להלן פסק דין בנושא שעבוד רכב לבנק: פסק דין 1. המבקשת 2 (להלן: "הדר") ניהלה חשבון אצל המשיב (להלן: "הבנק") בסניף נאות-אפקה. להבטחתו של אשראי שקיבלה הדר מהבנק, היא שעבדה לטובתו ביום 29/03/04 משאית מדגם וולבו (להלן:"המשאית") בשעבוד מדרגה ראשונה, ללא הגבלה בסכום (להלן: "השעבוד"). לטענת המבקשות, הסכים הבנק, כחודשיים לאחר מכן, למכירת המשאית והסרת השעבוד, בכפוף להעברת תמורת המכירה לבנק, ובהתאם לכך מכרה הדר את המשאית בתחילת חודש יוני 2004 למבקשת 1 (להלן: "אבו-קוש") במחיר של 409,500 ₪ (כולל מע"מ). לטענת המבקשות, עד ליום 05/09/04, שילמה אבו-קוש להדר סך של 309,500 ₪ שהופקדו בבנק, ונותר עוד לשלם סך של 100,000 ₪. בשלב זה, לטענתן, שב הבנק מהסכמתו לביטול השעבוד ושחרור המשאית והתנה הסכמה זו בהפקדת סכומים נוספים לכיסוי יתרת החוב של הדר לבנק, שעמדה מעל לערכה של המשאית. הבנק מכחיש כי הסכים למכירת המשאית ולהסרת השעבוד, וטוען להסכמות אחרות עם הדר. 2. התובענה עותרת למתן צווים הצהרתיים, שיכריזו על ביטול השעבוד ועל זכותה של אבו-קוש להירשם כבעלים של המשאית, בכפוף להפקדת יתרת התמורה שנקבעה. כיוון שבינתיים, פתח הבנק בהליכי מימוש השעבוד באמצעות ההוצאה-לפועל, ביקשו המבקשות וקיבלו, צו זמני לעיכוב הליכים אלה (בכפוף לערובות שנקבעו). הבנק מתנגד, כמובן, למתן הצווים המבוקשים ולעיכוב הליכי ההוצל"פ. 3. המבקשות נשענות על שיחה טלפונית, שניהלו לטענתן, קודם למכירת המשאית, בנו של מנהל הדר, אילן שובס (להלן:"אילן"), ומנהלה של אבו-קוש, סולימאן אבו-קוש (להלן: "סולימאן"), עם פקידת הבנק בשם אהובה. בשיחה זו שנערכה תחילה בין אילן ובין אהובה, ומיד לאחריה בינה לבין סולימאן, שהציג את עצמו כמי שמעוניין לרכוש את המשאית, אישרה אהובה, לטענתם, כי לאחר קבלת תמורת המכירה, יסיר הבנק את השעבוד (אילן וסולימאן בסעיפים 7-8 לתצהיריהם). שניהם חזרו על גרסה זו גם בבית המשפט, תוך שהם מוסיפים, כי הם שוחחו עם אהובה, כשהיו במסעדה במודיעין ובאמצעות מכשירו הנייד של אילן (אילן לא זכר אם גם סולימאן שוחח באמצעות אותו מכשיר, עמ' 12-13 לפרוטוקול; סולימאן, עמ' 8). 4. פקידת הבנק, ששמה המלא אהובה בן-חיים (להלן: "אהובה"), ציינה בתצהיר שנתנה (סעיף 6), כי "אין שמץ של אמת" בטענה, לפיה היא נתנה, בשם הבנק, הסכמה למכירת המשאית, וכי התחייבה להסרת השעבוד עם העברת תמורת המכירה. כן הכחישה, כי שוחחה מעולם עם סולימאן (סעיף 8). עוד ציינה (סעיף 7), כי לא הייתה לה כל סמכות לשחרר בטוחות או לקבל החלטה כלשהי בענייני האשראי של קבוצת שובס, שהדר נמנתה עליה, וכי באותה עת (יוני 2004) הסמכות לטפל בענייניה של קבוצת שובס, והדר בתוכה, הייתה אצל מנהלת האזור ומנהלת מחלקת האשראי של הבנק. 5. אהובה לא הכחישה בחקירתה בבית המשפט, כי ידעה על כוונתה של הדר למכור את המשאית (עמ' 39 למטה), וכי אילן שוחח עמה בעניין זה, אלא, שלדבריה, היא לא נתנה לו כל אישור או הסכמה, אלא הודיעה לו "שזה צריך לעבור הלאה כדי לקבל את האישור", מכיוון שהדבר אינו מצוי בסמכותה (עמ' 34 לפרוטוקול). אהובה אף הוסיפה, כי מסרה את הדברים למי שהייתה אחראית על האשראי של קבוצת שובס, עובדת בשם גילה, שהמשיכה את הטיפול בעניין זה (עמ' 35 למעלה, עמ' 40 למעלה). אהובה, לעומת זאת, הכחישה נמרצות קיומה של שיחה כלשהי עם סולימאן (עמ' 35 באמצע, עמ' 40 באמצע). 6. גילה הנזכרת, שמה המלא גילה רחמנוב (להלן: "גילה"), היא מנהלת מחלקת האשראי בסניף הבנק. בתצהיר שנתנה, הסבירה, שמכיוון שתיק האשראי של קבוצת שובס נהיה ל"בעייתי", כאשר לקוחות בעייתיים הוגדרו כמי שחרגו ממסגרת האשראי או לא קיימו התחייבויותיהם כלפי הבנק, עבר ניהול התיק לידיה בחודש מרץ 2004, כאשר עד לאותו מועד הוא טופל על ידי אהובה (סעיף 4 לתצהיר). עוד ציינה (סעיף 5), כי גם מנהל החברה יצחק משה שובס (להלן: "יצחק") וגם בנו אילן ידעו היטב כי התיק מטופל על ידה ולא על ידי אהובה. ובבית המשפט היא הוסיפה (עמ' 26), כי לא ייתכן שאהובה אישרה את מכירת המשאית והסרת השעבוד ללא ידיעתה, כיוון שהכל "עבר דרכה", וכאשר שתיהן יושבות בסניף בסמוך ומספר לקוחות המחלקה הוא קטן. עוד נדון בהמשך בעדותה של גילה. 7. לאחר ניתוח העדויות שבפניי, מסקנתי היא, כי המבקשות לא הוכיחו את גרסתן. אמנם, אילן שוחח עם אהובה על רצונה של הדר למכור את המשאית, בהזדמנות כלשהי, ואולי אף באותה שיחה ספציפית, עליה העידו הוא וסולימאן. אולם, לא השתכנעתי כי אהובה אישרה את הדבר העיקרי שנדרש ממנה לאשר: הסרת השעבוד, כנגד העברת תמורת המכירה, ואפילו אם יתרות החובה יישארו עודפות על תמורה זו. הוכח, כי באותו זמן, יוני 2004, תיק האשראי של קבוצת שובס, והדר בתוכה, לא טופל על ידה ולא הגיוני בעיניי כי תיתן אישור החלטי כזה בשיחה טלפונית אקראית וללא כל התייעצות עם הממונים עליה. מסתברת יותר גרסתה של אהובה, לפיה כל ש"הבטיחה" באותה שיחה, הוא להעביר את הבקשה לממונים עליה, וכך אכן עשתה. אולם עיקר הפרכת גרסתה של הדר (לכל הפחות) נובע מדברים העולים מתרשומות השיחות שהיו בין נציגי הבנק ובין יצחק ואילן, לאחר אותה שיחה נטענת, וכן מההסכם שהושג בסוף אותן שיחות, כפי שיפורט בהמשך. 8. באשר לעדותו של סולימאן בדבר שיחתו עם אהובה, המוכחשת באופן חד-משמעי על ידה, עומדת עדות זו, יחד עם עדותו של אילן אל מול עדותה. לא הגעתי לכלל הכרעה בעניין זה. שתי העדויות אינן אובייקטיביות. סולימאן ואילן בוודאי צדדים מעוניינים ושקולים כבעלי דין לעניין שקילת מהימנותם, אך גם את עדותה של אהובה ניתן להגדיר תחת קטגוריה זו. לכאורה, בפנינו שתי עדויות מול אחת, אך כפי שנראה להלן, יש בראיות הנוספות שהוצגו כדי להפריך את גרסתו של אילן, לכל הפחות. הפרכת עדותו של אילן בנדון משפיעה גם על הערכת עדותו של סולימאן, למרות שזו כשלעצמה לא הופרכה. 9. חוסר סבירות מסוימת ניתן לתלות בעדותו של סולימאן, לאחר שזה לא טרח (על פי גרסתו) לקבל את האישור שניתן להסרת השעבוד בכתב, למרות, שעל פי עדותו (עמ' 5-6) אבו-קוש היא "חברה מסודרת", המנהלת ספרים מסודרים. בעניין זה, יצוין עוד, כי למרות, שמדבריו של סולימאן (עמ' 6 למעלה), כמו גם מדבריו של אילן (עמ' 11 באמצע) עולה, כי נעשה הסכם בכתב לרכישת המשאית, הסכם זה לא הוצג לא על ידי הדר ולא על ידי אבו-קוש. 10. השערתי היא, כי ייתכן וגם סולימאן החליף מספר מילים בעניין זה עם אהובה, לבקשתו של אילן, ואהובה איננה זוכרת זאת משום שלא נתנה לשיחה זו כל חשיבות, מהטעם שלא נתנה בה כל הסכמה או אישור להסרת השעבוד כנגד העברת תמורת המכירה לבנק וכל ש"הבטיחה" הוא העברת הבקשה לממונים עליה, וכל שנאמר בעניין זה, באשר לשיחתה עם אילן, תקף גם לשיחתה עם סולימאן. כך או כך, לא הרימו המבקשות, כפי שמוטל על תובע במשפט, את הנטל המוטל עליהן להוכחת גרסתן. 11. עובדות הבנק, גילה ואווה פרידמן (להלן: "אווה"), העובדת ביחידת הגבייה של הבנק ואשר טיפלה בגביית החוב מהדר, העידו בהרחבה על משא ומתן ממושך ומפורט שהיה בין הבנק לבין הדר בנוגע לחובותיה של הדר לבנק וכן בנוגע לחובות נוספים של קבוצת שובס לבנק. בפגישות אלה נטלו חלק גילה, אווה ועובדים אחרים מטעם הבנק, מצד אחד, ואילן, יצחק ונכדו ערן שובס (להלן: "ערן"), מצד שני, ונערכו בהן תרשומות, שצורפו כנספחים לתצהיריהן של גילה ואווה. תרשומות אלה מפריכות, ללא ספק, את גרסתה של הדר, לפיה הסכים הבנק עוד בחודש מרץ 2004 להסרת השעבוד כנגד העברת תמורת מכירת המשאית לבנק, ללא קשר ליתרות החובה העודפות. 12. נעיין בתרשומות אלה, ככל האפשר, בסדר כרונולוגי, וכפי שהן מתוארות בתצהיריהן של אווה וגילה, תוך התייחסות לעניין המשאית בלבד (באותן פגישות נדונו גם נושאים נוספים). התרשומת הראשונה מתייחסת לפגישה בסניף, בהשתתפותם של גילה, יצחק ואילן (נספח ה' לתצהיר גילה). יצחק ו/או אילן "מבקשים להבהיר" באותה פגישה, כי "המשאית הוצאה למכירה (שווי בשוק 350 אלף ₪. הלוואה כנגד 190 אלף ₪ - יופקד לחשבון ההפרש כ-150 אלף ₪)". לא נזכר ולא נטען דבר בקשר לשחרור השעבוד או בקשר לסיכום כלשהו שנעשה בעניין זה קודם לכן. למשמעות ה"הבהרה" על "הוצאת" המשאית למכירה ונפקותה, בהמשך. 13. מעורבותה של אווה בענייניה של הדר וקבוצת שובס (ביחד להלן: "שובס") החלה בתחילת 2005, אז התחילה לנהל בשם הבנק משא ומתן עם שובס על פירעון חובותיהן. ביום 04/01/05 התקיימה ישיבה בסניף, בה השתתפו אווה, גילה, מנהלת הסניף אביבה הר-נוי (להלן: "אביבה") מטעם הבנק, יצחק, אילן וערן מטעם שובס. תרשומת ישיבה זו צורפה כנספח ו' לתצהיר אווה (בטעות נרשם בה מועד 04/01/04 סעיף 11 לתצהיר גילה). יצחק אומר באותה ישיבה: "המשאית נמכרה ו- 190 אלף בסניף אחר. מבקש לשחרר את השעבוד על המשאית ויעברו 190 אלף ₪... מציע להביא מזומן 60 אלף ₪ עבור הדר עוז... + 190 אלף בגין המשאית...". אביבה מסכמת אותה פגישה: "אנו נבדוק את כל האפשרויות שהועלו, במידה והחוב ייפרש כהלוואת הסדר רק כתנאי עם הפקדות של 190 אלף ₪ ממכירת המשאית + 60 אלף ₪ מזומן". 14. כבר מתרשומת זו יש לתמוה, מה עוד יש לדון ולקבל אישור הבנק בעניין שחרור השעבוד על המשאית, אם עניין זה כבר סוכם כחצי שנה קודם לכן? מדוע יצחק מעלה נושא זה שנית? מדוע אילן אינו אומר דבר בנדון? ומדברי הסיכום של אביבה עולה, ללא כל ספק, שעניין זה טרם נדון וטרם סוכם, וכי שחרור השעבוד מותנה בהפקדות נוספות. עוד יש לתמוה, מדוע נדרש להפקיד עוד 190 אלף ממכירת המשאית, אם עד לאותה עת, כפי שניתן להבין מתצהירו של אילן (סעיפים 14 ו-15) כבר הופקדו ממכירת המשאית 309 אלף ₪ ונותר עוד להפקיד 100,000 ₪ בלבד? ואם יש להבין את תצהירו של אילן, כאילו מקצת השיקים שנמסרו להדר בגין אותה מכירה עדיין לא הופקדו בבנק, אלא במקום אחר, הרי שיש לשאול: מדוע? והרי הסיכום היה להפקיד כל תמורה שתתקבל מהמכירה בבנק? 15. תמיהות דומות, בוורסיה זו או אחרת, עולות גם מהתרשומות הנוספות, ולאחר שהבהרנו את העיקרון, נקצר בהן. ביום 24/01/05 מתקיימת פגישה נוספת, הפעם במשרדי יחידת הגבייה של הבנק (אווה, סעיף 7 לתצהירה). הפעם נוכחים בה אווה, יצחק וערן ושני אנשים נוספים (התרשומת - נספח ז' לתצהיר אווה). לענייננו נציין את "הודעתה" של אווה ליצחק, לפיה: "נשחרר את המשאית תמורת הפקדה של 190,000 ₪ מהקונה + 70,000 ₪ שיביא ממקורות אחרים". גם הפעם יצחק אינו מעיר דבר, למרות הסיכום הקודם הנטען באותו עניין. 16. תרשומת נוספת הינה לגבי פגישה, מיום 07/02/05 (נ/11), עליה העידה אווה (עמ' 42 לפרוטוקול), בהשתתפותה ובהשתתפות יצחק ואילן. שובס מודיעים כי הם מתקשים לעמוד בהצעות שהועלו בישיבה הקודמת, ומועלות שתי הצעות חילופיות, שבשנייה שבהן נזכר כך: "70,000 ל- 3 חודשים - תשלום חד- פעמי, 183,000 ₪ הלוואה ממשיך לשלם במשך 3 חודשים. לאחר מכן פירעון כל ההלוואה. לאחר פירעון ההלוואה + 70,000 ₪ ישוחרר האוטו מהשעבוד". כמובן, בניגוד לנטען בקשר להסכם קודם, וכאשר על פי המצוין באותה תרשומת, שובס מבקשים תשובת הבנק להצעה חילופית זו, דווקא. 17. כפי שהעידה אווה (עמ' 43), היא ביקשה מב"כ הבנק להכין טיוטת הסדר בהתאם להצעה זו. טיוטת ההסדר שהוכנה הוצגה - נ/12. בסעיף 4 לטיוטה זו, המתייחס למכירת המשאית, מצוין כי על שובס לשלם סך של 260,000 ₪ בפריסה מסוימת, וכי "לאחר פירעון התשלומים הנ"ל, במלואם ולא מאוחר ממועדי פירעונם, הבנק יסיר את השעבוד מעל המשאית". טיוטה זו הועברה לשובס, שאמנם לא חתמו עליה, אך גם לא העירו דבר לגבי האמור באותו סעיף, למרות, שעל פי גרסתם, הוא עמד בניגוד לסיכום שהושג בעניין המשאית עוד בחודש יוני 2004. 18. ביום 06/04/05, כפי שהוסיפה אווה והעידה (עמ' 43), נערכה ישיבה נוספת, בהשתתפותה ובהשתתפות יצחק, אילן, ערן ואנשים נוספים (נ/13). בפגישה זו סוכם על תשלום סך של 260,000 ₪, עד ליום 25/5, מתן הלוואה כלשהי, וכן: "לאחר פרעון סך 260,000 ₪ תשוחרר המשאית". 19. כבר עד כאן, ניתן לומר בוודאות, כי כל התרשומות, שהאמור בהן לא הוכחש במאומה ע"י שובס, עומדות בניגוד לכל הנטען באשר לסיכום הספציפי שנעשה בחודש יוני 2004, בשיחה עם אהובה, לשחרור השעבוד על המשאית. הראיה המכרעת הנוספת הינו ההסכם, עליו חתמו יצחק ואשתו לבנה (כמנהליה ובעליה של הדר וכערבים לחובותיה לבנק), ביום 17/04/05 (נספח ח' לתצהיר אווה, סומן גם כ-נ/8). בסעיף 4 להסכם זה, נאמר: "א. החברה והערבים מתחייבים למכור את המשאית ולשלם לבנק את מלוא תמורת המכירה, אך לא פחות מאשר 260,000 ₪, וזאת עד ולא יאוחר מיום 25/05/05. ב. לאחר פרעון הסך הנ"ל, במלואו ולא מאוחר ממועד פרעונו, הבנק יסיר את השעבוד מעל המשאית". בחתימתם זו גילו שובס, ללא כל ספק, את דעתם, כי שחרור השעבוד על המשאית ייעשה רק בעתיד ובהתקיים התנאי הנזכר לתשלום בסך של 260,000 ₪, בניגוד מובהק לגרסה העומדת ביסוד תביעה זו. 20. אלא שגם גילויו של ההסכם מיום 17/04/05 (להלן: "ההסכם"), לא ריפה את ידה של הדר, ויצחק טען בתצהיר שנתן, כי הוא אינו קורא עברית באופן שוטף, מסמכים משפטיים ודאי שהוא אינו יכול לקרוא בעברית, וכי הוטעה לחשוב שהוא חותם רק על הסדר תשלומים ולא על הסדר הנוגע למכירת המשאית ושחרור השעבוד. עוד טען יצחק (סעיף 9 לתצהירו): "הבנק ידע שמי שעומד מאחורי החברה זה אילן ועם אילן היה לבנק קשר שוטף וישיר. אני רק חתמתי על שיקים ועל מסמכים לבקשת הבנק". 21. נתחיל דווקא מנקודה אחרונה זו, משום שכפי שראינו היטב לעיל, הטענה, לפיה יצחק רק "חתם על שיקים ומסמכים" וניהול הקשר השוטף עם הבנק נעשה באמצעות בנו אילן, היא טענה מיתממת ואינה מתאימה לאמת, כפי שהיא עולה מכל אותן תרשומות המעידות על כל אותן פגישות, בהן השתתף יצחק באופן פעיל. על כך העידה גם גילה (עמ' 27-28). לדבריה, עיקר המשא ומתן נוהל דווקא עם יצחק ואילן הוא שסייע לאביו בדברים הטכניים. גם אווה העידה (עמ' 44) על מעורבותו הפעילה של יצחק בכל המשא ומתן המתואר. כן העידה, כי יצחק חתם על מסמכים שונים בקשר לחברות אחרות. עוד סיפרה, כי יצחק סיפר לה על עסקיו המרובים, וכי היא התרשמה כי הוא "מדבר עברית רהוטה ומבין עברית טוב מאוד". 22. יצחק עצמו בחקירתו (עמ' 15 והלאה) העיד על היותו איש עסקים ותיק ומנוסה, ואישר את חתימתו על מסמכים רבים, שהוצגו בפניו. הוא אף קרא ללא קושי משפט מסוים מתוך מסמך שהוצג לו (עמ' 18, שורות 21-20) לא ייפלא, אפוא, כי בחקירתו היה זהיר יותר ורק אמר (שם, שורות 6-5): "אני לא יודע בדיוק לקרוא עברית... אני יכול לקרוא בקושי, אבל לא בדיוק". בעניין זה יצוין, כי יצחק, על פי עדותו (עמ' 15 למטה) עלה ארצה בשנת 1937. 23. אמנם, הבנק אינו חולק על כך, כי בשעת החתימה על ההסכם אילן לא נכח, אך אווה העידה (עמ' 43), כי טרחה והסבירה היטב בעל פה ליצחק ולאשתו את עיקרי ההסכם, כולל עניין המשאית, כפי שהיא נוהגת לעשות בכל ההסדרים שנחתמים עם חייבים. אווה גם הוסיפה (עמ' 44), כי טענתו של יצחק, לפיה לא ידע כי עניין המשאית כלול בהסכם "נשמעת לי אבסורדית, כי כל המו"מ התנהל סביב המשאית", ודברים אלה אכן מאושרים היטב בכל התרשומות שהוזכרו לעיל. 24. מלבד זאת נכחה במעמד החתימה על ההסכם גם אשתו אביבה, לגביה לא נטען כי היא אינה קוראת עברית. לכך יש משמעות לא רק לגבי חתימתה, אלא גם לגבי חתימתו של יצחק, שהרי יכלה להקריא לו את ההסכם, אילו חפץ בכך. כמובן, שאיש לא מנע מיצחק ליטול את ההסכם לעיון ולבקש מאדם מהימן עליו להקריא לו אותו, קודם לחתימתו. הלכה עתיקת יומין היא, שאדם החותם על מסמך בלא לדעת תוכנו, לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב (ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט (2) 113, 117; ע"א 1548/96 בנק איגוד ישראל בע"מ נ' לופו, פ"ד נד (2) 559, 570). כאן לא תועיל ליצחק טענה, לפיה הוא אינו קורא עברית, אף אם ניתן בה אמון מלא, לאחר, שכפי שראינו לעיל, ההסכם חופף להסכמות שהוצגו קודם לכן. כאשר הדברים הם כך, אפילו עיוור או אנאלפבית אינו יכול להישמע בטענה דומה (שוויץ, עמ' 570). 25. כמו כן, יש נפקות לאי העדתה של אביבה בקשר למעמד החתימה, חילופי הדברים שהיו באותו מעמד וכו'. בהיעדר הסבר סביר, עומד הדבר לרועץ למבקשות ותומך בגרסת הבנק (י.קדמי, על הראיות, חלק שלישי (מהדורת 2003), עמ' 1649). 26. אך מעבר לכל, עומדת גרסתו של יצחק בעניין זה בניגוד מובהק לכל תיאור המשא ומתן שהיה, כפי שהוא משתקף בכל התרשומות הנזכרות, כולל טיוטת אותו הסכם (נ/12), שגם בו הייתה התייחסות מפורשת למכירת המשאית ושחרור השעבוד כנגד תשלום מסוים, ורק התנאים לתשלום זה שונו בהסכם שנחתם. ודאי שלא הייתה כל מניעה שהיא ליצחק להביא טיוטה זו לאדם שיקרא אותה עבורו, וודאי שלא הייתה כל מניעה מאילן עצמו לקרוא הסכם זה. 27. סיכומו של דבר, גרסתו של יצחק בדבר אי-ידיעתו על הכללת עניין המשאית, ובראשו: שחרור השעבוד תמורת סכום נקוב שיועבר, נדחית מיניה וביה, לאור כל האמור לעיל, ואני קובע כי הדר הסכימה באותו הסכם בדיוק לכתוב בו, ולפיו שחרור השעבוד מהמשאית ייעשה בכפוף לתשלום מלוא הסכום שננקב בהקשר זה (260,000 ₪) ובמועד הנזכר בו (25/05/05). כיוון שתנאי זה לא התמלא, הרי שבדין נהג הבנק בבקשו לממש את השעבוד ולגבות את חובו ממכירת המשאית. 28. נקודה נוספת, שיש מקום להבהירה היא האבחנה בין ידיעת / הסכמת הבנק למכירת המשאית לבין הסכמתו / אישורו להסרת השעבוד. כפי שגם אהובה וגם גילה סיפרו, הן ידעו על כוונת הדר למכור את המשאית, וכנראה שגם נמסר להן על המכירה. אולם, מכירת המשאית לא הייתה משמעותית מבחינת הבנק, ולא הייתה לה כל נפקות מבחינת הבנק, כל עוד השעבוד שריר וקיים. כלשונה של גילה, לאחר שנשאלה על התרשומת מיום 04/01/05 (עמ' 24): "ש. ואם כתוב שם המשאית נמכרה בלשון עבר? ת. אז אמר, היא משועבדת לבנק... הוא לא יכול היה למכור... זה שהוא עשה הסכם בלתי הגיוני עם מישהו אחר, אני לא יודעת... מבחינתנו כשהוא אמר את זה לא התייחסנו לזה, זה לא הגיוני". 29. אכן, גם מכירת המשאית הייתה אסורה להיעשות על פי ההסכמים שנחתמו עם הבנק, ללא הסכמתו המפורשת, כפי שמפרט בעניין זה ב"כ הבנק מסיכומיו (סעיף 3 (א)). מבחינה זו, ייתכן וראוי היה לעובדי הבנק לנהוג בזהירות גדולה יותר לאור המידע שנמסר להם בנוגע למכירת המשאית. אך, לא זה הדבר העומד כאן לדיון. אני מסכים עם הבנק, כי העיקר מבחינתו היה השעבוד הקיים על המשאית, וכל עוד שעבוד זה שריר וקיים לא הייתה משמעות למכירת המשאית כשלעצמה, שהרי לא ניתן לממש את המכירה ולעשות העברת בעלות ללא הסרת השעבוד. מבחינה זו שוכנעתי לחלוטין כי הבנק לא נתן את הסכמתו או את אישורו להסרת השעבוד, על פי הגרסה שהועלתה על ידי המבקשות. הסכמה זו ניתנה רק במהלך המשא ומתן בכפוף לסיכומים שהושגו על פי אותן תרשומות, ובאופן סופי - בהסכם שנעשה ביום 17/04/05, ובכפוף לתנאים שנקבעו בו בלבד. 30. בכל המסקנות האלה אין כדי לקבוע דבר באשר ליחסים שבין המבקשות לבין עצמן או באשר לתוקף ההסכם שנעשה ביניהן. בעניין זה יצוינו שתי הערות: האחת - למרות הערותיו המוצדקות של ב"כ הבנק בסיכומיו (סעיף 5), בהן ניסה להפריך את קיומה של עסקת המכר עצמה, השתכנעתי, גם מתוך עדויותיהם של אילן וסולימאן וגם מהמסמכים שהציגו (ת/1, ת/2, ת/3) כי אכן התקיימה עסקה ביניהן למכירת המשאית. השנייה - יש לתמוה על כך שהמבקשות בחרו להיות מיוצגות על ידי אותו משרד עורכי דין בשלבים הראשונים של המשפט, במסגרתם הגישו כתבי בית דין (לא בדיון עצמו), כיוון שההכרעה בתביעה זו אינה מסיימת, בהכרח, הכרעה אחרת שתידרש ביניהן. 31. התוצאה: הבקשות נדחות. הצו הזמני לעיכוב הליכי מימוש המשכון בתיק הוצל"פ 1-05-62151-01 בטל, והבנק רשאי להמשיך בהליכים אלה. כל אחת מהמבקשות תשלם למשיב שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ בצירוף מע"מ והוצאות משפט בסך 2,500 ₪. שעבודבנקרכב