סעיף 353א' לחוק החברות, התשנ"ט-1999, כולל הוראה ספציפית ביחס להפקדת ערובה לשם הבטחת הוצאות הנתבע, מקום בו התובעת הינה חברה או חברת חוץ, כאמור: "הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין". כי בעבר נכללה הוראה בעלת אופי דומה במסגרת סעיף 232 לפקודת החברות[נוסח חדש], התשמ"ג-1983, אולם היא בוטלה עם חקיקתו של חוק החברות. הצעת התיקון לחוק החברות כללה התייחסות להוספת סעיף 353א'. בפסק הדין המנחה בנושא הנדון, שנפסק כאשר סעיף 232 הנ"ל עדיין עמד בתוקפו נפסק כי: קיימת חזקה שיש מקום לחייב חברה במתן ערובה להוצאות, אלא אם כן קיימים, בנסיבות העניין, טעמים לסתור". ומוסיף בית המשפט בעניין הנ"ל וקובע כדלהלן: "בעוד שערי בית המשפט פתוחים לרווחה בפני תובע יחיד שהוא בשר ודם, אין המחוקק רואה בעין יפה הגשת תובענה ללא ערובה, שבה התובעת, שהיא חברה חסרת יכולת כספית, מסתתרת, כביכול, מאחורי האישיות המשפטית שלה כדי להימנע מתשלום הוצאות". להלן החלטה בנושא ערובה להוצאות חברה: החלטה 1. זו בקשת המבקש לעשות שימוש בסמכות הקבועה בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ובסעיף 353א' לחוק החברות, התשנ"ט-1999, ולהורות למשיבה להפקיד ערובה לתשלום הוצאות המבקשת במזומן, בערבות בנקאית אוטונומית או באמצעות בטוחה אחרת על פי שיקול דעת בית המשפט. ובשים לב לכך שהמשיבה היא עמותה. הצדדים: 2. המבקש הינו עורך דין אשר ייצג במועדים הרלבנטיים לתביעה את המשיבה. המשיבה הינה עמותה רשומה כדין, המאגדת את מתפללי בית הכנסת "קול יעקב", שמבנהו היה ממוקם בגבעת עמל א', סמוך לבניינים שבנתה ובונה חברת מגדלי אלרוב בע"מ, ברחוב פנקס בתל-אביב, פרויקט הידוע כ"מגדלי צמרת". 3. ביום 15.03.2005 הגישה המשיבה כנגד המבקש תביעה על סך של 1,000,000 ₪. עניינה של התובענה הראשית הינו אופן ייצוגו של המבקש, כדברי המשיבה בסעיף 4.1 לכתב התביעה: "רשלנות מתמשכת, שהתארכה על פני תקופה ארוכה ביותר, וכללה הן מחדלים והן מעשים שניתן היה לפעול אחרת ולמנוע את הנזק העיקרי". 4. בתובענה טוענת המשיבה כי התרשלותו של המבקש, בין היתר, נובעת מאי פנייה כדין לבית המשפט במועדים הרלוונטיים על מנת לדרוש צו מניעה זמני אשר ימנע את הריסת/סילוק מבנה בית הכנסת וכן באי פנייה לבית המשפט לצורך מימוש הסכם הפשרה ולהבאת המצב לכך שתוקצה קרקע לבית הכנסת. בית המשפט התייחס להתנהלות המשיבה וקבע כי יש בה משום שיהוי ניכר ולפיכך המבקש אשר לא נקט בפעולות הנדרשות התרשל במילוי תפקידו. 5. מנגד, ביום 25.05.2005 הגיש המבקש כתב הגנה אשר מפריכה את טענות המשיבה. לדידו, הגשת התביעה הינה הפרה בוטה של עיקרון תום הלב ומהווה הפרה בוטה וזאת לאור העובדה כי המבקש העביר תיק העמותה לידיו של עו"ד דוד. בנוסף, הגיש המבקש הודעות לצד ג'. לטענתו, פעולותיהם של צדדי ג', מנתקות את הקשר הסיבתי בין התנהגותו של המבקש לבין הנזקים הנטענים על ידי המשיבה. טענות הצדדים בבקשה זו: 6. המבקש טוען כי במסגרת הבקשה למתן סעד זמני - צו עשה זמני (בת.א. 20918/04) בגדר תביעת המשיבה כנגד חברת מגדלי אלרוב בע"מ ועיריית תל-אביב, נדרשה המשיבה להפקיד עירבון. המשיבה הגישה בקשה להמרת הערובה ובמסגרת התצהיר אשר צורף לבקשה ציינה בין היתר: "המבקשת שהינה עמותה של מתפללים, משוללת כל מקורות כספיים מכל סוג שהוא, דבר המונע ממנה את האפשרות לגיוס הכספים הדרושים לצורך הפקדת ערובה, שכן עסקינן במתפללים המנדבים מכיסם עבור הוצאות ההליכים כנגד המשיבים". 7. המשיבה טוענת כי המבקש לא צרף כל תצהיר לאימות העובדות הנטענות על ידו. יתר על כן, המבקש לא צירף כל מסמך אשר עשוי לתמוך בטענתו כי סיכויי התביעה קלושים. לדידה, בבקשה אין כל אמירה כי המשיבה הינה חדלת פירעון ו/או עמותה מחוקה. לטענת המשיבה המבקש לא הניח תשתית המלמדת באופן חד משמעי כי לא יעלה בידי המשיבה לפרוע את חיוב ההוצאות, היה ותחויב. 8. המשיבה טוענת ומדגישה כי המבקש הוא זה אשר הביא וגרם למצבה הכלכלי של המשיבה, ובגין כך הוגשה התובענה. לדידה, עד היום למשיבה אין כיום מבנה בית כנסת להתפלל בו, דבר שהיה מביא עימו בהכרח תנופת תרומות והכנסות מציבור המתפללים. 9. בתשובתו, טוען המבקש כי סיכויי התביעה הינם קלושים ואכן המבקש נסמך על כתב התביעה ונספחיו עצמו. לדידו, המשיבה מציינת בתגובתה כי מקורותיה נובעים ממתפללים ומתרומות שאין להם כל חיוב כספי ו/או חובה כספית, ולכן החשיבות בחיוב המשיבה בערובה. דיון בבקשה: 10. אכריע בשאלה כדלהלן, וכבר אומר דינה להתקבל. סלע המחלוקת הינו בשאלת תחולת תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הקובע: "לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של הנתבע". 11. אחת ממטרותיה המרכזיות של תקנה 519 היא למנוע תביעות סרק ולהבטיח הוצאותיו של הנתבע, במיוחד כאשר נראה כי סיכויי התביעה קלושים(ראה: ע"א 2877/92 סאלח עבד אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר ולבניה(קרני שומרון) בע"מ ואח', פ"ד מז(3) 846, 850). מקובל כי ביהמ"ש יעשה שימוש בסמכותו לפי תקנה 519 בשני מקרים: במקרה אחד, כאשר התובע מתגורר בחו"ל ואין בידו להצביע על נכסים בארץ שמהם יוכל הנתבע להיפרע. והמקרה השני, כאשר התובע לא המציא מען כנדרש בתקנה 9(2) לתקנות סדר הדין האזרחי. אולם מקרים אלו אינם בבחינת רשימה סגורה(ראה: רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד(1) 647). בפס"ד אויקל קבע כבוד השופט לוין כי הכלל הבסיסי לגבי תובע בשר ודם הוא שאין בית המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד. עם זאת, שונים הם פני הדברים בכל הנוגע לתובע שהוא תאגיד. 12. סעיף 353א' לחוק החברות, התשנ"ט-1999, כולל הוראה ספציפית ביחס להפקדת ערובה לשם הבטחת הוצאות הנתבע, מקום בו התובעת הינה חברה או חברת חוץ, כאמור: "הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין". 13. למותר לציין, כי בעבר נכללה הוראה בעלת אופי דומה במסגרת סעיף 232 לפקודת החברות[נוסח חדש], התשמ"ג-1983, אולם היא בוטלה עם חקיקתו של חוק החברות. הצעת התיקון לחוק החברות כללה התייחסות להוספת סעיף 353א'. 14. בפסק הדין המנחה בנושא הנדון, שנפסק כאשר סעיף 232 הנ"ל עדיין עמד בתוקפו, רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מתכת בע"מ, פ"ד מד(1) 647 נפסק כי: "קיימת חזקה שיש מקום לחייב חברה במתן ערובה להוצאות, אלא אם כן קיימים, בנסיבות העניין, טעמים לסתור". ומוסיף בית המשפט בעניין הנ"ל וקובע כדלהלן: " בעוד שערי בית המשפט פתוחים לרווחה בפני תובע יחיד שהוא בשר ודם, אין המחוקק רואה בעין יפה הגשת תובענה ללא ערובה, שבה התובעת, שהיא חברה חסרת יכולת כספית, מסתתרת, כביכול, מאחורי האישיות המשפטית שלה כדי להימנע מתשלום הוצאות". 15. על ההלכה האמורה חזר בית המשפט העליון גם בפסקי דין נוספים ראו לדוגמא: רע"א 3274/92 סרוסי נ' ע.ף. קידום מכירות בע"מ, פ"ד מז(2) 192. הדין ביחס לחברה תובעת, בכל הנוגע לחיוב תובע בערובה להוצאות נתבע, היה שונה מהדין שחל בעניינו של תובע בשר ודם. 16. במקרה שלפנינו, בקשת המבקש לערובה להוצאותיו הינה כנגד עמותה רשומה ואינה כנגד חברה רשומה. ולפיכך עולה השאלה האם יש להחיל על עמותה התובעת את הדין החל על חברה בע"מ או את הדין החל על אדם פרטי. 17. דעתי היא שלצורך ישומה של תקנה 519 יש להתייחס אל העמותה כאל חברה בע"מ. נקודת המוצא היא שעמותה הינה תאגיד בעל אישיות משפטית עקרון זה נקבע בסעיף 8 לחוק העמותות, התש"ם-1980: "מהיום שצוין בתעודת הרישום כיום הרישום תהיה העמותה תאגיד, כשר לכל זכות, חובה ופעולה משפטית". לפיכך, העמותה היא תאגיד בעל אישיות משפטית משלו וניתן להחיל אף את סעיף 353א' לחוק החברות התשנ"ט-1999 לגבי העמותה הרשומה. אבאר טעמי. 18. מהיותה של העמותה אישיות משפטית הכשרה לזכויות וחובות נובע, כי זכויותיה וחובותיה של העמותה אינם זכויותיהם וחובותיהם של חבריה(ראה: ע"א 525/88-524 פרי העמק ואח' נ' שדה יעקב ואח' פ"ד מה(4) 529; בן ציון גרינברגר ונחמיה בן-תור "דיני עמותות - הלכה למעשה" (2002), כרך א'ף עמ' 28). בבג"צ 333/85 אלי אביאל ואח' נ' שר העבודה והרווחה ואח', פ"ד מה(4) 589, דן כבוד הנשיא ברק בעניינה של אגודה שיתופית, וקבע שלנוכח אישיותה המשפטית העצמאית של האגודה השיתופית לא נוצרת יריבות בין חבר באגודה לבין צד שלישי שלו חבה האגודה חוב כלשהו, כגון מתן ערבות אישית לחובה של האגודה, יצירת יחסי שליחות בינו לבין האגודה. לנוכח סעיף 8 לחוק העמותות ולנוכח אופיין הלא מסחרי של העמותות, דומני שדברי כבוד הנשיא ברק חלים גם על עמותות, ואולי אף ביתר שאת על עמותות(ראה: ת.א. 1237/00 ההתאחדות הישראלית לכלבנות נ' המועדון לקידום כלב הרועים הגרמני והשירות בישראל בע"מ ואח', ניתן ביום 24.02.2003; בש"א 2549/04 אלישע אברהם נ' עמותת רוכשי המגרשים בהר שמואל, ניתן ביום 19.04.2004). 19. שיקול דעתו של ביהמ"ש בהטלת ערובה להוצאות צריך שיופעל בזהירות רבה ובמשורה , וזאת בעיקר משום זכותו הקונסטיטוציונית של האזרח לפנות לבית המשפט (רע"א 544/89 הנ"ל ; רע"א 2808/00 שופר סל בע"מ נ. אורי ניב ואח', פד"י נ"ד (2) 845). רציונל זה מצוי גם בדבריו של השופט טירקל ברע"א 2241/01 נינה הופ נ. ידיעות תקשורות בע"מ ואח' (טרם פורסם) , שם נאמר שביהמ"ש מחויב לנהוג משנה זהירות בבוחנו את סיכויי התובע להצליח בתביעתו, "על מנת שלא יהיה בהחלטה משום חריצת דין בטרם עת" (וכן בגורן , שם). 20. עוני ומחסור באמצעים אינם יכולים, כשלעצמם, להצדיק חיוב בהפקדת ערובה. בהקשר לכך נאמר בספרו של ד"ר י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995, בעריכת ד"ר ש' לוין), בעמ' 899: "אין בית המשפט משתמש בשיקול דעתו לחייב תובע במתן ערובה מטעם זה בלבד שהתובע עני ולא יוכל לשלם את הוצאות הנתבע, אם תידחה התביעה, שכן בדרך זו היה נועל את שערי בית המשפט בפני דלי אמצעים...". הכללים שהתגבשו במהלך השנים להפעלת שיקול דעת בית המשפט אינם ממצים, ואינם מהווים רשימה סגורה. 21. כאמור לעיל, כאשר מדובר בתובע שאינו תאגיד, הכלל הוא, שאין לחייבו בערובה להוצאות הנתבע מחמת עוניו בלבד. כלל זה אינו מיושם כאשר התובע הוא תאגיד, שהרי נפסק, שעצם מצבו הכלכלי הקשה של התאגיד, יהיה סיבה טובה לדרוש ממנו ערובה להוצאות הנתבע. אינני מתעלמת מכך שחיוב תובע בערובה להוצאות הנתבע עלול לפגוע בזכותו של התובע לגישה חופשית לערכאה שיפוטית וביכולתו להביא את עניינו בפני בית המשפט. משום כך, חיוב שכזה חייב להיבחן גם ב"משקפיים" חוקתיות - לנוכח קיומם של חוקי היסוד. ואולם, כנגד זכותו החוקתית האמורה של התובע, עומדת זכותו של נתבע שלא ימצא עצמו בסופו של יום, אם התביעה נגדו תידחה או אם תפסקנה לטובתו הוצאות מכל סיבה שהיא, כשאין לו כל סיכוי לממש את אותן הוצאות - גם מצב זה מהווה פגיעה בזכות חוקתית, הפעם זכותו של הנתבע. 22. מפרשנותו התכליתית של סעיף 353א' לחוק החברות עולה כי התנאי היחיד לחיובה של חברה תובעת במתן ערובה לתשלום הוצאות אם תידחה תביעתה, הנו חוסר יכולתה לשלם את ההוצאות, וכי נטל לסתור את הצורך בהפקדת ערובה מוטל על החברה, אשר לה המידע הרלבנטי על מצבה הכלכלי.(ראה: בש"א 1327/06 מדינת ישראל נ' עתיר בע"מ, ניתן ביום 17.10.2006, מאגר נבו). 23. זאת ועוד. בבחינת נסיבות בקשת הפקדת ערובה יש לקחת בחשבון אם מצב הכלכלי של התובע נגרם לתובע עקב הפרות הנתבע ואי קיום התחייבויותיו, וכי יש בכך להוות טעם לדחיית בקשות להפקדת ערובה ועיכוב הליכים. בת.א. 43129/03 בובליל משה נ' די. סי. גרופס בע"מ, תק-של 2005(2), 10337, בעמ' 10339 נאמר: "אין חולק על הכלל לפיו ימנע בית המשפט מחיוב בערבוה, באם מצבה הכספי הרעוע של החברה התובעת נגרם על ידי התנהגות הנתבע, אולם אין מדובר בכלל בל יעבור, שכן על התובעת להוכיח קשר בין התנהגות הנתבע בקשר לסכסוך הנדון בתביעה לבין מצבה הכספי הקשה". 24. סעיף 353א' לחוק החברות מאפשר להגיע לאיזון בין הצורך להבטיח את הוצאותיו של צד ה"נגרר" להליך משפטי, באופן הגורם לו לשאת בהוצאות שונות, לבין הרצון שלא להטיל מגבלות על המבקש לפנות לבית המשפט כדי לממש את זכויותיו הלגיטימיות, שיש בהן כדי לסכל את יכולתו להיזקק להליך המשפטי (כב' השופט דורנר ב-רע"א 8010/01 יעקב מימון נ' גונר אלדן (טרם פורסם)). ומן הכלל אל הפרט: 25. המבקש טוען כי סעיף 353א' לחוק החברות יוצר חזקה כי על החברה המגישה תביעה להפקיד ערובה להוצאות הנתבעת, אלא אם תוכיח החברה התובעת כי ביכולתה לפרוע ההוצאות שיושתו עליה. לדידו, במקרה דנן, על המשיבה להראות כי לצד מצב כלכלי רעוע המבקש פעל ברשלנות וכי קיים קשר סיבתי בין הדברים, לאמור כי ההפרות מצד המבקש הן שהביאו למצבה הכלכלי. 26. בענייננו המבקש תמך בקשתו על מקרה דומה ת.א. 20918/04, כתב התביעה של המשיבה כנגד חברת מגדלי אלרוב בע"מ ועיריית תל-אביב, שבו נדרשה המשיבה להפקיד עירבון. 27. בנוסף, לטענת המבקש, בבקשתה להמרת הערובה, שהוגשה לבית המשפט המחוזי, מציינת המשיבה את הערבות הבנקאית המופקדת אצל עו"ד איתן ארז בסך של כ- 235,000 ₪, לצורך כל העלויות הנדרשות למימון ובניית בית כנסת לעמותה, כאשר זהו רכושה של המשיבה. 28. ודוק., המבקש טוען כי המשיבה טוענת בתגובתה בבש"א זו, בסעיף 4.7, הדברים הבאים: "...המשיבה עומדת בהתחייבויותיה, וכשנדרשה לשלם אגרות או להפקיד ערבויות בהליכים המשפטיים השונים, הן בתיק זה והן במסגרת ההליכים כנגד אלרוב ועיריית תל-אביב, עמדה בכך במלואם, דבר המצביע על יכולת כלכלית". המבקש מדגיש העובדה שהמשיבה הצהירה בריש גלי על מצבה הכלכלי ובנוסף העובדה שהמשיבה תזדקק לשלם את המחצית השנייה של האגרה בשלב ההוכחות מחזקת, לדברי המבקש, המסקנה כי מצד אחד המשיבה הינה חסרת כל אולם חבריה אינם חסרי כל ויש באפשרותם לגייס כספים. 29. לטענת המבקש המשיבה מציינת בתגובתה כי מקורותיה נובעים ממתפללים ומתרומות שאין להם כל חיוב כספי ו/או חובה כספית. לדבריו, מובן, שנוכח אישיותה הנפרדת של המשיבה, אין כל חובה על חברי המשיבה לאסוף את הסכומים האמורים, שכן מדובר בפעולה וולונטרית, ולפיכך החשיבות בחיוב המשיבה בערובה. 30. בנסיבות אלו המשיבה היא שסיפקה את התשתית העובדתית לבקשה דנן ולפיכך הועבר לשכמה של המשיבה הנטל לסתור את החזקה לפיה יש לחייבה במתן ערובה להבטחת הוצאות המבקשת. המשיבה לא הרימה את הנטל לסתור את החזקה האמורה, ומצבה הכלכלי, כמתואר לעיל, אף מצביע על חשש ממשי כי אם תחויב בהוצאות לא תהיה למבקשת דרך להיפרע ממנה. ויודגש, הרציונל העומד בבסיסה של המצאת ערובה על-ידי חברה להבטחת הוצאותיו של נתבע, אינו מוגבל אך לשלבים ההתחלתיים של הדיון. 31. כפי שמצטייר מהאמור לעיל, העובדה כי למשיבה אין מקורות כספיים מכל סוג שהוא, וכי המתפללים מנדבים מכיסם עבור הוצאות ההליכים כנגד המבקש לא מתוך חיוב כספי ו/או חובה כספית כלשהי אינה מעידה על יציבות כלכלית ומעלה חשש כבד אשר אליו כיוון המחוקק בסעיף 353א' לחוק החברות. זאת ועוד. טענות המשיבה בתגובתה אינן מספיקות כדי לקבוע, כי אמנם המבקש הוא שהביא למצב הכלכלי הנוכחי. 32. מן האמור עולה, כי קמה עילה מכוח ההסדר החקיקתי שבסעיף 353א' לחוק החברות לחייב את המשיבה בהמצאת ערובה לתשלום הוצאות המבקשת, במקרשה שתידחה תביעתה. 33. לאור מסקנתי וכעולה מן המקובץ בקשה לחיוב התובעות בהפקדת ערובה להוצאות המבקש - הנתבע מתקבלת. 34. אני מורה על הפקדת הערבות הבנקאית האוטונומית בלתי מותנית, בלתי מוגבלת וצמודה למדד ע"ס 15,000 ₪ כעירבון להוצאות המשפט והוצאות שכר טרחה עורך דין ככל שאלה ייפסקו כנגד המשיבה. הפקדת הערבות כאמור לעיל, תבוצע לא יאוחר מ- 21 יום מיום קבלת ההחלטה. למותר לציין, שימי פגרה יבוא במניין ספירת הימים. ערובה להבטחת הוצאותערובהעמותות