תקנה 126א' לתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם-1979, קובעת כי ראש ההוצאה לפועל רשאי, בכל עת, לתקן כל פגם או טעות בכל הליך לפי החוק, וכן רשאי הוא ליתן הוראות בדבר המשך ההליכים בתיק שנסגר או שנגנז בטעות ובדבר כל ענין אחר, ככל שייראה לו צודק. סמכותו של ראש ההוצל"פ מכח תקנה 126א' לתקנות ההוצאה לפועל, איננה מוגבלת לתיקון פגמים טכניים בלבד. ראש ההוצל"פ רשאי לתקן פגמים מהותיים שנפלו בהליכי ההוצל"פ המובאים בפניו, "ככל שייראה לו צודק". להלן פסק דין בנושא פסק דין א. ערעור על החלטת כב' ראש ההוצאה לפועל מיום 14.9.2003 (כב' הרשם י' קורן) בבקשת המשיבה בטענת "פרעתי", לפיה הורה ראש ההוצל"פ על הארכת מועד להגשת בקשה מכח תקנה 81א (ד) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז - 1967 (להלן: "החוק" או "חוק ההוצאה לפועל"), והורה על חישוב ריבית הפיגורים החל מיום מסירת האזהרה ה-16.3.2000 ואילך, בלבד. ב. עיקרי העובדות הצריכות לענין המשיבה ניהלה, בצוותא עם בעלה, עסק בתחומי העיר תל אביב. המשיבה משכה בשנת 1988, שיק, לטובת המערערת על חשבון חוב ארנונה, על סך של 1,060 ₪ ז.פ. 25.3.1988. השיק הוגש לפרעון, אך הוחזר על ידי הבנק בהעדר כיסוי מספיק. בשנת 1988, הגישה המערערת את השיק לביצוע, בלשכת ההוצל"פ, וביצעה ביום 17.10.1988 הליך של עיקול מטלטלין במקום עסקה של המשיבה. יצויין, כי העיקול ברישום בוצע "מבעד לחלון הראווה" כעולה מדו"ח ביצוע העיקול (מוצג ג/3 בתיק מוצגי המערערת) . ניסיונות עיקול נוספים שביצעה המערערת, ביום 9.1.1989 ובשנת 1994, במקום עסקה של המשיבה, לא צלחו, מאחר שהעסק נסגר והבעלים עזבו את המקום. ביום 16.3.2000 נחתם אישור מסירת אזהרה למשיבה, על פי כתובתה הנוכחית, בישוב שערי תקוה. בחודש נובמבר 2000, התבקש ראש ההוצל"פ לשנות את כתובת החייבת ולהוסיף את מספר תעודת הזהות שלה. ביום 31.1.2003 ביצעה המערערת עיקול ברישום בביתה של המשיבה. המשיבה, פנתה, לטענתה, בעקבות העיקול שבוצע בביתה, בבקשה בטענת "פרעתי", בה טענה כי החוב בגין השיק שולם על ידה בסמוך לשנת 1988, לאחר שהשיק נשוא תיק ההוצל"פ חזר בהעדר כיסוי מספיק. יחד עם זאת, טענה המשיבה כי אין ביכולתה להוכיח כיום את פרעונו של החוב, בחלוף יותר מ- 15 שנה. ראש ההוצל"פ קבע בהחלטתו כי אין בידו לקבל את טענת המשיבה לפיה נפרע החוב וזאת מן הטעם שהמערערת, המנהלת ספרים כדין, בדקה במסמכיה ולא מצאה כל תימוכין לכך שהחוב נפרע. ראש ההוצל"פ קבע כי לנוכח "חזקת כשרות ההליכים", יש לקבוע, כי ההליך הבודד שננקט עוד בשנת 1988, בוצע לאחר מסירת אזהרה כדין לידי המשיבה. כן דחה ראש ההוצל"פ את טענת המשיבה לפיה אישור המסירה מיום 16.3.2000 לא נחתם על ידה, וכי החתימה איננה זהה לחתימתה. לענין זה, קבע ראש ההוצל"פ כי המשיבה, יכולה היתה, להגיש חוות דעת מומחה מטעמה, לו ביקשה להכחיש את החתימה על אישור המסירה. בד בבד, מתח ראש ההוצל"פ ביקורת על התנהלות הזוכה, המערערת דנן, אשר פתחה את תיק ההוצאה לפועל בשנת 1988, ולמעט הליך עיקול ברישום, אשר בוצע כאמור "מבעד חלון הראווה", לא ביצעה בו פעולה כלשהי למיצוי זכויותיה בתיק ההוצל"פ. לפיכך, קבע ראש ההוצל"פ כי: "מכח הסמכות הנתונה לראש ההוצל"פ לפי תקנה 126 א' לתקנות ליתן הוראות בכל עניין הקשור לניהול ההליכים בתיק ככל שייראה לו צודק, ומכח הסמכות הנתונה לראש ההוצל"פ לפי תקנה 128 לתקנות, להאריך מועדים שנקבעו בתקנות, ומן הנימוקים שמניתי לעיל באשר לאופן ניהול ההליכים על ידי הזוכה, אני מאריך למבקשת את המועד להגשת הבקשה להפחתת ריבית הפיגורים, ורואה את בקשתה בטענת "פרעתי" בקשה לפי סעיף זה. בהתאם לכך, אני מפחית את ריבית הפיגורים לתקופה שעד למסירת האזהרה ביום 16.3.00 והתוצאה היא, שקרן החוב (קרן 100) נכון להיום תעמוד ע"ס 5,177 ₪ בלבד. בשאר קרנות החוב לא יחול שינוי." מכאן הערעור שבפני. ג. טענות הצדדים לערעור טענות המערערת טוענת המערערת כי טעה ראש ההוצל"פ, כאשר בדיון בטענת "פרעתי", מכח סעיף 19 לחוק ההוצל"פ, דן והכריע בבקשה להפחתת ריבית מכח סעיף 81א(ד) לחוק ההוצל"פ. זאת, במיוחד, לאור העובדה, שהמשיבה כלל לא ביקשה סעד זה, בגדרי בקשתה בטענת "פרעתי". זאת ועוד, טוענת המערערת, כי טעה ראש ההוצל"פ, כאשר החליט להאריך את המועד להגשת בקשה להפחתת ריבית, בניגוד להוראות תקנה 13 לתקנות ההוצל"פ, הקובעות מועד בן 20 ימים בלבד מיום מסירת האזהרה. זאת, מבלי לפרט טעמים מיוחדים, המצדיקים הארכת מועד זו. כן טוענת המערערת, כי טעה ראש ההוצל"פ, בפרשנות הרחבה שהעניק להוראות תקנה 126א' לתקנות ההוצאה לפועל, ביחס להיקף סמכותו לתיקון פגמים בהליכי הוצל"פ. לענין זה, טוענת המערערת, כי אין זה מסמכותו של ראש ההוצל"פ להאריך מועדים מטעמים מיוחדים שירשמו, בהעדר כל בקשה להארכת מועד, ובהעדר כל הבהרה לענין מהותם של הטעמים המיוחדים. טענה נוספת, שבפי המערערת, מכוונת לאי פסיקת הוצאות המערערת, בהחלטת ראש ההוצל"פ, הדוחה את בקשת המשיבה בטענת "פרעתי". טענות המשיבה טוענת המשיבה כי סמכותו של ראש ההוצל"פ מכח תקנה 126א' רחבה מאוד, וכוללת היא סמכות ליתן הוראות לגופם של דברים, ואינה מוגבלת, רק לתיקונים "טכניים" בלבד. לפיכך, טוענת המשיבה, צדק ראש ההוצל"פ משראה בבקשת החייבת בטענת "פרעתי" ונימוקיה, בקשה להארכת מועד להפחתת הריבית מטעמים מיוחדים. בנוסף, טוענת המשיבה כי בקשתה בטענת "פרעתי" מצביעה על טעמים מיוחדים, המצדיקים, בנסיבות הענין, הארכת מועד להגשת הבקשה להפחתת הריבית. לענין זה, מוסיפה המשיבה וטוענת, כי השתהותה של המערערת מביצוע ההליכים במשך 15 שנה, בתיק ההוצל"פ, כמו גם היקפם של ההליכים אשר ננקטו בתיק זה, מנעה בפועל, מהמשיבה את האפשרות להתגונן, במסגרת תיק ההוצל"פ. מטעם זה, ולאור התנהגותה הרשלנית של המערערת, יש לראות בכך "טעם מיוחד" להארכת המועד, בנסיבות הענין. המשיבה מוסיפה וטוענת כי יש להעניק משקל, לעובדה, שהמערערת הינה רשות מנהלית המרכזת בידיה את מירב המידע לאורך שנים, בעוד המשיבה, סברה לתומה כי התיק נסגר עוד בשנת 1988, עד אשר גילתה בשנת 2003, כי תיק ההוצל"פ המשיך להתנהל וצבר ריבית והפרשי הצמדה. בנסיבות אלה, טוענת המשיבה, צדק ראש ההוצל"פ בשימוש שנקט בסמכותו לתיקון הפגמים שנפלו בהליכי ההוצל"פ. ד. דיון דין הערעור להדחות. תקנה 126א' לתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם-1979, קובעת כי: "126א. ראש ההוצאה לפועל רשאי, בכל עת, לתקן כל פגם או טעות בכל הליך לפי החוק, וכן רשאי הוא ליתן הוראות בדבר המשך ההליכים בתיק שנסגר או שנגנז בטעות ובדבר כל ענין אחר, ככל שייראה לו צודק". סמכותו של ראש ההוצל"פ מכח תקנה 126א' לתקנות ההוצאה לפועל, איננה מוגבלת לתיקון פגמים טכניים בלבד. ראש ההוצל"פ רשאי לתקן פגמים מהותיים שנפלו בהליכי ההוצל"פ המובאים בפניו, "ככל שייראה לו צודק". סמכותו של ראש ההוצל"פ מכח תקנה 126א' מאפשרת לו, לראות בבקשה שהגיש החייב בטענה אחת, ואשר תוכנה מצביע כי יש בה משום בקשה מכח סעיף אחר בחוק ההוצל"פ, כבקשה שהוגשה כדין. הווה אומר, ראש ההוצל"פ רשאי לראות בבקשה שהוגשה בטענת "פרעתי", כבקשה להפחתת שיעורי ריבית והצמדה, בהתקיים התנאים הקבועים בתקנה 126א' לתקנות ההוצאה לפועל. זאת בנוסף לסמכותו של ראש ההוצל"פ, להארכת מועדים, להגשת בקשות בתיק ההוצל"פ, מכח הוראות תקנה 128 לתקנות ההוצל"פ. ויובהר, סמכותו זו של ראש ההוצל"פ, מיועדת, בין השאר, למניעת מצב, בו צד שאינו בקיא באופן ניהול ההליכים בהוצאה לפועל, הגיש בקשה בהליך פלוני, בעוד תוכנה של הבקשה, מצביע על התאמתה להליך אחר. כך הם פני הדברים גם בענייננו. המשיבה הגישה בקשתה בטענת "פרעתי", אולם הובלעה בה, להנחת דעתו של ראש ההוצל"פ, טענה מכח סעיף 81א(ד) לחוק ההוצל"פ. ה. סעיף 81א(ד) לחוק ההוצאה לפועל קובע כי: "(ד) ראש ההוצאה לפועל רשאי, לפי בקשת החייב, ומטעמים מיוחדים שיירשמו, להקטין את תוספת הפרשי ההצמדה והריבית או את תוספת הריבית האמורות בסעיף קטן (א)". כבר נקבע לא אחת כי "נימוק כללי שמסתמך על מדיניות שיפוטית או ציבורית, איננו יכול לשמש סימן דרך בלעדי בתהליך קבלת החלטתו של ראש ההוצאה לפועל, בבואו לדון בבקשה להפחתת ריבית. עליו לבדוק האם קיימים טעמים מיוחדים, לגופו של עניין, המצדיקים הפחתת הפרשי הצמדה וריבית או ריבית בלבד, ואין די בהבאת נימוקים כלליים ועקרוניים לדחיית הבקשה. על ראש ההוצאה לפועל לברר את טיעוניו של המבקש לגופם, ולקבוע את נימוקים אלה עולים כדי טעמים מיוחדים ומהווים תשתית למתן הסעד המבוקש." (ד. בר אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות, מהדורה שישית, עמ' 721). אשר להיקפם של "הטעמים המיוחדים", הרי שבעוד שבעבר, הוכר "טעם מיוחד", רק בנסיבות חריגות ומיוחדות, הרי שכיום מסתמן שינוי בפסיקה, המכיר בקיומו של "טעם מיוחד", גם אם מצטברים טעמים שונים, במאוחד. "לאחרונה חל ריכוך של ההלכה הנוקשה שנהגה עד כה בסוגיית הארכת המועד מחמת טעות. כך נפסק, כי אין לשלול בכל מקרה בקשה למתן ארכה בשל טעות שבדין, וכי מקום שעוצמת הפגיעה בציפיות בעל הדין האחר היא פחותה, ניתן יהיה להכיר בטעות זו כטעם מיוחד להארכת מועד... לעתים, חשיבות האינטרס של בעל הדין הטועה תכתיב את התוצאה (ראו: בש"א 6708/00 יוסף אהרן נ' אהרן אמנון, פ"ד נד(4) 702); כל מקרה ונסיבותיו". (רע"א 9073/01 יהודית פרנקו-סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות, תק-על 2002(1) 746 ,עמ' 747). על תכלית קביעתו של "טעם מיוחד" עמד רשם בית המשפט העליון בענין בש"א 9159/04 חקשורי נ' בובליל (ל"פ, ניתן ביום 20.10.04) בקובעו: "טיבו של "טעם מיוחד" זה אינו קבוע בלשון התקנות, אולם עיון תכליתי בהוראה זו מגלה כי למעשה מבוסס הוא על איזון בין שתי מגמות עיקריות. המגמה האחת הינה החשיבות הרבה שקיימת בהקפדה על קיום הליכים במועדם. מגמה זו מבוססת בין היתר, על זכותו של בעל דין שזכה בתביעתו היא כי פסק הדין ייושם והוא יזכה לסעד אותו ביקש... היא מבוססת גם על אינטרס בעל דין שלא להיות מוטרד לאורך זמן רב או בלתי מוגבל, שעה שאין הוא יודע אימתי ידרש להשיב לערעור כנגד פסק דין בו זכה. לבסוף, קיים אינטרס ציבורי כי פסקי דין שניתנו יאכפו וכי הדין יהיה אפקטיבי. ... יחד עם זאת, קיימת גם מגמה שניה, שעיקרה התחשבות באינטרסים אחרים שיש בהם כדי לאפשר סטיה מן המועדים הקבועים בדין. כך, למשל, מקום בו המדובר בדחייה קצרה של המועד אשר אין בה כדי לפגוע באופן בלתי מוצדק בבעל הדין שכנגד... לבסוף, יש מקום להתחשב גם בשיקולים נוספים הקשורים להתנהגות בעל הדין, כמו למשל טעות באשר למניין הימים, נסיבות יוצאות דופן המונעות הגשת ערעור במועד וכן שיקולים אחרים הקשורים כולם בשאלת יכולתו האובייקטיבית של בעל הדין להגיש את הערעור במועד (ראו א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית, 2003) 644-646). ההחלטה אם להאריך את המועד במקרה זה או אחר היא למעשה איזון בין המגמות השונות עליהן עמדנו... יחד עם זאת, יש לזכור כי נקודת האיזון הבסיסית נקבעה בתקנות עצמן, והיא כי יש להגיש הליכים במועדם אלא אם כן קיים "טעם מיוחד" להאריך המועד. מכאן שנטל ההוכחה בנדון מוטל על הצד המבקש להאריך את המועד". (השוו: ד' בר אופיר, הוצאה לפועל - הליכים והליכות, מהדורה שישית, עמ' ואילך; א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שמינית, עמ' 690 ואילך). ו. תום לב בניהול הליכי ההוצאה לפועל הלכה היא, כי על המבקש לקבל סעד מבית המשפט, לנהל את ענייניו בתום לב. הלכה זו, קנתה לה מקום ראוי גם בתחום סדרי הדין, לאור מרכזיותו של עקרון תום הלב בשיטתנו המשפטית. עמד על כך בית המשפט העליון בפרשת רע"א 11183/02 כלפה נ' זהבי, פד"י נח(3) 49, 52 באומרו: "כבר נאמר כי חובת תום-הלב חלה גם על ההליכים שנוקטים בעלי-דין בבית-המשפט (ראו, בין היתר: בר"ע 305/80 שילה נ' רצקובסקי, פד"י לה (3) 449; וכן בג"ץ 59/80 שירותי תחבורה באר-שבע בע"מ נ' בית-הדין הארצי לעבודה בירושלים, פד"י לה (1) 828). יש מקום לומר גם כי התנהגות שלא בתום-לב של בעל-דין עלולה לחסום אותו, על דרך של מניעות, מלהעלות טענה. כך נאמר כי: "דומה כי בית-המשפט יוכל להזדקק לעקרון תום-הלב, ולקבוע כי בנסיבות אלה בהן 'ישן' הנתבע על טענת היעדר הסמכות העניינית הוא יהיה מנוע מלהעלותו. עקרון תום-הלב מיושם איפוא בהקשר הדיוני של טענת המניעות" (ד' שורץ,"תחולתו של עקרון תום-הלב בסדר-הדין האזרחי" עיוני משפט כא (תשנ"ח) 295, בעמ' 328)". בענין זה, דומה כי עקרון תום הלב, פונה, ומחיל עצמו אט אט, כעקרון יסוד מקורי-ישראלי בשיטתנו המשפטית, כבסיס משפטי איתן להלכות שונות אשר התפתחו בפסיקה בשנים האחרונות, לאחר ניתוק שיטתנו המשפטית מעקרונות המשפט האנגלי, ובנייתה של שיטת משפט עצמאית (דוגמת החלת הלכת השיהוי בעניינים אזרחיים, חובת נקיון הכפיים של העותר לקבלת סעד מבית המשפט, החובה להעלות טענות היורדות לשורשה של סמכות במועד הראשון, ועוד). זאת, בדומה ובשונה, מעקרונות דיני היושר במשפט האנגלי ועקרונות דומים אחרים בשיטות משפט אחרות, המהווים בסיס לפסיקה ולהלכות הנוהגות שם. (למרכזיותו של עקרון תום הלב, ראו גם: סע' 3 להצעת תזכיר חוק דיני ממונות (הקודקס האזרחי); וכן, א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שמינית, עמ' 5 ואילך). פתיחתו של תיק הוצאה לפועל, למימושו של פסק דין, או לחילופין, של שטר, המוגש לביצוע כדרך שמבצעים בה פסק דין, וניהול ההליכים בו, כפופים אף הם לתחולתו של עקרון תום הלב, ועל ראש ההוצל"פ מוטלת החובה, כמו גם הסמכות, לדון ולהכריע בטענות מעין אלו. הזדמן לי לומר בענין זה, בע"א (ת"א) 2194/03 יצחקי חפירות ומבנים בע"מ נ' צמנטכל קרקע ומבנים בע"מ (ל"פ, ניתן ביום 10.1.2006): "...ישנם מקרים, בהם טוען החייב לפרעון חובו, טרם פתיחת הליכי ההוצאה לפועל, או טענות אחרות הנוגעות לשאלת פרעונו או אי פרעונו של החוב הפסוק. במקרים מעין אלו, בהם טוען החייב כי הזוכה עשה שימוש שלא בתום לב בפסק הדין, בהגשתו לביצוע, נראה כי סמכותו של ראש ההוצל"פ חולשת גם על טענה כגון זו, במסגרת הדיון בבקשה בטענת "פרעתי" ". היקפה של חובת תום הלב, אינו מצטמצם, אך ורק, לשאלת נסיבות פתיחתו של הליך ההוצל"פ או לפרעונו של החוב. חובת תום הלב, חולשת גם על אופן ניהולם של ההליכים בפני ראש ההוצל"פ. לענין זה, סבורה אני, כי עקרון תום הלב בניהול הליכי הוצאה לפועל, מחייב את הזוכה בתיק ההוצאה לפועל, לפעול, באופן סביר, לקבלת סעד המימוש בהליכי ההוצאה לפועל, ואין הוא יכול "לישון על זכותו" זו, עד קץ כל הימים. אכן, כלל נקוט הוא, כי על הליכי הוצאה לפועל לא תחול התיישנות. ברם, אין בכך כדי לסתור את חובתו של הזוכה לחתור לסיומו של הסכסוך בין הצדדים. תיק ההוצאה לפועל אינו יכול לשמש "תוכנית חסכון" לזוכה, אשר ממתינה עד אין קץ, ללא נקיטת הליכים, תוך צבירת הפרשי הצמדה וריבית. ויודגש, אין המדובר בהטלת חובה על הזוכה "לרדוף" אחר החייב לשם מימושו של פסק הדין. ואם יתברר כי החייב התחמק מתשלום חובו במשך שנים, תוך החלפת כתובות מגורים, יציאה מן הארץ, או מטעם אחר, הרי שברור הוא, שאין זה מחובתו של הזוכה לנקוט בהליכים סבוכים, מיותרים ועתירי עלוּת, כדי לעלות על עקבותיו של החייב. אולם, מאידך, חלה חובה על הזוכה לנקוט בפעולות במסגרת תיק ההוצאה לפועל, לשם מימושו של פסק הדין. כך, תוגשם תכליתו של עקרון תום הלב בניהול הליכים משפטיים, בצורה המיטבית ביותר, תוך יעול הדיון ומניעת שימוש לרעה בו. וכך, כאמור, נראה לי כי לאור חובת תום הלב בניהול הליכים משפטיים ומרכזיותו של עקרון זה, ימנע בית משפט עצמו, דרך כלל, מלהעניק סעד לזוכה, אשר "ישן על זכותו", ולא נקט בהליכים למימוש זכייתו בפסק דין, או למימושו של השטר, בהליכי ההוצאה לפועל. ז. ומן הכלל אל הפרט. בענייננו, קיימות ראיות בתיק ההוצל"פ, להטלתו של עיקול מטלטלין שבוצע בהעדר החייבת-המשיבה "מבעד לחלון הראווה", וכן לנסיון נוסף לנקיטת הליכים מבצעיים, לפני למעלה מ-15 שנה, ותו לא. המערערת, החלה לפעול בשנית בתיק ההוצל"פ, רק בשנים האחרונות, כחלוף זמן רב, ולאחר שחובה של המשיבה צבר הפרשי הצמדה וריבית, והגיע לשיעור ניכר. לפיכך, נראה, כי לא נפגעה ציפיתה הלגיטימית של המערערת לסופיות הדיון, כאשר במשך שנים רבות, נמנעה, מביצועה של פעולה כלשהי בתיק ההוצל"פ. יחד עם זאת, כמפורט לעיל, נראה כי בנסיבות הענין, רשאי היה ראש ההוצל"פ לקבוע כי התקיימו הנסיבות המקימות למשיבה "טעם מיוחד" לאיחור בהגשת הבקשה מכח סעיף 81ד(א) לחוק ההוצאה לפועל. אכן, ראש ההוצל"פ קבעה, כי לאור "חזקת כשרות ההליכים" לא נסתרה טענת המערערת בדבר מסירתה כדין של האזהרה, עוד בשנת 1988. ואולם, נראה כי בהעדרה של ראיה פוזיטיבית בדבר מסירה כדין בשנת 1988, כמו גם, לנוכח אופן ביצועו של הליך העיקול ברישום בשנת 1988, השתהותה של המערערת מנקיטת פעולות נוספות, והעדר הייצוג של המשיבה, הרי כדין קבע ראש ההוצל"פ, כי התקיימו הנסיבות להקטנת הפרשי ההצמדה והריבית מכח סעיף 81א לחוק ההוצאה לפועל. העולה מן המקובץ, הוא, כי אין להתערב בהחלטת ראש ההוצל"פ אשר בהתאם לסמכותו מכח תקנה 126א' לתקנות ההוצאה לפועל מצא בהתנהלות המערערת טעם מיוחד להארכת המועד, וכן קבע כי בבקשת המשיבה בטענת "פרעתי", גלומה גם בקשה מכח סעיף 81א(ד) לחוק ההוצל"פ. אשר לטענת המערערת לפיה לא נפסקו הוצאותיה, משדחה ראש ההוצל"פ את בקשת המשיבה בטענת "פרעתי", הרי שכלל ידוע הוא, כי בית משפט לא יטה להתערב בשיקול דעתה של ערכאה קמא בענין הוצאות שנפסקו לחובת אחד הצדדים ולשיעורם. וכדברי בית המשפט העליון בענין ע"א 3400/03 רוחמה רובינשטיין נ' עין טל 1983 בע"מ, ניתן ביום 23.3.05 מפי כב' השופט טירקל (ט"פ): "הלכה פסוקה היא כי הטלת הוצאות על בעל דין וקביעת שיעורן, בתום הדיון בהליך ועם מתן פסק הדין, מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט הדן בעניין. רק לעיתים נדירות יתקבל ערעור על פסיקת הוצאות וזאת במקרים של טעות משפטית בפסיקת ההוצאות או אם נתגלה פגם או פסול בשיקול דעתה של הערכאה הראשונה (ראו, ע"א 937/92 קוטלר נ' קוטלר, פ"ד מט(2) 233 , 247-246 ; ע"א 378/78 קלינגר נ' מנהל מס עזבון, פ"ד לג(1) 509, 510)". ובנוסף - משקבע ראש ההוצל"פ כי יש לראות בבקשת המשיבה בטענת "פרעתי", בקשה מכח סעיף 81א(ד) לחוק ההוצל"פ, ומשקיבל ראש ההוצל"פ את בקשת המשיבה בענין זה, לא היה מקום לפסוק הוצאות במסגרת ההליך שבפני ראש ההוצל"פ. ח. סוף דבר הערעור נדחה. המערערת תשלם למשיבה הוצאות ההליך ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ, שישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד מועד תשלומם בפועל. הוצאה לפועל