הנתבע טוען שאין לבנק כל עילת תביעה כלפיו משום שלרשות הבנק עמדו בטוחות שאילו מומשו על ידו כפי שהוסכם או למצער כמתחייב מחובותיו על פי דין, החוב שנצבר בחשבון היה מכוסה במלואו. להלן פסק דין בנושא אי מימוש בטוחות ע"י הבנק: פסק-דין 1. לפי דפי החשבון שהנפיק הבנק התובע (להלן: "הבנק"), יתרת החובה בחשבונו של הנתבע ליום 12.4.2000 עמדה על סכום של 90,333.28 ₪ כשהריבית מחושבת עד ליום 31.3.2000. בגין החוב הזה שלמועד הגשת התביעה עמד על סך של 91,731.6 ₪ הוגשה תביעה זו. הנתבע טוען שאין לבנק כל עילת תביעה כלפיו. כל כך, משום שלרשות הבנק עמדו בטוחות שאילו מומשו על ידו כפי שהוסכם או למצער כמתחייב מחובותיו על פי דין, החוב שנצבר בחשבון היה מכוסה במלואו, והחוב שבגינו הוגשה התביעה כאן - כלל לא היה נוצר. הבטוחות שבהן מדובר הן שיעבוד על רכבו של הנתבע, וכן ערבות של צד ג' שבמסגרתה הועמדה לרשות הבנק כבטוחה, תכנית חסכון של הערב בסכום של 100,000 ₪. כן טוען הנתבע כי בשנים 1997 ו-1998 חוייב חשבונו בריבית בשיעורים שאינם תואמים את שיעור הריבית שעליו הוסכם בינו לבין מנהל הסניף, וכי גם לאחר מכן לא היה הבנק רשאי לחייב את חשבונו בריבית חריגה בהעדר הסכם אשר מסדיר את תנאי ניהול החשבון. 2. ברקע לטענות הנתבע עומדות העובדות הבאות: החוב נשוא התביעה נצבר לטענת הבנק בחשבון הנתבע אשר נוהל בסניף נס ציונה של הבנק ככל הנראה, מ-1996. בתדפיסים שהפיק הבנק, החשבון מכונה "חשבון שיקים" והוא טופל, לפי עדות המצהירה מטעם הבנק, ב"מחלקת אמידים" של הסניף. באפריל 1997 הועמדה לנתבע מסגרת אשראי של 200,000 ₪. בבקשה להקצאת אשראי אשר חתומה על ידי הנתבע ומצורפת גם לתצהיר הבנק נרשם בכתב יד: "הלקוח קיבל פריים + 0.5 ובתיאום עם מנהל הסניף וזאת עד ל-31.12.1997" (הכתוב הוקרא על ידי המצהירה מטעם הבנק - הגב' טובה לבל - פרוטוקול מ-8.11.2004, עמ' 4). חודשיים לאחר מכן - ביוני 1997 - הוגדלה מסגרת האשראי לבקשת הנתבע לסכום של 300,000 ₪. בקשה בכתב להגדלת המסגרת לא הוגשה על ידי מי מהצדדים ונראה שאינה בנמצא, אך לתצהיר עדות ראשית מטעמו צרף הבנק את הודעותיו לנתבע, בין היתר, בעניין מסגרות האשראי שהועמדו לרשותו. בהודעה הראשונה מאפריל 1997 מציין הבנק כי לנתבע הועמדה מסגרת אשראי של 200,000 ₪; כי המסגרת הזו תקפה עד 31.12.1997; וכי שיעור הריבית התעריפית הוא 17.40%. מהפרסום של שיעורי ריבית הפריים באתר האינטרנט של בנק ישראל עולה, ששיעור ריבית הפריים באפריל 1997 עמד על 15.40%. נראה אפוא ששיעור הריבית התעריפית שנקבע על ידי הבנק ביחס לאשראי המאושר בסכום של 200,000 ₪, גבוה מזה שהוסכם עם הנתבע. לאחר הגדלת מסגרת האשראי ל-300,000 ₪ ביוני 1997, הופקו 2 הודעות לנתבע בדבר "שינוי בתנאי האשראי": בהודעה הראשונה מיוני 1997 מציין הבנק כי המסגרת בסכום של 300,000 ₪ תקפה עד 31.12.1997 וכי הריבית התעריפית עומדת על 18.9%. בהודעה השניה מספטמבר 1997, מצויין כי המסגרת בסכום של 300,000 ₪ תקפה עד ל-17.10.1997; כי שיעור הריבית התעריפית הוא 16.90% ושיעור הריבית החריגה - 19.9%. לפי הפרסום האמור של בנק ישראל, ביוני 1997 ריבית הפריים עמדה על 14.92%, ובספטמבר 1997 - על 14.90%. מהודעת הבנק מ-31.7.97 בעניין סכומי הריבית בהם חוייב החשבון, ברור שמה שמכונה בהודעות הנזכרות "ריבית תעריפית", הוא שיעור הריבית שנגבה בפועל על האשראי המאושר. גם ברור ששיעורים אלה אינם תואמים את שיעור הריבית שהוסכם עם הנתבע ביחס לאשראי המאושר במסגרת של 200,000 ₪. לא רק זאת, אלא בחלק הארי של התקופה שבה עמדה לרשות הנתבע המסגרת המוגדלת, שיעור הריבית התעריפית שהבנק גבה על האשראי במסגרת, אף היה גבוה מזה שהיה מקובל בבנק באותה תקופה. לפי התצהיר מטעם הבנק (סעיף 31), שיעורי הריבית שהיו נהוגים אצלו אז על אשראי מאושר בסדר גודל כזה, עמדו על ריבית פריים + 2.5%, בעוד שהריבית התעריפית שהבנק הודיע עליה לנתבע בהודעתו הראשונה לאחר הגדלת המסגרת, עמדה על שיעור של 18.9%. 3. המסגרת המוגדלת שרדה עד אוקטובר 1997, שאז הוזרמו לחשבון כספים מפיקדון שקלי בסכום של 600,000 ₪, והחשבון אופס. בפברואר 1998 הועמדה לרשות הנתבע הלוואה בסכום של כ-95,000 ש"ח ובמחצית השניה של השנה הועמדו לנתבע מסגרות אשראי - תחילה בסכום של 60,000 ₪ ואחר כך בסכום של 160,000 ₪. הנתבע חרג מהמסגרת הזו, ובאוקטובר 1998 הגיעה יתרת חובו לכ- 200,000 ₪. ב-18 לאוקטובר 1998, הוטלה על חשבונו הגבלה לפי חוק שיקים ללא כיסוי התשמ"א-1981 - עובדה שהבנק משום מה אינו מציין בתצהירו. לגרסת הנתבע, עם הטלת ההגבלה על חשבונו הוא התבקש על ידי מנהל הסניף להסדיר את יתרת החוב. תחילה ביקש ארכה קצרה, אך בדצמבר 1998, משהתחוור לו שאין ביכולתו לסלק את החוב, הוא הודיע על כך למנהל הסניף וביקש שהבנק יפעל למימוש הבטוחות. כאמור הבטוחות שהיו בידי הבנק אותה שעה, הן תכנית החסכון של הערב ורכבו של הנתבע. כספי תכנית החסכון אכן הוזרמו לחשבון הנתבע, אך רק כשנה לאחר מכן, ב-24.9.99. אשר לרכב המשועבד - הנתבע טוען שבאותה עת היה לו קונה לרכב במחיר של 60,000 ₪, אלא שהבנק לדבריו לא שיתף עמו פעולה, והרכב נמכר על ידי כונס נכסים מטעם הבנק תמורת סכום של 43,677 ₪. חשבון הנתבע זוכה בתמורת המכירה בדצמבר 1999. במכתב לכונס הנכסים מיום 16.1.2000 (ת/2), אישר הנתבע את מכירת הרכב תמורת סכום של 46,000 ₪. 4. ומכאן לטענות הצדדים ותחילה לעניין יתרת החוב של הנתבע ל-31.12.1998. הנתבע טוען בתצהירו שב-31.12.1998, עמדה יתרת חובו בבנק על סכום של 152,362 ₪, וכי היתרה הזו הייתה נעלמת כליל או מצטמצמת באופן משמעותי אילו מומשו הבטוחות ללא שיהוי. לאחר שהגיש את תצהירו, הוגשה על ידי הנתבע גם חוות דעת של מומחה - רו"ח אברהם עומר - לפיה "היתרה הדביטורית בחשבון ליום 31.12.98 מגיעה ל-153,855.95 ₪". המומחה מטעם הנתבע לא נחקר על חוות דעתו, אך בדיון שהתקיים ב-8.11.2005 נרשם מפי ב"כ הבנק: "גם חוו"ד שהוגשה על ידי הנתבע. הסכומים שנקובים בחוות הדעת קרובים מאוד". ובהמשך: "לפחות עד סוף דצמבר אין מחלוקת שגובה החוב לגירסת הנתבע ולגירסת התובע הוא שווה בשווה". באותו דיון, הנתבע אף נשאל בחקירה נגדית: "יתרת החוב לדצמבר 98 היתה כ-153,000 ₪ ועל זה אין מחלוקת" ועל כך השיב "נכון". (פרוטוקול מ-8.11.2005 עמ' 8). בדיון שהתקיים ב-18.1.2005 התייחסה ב"כ הבנק שוב לחוות הדעת הנ"ל באומרה שהיא: "תומכת בגירסת הבנק" (עמ' 13 לפרוטוקול), ובסיכומים באותו דיון היו דבריה בעניין זה: "סיכום - מסמכי הבנק, חוו"ד מטעם הנתבע, מעידים לפחות עד סוף 12/1998 כי אין מחלוקת לגבי גובה החוב" (פרוטוקול עמ' 16). ביחד עם זה, בתום הסיכומים, הוגש על ידי ב"כ הבנק חישוב של יתרת החוב של הנתבע אשר נעשה על בסיס ההנחה שהבטוחות מומשו על ידי הבנק ב-31.12.98 והחשבון זוכה בגינן ב-160,000 ₪ (60,000 ₪ בגין הרכב ו-100,000 ₪ בגין תכנית החסכון). "יתרת הפתיחה" לצורך החישוב הזה הועמדה ליום 31.12.98 על 161,640 ₪. סכום זה עולה בכ-8,600 ₪ על סכום יתרת החוב שבו נקבה ב"כ הבנק למועד האמור, ואשר אליו התייחסה כסכום שאינו שנוי במחלוקת. מובן שהבנק אינו יכול לשנות מהעמדה העקבית שלו ביחס לגובה יתרת חובו של הנתבע ל-31.12.1998, באמצעות החישוב שהוגש כאמור רק במסגרת הסיכומים ללא חקירות אף ללא הסברים. יש על כן לראות את יריעת המחלוקת בין הצדדים כמתפרסת רק על השאלות אשר מתייחסות למימוש הבטוחות. פועל יוצא מכך הוא שהדיון בטענות הנתבע ביחס לשיעורי הריבית שבהם חוייב חשבונו - למעשה מתייתר. 5. עם זאת, מאחר שהחישוב שנערך על ידי הבנק, מצביע לכאורה על כך, שגם לאחר שזוקפים לזכות החשבון סכום של 160,000 ₪ לסוף דצמבר 1998, עדיין נותר חוב של כ-36,000 ₪ למועד הגשת התביעה (30.4.2000), וזה למרות שלא הייתה כל פעילות בחשבון - אני רואה להתייחס לדברים הבאים: הסכום של 36,000 ₪ נובע בעיקרו מכך ש"יתרת הפתיחה" לצורך החישוב האמור של הבנק, גבוהה בסכום של כ- 8,600 ₪ מסכום החוב שהבנק נקב בו הן בדיון ההוכחות והן בסיכומיו וכן, מחיוב החשבון ב-12.2.99 בסכום של 21,989.24 ₪ מעיון בדפי החשבון נראה שהסכום שבו חוייב החשבון ב-12.2.99, נובע מחיובים בגין כרטיס אשראי. הבנק, לאחר שהכרטיסים נחסמו, נהג "לשלוף" את החיובים האלה מהחשבון ולהעביר אותם ל"חשבון פיגור" ואחר כך לשוב ולחייב בגינם את החשבון תחת הכותרת "סילוק פיגור". לאחר דצמבר 1998, חוייב החשבון וזוכה בשיטה הזו בסכום כולל של כ- 5,760 ₪, וזהו חוב של הנתבע לבנק. לעומת זאת, אין מקום להתייחס לחיובים שלגביהם נהג הבנק באותה שיטה לפני סוף דצמבר 1998, קודם כל משום שהבנק אישר וחזר ואישר כי יתרת חובו של הנתבע למועד האמור עומדת על סכום של כ-153,000 ₪; ושנית - אני סבורה שלא אטעה אם אומר שהבנק לא היה נאמן לסיכומים עם הנתבע ביחס לשיעור הריבית על האשראי במסגרות האשראי שאושרו במהלך 1997, וכי לנתבע מגיע למעשה החזר של סכומים בגין חיובים של ריבית ביתר. כפי שצויין לעיל, הריבית התעריפית שקבע הבנק ביחס למסגרת המאושרת של 200,000 ₪ גבוהה משיעור הריבית שעליו הוסכם במפורש עם הנתבע, כפי שעולה מבקשת האשראי - נספח א' לתצהיר הבנק. מכאן ועד למסקנה שיש יסוד גם לטענת הנתבע כי השינוי של שיעור הריבית שהבנק יזם בהזדמנות זו שמסגרת האשראי הוגדלה ל-300,000 היה בניגוד למוסכם עמו - המרחק קצר למדי. מה גם, שדווקא במקרה הזה שינוי תנאי הריבית לא יכול להיתפס כמובן מאליו כפי שהדבר הוצג על ידי העדה מטעם הבנק, הגב' טובה לבל: "ברגע שאנו משנים מסגרת אנו משנים גם את תנאי המסגרת" (פרוטוקול מ-8.11.04 עמ' 5). ככלל, כפי שאומר בית המשפט המחוזי ב-ת.א. (ב"ש) 102/91, בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' ק.ד תכשיטי דורינה אילת בע"מ ואח' (תק-מח 99(1),19939): "שינוי בשיעור הריבית הנובע משינוי בתוספת הסיכון, מחייב הדבר הסכמה קונקרטית של הלקוח, להבדיל משינויים בריבית הבסיסית או בתוספת בגין חריגה". במקרה הזה במיוחד קשה לראות הצדקה להעלאת שיעור הריבית באורח חד צדדי על ידי הבנק. הטעם לכך הוא שהמסגרת של 200,000 ₪ כמו גם המסגרת המוגדלת של 300,000 ₪ נקבעו בהסתמך על פיקדון שקלי בסכום של 600,000 ₪, כך שגם לאחר הגדלת המסגרת עדיין עמד כנגדה פיקדון שסכומו כפול מסכום האשראי המאושר, והבנק לא נטל על עצמו סיכון נוסף. לזה מצטרפת העובדה שמנהל הסניף שעמו סוכמו הדברים, לא הובא על ידי הבנק לעדות, ומי שהובאה על ידו לעדות - הגב' לבל - אומנם טיפלה בחשבונו של הנתבע אך גם אשרה בעדותה: "אני לא יכולה לקבוע את הריבית ואת גובה האשראי. אני לא מורשית חתימה, על כל דבר אני מבקשת אישור" (שם, בעמ' 4). יוצא שטענת הבנק בתצהיר מטעמו "שהרחבת מסגרת האשראי הינה בבחינת הסכם חדש ולפיכך הרחבת מסגרת האשראי לסכום של 300,000 ₪ העמידה הסכם חדש בין הבנק ללקוח ובתנאים שונים" (סעיף 26 לתצהיר) - לא הוכחה. לעומת זאת, לגרסת הנתבע תמיכה הן בהגיון והן בעובדות שתוארו לעיל. הנתבע אפילו טוען בתצהירו כי בתחילת 1998 הבנק החזיר לו "ריבית שנגבתה ביתר לאחר שהתברר כי הבנק גבה ממני ריבית פריים + 2.5% במקום הריבית המוסכמת של פריים + 0.5%" (סעיף 6 לתצהיר). הטענה הזו התבררה כבלתי נכונה בחקירה נגדית של הנתבע, משום שבפועל הבנק לא החזיר לו כל סכומים בגין חיובים ביתר של ריבית, אך הנתבע הסביר: "היו אמורים להחזיר, לפי מה שגב' לוי אמרה..." (ככל הנראה צ"ל גב' לבל - נ.ר. ), ובהמשך אמר: "התצהיר הוגש לפני שחוות הדעת של המומחה נעשתה. אני האמנתי לבנק שבאמת החזירו לי. אני לא יכול לחשב את הריבית של הבנק...". אני מאמינה לנתבע, שהיה לו יסוד להניח שהחיובים ביתר יוחזרו. 6. אשר לטענות הנתבע בעניין מימוש הבטוחות שעמדו לרשות הבנק ב-31.12.1998. תכנית החסכון של הערב. כך מוצגים הדברים בעניין זה בתצהיר: בסעיף 19 לתצהיר מטעם הבנק נאמר שבאפריל 1998 נשלחה לנתבע דרישה לסילוק חובותיו וכי הוא התעלם מהדרישה והמשיך למשוך שיקים מחשבונו בסכומים גבוהים, אך אין אסמכתא לדרישה האמורה ויתרות החוב בחודשים מרץ ואפריל נמוכות למדי; אחרי זה, בסעיף 20 לתצהיר נאמר, שהבנק דאג ליידע את הערב בדבר יתרת החוב של הנתבע בחשבון; בהמשך, בסעיף 21 לתצהיר נאמר שביום 24.9.98 הועברו כספי הערב מתוכנית חסכון בסך של 100,000 ₪, לחשבון הנתבע . אלא שמהודעת הבנק לנתבע מה-28.9.98 עולה שתכנית החסכון הועמדה כבטוחה לטובת הבנק רק ב-16.9.98 - הבנק מודיע שם כי : "בתאריך 16.9.98 ביצענו פתיחת בטחון ערבויות צד ג' סכום הביטחון 100,000 ₪", ומדפי החשבון וכן מהודעות הבנק ידוע שהתכנית "מומשה" רק ב- 24.9.99 - בדיוק שנה לאחר התאריך שנקוב בתצהיר. אפילו מדובר בטעות קולמוס כטענת הבנק, סדר הדברים כפי שהוא מוצג מותיר רושם של עריכה מאולצת של העובדות. יצויין עוד, שכשנה לפני שהוגש התצהיר, השיב הבנק לשאלון של הנתבע ולפי התשובות שלו (נ/5), תכנית החסכון של הערב הועמדה כבטוחה לטובת הבנק רק ב-16.12.98 והבנק לא חילט את הערבות, אלא הערב הוא שהורה מיוזמתו על משיכת כספי החסכון לצורך העברתם לחשבון הנתבע - עובדה שהבנק אינו "חוזר" אליה בתצהיר עדות ראשית מטעמו. מכל מקום, את הטענה שהבנק התמהמה עם מימוש הבטוחה הזו בעוד החוב הולך ותופח בשל הריבית שבה חוייב החשבון, העלה הנתבע כבר בכתב הגנתו, וקשה להתעלם מכך שהתאריך השגוי של "מימוש" הערבות, הוא בעצם "התשובה" היחידה בתצהיר הבנק לטענה הזו של הנתבע. גם מהחקירה הנגדית של הגב' לבל לא עולה הסבר מניח את הדעת להמתנה הממושכת של הבנק. עדת הבנק נשאלה על ידי הנתבע: "כפקידה ותיקה כמה זמן לוקח להעביר כסף מחשבון לחשבון באותו סכום". על כך השיבה באמירה כללית: "זה תלוי מה הנסיבות של הפעולה עצמה... אם מחשבון בצד שלישי ולא שלו, והכסף סגור ומשמש כערבות לחשבון, אנו לא נוהגים לשבור תכנית זה תלוי בנסיבות. אבל העברה רגילה מחשבון לחשבון מתבצעת באותו יום". אחר כך אומרת העדה: "לא מדובר בהעברה רגילה מחשבון לחשבון אלא במימוש ערבות. אני מזכירה לך שזו היתה תכנית חסכון ע"ש הערב. ביקשת מאתנו לא למהר לממש את זה. כי אתה רצית לסדר זאת בעצמך". על כך השיב הנתבע: "בקשתי בסה"כ ארכה עד סוף דצמבר לא יותר מזה". תנאי התכנית אינם ידועים - בין היתר לא ידוע אם מדובר במקרה הזה "בשבירה" של התכנית, מה גם שההסבר האחרון של העדה בכלל תולה את התמהמהות של הבנק בבקשה של הנתבע להמתין עם המימוש וזה - כשהנתבע אומר בתצהירו שהאדם שאתו דבר בנושא זה הוא מנהל הסניף; ממנו ביקש אורכה קצרה בלבד; ולו הודיע כבר בחודש דצמבר שלא יוכל לפרוע את החוב וכי עליו לממש את הבטוחות. הבנק לא מצא לנכון להפריך את הגרסה הזו, ולהביא לעדות את האדם היחיד שבידו להפריכה. הבנק גם לא מימש את הערבות כפי שעולה מתשובותיו לשאלון של הנתבע - הערב הוא ששם בעצם קץ להמתנה של הבנק. בנסיבות אלה, אין לקבל את שנטען על ידי הבנק בסיכומיו, כי מקור העיכוב במימוש הבטוחה הזו, הוא בנתבע. 7. הרכב ששועבד. לגרסת הבנק, לאחר פניות רבות אל הנתבע שלא נענו, הוחל בהליכים למימוש הרכב המשועבד (סעיף 22 לתצהיר מטעם הבנק). תיק ההוצאה לפועל נפתח לדברי ב"כ הבנק בסיכומים, באוקטובר 1999, ומכירת הרכב בהליכי הכינוס הניבה סכום של 43,677 ₪. סכום זה נזקף לחשבון הנתבע ב-10.12.99 (ולא כפי שצויין בתצהיר הבנק ב-10.12.00). הנתבע טוען שהבנק השתהה גם במימוש הבטוחה הזו, וכי ניתן היה למכור את הרכב כבר בתחילת 1999 ותמורת סכום של 60,000 ₪, אלמלא מיאן מנהל הסניף לשתף עמו פעולה, בטענה שהחשבון הועבר לטיפול משפטי. על כך משיב הבנק: הנתבע מנוע בכלל מלהעלות את הטענות הללו משום שהוא נתן את הסכמתו למכירת הרכב בהליכי כינוס במכתב לכונסת הנכסים מה-16.1.00 לא עלה בידי הנתבע להוכיח שאכן היה לו קונה רציני לרכב - לא נערך זכרון דברים ביחס למכירת הרכב, והקונה - מר תאסי - הוא בכלל "עד מטעם" ולא קונה אקראי כפי שהנתבע טוען; לא הוכח כי שוויו של הרכב באוקטובר 1999, עמד על 60,000 ₪. אין בידי לקבל את הטענות הללו של הבנק. בצדק טוען ב"כ הנתבע כי הניסיון של הבנק להיתלות באישור שנתן הנתבע לכונסת הנכסים - ככל הנראה לאחר שכבר בוצעה המכירה - "ולא הגיש התנגדות כלשהי לכונסת או לתיק ההוצל"פ"- תמוה אם לא למעלה מזה. מה לכונסת הנכסים ולטענות שיש לנתבע כלפי הבנק בעניין מימוש הבטוחה הזו, וכיצד היה הדבר מועיל לו אילו הגיש התנגדות למכירה על בסיס הטענות הללו. הנתבע עשה בדיוק את שצריך היה לעשות כדי לצמצם את נזקיו, כשנתן את האישור המבוקש לכונסת הכנסים. אשר לטענות האחרות - מר תאסי העיד בדיון שהתקיים ב-18.1.2005 ואישר את שכתב לבית המשפט ב-15.6.04. ממכתבו עולה שהוא התבקש על ידי הנתבע להמתין עד שנושא השעבוד על הרכב יוסדר עם הבנק, וכי הדבר חזר על עצמו מספר פעמים. העד נחקר בחקירה נגדית. לא מובן על סמך מה טוען הבנק שהוכחו יחסי ידידות בין הנתבע לבין מר תאסי, כשם שלא ברור מדוע העובדה שמר תאסי לא הלך לבנק ואמר שהוא רוצה לקנות את הרכב, או לא פנה לכונס הכנסים (שהתמנה רק מספר חודשים לאחר מכן), מעידה על העדר כוונה רצינית מצדו לרכוש את הרכב. גם העובדה שלא נערך זיכרון דברים ביחס לרכב הוסברה על ידי העד באורח טבעי ולכן משכנע: "לא ישר אני רץ לעשות זכרון דברים. הוא אמר מראש שהרכב משועבד וחיכיתי לתשובה שלו". ועל השאלה: "היה דחוף או לא היה דחוף?", השיב בפשטות: "זה לא תרופות. זה רכב. אין זמן דחוף לרכב...". העד אמר שהרכב קרץ לו וסביר להניח שהיה קונה אותו לאור מצבו והמחיר שנדרש עבורו - 60,000 ₪ שהיה נמוך ממחיר המחירון. מר תאסי מסר לפי התרשמותי עדות מהימנה. ובעניין שווי הרכב באוקטובר 1999 שאז נפתח תיק ההוצאה לפועל - חשבונו של הנתבע הוגבל כבר באוקטובר 1998, והוא מלין על כך שהבנק לא אפשר לו להפחית את החוב על ידי מכירת הרכב בתחילת 1999, או למצער על כך שהבנק לא פעל בזריזות לממש בעצמו את השעבוד. שווי הרכב לתאריך שבו נפתח תיק ההוצאה לפועל - אינו רלבנטי אפוא. זאת ועוד. מעבר לכך שמר תאסי היה מוכן לקנות את הרכב בתחילת 1999 תמורת 60,000 ₪ - קיימת אינדיקציה נוספת לכך שזה היה שוויו של הרכב באותה תקופה. באסופת ההודעות של הבנק לנתבע, כלולות 2 הודעות בדבר פתיחת בטחון שעבוד קבוע על כלי רכב" - שתיהן מיום 28.9.98 (באותו תאריך אגב, בוצעה גם "פתיחת ביטחון ערבויות צד ג'"). בהודעה אחת נכתב: "סכום הביטחון 60,000 ₪", ובהודעה השניה נכתב: "סכום הביטחון 95,000 ₪". (בהודעה נוספת של הבנק מה-12.11.98 מודיע הבנק על ביטול ההודעה השניה כשהוא מחייב את החשבון גם בגין ההודעה הזו, כמו בגין השתיים הקודמות, בעמלה). 8. המסקנה המתבקשת מכל האמור היא שיש לקבל את גרסת הנתבע שביקש מהבנק לפעול למימוש הבטוחות כבר במהלך חודש דצמבר 1998, ושאילו פעל הבנק למימוש הבטוחות שעמדו לרשותו ביעילות ובזריזות כפי שמתחייב מחובות הנאמנות והזהירות אשר מוטלות עליו כלפי לקוחו, הייתה תמורתם מאפסת את יתרת החוב או מצמצמת אותה לכדי יתרה זניחה. תחת זאת הבנק, שאף לא עלה בידו להציג הסכם עם הנתבע אשר מסדיר את תנאי ניהול החשבון, הגיש כנגדו תביעה בסכום העולה על 91,000 ₪. סכום התביעה, לפי חישובו של הבנק, כבר הגיע ב-30.11.04 ל- 202,397.44 ₪, ולשיטת הבנק עוד היד נטויה. בע"א 7825/01, דאטא סיסטמס אנד סופטוור אינק נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (תק-על 2004(2),2611), אומר בית המשפט: "המסגרת הנורמטיבית החולשת על היחסים בין בנק ולקוח, מורכבת מפסיפס של נורמות משפטיות, שבעיקרן הן בעלות אופי חוזי בבסיס יחסים אלה עומדים התנאים וההסכמות שגיבשו הצדדים לצורך הסדרת יחסיהם. אולם ההסדרים החוזיים אינם חזות הכל, הואיל והבנקים כפופים לחובות נוספות שבעיקרן שאובות הן מחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981. בנוסף לאלה, חלות על הבנק חובות שמקורן בדיני הנזיקין...). "להשקפתי, השהה הבנק שלא כדין ובחוסר תום לב את הסרת השעבוד ממניות דיסיז'ן, וגם לאחר שעשה זאת בתחילת חודש אוגוסט 1998, הוסיף להערים מכשולים בדרכה של המערערת בטרם העביר את חלקן את המניות לבנק הפועלים, ועל כן הוא בבחינת מי שהפר את ההסכם עם המערערת". על אחת וכמה כך כשמדובר בעיכוב במימוש בטוחות לחוב בחשבון מוגבל, שאינו פעיל, והחשבון מחוייב בריבית חריגה לפי חישוב מצטבר. 9. הנני דוחה אפוא את תביעת הבנק, להוציא ביחס ל- 5,760 ₪ מסכום התביעה שמקורו בחיובים מכרטיסי אשראי לאחר 31.12.98, ואשר אותו על הנתבע לשלם לבנק בצרוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק, מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. לאור התוצאה שאליה הגעתי - אין צו להוצאות. מימוש בטוחות