחישה המשיבה את אומד דעתה בשאלת ההתיישנות, בהמשך להתנהלותם בכל הנוגע לתשלום הראשון. (יא) בנסיבות אלו, דחיית התביעה בשל התיישנותה מהווה חוסר תום לב של המשיבה. כידוע, עיקרון תום הלב חולש זה מכבר על כל תחומי המשפט הישראלי (ע"א 2464/04 עיריית תל אביב-יפו נ' חברת שיכון אזרחי בע"מ, תק-על 2007(1) 239, 244 (2007)) וכמובן שחל הוא ביחסים החוזיים שבין המשיבה והמערער. (יב) נוכח התוצאה שאליה הגענו איננו נדרשים לדון בשאלה האם יש לראות בתשלום התגמולים משום "ביצוע מקצת הזכות", כמו גם בשאלה העומדת בימים אלה להכרעה בבית המשפט העליון- מהו המועד שבו מתחיל מירוץ ההתיישנות של תביעת ביטוח שעילתה נכות צמיתה כתוצאה מתאונה (רע"א על פסק הדין בע"א (תל-אביב-יפו) 1105/01 אמיתי נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, תק-מח 2003(2) 94 (2003)). 6. סוף דבר אשר על כן אנחנו מקבלים את הערעור ומבטלים את החלטת בית משפט קמא. הדיון יוחזר לבית משפט קמא שידון בתביעה לגופה. המשיבה תשא בשכר טרחת בא כוחו של המערער בסך 30,000 ₪ ומע"מ. הפיקדון יוחזר לב"כ המערער. נכותהתיישנות