עורך דין מחיקת חובות | התיישנות חוב כספי | רונן פרידמן

האם קיימת התיישנות על חוב כספי ? מהו הזמן הסביר לפרעון החוב? בית המשפט פסק כי זהו אותו זמן שיש להניח כי הצדדים ראו אותו כראוי בהתחשב בנסיבות מתן ההלוואה, מטרותיה, הליכי המסחר בין הצדדים, ושאר נתונים הסובבים את ההלוואה ותנאיה. ומה הדין אם הנושה אינו דורש פרעון החוב בתוך הזמן הסביר? מועד הפרעון מתגבש עם חלוף הזמן הסביר שבו היתה הדרישה או ההודעה צריכה להנתן. בחוב שפרעונו עם דרישה, הדרישה היא יסוד בגיבוש מועד הפרעון, ותקופת ההתישנות אינה מתחילה אלא עם מתן הדרישה. בחוב שלא נקבע בו מועד פרעון, פרעונו תוך זמן סביר לאחר יצירתו במועד שהנושה מודיע עליו לחייב. הן הדרישה (בחוב שפרעונו עם דרישה) והן ההודעה (בחוב שלא נקבע בו מועד פרעון) חייבים להתבצע בתוך זמן סביר מהיוצרות החוב. פסק-דין 1. התובע מבקש לחייב את הנתבעים - אחותו, ומי שהיה בעלה,- בתשלום חוב בגין הלוואה שנתן להם בשנת 1995. לגרסתו, במועדים שונים בשנה זו הוא הלווה לבני הזוג סכום של 85,000 ₪ שמתוכם הוחזרו לו 25,000 ₪ בלבד. 60,000 ₪ נוספים שהולוו, לא הוחזרו, והתובע מעמיד את התביעה שהוגשה בגינם בספטמבר 2004 על סכום של 127,797 ₪. 2. כתב התביעה אינו מזכיר הלוואה "לשיעורין" בסכום כולל של 85,000 ₪ אלא מתייחס להלוואה בסכום של 60,000 ₪ בלבד. מצורף לו מסמך בכתב ידה ובחתימתה של הנתבעת, שאינו נושא תאריך ומתייחס אף הוא לסכום של 60,000 ₪. המסמך האמור סומן נ/1 וזה נוסחו: "לאסי יונה אני מאשרת שבעלי ואני לוינו ס"כ של 60,000 ₪ בתאריך בחודש יוני 95 והתחיבנו להחזיר את ההלואה ישר עם דרישה ראשונה שהכסף צמוד למדד". הנתבעת, מסתבר, מסרה לתובע לא רק את המסמך נ/1, אלא גם שיק בסכום של 60,000 ₪ משוך על החשבון המשותף שלה ושל בעלה באותם ימים - הנתבע כאן, וחתום על ידה בלבד. השיק שזמן פירעונו הוא 15.11.99, הוסב על ידי התובע לדודתו הגב' צביחה מזרחי; הוצג לפירעון ב-3.12.99 והוחזר על ידי הבנק הנמשך בציון "אכ"מ". הנתבעת לא התגוננה כנגד התביעה. בפתח הדיון ב-16.10.2005, משהתבקש כנגדה פסק דין, אמרה: "אני יודעת שאני חייבת כסף ואין לי מה להגן על עצמי". 3. להגשת התביעה קדמו שני מכתבי דרישה מטעם התובע באמצעות בא כוחו (אז). הראשון מ-27.2.2001, מופנה אל שני הנתבעים; מעמיד אותם על העובדה שהשיק לא נפרע בשל העדר כיסוי מספיק בחשבון ודורש מהם לשלם את "סכום מלוא חובכם למרשי, לרבות את השיק הנ"ל". תגובת הנתבע באמצעות באת כוחו אז על מכתב זה הייתה דרישה להצגת השיק לעיונו באשר הוא מעולם לא חתם עליו - מה שנכון, ו"הודעה" שהוא אינו חייב לתובע "ולו אגורה שחוקה". את הדרישה של התובע לפירעון השיק מסביר הנתבע בכך שהתובע ואחותו - אז עדיין אשת הנתבע, "עשו יד אחת" על מנת "לקבל ממנו כספים שלא כדין בבחינת עשיית עושר ולא במשפט". במכתב הדרישה השני, מיום 12.4.2001, מאשר בא כוח התובע שהנתבע אכן אינו חתום על השיק, אך קובע ש"מאחורי" השיק הלוואה בסכום של 60,000 ₪ שניתנה על ידי התובע לנתבעים עוד לפני שדרכיהם נפרדו, וכי הנתבעת "ניסתה לסיים את הפרשה" בכך שמסרה לתובע שיק בגובה ההלוואה. הנתבע נדרש שוב לשלם את החוב. על מכתב זה הנתבע לא הגיב. בחקירתו הסביר, שכל שהיה לו לומר, כבר נאמר בתגובה למכתב הדרישה הראשון. 4. עוד לעניין העובדות: התובע טוען שבשנת 1995 שפצו הנתבעים את ביתם ומטעם זה נזקקו לסיוע כספי ממנו. הנתבע מאשר שאכן נעשו שיפוצים אך טוען שהוא אינו זוכר אם הדבר היה ב-1995 דווקא "אולי שנתיים אחרי או שנתיים לפני" (פרוטוקול מה-21.2.2006, עמ' 33); ב- 22.9.1998 בוצעה, בהוראת הנתבע, העברה של 25,000 ₪ מחשבונה של הילה עוקבי, בתם של הנתבעים, לחשבונו של התובע . התובע טוען שההעברה הזו בוצעה כתשלום על חשבון החוב בעקבות פניותיו החוזרות אל הנתבעים הואיל והוא עצמו בנה אז בית; הנתבע אומר בתצהירו שהוא אינו זוכר מדוע הועברו הכספים לתובע, אך בכל מקרה אין מדובר בהחזר חוב. הוא מעלה בכל זאת השערה שהכסף הועבר לתובע משום שהוא היה אז "בהליכי בנייה" ואחותו-אשת הנתבע בקשה לסייע לו. בחקירתו אמר שהעביר את הסכום של 25,000 ₪ לחשבון התובע "על פי בקשתה של גרושתי בעבר, ונאמר לי על ידה כי הבת מסכימה". בהמשך, כשהוא חוזר על גרסתו הוסיף: "... הוא צריך להחזיר את הכסף לבת...אני לא הייתי מעורב בכל ההסדר הזה" (פרוטוקול מה-21.2.2006, עמ' 35,36). מכל מקום, טוען הנתבע, טופס ההעברה שלפתע נמצא לו לתובע גרם "לעריכה" מחודשת של טענותיו שכן, הטענה שהתובע הלווה לנתבע ולאשתו לשעבר 85,000 ₪ שמתוכם נפרעו 25,000 ₪ באמצעות הסכום שהועבר מחשבון הבת בספטמבר 1998 - עלתה לראשונה רק בתצהירו של התובע שאליו צורף טופס ההעברה, ובהעלתה בשלב הזה יש משום הרחבת חזית אסורה. בני הזוג עוקבי התגרשו בשנת 2003 - הסכם הגירושין נעשה ב-2.2.2003 בכתב ידו של עורך בר-מוחא אשר זומן לעדות מטעם התובע - אך הנתבע עזב את הבית לדבריו ב-14.11.1999 - יום אחד לפני שאשתו מסרה לאחיה את השיק על סכום של 60,000 ₪. התובע נשאל בחקירתו מתי נעשה נ/1 - אותו מסמך שבו מאשרת הנתבעת את דבר ההלוואה מ-1995 - ותחילה השיב שהיה זה ביום הראשון של הדיון בהליכים שהתנהלו בין בני הזוג, אחר כך אמר שהוא קיבל את נ/1 מאחותו הנתבעת ביום בו נעשה השיק "כשבאתי לקחת את כספי מאחותי..." (פרוטוקול מה-16.10.2005, עמ' 10). ומכאן לטענות הצדדים. 5. על הטענות שהועלו עוד בתגובה לדרישה לתשלום השיק בסכום של 60,000 ₪ מוסיף הנתבע: התביעה התיישנה או למצער חל שיהוי כזה בהגשתה עד שיש לראות את התובע כמי שזנח את תביעתו; התביעה לא הוכחה - אין בידי התובע כל מסמך בכתב אשר מעיד על ההלוואה הנטענת בניגוד לדרישת סעיף 80 לחוק הפרוצדורה העותומנית, וללא תיעוד בכתב לא ניתן לראות את גרסתו כמוכחת. לי נראה שאף אחת מהטענות הללו אינה מכשילה את התביעה. עילת התביעה היא חוב בגין הלוואה שניתנה על ידי אח לאחותו וגיסו. מדובר אפוא בהלוואה בין בני משפחה מדרגה ראשונה ולעובדה הזו יש חשיבות הן לעניין טענת ההתיישנות והשיהוי, והן לעניין סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני, ואפתח בו. 6. אכן, הלוואה נמנית על הפעולות המשפטיות שיש להוכיחן בראיה בכתב לפי סעיף 80 רישא לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני. ואולם, ההלכה היא כי דרישה זו חלה ביחס לפעולות משפטיות שלגביהן "מקובל ונהוג" לערוך מסמך בכתב. גם אם זה המצב ביחס להלוואה בדרך כלל - הרי אי אפשר לומר כן ביחס להלוואות בין בני משפחה. להיפך, ומכל מקום בעל דין אשר "מתנגד להוכחת עשייתה של הפעולה המשפטית הנטענת שלא במסמך שבכתב אלא בעדות בעל-פה - הוא הנושא בנטל ההוכחה כי אכן קיים מנהג כאמור". (י. קדמי, על הראיות, חלק שלישי, מהדורה משולבת ומעודכנת תשס"ד-2003, עמ' 1278). אין צורך לומר שלא הובאו כל ראיות לעניין זה. יתר על כן, החריג הראשון לדרישת הכתב לפי סעיף 80 הנ"ל הן תביעות "שבין הבעל והאשה והקרובים במדרגה יורדת ועולה, בין האחים והאחיות ובניהם, או בין האם והאב ואחות האם והאב והחותן והחותנת: "שכן בדרך כלל אין הם מסדירים את יחסיהם המשפטיים על ידי עריכת חוזה בכתב, כפי שאנשים זרים היו עושים זאת..." ( י. קדמי, שם, בעמ' 1280). התובע רשאי אפוא להוכיח את מתן ההלוואה, בעדות בעל-פה. 7. אשר לטענת ההתיישנות - ההלוואה ניתנה לגרסת התובע ב-1995, ותביעה זו הוגשה ביוני 2004 - כחלוף 9 שנים ממתן ההלוואה. הנתבע טוען שעילת התביעה נוצרה עם מתן ההלוואה שאז החל מרוץ ההתיישנות, ועל כן התביעה כנגדו התיישנה. ואולם ההלכה היא כי: "בחוב שפרעונו עם דרישה, הדרישה היא יסוד בגיבוש מועד הפרעון, ותקופת ההתישנות אינה מתחילה אלא עם מתן הדרישה. בחוב שלא נקבע בו מועד פרעון, פרעונו תוך זמן סביר לאחר יצירתו במועד שהנושה מודיע עליו לחייב. הן הדרישה (בחוב שפרעונו עם דרישה) והן ההודעה (בחוב שלא נקבע בו מועד פרעון) חייבים להתבצע בתוך זמן סביר מהיוצרות החוב". "ומהו הזמן הסביר לפרעון החוב? לדעתי, זהו אותו זמן שיש להניח כי הצדדים ראו אותו כראוי בהתחשב בנסיבות מתן ההלוואה, מטרותיה, הליכי המסחר בין הצדדים, ושאר נתונים הסובבים את ההלוואה ותנאיה". ו"מה הדין אם הנושה אינו דורש פרעון החוב בתוך הזמן הסביר? נראה לי כי התשובה על כך הינה, כי מועד הפרעון מתגבש עם חלוף הזמן הסביר שבו היתה הדרישה או ההודעה צריכה להנתן". ד"נ 32/84, עזבון ולטר נתן וויליאמס ז"ל נ' Israel British Bank (London)(In Liquidation), פ"ד מד(2) 265. התובע אומר בתצהירו: "הוסכם ביני לבין הנתבעים, שההלוואה תוחזר לי בצרוף הפרשי הצמדה וריבית, מיד לאחר שאדרוש את החזר ההלוואות... הנתבע אמר לי, שיש לו כספים רבים בקרן השתלמות או קרן אחרת, שהצטברו תוך כדי עבודתו כמורה ומפקח במשרד החינוך והוא יוכל להחזיר את ההלוואות מכספים אלה, אבל יעשה זאת רק כאשר ניתן יהיה למשוך את הכספים ללא חיוב במס הכנסה". (סעיפים 4 ו-5 לתצהירו). זוהי אפוא לטענת התובע, הלוואה אשר עומדת לפירעון לאחר דרישה אך לא לפני שכספי החסכונות של הנתבע הבשילו, ונראה שיש לשייכה לקטגוריה של "חוב שלא נקבע בו מועד פירעון". החוב נדרש לראשונה לגרסת התובע בסמוך לספטמבר 1998, שאז בוצעה ההעברה מחשבונה של הילה עוקבי לחשבונו, או לכל המאוחר לקראת סוף 1999, תחילת שנת 2000, שאז נדרש החוב מהנתבע בנוכחות עדים, כפי שעולה מעדותו של עו"ד בר מוחא. בשני המקרים מועד הדרישה, או ההודעה, לא חרג מתחום הזמן הסביר, במיוחד כך לאור "הנתונים הסובבים את ההלוואה". כאמור מדובר בהלוואה בין בני משפחה. התובע אף הדגיש שבשל השכלתו ועיסוקו של הנתבע - כלכלן, עובד הוראה ומפקח במשרד החינוך - הוא סמך עליו במיוחד: "הוא בשבילי פרסונל (צ"ל: "פרסונה" - נ.ר.) הוא לא ירקן כמו גיס אחר שיש לי" (פרוטוקול מה-16.10.2005 עמ' 18), ואנו גם יודעים שעד לקרע בין בני הזוג עוקבי התקיימו בין שתי המשפחות יחסי קרבה וידידות. הן אף נהגו להוציא את השבתות זו אצל זו (פרוטוקול מ-21.2.2006 עמ' 39). בנסיבות כאלה, הציפיות ההדדיות של הצדדים הן שלא יופעל לחץ לפירעון מזורז של החוב למצער לא - עד שהמלווה יזדקק בעצמו לכסף. המסקנה המתבקשת אפוא היא שהזמן הסביר לפירעון החוב לא הסתיים לפני שהפירעון נדרש בפועל, והוא נדרש בסמוך לספטמבר 1998 או לכל המאוחר בסוף 1999. מכיוון שכך, בין "שנבחר" במועד המוקדם מהשניים ובין במאוחר שבהם - התביעה הוגשה לפני תום תקופת ההתיישנות. גם טענת שיהוי אינה עומדת לנתבע. דיני השיהוי לא נועדו לקצר את תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק אלא ליתן סעד מיוחד בהתקיים תנאים מסוימים ואלה טעונים הוכחה (ראה למשל: ע"א 206/75, סלון 100 בע"מ נ' פנטריסה בע"מ, פ"ד לו(1) 732. אין די באמירה שיש לראות את התובע כמי שזנח את תביעתו רק משום שהתביעה הוגשה במועד שהוגשה. קיימות דרישות מתועדות להחזר החוב 3 שנים קודם לכן, וראיות לדרישות קודמות בעל פה (ראה בסעיף 10 להלן), שלא לדבר על כך שלא נטען וממילא לא הוכח שמצבו של הנתבע הורע או שזכויותיו קופחו בשל השיהוי בהגשת התביעה. 8. ואחרי כל זה, האם הוכח על ידי התובע שהוא נתן הלוואה. נראה לי שיש להשיב על כך בחיוב. הנתבע אומר שמדובר בקנוניה כנקמה על כך שעזב את הבית, ובהוצאת כספים בטענות שווא. הוא מצביע על כך שהשיק ניתן לתובע על ידי אחותו יום לאחר שהוא עזב את הבית. אבל אותן עובדות יכולות להתפרש בדיוק ההיפך: אל נוכח הקרע בין בני הזוג, התובע התמלא חשש ובא לדרוש את כספו. בלית ברירה הסתפק באישור (נ/1) ובשיק. אחותו, מסתבר, אישרה רק את מה שהיא חשבה לנכון, משום שהאישור אינו מדבר על ריבית ומציין רק "שהכסף צמוד למדד". 9. ואשר לעדותו של התובע - אומנם לא כל מה שאמר, "יצוק בסלע". כך למשל, מדבריו השתמע שהוא זה שהציג את השיק שקיבל מאחותו, לפירעון: "נכון, זה לא הולך ברגל 60 אלף שקל ואני לא זוכר, באמת לא זוכר מתי הפקדתי אותו" (פרוטוקול מ-16.10.2005 עמ' 17). אין פלא בכך, משום שלא הוא הפקיד את השיק בבנק אלא הגב' צביחה מזרחי. הוא אף ניסה להסביר את העובדה שהשיק לא הופקד מיד בחשבונו בכך ש"אני לא הולך כל יום לבנק. לפעמים פעם בשבוע ופעם בשלושה שבועות..." (פרוטוקול מ-16.10.2005 עמ' 16). אף על פי כן אני סבורה שגרסתו הגרעינית אמת. התובע חזר פעמיים על כך שהוא מוכן להיבדק בפוליגרף (פרוטוקול מ-16.10.2005 עמ' 10 ו-19). אומנם תוצאות של בדיקה כזו אינן קבילות אלא אם הוגשו בהסכמה, אבל לעצם הנכונות להיבדק יש לטעמי משקל מסוים; חרף המעידות, הרושם הכללי מעדות התובע חיובי, והעיקר גרסת התובע נתמכת בעדותו של עו"ד בר- מוחא. 10. עו"ד בר מוחא לא שש להעיד אבל משהעיד אישר שהדברים שהתובע אומר בסעיף 10 לתצהירו "נראים לי בגדול נכונים". שם, בסעיף 10 הנ"ל, אומר התובע שבדיון הראשון שבין הנתבע לנתבעת בבית המשפט לענייני משפחה בטבריה, הוא היה מחוץ לאולם, והנתבע אמר לו באותו מעמד בנוכחות עו"ד בר-מוחא, עו"ד אקלר, ידידו של התובע, ושניים אחרים: " שהוא מודע לחוב ושאין לי מה לדאוג שהוא יחזיר לי את ההלוואות עד הגרוש האחרון..." בהמשך עדותו פירט עו"ד בר-מוחא: "אני זוכר היטב את השיחה הזו. היא היתה שיחה שנבעה במסגרת נסיון להגיע להסדר בין הצדדים. ובלי כל קשר, כשהתובע טען שגם הוא בעל חוב כי הוא הלווה כסף לנתבע, אני אפילו זוכר את הסכום משהו כמו 80 אלף ₪, הנתבע אמר לתובע, זה לא קשור להסכם הזה (הכוונה להסכם הגירושין - נ.ר.) מה שאתה נתתי לי, אני אסגור ביני לבינך בלי שום קשר לעניין זה. זה לא נוגע להסכם עם אחותך. הרושם היה שהתובע אישר את טענת חוב זו, ושהוא יסגור זאת מול התובע. את המילים בדיוק, אני לא יכול לזכור. הנתבע אמר לתובע, ואישר את הטענה כלפי החוב, הנתבע אמר שזה בינו לבין התובע וכי הוא יסדיר את זה" (פרוטוקול מה-21.2.2006, עמ' 29,30). העדות הזו לא קועקעה בחקירה נגדית. עו"ד בר-מוחא ייצג אומנם את הנתבעת בהליכים שהתנהלו בהקשר לגירושין; ב"כ הנתבע אף ניסה להציל מפיו אישור לכך ששכרו שולם לו על ידי "מישהו מבני המשפחה", אבל בכל אלה אין כדי להעיב על מהימנות עדותו. מה גם שהסכם הגירושין נחתם יותר משנה לפני שהוגשה התביעה ולא הועלתה כל טענה שעו"ד בר-מוחא מטפל גם כיום בענייניה של הנתבעת. אני סבורה שיש לקבל את עדותו של עו"ד בר-מוחא כמות שהיא. 11. זאת ועוד. סיוע לעדות הזו ולגרסת התובע, סיפק הנתבע עצמו. הוא נשאל אם עו"ד בר-מוחא משקר והשיב: "אני לא נותן לו הערכות..." בפעם השנייה כשנשאל "האם הוא משקר", השיב הנתבע: "אני מאשר את המעמד. שאסי בא, והיו כל מיני דברים, אני לא זוכר מהו תוכן הדברים. כנראה שהוא תבע איזה חוב, ואני אומר לך מה היה בשיחה, הדברים שאני זוכר, ואני הודעתי לו שלא היתה הלוואה. מה שאומר העורך דין בר מוחה זה עניין שלו". הנתבע מאשר אפוא שהתובע "תבע איזה חוב" משום שאחרת לא היה עליו להודיע "שלא היתה הלוואה" ואשר לעו"ד בר-מוחא - לנתבע אין הסבר מדוע הוא אמר את שאמר. בפעם השלישית שהנתבע נדרש להתייחס לדברי עו"ד בר-מוחא התשובה שלו היא: "הוא לא אמר מה היה בשיחה. אני אמרתי מה היה בשיחה" וזה אחרי שנאמר לו שוב ושוב שעו"ד בר-מוחא אישר את דברי התובע. שלא לדבר על כך שהנתבע נכח באולם בשעה שהלה מסר את עדותו; ולבסוף, בפעם הרביעית, נזכר הנתבע "שעו"ד בר מוחה היה במרחק, הוא היה על מדרגות בית המשפט ואני הייתי בכיוון הרכב שלי, ואסי רדף אחרי. המרחק היה גדול מאוד". (פרוטוקול מ-21.2.2006, עמ' 35,36). כלומר, אחרי הניסיונות להתנער מדברי עו"ד בר-מוחא מבלי להכחישם ממש, אומר הנתבע שעו"ד בר-מוחא בכלל לא שמע ולא יכול היה לשמוע את דברי התובע ואת תגובתו שלו, אבל אגב כך בכל זאת מודה שהתובע "תבע איזה חוב" - בניגוד גמור להכחשה הנמרצת בתצהירו שם הוא אומר: "התובע מעולם לא ביקש ממני "לפרוע" הלוואה כלשהיא, לא בשנת 1998 ולא בכל מועד אחר" (סעיף 14 לתצהיר). בעדות הזו יש אפוא משום חיזוק משמעותי לגרסת התובע. הנתבע לא הביא כל עדים מטעמו, הוא הסתפק בהצגת גרסתו, ומסקנתי היא שהתובע הוכיח את ההלוואה. 12. מה שהתובע לא הוכיח לדעתי הוא שההלוואה הייתה אמורה לשאת תשואה כבתכנית חסכון, כפי שהוא טוען בתצהירו (סעיף 4). האישור שהתובע קיבל מאחותו (נ/1) מדבר כזכור על הצמדה למדד בלבד, ואם ביקש התובע לראות בהלוואה השקעה בתכנית חסכון במקום בבנק - היה עליו לטרוח ולעגן את העסקה הזו בכתב. בעניין זה, גם עומדת לו לרועץ הסבלנות שהוא גילה כלפי הנתבע - מה שמכונה בפי הנתבע שיהוי. ולבסוף, הטענה בעניין הרחבת חזית אסורה. התובע צירף לתצהירו את אישור הבנק בעניין ההעברה הבנקאית שבוצעה בספטמבר 1998, כדי להוכיח באמצעותה תשלום על חשבון חוב. הטענה שהחוב במקורו היה גבוה מהסכום הנתבע, לא שנתה את חזית המחלוקת שנשארה תחומה בגבולותיה המקוריים, ואשר מכל מקום הוכרעה על יסוד טענות וראיות אחרות. 13. אשר על כן, הנני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע 60,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד מיוני 1995 ועד למועד הגשת התביעה. ממועד זה ואילך ועד לתשלום בפועל, ישא הסכום האמור ריבית והפרשי הצמדה כחוק. כן הנני מחייבת את הנתבע 1 בתשלום הוצאות המשפט (אגרה) ובשכר טרחת עו"ד בסכום של 7,500 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. התיישנותחובהתיישנות חובמחיקת / סילוק חובעורך דין