היתר עסקה הינו דרך שנמצאה בהלכה לפתרון האיסור הקיים בדין הדתי על נטילת ריבית ותשלום ריבית. היתר עסקה נדון בפסקי דין הבאים: ע"א 8896/03 יצחק וולך נ' עמירון סי. טי אל. מימון והשקעות בע"מ; ה"פ(ת"א) 5317/86 בנק המזרחי נ' צבי טישלר ואח' בת.א. 26037/95 בעניין בנק פועלי אגודת ישראל בע"מ נ' מרדכי ואפרת גולד. להלן פסק דין בעוסק בית היתר בנושא היתר עסקה: פסק דין התביעה שבפני עניינה דרישתם של התובעים מר מאירי דוד (להלן: "דוד" או "התובע מס' 1") ובנו מר מאירי דורון (להלן: "דורון" או "התובע מס' 2"), כי הנתבעים מר חנקיס ישראל (להלן: "ישראל" או "הנתבע") ואשתו חנקיס מרגלית (להלן: "מרגלית" או "הנתבעת") יחזירו להם כספי הלוואה בסך של 60,000 דולר אשר העמידו לרשותם. בהתאם לכתב התביעה יתרת החוב ליום הגשת התביעה - כולל ריבית שנצברה על הקרן -עומדת על סך כולל של 301,370 ₪. הן התובעים והן הנתבעים משתייכים למגזר החרדי-דתי ובמוקד המחלוקת בין הצדדים עומדת שאלה הנוגעת לעצם קיומו, תוקפו וחשיבותו ביחס לעסקת ההלוואה של "היתר עסקה". מספר עובדות מרכזיות אינן שנויות במחלוקת. דוד הלווה לישראל בשנת 2000 או בסמוך לה 70,000 דולר במספר שלבים (עדותו של ישראל בפני בעמ' 23 ורישא לעמ' 24). הריבית שנקבעה ביחס להלוואה זו עמדה על שעור של 1.5% לחודש וישראל פרע את הריבית על הקרן מדי חודש בחודשו. כבטוחה על ההלוואה נתן ישראל בשלב הראשון שיק של העסק שלו ובהמשך החליף בטוחה זאת בשטר חוב עליו חתמו ישראל ואשתו מרגלית וכן בשיק של מרגלית (אשר לפי טענת ישראל הוא היה זה שחתם עליו כיוון שמרגלית סרבה לחתום (עמ' 24 שורות 12-22). במועד מסוים (לפי עדותו של דוד בעמ' 8 שורה 24 המדובר בשנת 2002) פרע דוד 10,000 דולר מיתרת החוב כך שקרן ההלוואה פחתה ועמדה על 60,000 דולר (ראה גם עמ' 24 בעדותו של ישראל שם בשורות 23-24). כך ,ממועד מתן ההלוואה ועד שנת 2004 שילמו הנתבעים לתובע 1 באופן שוטף את הריבית שנקבעה בין הצדדים על יתרת הקרן. ביום 5.1.2004 גובש בין הצדדים הסכם הלוואה חדש (להלן: "הסכם ההלוואה החדש"). הסכם זה (מוצג נ/5 שהוא נספח ת/1 לתצהיר דוד) הינו הסכם הלוואה על סך של 60,000 דולר ובריבית של 2% לחודש. המדובר בהסכם מודפס אשר נוספו עליו בכתב יד פרטים רלוונטיים להסכם ההלוואה ובכלל זה ביחס לסכום ההלוואה והריבית שתגבה בגינה. ישראל בעדותו בפני אישר (עמ' 28 שורות 21-22) כי תנאי ההלוואה נכתבו על טופס ההלוואה בכתב ידו שלו עצמו. דוד בעדותו בפני (סיפא לעמ' 13 ורישא לעמ' 14) תיאר, כי כיוון שבסוף שנת 2003 התדרדר מצבו הבריאותי הוא ביקש להמחות את זכויותיו לבנו. לטענתו ישראל ביקש ממנו להביא הסכם הלוואה חדש אשר יבוא במקום ההסכם הישן. כלומר המדובר בהלוואה חדשה אשר נועדה להחליף את ההלוואה שהייתה קיימת בין הצדדים עד אותו מועד. יצוין, כי דוד בעדותו בפני ציין (עמ' 9 שורות 7-9), כי בכל פעם שהשתנה סכום קרן ההלוואה (כאמור גם ההלוואה במקור ניתנה במספר תשלומים) לא שמרו הצדדים את נוסח ההלוואה הקודם כשישראל נהג להשמידו. הנתבעים לא הכחישו טענה זאת. כך במצב דברים זה נוסח הסכם ההלוואה המצוי בפני הינו הנוסח האחרון מראשית שנת 2004. אין מחלוקת בין הצדדים, כי לאחר חתימת הסכם ההלוואה החדש חדלו הנתבעים לפרוע את יתרת ההלוואה או לשלם את הריבית בגינה כפי שעשו עד אותו מועד. סמכות עניינית הנתבעים בסעיף 1 לכתב הגנתם טענו, כי לבית משפט זה אין את הסמכות העניינית לדון בתביעה שכן הסמכות העניינית נתונה לבית דין צדק בני ברק. הנתבעים לא חזרו על טענה זאת בסיכומיהם ולטעמי טוב שלא חזרו על טענה זו. סעיף 51 (א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד 1984 קובע, כי לבית משפט שלום מסורה סמכות לדון בין היתר ב"תביעות אזרחיות - למעט תביעות הנוגעות למקרקעין - כשסכום התביעה או שווי הנושא אינו עולה על 2,500,000". כיוון שכך בשעה שהתובעים בחרו להגיש את תביעתם בבית משפט זה והעילה והיקפה הכספי של התביעה מצויים בסמכותו של בית המשפט השלום הרי בית משפט זה נדרש לדון בתביעה ולהכריע בה. דיון במחלוקות המרכזיות בין הצדדים היתר עסקה הנתבעים טוענים מספר טענות הגנה והמרכזית שבהם נוגעת כאמור לעיל לנושא "היתר עסקה". סעיף 5 להסכם ההלוואה (מוצג נ/5) קובע, כי "הרווחים עפ"י היתר עסקה כתקנת הנ"ל ויערך היתר עסקה". ישראל בתצהירו מציין כי: הנתבעים התחייבו לשלם לתובע ריבית חודשית בשיעור של אחוז ומחצה "בתנאי כי יערך היתר עסקה על ידי הרבנים המוסמכים לכך כמקובל במגזר החרדי-דתי וכמוסכם" (סעיף 4 לתצהיר); "חדלנו לשלם לתובע 1 בגין הריבית בשעור של 1.5% שכן הסתבר, כי התובע גבה עד כה מאיתנו את התשלומים מידי חודש בחודשו באיסור גמור ומוחלט והדברים חמורים מאוד במגזר החרדי" (סעיף 11 לתצהיר); "התובע פעל בעניינו בחוסר תום לב מובהק שכן יש להיתר עיסקה משמעות וחשיבות רבה במגזר הדתי ועתה מסתבר, כי לאורך כל השנים הוא גבה מאיתנו ריבית שלא כדין שלא כמוסכם ותוך עבירה על ההלכה הדתית" (סעיף 12 בתצהיר). במצב דברים זה טוען למעשה ישראל, כי התשלומים שביצע נעשו על חשבון הקרן ולא על חשבון הריבית (עמ' 30 שורה 4). התובע (ת/6 בתצהירו) והנתבע (מוצג נ/6) הציגו את היתר העסקה שהיה ברשות התובע. מהיתר העסקה עולה, כי הוא נחתם ב-11 לחודש טבת שנת תשנ"ב. קרי בשנת 1992. נוספה על ההיתר תוספת בכתב יד לפיה ההיתר תקף עד לשנת תש"ס (קרי שנת 2000). ב"כ הנתבעים בחקירתו הנגדית את דוד (עמ' 17 שורה 12), שטח בפני דוד את הטענה כי ההיתר ניתן לשנת תשנ"ב בלבד ודוד עצמו תיקן בכתב יד את ההיתר אך דוד הכחיש טענה זאת בתוקף (עמ' 17 שורה 13) ואני מקבל את עדותו בענין זה . דוד טוען (סעיף 4.4 לתצהירו), כי בהתאם ליעוץ שקיבל מרבנים גם אילו לא היה ברשותו היתר עסקה כתוב הרי שדי בכך שסוכם בינו לבין הלווה בעל פה כי ההלוואה בהיתר עסקה על מנת להכשיר את הסכם ההלוואה מבחינה הלכתית. הוא צירף לחוות דעתו תצהירים של רבנים התומכים בטענה זאת (נספחים ת/7 ת/8 ו- ת/9 לתצהיר). יודגש, כי ב"כ הנתבעים ביקש להוציא נספחים אלה מהתצהיר כיוון שהוגשו לביהמ"ש על ידי דוד ולא על ידי מי שערך אותם (עמ' 18 שורה 15 ואילך) אולם כבר בדיון עצמו קבעתי כי המסמכים לא יוצאו מהתצהיר אולם לא יהיה בכך בכדי להכשיר את תכנם. ידוע כי היתר עסקה הינו דרך שנמצאה בהלכה לפתרון האיסור הקיים בדין הדתי על נטילת ריבית ותשלום ריבית. היתר עסקה נדון בפסקי דין רבים ואינני מוצא לנכון להרחיב בעניין זה מעבר לנדרש. אסתפק בהקשר זה להפניה לפס"ד של כבוד השופטת ארבל בע"א 8896/03 יצחק וולך נ' עמירון סי. טי אל. מימון והשקעות בע"מ; לפס"ד של כבוד השופט גורן בה"פ(ת"א) 5317/86 בנק המזרחי נ' צבי טישלר ואח' (מח (2) 353; וכן לפסק דינה המפורט של כבוד השופטת רות רונן בת.א. 26037/95 בעניין בנק פועלי אגודת ישראל בע"מ נ' מרדכי ואפרת גולד. כאמור לעיל נטילת ריבית ותשלום ריבית אסורים לפי הדין הדתי. אנשים דתיים אשר חפצים להימנע מדבר עבירה פועלים בדרך של היתר עסקה באופן ההופך את המלווה והלווה כשותפים לעסקה אחת. על מנת שהלווה יופטר מתשלום הריבית/ הרווחים עליו להוכיח כי לא הפיק רווחים מהעסקה וזאת באחת משתי דרכים: שבועה או תשלום "דמי השתוות" שפירושם סכום פשרה ומוסכם וקבוע מראש הפוטר את הלווה מלהוכיח את ההפסד. למרות שמקורו של היתר עסקה בדין הדתי הרי אין מחלוקת, כי הדין החל על מערכת היחסים בין הצדדים הינו דין החוזים במשפט הישראלי. מצביע על כך גם ב"כ הנתבעים (סעיף 30 בסיכומיו) תוך שהוא מפנה לפסקי הדין הנ"ל ובכלל זה לקביעתו של כבוד השופט גורן בפס"ד בעניין בנק המזרחי נ' טישלר. יחד עם זאת אין ספק, כי בפרוש כוונת הצדדים ביחס להתקשרות החוזית בינהם יש מקום - כיוון שמדובר בצדדים הנמנים על המגזר החרדי - דתי - להתייחס גם לכללי ההלכה היהודית ולאופן בו ביקשו הצדדים לממש כללים אלה בהסכמות ביניהם. שאלה מרכזית בדיון שנערך בפני נגעה לשאלה האם היה לדוד היתר עסקה בתוקף ולשאלה ההלכתית ביחס לתוקפו של היתר עסקה בעל פה. הצדדים הביאו אומנם אסמכתאות בכתב הנשענות על דברי חכמים בהקשר זה אולם אף לא אחד מהצדדים לא הביא אותם כעדים ולא חקר אותם ואף לא אחד מהצדדים הביא עד מומחה על מנת להוכיח את הדין הדתי הרלוונטי ומשמעויותיו בהקשר זה. כיוון שכך לא ניתן לקבוע, כי הוכח הדין הדתי הרלוונטי לסוגיה זאת. יודגש ,כי מלבד השאלה בדבר קיומו או אי קיומו של היתר עיסקה והעובדה שאיננה שנויה במחלוקת,כי ישנו איסור הלכתי לגבות ולקבל ריבית ללא היתר עיסקה ,לא מצאו הצדדים להביא חוות דעת שיצביעו על האספקטים השונים הנוגעים לכך ,כמו ,למשל,מה דינו של לווה המאמין שיש היתר עיסקה,כפי שטוענים כאן הנתבעים,בסומכו כל דברי המלווה ומשלם ריבית.האם במקרה זה ניתן לומר כי לא חטא הוא כלפי בורא עולם והחט הוא כולו של המלווה.ברור הוא שאם מתברר מהלכות פוסקים כי אכן כך הדבר הרי שטענות הנתבעים בענין זה קורסות כמגדל קלפים.או למשל,שאלה אחרת שגם נוגעת לענין הנדון,מה דינו של לווה אשר משלם תקופה כה ארוכה כמו במקרה דנן ולא טורח לעמוד על כך שיוצג בפניו היתר עיסקה בזמן סביר.האם במקרה זה יחשבו התשלומים שביצע כתשלומים על חשבון הקרן בלבד. לפיכך,יש לבחון את הדברים בראי דיני החוזים בדין הישראלי. בהסכם ההלוואה העדכני המצוי בפני נקבע כאמור, כי "הרווחים עפ"י היתר עסקה כתקנת הנ"ל ויערך היתר עסקה". מצד אחד ברורה החשיבות הרבה שיש לקיומו של היתר עסקה ללווה ומלווה מהמגזר החרדי-דתי אך יחד עם זאת בהסכם ההלוואה עצמו לא נקבע, כי קיומו של היתר שכזה מהווה תנאי המתנה ומתלה את קיומה של העסקה כולה. אף אם אניח, כי לדוד לא היה היתר עסקה בתוקף הרי אני סבור, כי הנתבעים וישראל בפרט בהתנהגותם לאורך כל חיי ההלוואה לא פעלו כאילו קיומו של היתר כזה מהווה תנאי בלעדיו אין. ישראל טען אומנם (עמ' 25 שורה 9), כי סבר שיש לדוד היתר עסקה בתוקף אולם למרות החשיבות שהוא לכאורה מייחס לנושא הוא לא ביקש לראות היתר עסקה בתוקף. לא זו אף זו, בתצהירו (סעיף 11) הוא מציין, כי הנתבעים שילמו ריבית של 1.5% וכי הנתבעים חדלו לשלם ריבית בשיעור של 1.5% כאשר התברר כי אין לדוד היתר עסקה. בפועל אין מחלוקת, כי ישראל חתם על הלוואה חדשה חליפית בריבית של 2%. אם לדבריו התברר לו, כי אין לדוד היתר עסקה ואם כדבריו אכן מדובר בסוגיה מהותית מדוע זה הוא שב וחתם על הלוואה החליפית החדשה בריבית של 2%?! דוד העיד כי בעת הקמת ההלוואה החדשה לא שאל ישראל דבר לענין היתר עיסקה. בנוסף למרות שישראל מנסה לשכנע ביחס לחשיבות שהוא מייחס להיתר עסקה הוא העיד בפני (רישא לעמ' 25), כי לו עצמו אין היתר עסקה בעסקו שלו וזאת למרות שלטענתו הוא יודע שנדרש היתר עסקה בכתב. זאת ועוד, ישראל אישר בחקירתו כי אותו איסור בנוגע לריבית שחל על המלווה חל גם על הלווה (ע' 27 ש' 15-16) ואם כך תמוה שהוא עצמו לא עשה דבר לתיקון עניין זה הגם שהוא אישר במשתמע שגם הוא יכול לערוך היתר עסקה (ע' 25 ש' 8-9) והגם שמדובר בחטא ביחסים שבינו ובין בורא עולם.דהיינו בידיו הענין.אם לא עשה כן סביר להניח שלא ענין אותו נושא זה באופן מיוחד . טעם לפגם מוצא אני גם בעיתוי בו מעלה ישראל את הנושא של העדר היתר עסקה בתוקף. לאורך השנים הוא נטל הלוואות מהתובע ופרע כסדרה את הריבית בגינה התחייב. יתרה מכך בראשית שנת 2004 הוא אף נטל הלוואה חדשה. הוא לא הביא כל ראיה לכך שעד שדוד דרש ממנו לפרוע את ההלוואה הוא עמד על כך שלדוד יהיה היתר עסקה בתוקף. מוסיף ומציין ישראל כי ביקש מדוד שיראה לו היתר עסקה וכל 5 השנים שלא הראה לו הוא ממשיך ומשלם ריבית (ע' 26 ש' 6-11). העלאת הטענה ביחס להעדר היתר עסקה מהווה לטעמי טענה המועלית בחוסר תום לב ונדמה כי הנתבעים נתלים שלא בצדק ושלא כדין בטענה זאת כמוצאי שלל רב. סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") קובע בין היתר, כי: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות". לפי הלכת אפרופים (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265 ) פרשן החוזה נע כמטוטלת מהחוזה אל הנסיבות ומהנסיבות אל החוזה. סבור אני לאחר שבחנתי את הנסיבות שהתקיימו בין הצדדים, את הרחבת קרן ההלוואה לאורך השנים ואת החלפתה באחרת, את האופן בו פרעו הנתבעים באופן סדיר את ההלוואה לאורך השנים; את המועד בו עלתה טענת העדרו של היתר עסקה את העובדה שלישראל עצמו לא היה היתר עסקה בעסקו שלו ואת העובדה שהוא עצמו יכול היה לדאוג להיתר עסקה כי העלאת הטענה נעשתה בחוסר תום לב לא מטעמים ענייניים והיא נועדה בעיקרה לשרת את מטרת הנתבעים להתחמק מפרעון ההלוואה. כיוון שכך סבור אני , כי אין כלל צורך לדון לגופו של עניין בשאלה ההלכתית האם היה או לא היה לדוד היתר עסקה בתוקף והאם היתר שכזה יכול היה להתקבל גם מכח הסכמת הצדדים בע"פ, וגם אם אצא מנקודת מוצא כי לדוד לא היה היתר עסקה בתוקף, גם אז אין מקום כאמור לעיל, לקבל את טענות הנתבעים בהקשר זה. אשר על כן אין מקום לייחס את התשלומים החודשיים ששילמו הנתבעים עד להקמת ההלוואה החדשה על חשבון קרן ההלוואה הקודמת. הצדדים להסכם ההלוואה החדשה דוד טען כאמור לעיל, כי ברקע להחלפת ההלוואה הישנה בחדשה עמד רצונו להמחות את זכותו בהלוואה לבנו. ב"כ הנתבעים בסיכומיו טוען, כי התובע 2 למרות "שהוא היריב מהבחינה המשפטית כמעט ונעלם מסיכומי התובעים" וכי ממילא אין תוקף להמחאת הזכויות. גם כאן אין מחלוקת בין הצדדים ביחס לעובדות המרכזיות הנוגעות להסכם ההלוואה החדש ואופן חתימתו: את הפורמט המודפס בהסכם ערך דוד (עדותו של ישראל סיפא לעמ' 26); התוספות בכתב היד הכוללות את פרטי ההלוואה ותנאיה נעשו ע"י ישראל (עמ' 28 שורות 21-22); ישראל חתם על ההסכם כאשר דוד הגיש לו אותו לחתימה (עמ' 29 שורה 8).אף מרגלית חתמה על ההסכם. סבור אני, כי במועד חתימת הסכם ההלוואה החדש סיכמו הצדדים את כל פרטי ההסכם ובכלל זה סכום ההלוואה, שעור הריבית ואופן פרעונה. כמו כן סבור אני, כי מבחינתו של ישראל כלל לא הייתה חשיבות אם צד להסכם יהיה דוד או מי מבניו וממילא הוא לא הביא כל ראיה בנוגע לכך. אני מקבל את עדותו של דוד (סיפא לעמ' 13 ורישא לעמ' 14), כי בבסיס החתימה המחודשת על הסכם ההלוואה הייתה כוונתו להמחות את זכויותיו שלו לבנו וכי מסר על כך לישראל וזה לא הביע כל התנגדות. יתרה מכך גם אם ההסכם נחתם או היה צריך להיחתם מול דוד הרי לא הייתה כל מניעה שדוד ימחה את זכויותיו לבנו לאחר כריתתו של ההסכם. חוק המחאת חיובים, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק ההמחאה") קובע כי: "זכותו של נושה, לרבות זכות מותנית או עתידה לבוא, ניתנת להמחאה ללא הסכמת החייב, זולת אם נשללה או הוגבלה עבירותה לפי דין, לפי מהות הזכות או לפי הסכם בין החייב לבין הנושה". הפסיקה עמדה לא אחת על כך שהמחאת זכות הינה בעייתית פחות מאשר המחאת חיוב וכי המחאת זכות יכולה להיעשות בכל לשון ובכל צורה ואפילו בעל פה ואף בהתנהגות ובלבד שהכוונה להעברה מידית של הקניין תעלה בצורה ברורה. ראה בהקשר זה לדוגמא פסק דינה של השופטת נתניהו ע"א 599/89 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' חגי פאר רו"ח, פ"ד מה (4), 870. כיוון שכך בין אם דורון בנו של דוד היה צד להסכם במקור בהסכמתו של ישראל ובין אם זכותו של דוד בהסכם הומחתה בהמשך לדורון בנו אין הדבר כלל משנה. בכל מקרה המסקנה היא שכיום דורון הוא הנושה בגין ההלוואה נשוא ההסכם החדש. ב"כ הנתבעים בסעיף 3 לסיכומיו טוען, כי תביעתו של התובע 1 הינה מכח הסכם הלוואה ישן שבינו לבין הנתבע וכי אין לכך כל קשר לנתבעת ולכן "ראוי היה להימנע מלתבוע אותה כאישה חרדית על כל המשמעויות בכך". אינני מקבל טענה זאת. שטר החוב שניתן בגין ההלוואה הישנה במקור נחתם גם בידיה של מרגלית. (עדותו של ישראל בעמ' 24). בנוסף העיד בפני ישראל עצמו (עמ' 29 שורה 6)בהתייחס להסכם ההלוואה החדש, כי "זה נחתם בנוכחותי ונתתי לאשתי גם לחתום". כמו כן אישר ישראל (סיפא לעמ' 29), כי מרגלית עבדה איתו בנגריה והיא זו שניהלה את ענייניו הכספיים ובלשונו: "היא ניהלה את ענייני הבנק". כיוון שכך סבור אני, כי מרגלית הינה צד לכל דבר ועניין להסכם ההלוואה הישן כמו החדש באופן זהה לזה של בעלה ישראל. במצב דברים זה זכויותיו של האב דוד הומחו לבנו דורון ומן העבר השני החייבים הם הנתבעים ישראל ואשתו מרגלית. סוגיית הדיווח לשלטונית המס ב"כ הנתבעים בסיכומיו, (שם בסעיפים 14-18) טוען, כי התובעים היו צריכים להוציא חשבוניות מס בגין רווחיהם כשלא עשו זאת ניסו להונות את שלטונות המס וכיוון ש"מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה" יש למעשה לדחות את התביעה. ב"כ הנתבעים חקר את דוד בנושא (עמ' 10 בפרוטוקול) ודוד אישר שאכן לא הוציא חשבוניות מס כי ישראל לא ביקש. גם כך יש לציין, כי בקשת הנתבעים לדחות בשל כך את התביעה הועלתה לראשונה בסיכומיהם וכבר בשל כך יש מקום לדחות טענה זו בהיותה הרחבת חזית אסורה. מעבר לכך,אינני סבור שיש מקום לקבל לגופה את טענת ב"כ הנתבעים בהקשר זה. ב"כ הנתבעים, לביסוס טענותיו מפנה בין היתר לע"א 538/80 אדרעי ז'אק נ' גדליהו אליהו. באותו מקרה היה מדובר בצדדים לחוזה שנקבו בו מחיר כוזב במטרה להונות את שלטונות המס. אין זה המצב במקרה הנדון בפני. בתיק זה כל הפרטים הכספיים בחוזה נכונים ובכלל זה סכום ההלוואה ושעורי הריבית. לא זו אף זו סעיפים 30 ו-31 לחוק החוזים מנחים כדלקמן: "חוזה פסול 30. חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור - בטל. תחולת הוראות 31. הוראות סעיפים 19 ו-21 יחולו, בשינויים המחוייבים, גם על בטלותו של חוזה לפי פרק זה, אולם בבטלות לפי סעיף 30 רשאי בית המשפט, אם ראה שמן הצדק לעשות כן ובתנאים שימצא לנכון, לפטור צד מהחובה לפי סעיף 21, כולה או מקצתה, ובמידה שצד אחד ביצע את חיובו לפי החוזה - לחייב את הצד השני בקיום החיוב שכנגד, כולו או מקצתו". וסעיף 21 לחוק החוזים קובע, כי "השבה לאחר ביטול 21. משבוטל החוזה, חייב כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל על פי החוזה, ואם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויו של מה שקיבל". בהקשר לסעיפים אלה נקבע גם בפס"ד בעניין אדרעי זאק אליו הפנה ב"כ הנתבעים, כי: במקרים חריגים כאשר טעמי צדק מחייבים זאת והתובע קיים חלק ממשי מן החיוב יש יסוד להשתמש בסמכות שסעיף 31 סיפא מעניק לבית המשפט והיא להורות שעל הנתבע "לקיים את החיוב שכנגד כולו או מקצתו. בתיק הנדון שבפני החוזה עצמו לא היה נגוע באי חוקיות וכלל לא ברור ולא הוכח כי גם במימושו נהג דוד באי חוקיות ובכלל זה כלל לא הוכח, כי הייתה עליו חובה להוציא חשבוניות מס.דוד העיד כי בן 75 פנסיונר ולא מתעסק במתן הלוואות (ע' 11 ש' 20).יתרה מזאת גם אם הייתי סבור כי המדובר בחוזה שביצועו לא חוקי הרי במקרה זה בו התובע מילא את מלוא התחייבויותיו לפי החוזה יש מקום להשתמש בסיפא של סעיף 31. בנוסף סבור אני, כי גם בהקשר זה העלאת טענת אי החוקיות בפרק הסיכומים לאחר שהנתבעים פרעו לאורך שנים את ההלוואה מבלי שדרשו חשבונית ומבלי שהנושא נכלל כלל בכתב הגנתם נגועה בחוסר תום לב וגם בשל כך יש לדחות את הטענה. טענת הגשת תביעה מוקדמת ב"כ הנתבעים בסעיפים 47-49 לסיכומיו טוען, כי בהתאם לתנאי ההסכם "ההלוואה תהיה לפחות לששה חודשים מיום מתן ההלוואה" ולמרות שההלוואה ניתנה רק ביום 5.1.2004 הרי כבר ב-13.5.04 ביקש התובע את פרעון ההלוואה. גם טענה זו לא הועלתה בכתב ההגנה ונראה שגם כאן מנסים הנתבעים להיאחז בטענת סרק. אין מחלוקת, כי מאז שניתנה ההלוואה החדשה לא פרעו הנתבעים את תשלומי הריבית החודשיים כפי שהתחייב מהסכם ההלוואה וכפי שנהגו בעבר. חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א-1970, בסעיף 17 שלו קובע: "הפרה צפויה 17. גילה צד לחוזה את דעתו שלא יקיים את החוזה, או שנסתבר מנסיבות הענין שלא יוכל או לא ירצה לקיימו, זכאי הצד השני לתרופות לפי חוק זה גם לפני המועד שנקבע לקיום החוזה, ובלבד שבית המשפט, בנתנו צו-אכיפה, לא יורה שיש לבצע חיוב לפני המועד שנקבע לקיומו". החוקרת גבריאלה שלו בספרה דיני חוזים (מהדורה שנייה). עמ' 477 ואילך קובעת, כי "כל גילוי חיצוני שממנו עולה, כי הצד לא יקיים את החוזה מהווה הפרה צפויה". אין ספק, כי הנתבעים בשעה שחדלו לפרוע את ההלוואה כסדרה המחישו הלכה למעשה כי אין בכוונתם לקיים את ההסכם. כיוון שכך עמדה לתובעים הזכות לתבוע את פרעון מלוא קרן ההלוואה והריבית שנצברה עליה. סיכום הנני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע 2 מאירי דורון סך של 301,370 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (21/7/04) ועד התשלום המלא בפועל. בנוסף הנני מחייב הנתבעים לשלם לתובע 2 שכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪ בצירוף מע"מ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום מתן פסק הדין ועד לפירעון המלא בפועל וכן את אגרת בית המשפט כפי ששילמו התובעים בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום תשלומה בקופת בית המשפט ועד לפירעון המלא בפועל. תביעת התובע 1 נדחית בזאת בנסיבות העניין ללא צו להוצאות. ריביתהיתר עסקה (עסקא)