להלן פסק דין במחלוקת לגבי הסכם עבודות פיתוח וסלילת כביש: פסק דין המערערת והמשיבה שכנגד (להלן "המערערת"), הינה חברה קבלנית העוסקת בביצוע עבודות פיתוח ובנייה. המשיבה והמערערת שכנגד (להלן "המשיבה"), הינה אגודה שיתופית המאגדת את חברי הישוב עצמון שבחבל שגב. ביום 5/5/93 נכרת בין בעלי הדין חוזה שבגדרו התחייבה המערערת לבצע עבור המשיבה בישובהּ עבודות פיתוח וסלילת כביש. (להלן יקרא "ההסכם"). המערערת ביצעה העבודה אלא שבין בעלי הדין התגלעה מחלוקת באשר לאופן ביצועה וטיבה והן באשר לתקופת הביצוע. מחלוקת זו הולידה את ההתדיינות הנוכחית. הראשונה לפנות לבית המשפט היתה המערערת. בתביעה שהוגשה על ידה היא תבעה מאת המשיבה יתרת תמורה שלא שולמה לה לטענתה וכן השבת ערכה של ערבות בנקאית אשר הפקידה בזמנו בידי המשיבה וחולטה על ידי האחרונה. (להלן תיקרא "הערבות הבנקאית"). תביעתה של המערערת הסתכמה בעת הגשתה בסך של 213,129 ₪. המשיבה התגוננה כנגד התביעה וביקשה לדחותה. לכתב הגנתה צירפה המשיבה תביעה שכנגד ובה תבעה מאת המערערת סך של 408,297 ₪ בגין עלות תיקון הליקויים שהותירה אחריה המערערת באתר העבודה. המדובר היה בעיקר באיכותם הלקויה של קירות התמך שביצעה המערערת. (היקף העבודה המקורי עמד על סך של 880,000 ₪). במהלך ההתדיינות ולנוכח המחלוקות המקצועיות שהתעוררו בין בעלי הדין ובהסכמתם, מונה על ידי בית המשפט מומחה מטעמו בתחום ההנדסי והיה זה המהנדס יהושע בר-זיו, שלהלן יקרא "המומחה". המומחה הגיש חוות דעת לתיק ואף נחקר עליה בבית המשפט. לאחר שהמומחה נחקר כאמור הסכימו בעלי הדין לוותר על חקירת העדים האחרים שמסרו תצהירים כעדויות ראשיות, ולהסתפק בהגשת סיכומים בכתב שלאחריהם, כך הוסכם, ינתן פסק הדין. לאחר שבעלי הדין פעלו על פי המוסכם הוציא בית משפט קמא את הכרעתו ועל פיה נדחו שתי התביעות, זו של המערערת וזו של המשיבה. המערערת, שלא השלימה עם פסק הדין הגישה הודעת ערעור והמשיבה מצידה הגישה ערעור שכנגד. על פי החלטתנו הגישו בעלי הדין סיכומים בכתב ולאחר שגם אלה בפנינו נעבור עתה לפסוק הדין. להרחבת והבהרת הרקע שביסוד חילוקי הדעות בין בעלי הדין, נעבור עתה ונציג את העובדות הנוספות הבאות. כפי שניתן להתרשם מהראיות שבאו בפני בית המשפט הרי על אף שהעבודה באה לכלל סיומה לא ניסו הצדדים לסיים ההתחשבנות ביניהם בצורה מסודרת. לטובת המערערת נותרה יתרת זכות כספית אך מנגד למשיבה היו טענות באשר לאיכות ביצועה של העבודה. בידי המשיבה נותרה ערבות בנקאית שמסרה לה המערערת. לאחר כ-3 חודשים מעת שהמערערת עזבה את אתר העבודה, לטענתה עם סיומה הראוי, ולטענת המשיבה מבלי לתקן הטעון תיקון, הציגה המשיבה הערבות הבנקאית בבנק וגבתה את תמורתה. סכום הערבות הנומינלי היה 44,075 ₪. בתובענה שהגישה כאן ביקשה המערערת להשיב לידיה את תמורתה המשוערכת של הערבות הבנקאית שחולטה, לשלם לה את יתרת התמורה שהגיעה לה בגין עבודתה, על פי חשבונה, וזאת בסך של 67,891 ₪ כערכם ביום 30/1/94 וכן לשלם לה תמורה עבור העבודות הנוספות שהיא ביצעה במהלך ביצוע העבודה וזאת בסך של 21,374 ₪ כערכם דאז. עוד ביקשה המערערת לפסוק לה סך של 5,000 ₪ בעבור אספקת אבני שפה וצנרת בטון שהיא סיפקה מעבר להתחייבותה החוזית, כך טענתה. מנגד ולאחר שכפרה בכתב הגנתה באופן גורף בחבותה לשלם את סכום התביעה וגם ביקשה לקזז מהסכום, אם וככל שיגיע למערערת, פיצויים מוסכמים בגין איחור בסיום העבודה, ביקשה המשיבה בתביעה שכנגד לחייב את המערערת בתשלום שווים של הליקויים שנתגלעו בעבודת המערערת ואשר תוקנו על ידי קבלנים אחרים, ובעבור ליקויים נוספים שנתגלו בתקופת הבדק ואשר טרם תוקנו ובסך הכל היא תבעה סך של 408,297 ₪. כפי שכבר צוין לעיל דחתה הערכאה הדיונית את שתי התביעות כאחת ועלינו לבדוק ולבחון את נכונות החלטתה. מסיבות פרקטיות ראינו לנכון לבחון בראשונה את טענותיה של המשיבה. המומחה שבחן את טענותיהם של בעלי הדין בתחום המקצועי, הביע את עמדתו כי טרוניותיה של המשיבה כלפי טיב עבודתה של המערערת אינן מבוססות. בחוות דעתו ובעדותו בבית המשפט קבע המומחה כי כל אותן תקלות וליקויים בעבודה עליהם מצביעים המשיבים והמומחה שפעל מטעמה, פרופ' טצה, חלקם אינו בנמצא ועיקרם של האחרים נובע מתכנון לקוי שאינו באשמת המערערת. לשיטת המומחה ומנקודת מבט מקצועית זכאית המערערת למלוא התמורה עבור עבודתה, שטרם שולמה לה, למעט סך של 9,000 ₪ בגין ליקויים שנתגלו בשתיים מהחניות בפרויקט ואשר האחריות להן רובצת, לפִתחה של המערערת. מסקנתו של בית משפט קמא היתא איפוא כי בכפוף להתחשבנות בגין אותו הסכום של 9,000 ₪ דינה של התביעה שכנגד להידחות. בחנו את השגותיה של המשיבה על מסקנה זו ולא ראינו כל עילה להתערב בה ככל שהדבר נוגע לאימוץ מסקנותיו המקצועיות, בתחום הבנייה, של המומחה. גם אם בעת מינויו של המומחה, על פי החלטתו של בית משפט קמא מיום 13/4/99, לא נקבע שזו תהיה הראיה המקצועית היחידה, הרי משויתרו בעלי הדין בהמשך על הבאת מומחים מטעמם והכללת מסקנותיהם בחומר הראיות, נוצרה הוויה משפטית ולפיה חוות דעתו של המומחה היא הראיה "המקצועית" היחידה והקובעת שהיתה בפני בית המשפט. המסקנה העולה עד כאן הינה כי אין מקום לשעות להשגותיה של המשיבה על החלטתו של בית משפט קמא, לענין דחייתה של התביעה שכנגד, למעט הסך האמור של 9,000 ₪ אשר על אף שנקבע שהמשיבה זכאית לו נדחתה תביעתה גם בגינו ולכך נשוב עוד בהמשך. משהגענו עד כאן עלינו לפנות עתה לערעורה של המערערת. כפי שכבר הוסבר ולאור מסקנתו של המומחה, כי לא מצא בפרויקט את אותם ליקויים להם טענה המשיבה, וגם אלה שנמצאו אינם באחריותה של המערערת, מתבקשת המסקנה כי המשיבה חילטה שלא כדין את הערבות הבנקאית ומכאן שיש ל"זכות" את חשבונה של המערערת בשעור זה שעמד על סך של 44,075 ₪ בעת החילוט בחודש נובמבר 1994. מאחר וטענותיה של המשיבה בענין ליקויים בעבודה לא נתקבלו ובעקבות חוות דעתו של המומחה יש להוסיף ולהכיר גם בכך שהמערערת זכאית היתה ליתרת החשבון, שאושר בזמנו על ידי המפקח, (אודותיו עוד נספר), וזאת בסך של 55,044 ₪ בצרוף מע"מ במחירי חודש פברואר 1994. פרעון חשבון זה עוכב על ידי המשיבה לאור טענותיה בדבר הליקויים בביצוע העבודה ובשל טענותיה בדבר עיכובים ואיחור בביצוע העבודה ובהשלמתה. ההכרה כאן בזכאותה של המערערת ליתרת חשבון ולהחזר תמורת הערבות הבנקאית הינה בשלב זה לצורך בחינת ההתחשבנות בין בעלי הדין וכפופה לטענות אחרות שיש לדון בהן. המסקנות עליהן עמדנו עד כאן היו מקובלות גם על בית משפט קמא. חרף המסקנות דלעיל נדחתה תביעתה של המערערת והיא נותרה בידיים ריקות, כל כך למה? בית המשפט ראה לנכון לקזז מחשבונה סך של 120,000 ₪ כפיצויים מוסכמים שהגיעו למשיבה, בתוספת שערוך, עקב פיגור בבצוע ובסיום העבודה. קיזוז זה "בולע" בחובו את היתרה הכספית שהגיעה לכאורה למערערת בגין יתרת החשבון וחילוט הערבות. נושא זה של זקיפת הפיצוי המוסכם לחובתה של המערערת הוא למעשה סלע המחלוקת העיקרי בערעור זה ולו נקדיש עתה את המשך דיוננו. תנאי ההתקשרות שגובשו בין בעלי הדין נכללו כמובן בהסכם שנכרת ביניהם. ההסכם כולל תנאים ספציפיים ולגבי האחרים נקבע כי על היחסים בין בעלי הדין יחולו הוראות החוזה הממשלתי מדף 3210 נוסח תשמ"ז - 1987. סעיף 4 להסכם הוא החשוב לעניננו ובו נקבע כדלהלן: "א. הצדדים קובעים בזה בהסכמה את משך ביצוע העבודה לתקופה של 3 חודשים, מיום מתן צו התחלת העבודה. ב. זמן התארגנות של הקבלן כלול בתקופת הביצוע. ג. פיצויים מוסכמים וקבועים מראש בעד כל יום של איחור בסיום העבודה: סכום של 1,000 ש"ח והמזמין יהא רשאי לקזז סכום הפיצויים מכל יתרה המגיעה לקבלן. כח עליון כהגדרתו בחוק ישמש עילה לדחיית סיום העבודה ........ המפקח יהיה המוסמך היחיד והבלעדי לקבוע באילו ימים לא ניתן לעבוד". (ההדגשות הן במקור). סעיף 5 להסכם קובע את מעמדו של המפקח על העבודה ואת דבר היותו מינוי של המשיבה, שאף רשאית להעבירו מתפקידו ולהחליפו. סעיף 5.ג.1 להסכם, שגם ממנו ראינו לנכון להביא מובאה, קובע כדלהלן: "המפקח יהיה המוסמך היחיד והבלעדי לפסוק בכל מקרה של מחלוקות בין הצדדים בכל הנוגע לטיב העבודה ו/או טיב החומרים, אופן עריכת המדידה ותוצאותיה, מחירי עבודות נוספות אשר לא פורטו במפרט הטכני, ו/או בכתב הכמויות ו/או בהצעת הקבלן, ארכות בגין עבודות נוספות או מסיבות מוצדקות אחרות, בדיקת החשבונות וחישובי ההתייקרויות וכל נושא אשר יתגלה במהלך ביצוע העבודה". ההדגשה הפעם בגוף הציטוט היא שלנו. ראינו לנכון לפרט את היקף הסמכויות שהוקנו למפקח על מנת להמחיש את המנדט הרחב והבלעדי שניתן לו. כמפקח מונה משרד פומר מהנדסים בע"מ שמטעמה פעל כאן המהנדס פולק, (להלן יקרא לשם הקיצור "המפקח"). עם סיום העבודה על ידי המערערת העביר המפקח למשיבה ביום 31/1/94 את החשבון הסופי שהוא אישר למערערת ובסעיף 5 הוא קובע כדלהלן: "הקבלן התחייב לסיים את עבודתו תוך 3 חודשים מיום מסירת השטח (עד 4/8/93). בפועל "סיים" את עבודתו בסוף חודש ינואר 1994. גם אם נכיר בנסיבות מקלות, (בעיות בתכניות, הפרעות ע"י קבלנים אחרים, עבודות נוספות וכו') לא מגיע לקבלן הארכת ביצוע מעבר ל-15/9/93. מכאן שהקבלן איחר בהשלמת העבודה ביותר מ-4 חודשים. ע"פ החוזה הנכם רשאים לנכות מהמגיע לקבלן 1,000 ₪ עבור כל יום איחור שהם כ-120,000 ₪. אנו משאירים לשיקול דעתכם באם לדרוש מהקבלן את הפיצויים הנ"ל ובאיזה סכום". כאמור הגורם המוסמך לתת ארכת ביצוע, המפקח, האריך למערערת את המועד המאושר לסיום העבודה למשך כחודש וחצי. ממועד זה ועד סיום העבודה בפועל, סוף ינואר 1994, נקלעה המערערת למצב של איחור בלתי מאושר בסיום העבודה. במסגרת ההתדיינות המשפטית (ועוד קודם) עמדה המשיבה על זכותה לקזז מהמגיע למערערת סך של 120,000 ₪ כפיצויים מוסכמים בגין איחור של 4 חודשים בסיום העבודה. לאור קביעת המפקח ובזיקה לתנאי ההסכם עמדתה של המשיבה מבוססת היא ואם תתקבל, כפי שנתקבלה על ידי בית משפט קמא, היא "בולעת" כל יתרת זכות שהיתה עשויה להגיע למערערת. יצוין כי המפקח היה בין אלה שמסרו תצהירי עדות ראשית ובו חזר על עמדתו כי המערערת איחרה כאמור בסיום העבודה. כזכור המערערת ויתרה על חקירתו במסגרת הויתור הכללי על חקירת העדים. כיצד מבקשת המערערת להתמודד עם הוויה זו "ולנטרל" את משקלה? המערערת מבקשת להיבנות כאן מהערתו של המומחה בחוות דעתו, שעליה גם חזר בעדותו, ולפיה תקופת הביצוע המקורית שנקבעה בהסכם היתה "מתחת לסביר", גם אם לא היתה כל הפרעה בשטח. ב"כ המערערת מבקשת להאחז בקביעה זו של המומחה אלא שאנו לא נוכל לשעות לטענה בנסיבות הענין. ראשית המועד לסיום העבודה נקבע בהסכמה בין בעלי הדין ל-3 חודשים תוך שהצדדים ידעו, ולענין זה חשובה ידיעתה של המערערת, כי באתר יפעלו בעלי מקצוע נוספים שהרי בסעיף 9 הוצהר ונקבע כי: "צד א' (המערערת) מצהיר כי ידוע לו כי באתר העבודה עשויים לעבוד במקביל לעבודות הקבלן גם קבלנים נוספים. הקבלן מצהיר בזאת כי לא תהיינה לו כל תביעות ו/או טענות ו/או דרישות בקשר לכך. ולא תהיה בעובדה זו כדי להעלות טענה מסוג או מין כלשהו בקשר לקיום התחייבויותיו על פי החוזה העיקרי". על פי תנאי ההסכם לא יכולה איפוא המערערת להיתלות בעובדה שבשטח עבדו קבלנים נוספים שאולי גרמו לה הפרעה בעבודתה. יתר על כן וממילא אישר לה המפקח ארכת ביצוע בת כחודש וחצי ימים, (כמחצית מתקופת הביצוע הכוללת המוסכמת), ולא שמענו מהמומחה בחוות דעתו או בעדותו בבית המשפט, כי גם לאחר קבלת ארכה זו לא יכולה היתה המערערת לסיים העבודה בתוך התקופה הנוספת המאושרת. כאמור הגורם המוסמך הבלעדי והמוסכם למתן ארכות הינו המפקח ולא המומחה וממילא גם לא בית המשפט. מעבר לכך. אם סברה המערערת כי עמדתו של המומחה מקנה בידה אפשרות לטעון כנגד תקופת הביצוע הנקובה בחוזה, או כנגד שעור הפיצוי המוסכם שנקבע, לאור אמירה נוספת של המומחה בעמוד 2 סיפא לחוות דעתו ולפיה לא נגרמו למשיבה נזקים, בגין האיחור, וזאת בזיקה לאפשרות שמעמיד לרשות המפר סעיף 15 (א) סיפא לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א - 1970, היה עליה לטעון זאת במפורש בכתב הגנתה או לפחות מעת קבלת חוות דעתו של המומחה, דבר שלא עשתה. היא רשאית היתה לתקן את כתב התביעה עם קבלת חוות דעת המומחה, גם ללא נטילת רשות מבית המשפט, וראו בענין את תקנה 136 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984. כאן המקום לציין כי לאחר קבלת חוות הדעת ובעקבותיה, אם כי באיחור, ביקשה אמנם המערערת לתקן כתב תביעתה והיה זה בתיק בש"א 1798/01, אך הדבר היה בקשר לטענה אחרת שעלתה מחוות הדעת ושאינה מעניננו. (בקשתה נדחתה על ידי בית משפט קמא והיא שוב אינה עומדת לדיון בפנינו). יצויין כי בכתב הגנתה המקורי כנגד התביעה שכנגד, כל שטענה המערערת כנגד מועד הביצוע היה כי המשיבה לא הודיעה לה כי "תכניס" קבלנים אחרים לעבודה באתר, טענה העומדת בסתירה לאמור בסעיף 9 להסכם. הסמכות הבלעדית הרשאית לאשר ארכת ביצוע, המפקח, העניק למערערת ארכת ביצוע לסיום העבודה שמִשכה כ-50% מתקופת הביצוע המקורית אלא שהמערערת סיימה העבודה כעבור עוד 3 חודשים נוספים מעבר לתקופת הארכת הביצוע המאושרת. טענה נוספת שבפי המערערת, בענין מועד סיום העבודה, מפנָה למכתבו של המפקח שבו מבקש ב"כ המערערת לראות משום ויתור מצידה של המשיבה על דרישתה הפוטנציאלית (דאז) לפיצוי המוסכם או להכיר בו כאקט של מתן הארכת מועד מצידו של המפקח לסיום העבודה. כדי לעמוד על הפירכה שבטענה נביא את המכתב האמור כלשונו. המכתב הוצא ביום 26/12/93 על ידי המפקח ושוגר למערערת. וזה היה תוכנו: "ביום ו' 24/12/93 התקיימה ישיבה בנוכחות נציגי ועדת הבניה של שלב ה' עצמון, בנוכחותך ובהשתתפות בני פולק מפומר מהנדסים. (המפקח). בישיבה זו הובהר לך פעם נוספת הפיגור הרב בו חברתכם נמצאת בכל הקשור להשלמת הפרוייקט שנמסר לכם לביצוע. ניתנה לכם ארכה נוספת ואחרונה לסיים ולמסור את העבודה לשביעות רצונו המלאה של המזמין. נמסר לכם שבאם לא תסיימו את העבודה ב-7/1/94 יראו עצמם עצמון חופשיים לפעול ע"פ סעיף 67 לחוזה ביניכם ולתפוס את מקום המבנה ולסלק את ידיכם מהעבודה. נא טיפולכם המיידי בנדון". הנסיון לראות בפנייה האמורה משום מתן הארכת זמן ביצוע העבודה מאת המפקח, בגדרו של סעיף 5ג. להסכם, לא יצלח. המכתב מדבר בעד עצמו והוא כולל קביעה ברורה מאת הפיקוח כי המערערת מפגרת פיגור רב בביצוע העבודה, שמע מיניה מהלך הביצוע מתמשך ומתארך ללא אישור הפיקוח, ואין לראות בפנייה האמורה בשום אופן "הכשרת" התקופה החורגת מהמוסכם, כפיגור או איחור מוצדקים המוכרים ומקובלים על הפיקוח. אין לראות במכתב מיום 26/12/93 אלא ציון העובדה שהאיחור והפגורים מתמשכים וזאת במשולב עם מתן התראה בדבר כוונה לפעול בגדרו של סעיף 67 כשהכוונה היא לסעיף האמור מתוך החוזה הממשלתי, המהווה חלק מההסכם כפי שצוין לעיל, התנייה אשר מקנה למזמין את הזכות לסלק מאתר העבודה את הקבלן, המאחר והמפגר בהשלמתה. האקט של סילוק היד מהאתר אף מפורט במפורש במכתב האמור. את ההתראה הכלולה במכתב האמור יש לראות כמתן ארכה בטרם ביטול החוזה לפי סעיף 7 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרה), תשל"א - 1970, ולא כהארכת זמן מוכרת ומאושרת של משך זמן ביצוע העבודה אשר ניתנה על ידי הפיקוח. נסיונו של ב"כ המערערת לשכנע אותנו להכיר במכתבו של המפקח מיום 26/12/93 כמתן ארכה למרשתו מאת הפיקוח להשלמת העבודה ולהכיר בה כהארכת זמן ביצוע מוכרת ומוסכמת, דינו להידחות איפוא. בנסיבות הכוללות של הענין ולנוכח תנאי ההסכם שנכרת בין בעלי הדין, לא מצאנו טעם ראוי בגינו נוכל לבטל את מסקנתו של בית משפט קמא כי המשיבה היתה רשאית לקזז מחשבונה של המערערת את שעור הפיצויים המוסכמים שנקבע בהסכם בגין איחור בבצוע העבודה ובהשלמתה. יצוין כי ערכם של הפיצויים המוסכמים שנקבעו בהסכם צמוד למדד מחירי תשומות הבניה למגורים כקבוע בסעיף 49 לחוזה הממשלתי, אשר כאמור מהווה חלק מההסכם. כזכור נקבע כי המערערת זכאית להחזר סכום הערבות הבנקאית שחולטה, שערכה הנומינלי היה 44,075 ₪ ולסך נומינלי של 55,044 ₪ בגין יתרת חשבון. דרישותיה הנוספות של המערערת לא הוכחו ולא נתקבלו על ידי המומחה ובדין נדחו על ידי בית המשפט. סכום הפיצויים המוסכמים עולה איפוא על הסכום הכולל שמגיע למערערת במסגרת ההתחשבנות ולפיכך פעולת הקיזוז "בולעת" את כל הסכומים שיש לזקוף לזכות המערערת ומאיינת אותם כך שבדין נדחתה תביעתה. בד בבד עם דחייתה של תביעת המערערת דחתה הערכאה הדיונית גם את תביעת המשיבה. לאור ממצאיו וקביעותיו של המומחה אכן דין התביעה שכנגד היה להידחות בעיקרו של דבר וזאת פרט לתיקון הבא שעלינו לערוך בפסק הדין. על פי קביעות המומחה נקבע כי המערערת אחראית לנזק בשעור של 9,000 ₪ וזאת לפי חוות דעתו של המומחה. מתוך דבריו של המומחה עולה כי הוא קבע סכום זה על פי ערכו בעת מתן חוות הדעת דהיינו במחירי חודש פברואר 2000. בית משפט קמא דחה את התביעה שכנגד לכאורה לאור מסקנות המומחה אלא שברי שבנושא זה חלה שגגה. על פי קביעותיו של המומחה זכאית המשיבה לסכום האמור שהרי סכום זה כלול במסגרת התביעה שכנגד. בסיכומיו בפנינו מבקש עוד ב"כ המשיבה ל"שאוב" את היתרה שנותרה מתוך הפיצויים המוסכמים, לאחר פעולת הקיזוז שנעשתה במסגרת כתב ההגנה בתביעה העיקרית, ולהעבירה לתביעה שכנגד וכך להגדיל את השעור שיפסק לטובת מרשתו. לא ראינו לנכון להעתר לכך. הטענה שהתבססה על הפיצויים המוסכמים נטענה רק בכתב ההגנה ובמסגרת בקשה לקיזוז בלבד. אין לה כל זכר וכל ביטוי בתביעה שכנגד. גם לא שולמה אגרת משפט בעטיה. לא נוכל "להעביר" יתרה שנוצרה מכח טענת הקיזוז, שהנה בגדר טענת הגנה בלבד, "לזכות" התביעה שכנגד. בסופו של יום רשאי בית המשפט ובעת מתן פסק הדין לקזז בין התוצאות הסופיות של שתי התובענות ולפסוק סכום אחד, לצד זה או לצד אחר, אך אין פירוש הדבר שניתן לפסוק בגין אחת התביעות סעד שלא נתבקש במסגרתה בשל טענה שהועלתה רק כטענת הגנה בתובענה האחרת. (על כך שטענת קיזוז הינה טענת הגנת בלבד ראה למשל בספרו של דר' זוסמן על סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית שם בפסקה 227, עמוד 284). מסקנתנו הסופית והכוללת הינה אם כן כי דין הערעור להידחות ודין הערעור שכנגד להתקבל, באופן חלקי בלבד, ובאופן כזה שאנו מחייבים את המערערת לשלם למשיבה סך של 9,000 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מחושבים מיום 12/2/2000. בהתחשב בתוצאה הסופית אליה הגענו ובסכום המינורי שנפסק לטובת המשיבה, בסופו של יום, אנו נמנעים מעשיית צו להוצאות בהליך זה. כל צד ישא בהוצאותיו. חוזהכבישעבודות פיתוח