החלטה של בית משפט אשר אין בה משום פסק דין המסיים סופית את הדיון, אינה נתונה לערעור אלא ברשות ולכן על "פסק דין" ניתן לערער בזכות ואין צורך ברשות בכך. על "החלטה אחרת" ניתן לערער רק לאחר קבלת רשות ערעור. לעיתים קיים קושי ביישום הכללים הללו. כאשר יש צורך לבחון אם החלטה מסוימת לצורך הגשת ערעור דינה כ"פסק דין" או כ"החלטה אחרת", המבחן הוא מהות ההחלטה ולא כותרתה. הסיווג תלוי בשאלה, אם ההחלטה מסיימת את הדיון בתיק. וכל מקרה נבחן לגופו. המבחן המקובל להבחנה, בין "פסק דין" לבין "החלטה אחרת" לצרכי ערעור הוא מבחן הסעד. סופיות ההחלטה לא נקבעת על פי תוכנה אלא נקבעת על פי השאלה, אם התיק או חלק רלוונטי שלו נסגר או שמא נותר הוא פתוח. ##להלן החלטה בנושא ערעור על החלטה אחרת:## הערעור דנן, הנו החלטה בבקשה לביטול פסק-דין, ולפיכך מדובר ב"החלטה אחרת", שהערעור עליה הוא ברשות בתוך 30 יום ממועד הינתנה, בהתאם להוראת תקנה 398 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1994. החלטה 1. ערעור על החלטת בית-משפט השלום (כב' השופטת חגית מאק-קלמנוביץ') בה"פ 737/06, לפיה נדחתה בקשת המערערת לבטל את פסק הדין שניתן בתובענה, וחייבה אותה בהוצאות. 2. הבקשה נסמכת על שני אדנים: טעות בדין ומחלת עורך-הדין המייצג. נטען, כי ב"כ המבקשת טעה לחשוב שהחלטת בית-משפט קמא היא פסק דין ולא החלטה אחרת, ולפיכך חישב את המועד האחרון להגשתו מיד בתום פגרת הקיץ. בנוסף, במהלך הפגרה אושפז ב"כ המבקשת בגין מחלה ונאלץ להיעדר מעבודתו זמן רב. לגופה של הבקשה נטען כי פסק-דינו של בית-משפט קמא ניתן בטעות, לאחר שלא נתקבלה בקשה לדחיית הדיון, ובלא שנתקיים דיון מהותי בתובענה ובלא שניתן למבקשת יומה בבית-המשפט. פסק-הדין ניתן בהסתמך כתבי בי דין שהיו מונחים בפני בית-משפט קמא, מבלי שעלה בידי המבקשת להביא ראיות. 3. המשיבה מתנגדת לבקשה וטוענת, בין היתר, כי המבקשת לא הראתה קיומו של טעם מיוחד להארכת המועד להגשת ערעור, ולא הצביעה על סיכויים טובים לקבלת הערעור. לשיטת המשיבה, טעות, ולו בתום לב, במניין הימים או בסיווג שבין פסק-דין להחלטה אחרת, אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד. דיון 4. אין עוררין כי החלטת בית-משפט קמא, נשוא הערעור דנן, הנה החלטה בבקשה לביטול פסק-דין, ולפיכך מדובר ב"החלטה אחרת", שהערעור עליה הוא ברשות בתוך 30 יום ממועד הינתנה, בהתאם להוראת תקנה 398 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1994. בענייננו, הבקשה הוגשה ביום 17.9.07. ב"כ המבקשת לא פירט את המועד בו ניתנה החלטת בית-משפט קמא, ואת המועד בו נתקבלה במשרדו. כמו-כן, לא פירט מה היה המועד האחרון להגשת ערעור על החלטה זו כ"החלטה אחרת", ואף לא צירף עותק ממנה. לשיטת המשיב, ההחלטה ניתנה ביום 29.5.07, משמע מנין שלושים הימים לא השתרע גם על-פני פגרת בתי המשפט אלא נסתיים קודם לכן (יום 28.6.07). 5. מועד להגשתו של ערעור אזרחי, ובכלל זה הגשת בקשת רשות ערעור, קבוע בחיקוק, ועל-כן חובה על המבקש הארכת מועד לבסס בקשתו על "טעם מיוחד", זאת כאמור בהוראות תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. יודגש כי בנושא זה מקפידים עם בעל הדין הקפדה יתירה (ר': זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) עמ' 897). יתירה מזו, גם מקום שהמבקש אינו חייב להראות "טעם מיוחד", כדי לזכות בהארכת מועד, לא יאריך בית המשפט את המועד כדבר שבשיגרה, אלא אם הראה המבקש צידוק לכך (שם, ס' 682). טעמים מיוחדים, אף שאלה לא הוגדרו באופן שיטתי וכולל, ייבחנו לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו. בין היתר, ייבחנו משך האיחור, "האם הבקשה הוגשה בתוך המועד להגשת ההליך, מהו הטעם שהציג המבקש להגשתו של ההליך באיחור, מידת ההסתמכות של בעל הדין שכנגד על האיחור, וכן סיכוייו הלכאוריים של ההליך לגביו מוגשת הבקשה להארכת מועד. ככל שסיכויי ההליך לגופו נחלשים או אף אפסיים, כך נחלשת ההצדקה מבחינת האינטרס של בעל הדין שכנגד ושל הציבור בכללותו למתן ארכה להגשתו" (ר': בש"א 5636/06 נפתלי נשר נ. שלומי גפן כב' השופטת ד' בייניש (כתוארה אז), לא פורסם). בעיקרון, בתי-המשפט נטו להיענות לבקשה להארכת מועד שעה שהנסיבות, בעטיין חל האיחור, לא היו בשליטתו של בעל הדין - המבקש. כדוגמא, הוכרה, בנסיבות מסויימות, מחלת בעל הדין כטעם המצדיק הארכת מועד. לכך תובא התייחסות בהמשך. מנגד, בצידה האחר של משוואה זו, לא הוכרו טעמים הנעוצים בבעל הדין עצמו כטעמים המצדיקים הארכת מועד (ר': בש"א 1038/85 בע"א 64/85 בנק צפון אמריקה בע"מ נ. עומר גלבוע חברה לבניין ועבודות עפר בע"מ (בפירוק)). בלשון אחר, ככלל, נועדו "הטעמים המיוחדים" לסלול דרכו של בעל הדין ולפתוח לו שערי בית המשפט, מקום בו סוכלה כוונתו להגיש ערעור, בשל אירועים שמחוץ לשליטתו הרגילה או בשל תקלות שלא יכול היה להיערך אליהן מראש (ר': ע"א 6842/00 ידידיה נ. קסט, פ"ד נה (2) 904). ומנגד - אין בטעמים המיוחדים משום ראש גשר כדי לפרוץ דרך למי שבשקידה סבירה יכול היה לנקוט פעולה במועד מוקדם ולא עשה כן מתוך בחירתו שלו. 6. באשר לטעות בסיווג ההליך: הכלל הוא כי טעות, ולו בתום לב, במניין הימים אינו מהווה טעם מיוחד להארכת מועד (ר': בש"א 6708/00 יוסף אהרון נ' אמנון אהרון, פ"ד מח(4) 872). יחד-עם-זאת, אין לשלול באופן קטגורי וגורף את האפשרות שגם במקרה של טעות שבדין תתקבל בקשה למתן ארכה. כך, במקרה בו עוצמת הציפיות של בעל הדין שכנגד לסופיות הדיון היא פחותה, ניתן להכיר בטעות שבדין כטעם מיוחד להארכת מועד, כפי שיפורט בהמשך (ר': רע"א 9073/01 יהודית פרנקו-סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תק-על 2002(1), 746). 7. בענייננו, מדובר בטעותו של ב"כ המבקשת בנוגע להליך הדיוני שהיה עליו לנקוט, מבלי שהציג הסבר לטעותו, אלא טען כי זו נבעה כתוצאה "מחוסר ריכוז ובשוגג" (סעיף 3 לבקשה). מהבקשה עולה כי ב"כ המבקשת החליט על הגשת ערעור מיד עם קבלת ההחלטה והניח כדבר המובן מאליו, כי מדובר בערעור בזכות, ומכאן הטעות. יוצא איפוא, שההחלטה לערער התקבלה בשלב מוקדם, ועצם הכנת הערעור נותרה לטיפול ולהכנה בהמשך, ולפיכך ניתן להניח כי אין בטעות זו מידה של הזנחה, רשלנות או זלזול בבית המשפט. על-אף-זאת, בנסיבות דנן אין לומר כי הטעות בסיווג ההליך היתה סבירה, וזאת בשים לב לכך שהדרך להשיג על החלטה אחרת קבועה בחוק, ואין החוק לוקה בחוסר בהירות (ר': בש"א 2835/07 אלעד שטרית נ' Sharp Corp., לא פורסם). 8. בנוסף, לטענת ב"כ המבקשת, מחלתו מנעה ממנו את הגשת הערעור במועד שנקבע על-ידו בטעות. ההלכה קובעת כי מחלת עורך הדין המייצג עשויה להקים "טעם מיוחד" להארכת מועד אם הוכח כי שללה ממנו כליל את היכולת לעבוד בתקופה הרלוונטית ואם הבקשה להארכת מועד הוגשה בסמוך לסיום המחלה (ר': בש"א 2577/00 הרצל גושן נ' חבצלת מוסדות תרבות וחנוך של השומר הצעיר, לא פורסם; בש"א 6919/98 עזבון המנוח משה אבטיחי ז"ל נ' רנה רוזנבלום, לא פורסם; ב"ש 825/86 וידיוקולור בע"מ ואח' נ' מדינת הילדים בע"מ, לא פורסם; בש"א 2548/95 ישראל טייכר נ' שרה הרשמן, לא פורסם; י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995), בעמ' 895-896). 9. בענייננו, צירף ב"כ המבקשת שני מסמכים המעידים על אישפוזו מיום 20.7.07 ועד ליום 27.7.07 בגין דלקת קרום המוח. בבקשה לא צויין מתי שב ב"כ המבקשת לשגרת עבודתו. ממסמכים אלה עולה כי ב"כ המבקשת שוחרר מבית-החולים כחודש ימים לפני המועד אותו קבע בשוגג כמועד האחרון להגשת הערעור דנן. אולם, על טעותו בנוגע עם תקופת הגשת הערעור עמד ב"כ המבקשת, לטענתו, בסוף הפגרה, עת היה עליו להגיש את הערעור. יחד-עם-זאת, ב"כ המבקשת לא הציג כל נימוק מדוע הוגשה הבקשה דנן אך ביום 17.9.07, ולא מיד בתום הפגרה. ב"כ המבקשת לא הראה כי פעל בשקידה ראויה ובמהירות הראויה והגיש את בקשתו זו בחלוף ימים ספורים לאחר שנתגלתה לו טעותו. (ר': בשא (חי') 1334/05 דרך ארץ הייוויז (1997) בע"מ נ' מוחמד מחאג'נה, לא פורסם). 10. במקרה דנן, צודק המשיב בטענתו לפיה טעות בחישוב מניין הימים אינה מהווה, כשלעצמה, טעם מיוחד המצדיק מתן ארכה להגשת ערעור. זהו הדין גם באשר למחלתו של ב"כ המבקשת. אולם, למרות האמור לעיל, מתקיימות בענייננו, נסיבות המרככות את הכללים שלעיל ומטות את הכף לקבלת הבקשה והארכת המועד להגשת ערעור: מדובר בתביעה שהגישה המבקשת בבית-משפט קמא לפסק-דין הצהרתי לפיו אין לפנותה ממקרקעין בהם היא מחזיקה במשך 26 שנים. כמובהר לעיל, פסק-הדין דחה את התביעה וניתן בהעדר הצדדים, לאחר שאלו לא התייצבו לדיון וככל הנראה לא נתקבלה בבית-משפט קמא בקשתם המוסכמת לדחיית אותו מועד דיון. בית-משפט קמא פסק בתביעה על-פי החומר שהיה בפניו מבלי שקיים דיון מהותי בעניינה של המבקשת. הצדדים ביקשו בהסכמה לבטל את פסק הדין שניתן, אך בקשתם נדחתה. ומכאן הערעור המבוקש. לנסיבות אלה יש להוסיף כי אמנם המשיב לא היה מודע לכך שהמבקשת מעוניינת להשיג על החלטת בית-משפט קמא, אולם לא הצביע על קיומה של הסתמכות מצידו על סופיות ההליך. בכך יש כדי להפחית את עוצמת הציפיות לסופיות הדיון (ר': בש"א 3556/07 ראובן יומטוביאן נ' מינהל מקרקעי ישראל, לא פורסם; רע"א 9073/01 יהודית פרנקו סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תק-על 2002(1), 746). לפיכך, ובמידה מסוימת לפנים משורת הדין, ובהתחשב במערכת הנסיבות הכוללת, דין הבקשה להתקבל ואני מורה על הארכת המועד כמבוקש. החלטה אחרת (ערעור)ערעור