הכללים בנושא פסילת שופט מלשבת בדין פותחו במשך השנים על ידי בתי המשפט. הם מהווים משפט מקובל באשר לאופן התנהגות השופט בבית המשפט ומחוצה לו. הפסיקה קבעה, כי אותו "חשש ממשי למשוא פנים" אינו אלא מבחן ה -" REAL LIKELYHOOD" מבחן זה פורש "כאפשרות ממשית" להבדיל מ"חשש סביר" בלבד, היינו: מן הנסיבות החיצוניות הכרחי להתרשם שקיימת אפשרות מאד מסתברת, שאכן נבצר מהשופט לשפוט את דינם של בעלי הדין באוביקטיביות הדרושה. בניהול המשפט על השופט לגלות אובייקטיביות, יושרה, הגינות וכושר מקצועי ואישי. בכל תפקידיו השיפוטיים, חובתו של השופט היא לפעול מתוך עצמאות ואי תלות וליבו יהא נכון ופתוח לשמע טענות הצדדים כאשר עמדה סופית בקשר לעניינם שומה כי יגבש רק בסוף המשפט. דעה קודמת אסור לה שתהפך לדעה קדומה. בניהול המשפט יפעל השופט מתוך גישה של שיוויון לצדדים שבפניו. הוא לא יכיר פנים במשפט, לא יהדר פני גדול ולא יישא פני דל. כל שופט היושב לדין צריך להיות מודע לכך שאותה עת הוא עצמו וכל מערכת המשפט עומדת לדין ובהכריעו בסכסוך מגשים השופט את שלטון החוק. להלן החלטה בנושא פסילת שופט: החלטה בפני בקשה לפסול עצמי מלשבת בדין בתיק דנא, בהתאם לסעיף 77א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984. הרקע לבקשה וטיעוני המבקש : מר נח בן - עמי (להלן: "המבקש" או הנתבע") נתבע על ידי מנורה חברה לביטוח בע"מ (להלן: "התובעת") בגין חוב פרמיה שלא שולמה בעבור ביטוח אחריות מקצועית שהונפקה לנתבע. סכום התביעה הינו 334 ₪ בלבד. התביעה הוגשה בתאריך ה- 04/06/06. בתאריך ה-17/07/06 ניתן ע"י כב' הרשם גבאי פס"ד נגד המבקש בהעדר הגנה. זאת למרות שהוגש כתב הגנה בתיק בתאריך ה- 09/07/06. בהסכמת התובעת בוטל פסק הדין שניתן בהעדר הגנה כנגד המבקש וזאת ללא צו להוצאות. לאחר שבוטל פסק הדין נקבע התיק לדיון מקדמי בפני בתאריך ה- 30/01/07. על פי בקשת הפסילה שהוגשה על ידי המבקש, הרי לדעתו, מרגע זה ואילך כל שעשה מותב זה הינו לקבל את עמדתה של התובעת ולא להתייחס כלל לטענותיו של המבקש וזאת כפי שפירט בבקשת הפסילה שהגיש. בין השאר כתב המבקש בבקשתו כדלקמן - "לצערי הרב, כבר בדיון הראשון ביום 30.01.07 הרגשתי שכב' נקט עמדה ושם עצמו בצד אחד..." בהמשך - "כ"כ, במהלך הדיון הקצרצר, ...שאלתי מי ישלם לי את כל ההוצאות... ענית (הכוונה למותב - מ.ק) לי בקשיחות...: "מי אמר שצריכים לשלם לך? אולי אתה צריך לשלם הוצ' עו"ד וגם הו"צ משפט וגם התביעה" ובהמשך - "אמר לי יהודי שהיה נוכח בעת הדיון כי לדעתו כב' השופט כבר קבע עמדה, והשאר הוא רק הצגה." החלק השני המרכזי בבקשת הפסילה נוגע לבקשתו של המבקש לזמן לדיון המקדמי הנוסף שנקבע את גב' אשד, שטיפלה בביטוח של המבקש. לאחר שבית המשפט ביקש את תגובתו של הצד שכנגד (שגם לכך התרעם המבקש) התקבלה תגובת התובעת ולאחריה דחיתי את הבקשה לזמנה לעדות כבר בשלב מקדמי. בבקשתו של המבקש נכתב לעניין זה כדלקמן - "החלטה זו האחרונה של כב' היתה בבחינת הקש ששבר אותי והביא אותי להחלטה לבקש אותך לפטור עצמך מלדון בענייני". אלו היו עיקרי הבקשה. בנוסף, המבקש גם נפגע מהודעתי שכתב ידו אינו מובן ושהוא מתבקש להגיש בקשותיו בדפוס. כמו כן, כתב כי הינו סובל פיזית מהחלטות אלו ואינו יכול לישון, לאכול וכו'. לדעת המבקש כל התנהגותו של בית המשפט הינו לקבל את התביעה ולהסכים עם כל בקשה של ב"כ התובעת ללא קשר למהותה. לעניין החלטה אחרת ציין המבקש כי "רק עו"ד שיודע כי יקבל מבוקשו בכל מקרה, והנימוקים הם רק עלי תאנה לכסות ערווה, יכול להגיש בקשה עם נימוקים מפוקפקים ואינם סבירים בעליל". לטענת המבקש - מאחר ובית המשפט כבר גילה בבירור דעתו ולפיכך ננעלה דעתו של בית המשפט טרם שמיעת העדויות. בהחלטה מיום 20/6/07 קבעתי שעל הצד שכנגד להגיב לבקשה ובעדר כל החלטה אחרת תידון הבקשה במועד הדיון שנקבע. בתאריך ה-25/06/07 התקיים דיון בתיק דנן אולם המבקש לא הופיע לדיון. בנבכי בקשתו לפסילה נמצא המשפט הבא - "בכל מקרה אני פוחד להגיע לדיון שנקבע, ואם לא ינתן מבוקשי, אני מבקש לדון אותי שלא בפני". בדיון ציינתי כי יש להצטער על כי הנתבע לא התייצב שכן רציתי לשמוע מפיו הסברים על בקשת הפסילה ולנסות לשכנעו בעצמי כי אין ממש בחלק גדול מהדברים שנכתבו. ב"כ התובעת הגיב לבקשת הנתבע וציין שמתנגד לפסילת בית המשפט מלשבת בדין כיוון שהדברים שנטענים אינם נכונים ואינם ראויים, ובית המשפט הוא מקצועי ששוקל את הדברים לגופם. בנוסף ביקש ב"כ התובעת שיינתן פס"ד בהעדר התייצבות הנתבע לאור תקנה 157(2)לתקנות סדר הדין האזרחי. דיון: תנאיו של סע' 77א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד-1984 אומרים כדלקמן - "(א) שופט לא ישב בדין אם מצא, מיזמתו או לבקשת בעל דין, כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט. (א1) בלי לגרוע מהוראות סעיף קטן (א), שופט לא ישב בדין בידעו שמתקיים אחד מאלה: (1) צד להליך, בא כוחו או עד מרכזי, הוא בן משפחה של השופט או שקיימת ביניהם קרבה ממשית אחרת; (2) יש לשופט ענין כספי ממשי או ענין אישי ממשי בהליך או בתוצאותיו, בצד להליך, בבא כוחו או בעד מרכזי, או שלבן משפחה מדרגה ראשונה של השופט יש ענין כספי ממשי או ענין אישי ממשי בהליך או בתוצאותיו, בצד להליך או בבא כוחו; (3) בטרם התמנה לשופט היה השופט מעורב באותו ענין הנדון בהליך שלפניו כבא כוח, כבורר, כמגשר, כעד, כיועץ מקצועי, כמומחה, או בדרך דומה אחרת." הכללים לפסילתו של שופט מלשבת בדין פותחו במשך השנים על ידי בתי המשפט. הם מהווים משפט מקובל באשר לאופן התנהגות השופט בבית המשפט ומחוצה לו. הפסיקה קבעה, כי אותו "חשש ממשי למשוא פנים" אינו אלא מבחן ה -" REAL LIKELYHOOD" (בג"צ 174/54, ישראל שימל נ. רשות מוסמכת לצורך הסדר תפיסת מקרקעים ואח' פ"ד ט' 462 ,459). מבחן זה פורש על ידי הנשיא ש' אגרנט "כאפשרות ממשית" להבדיל מ"חשש סביר" בלבד (ב"ש 48/75, ידיד נ. מדינת ישראל, פ"ד כ"ט (2) 375) , היינו: "שמן הנסיבות החיצוניות הכרחי להתרשם שקיימת אפשרות מאד מסתברת, שאכן נבצר מהשופט לשפוט את דינם של בעלי הדין באוביקטיביות הדרושה." (שם 381) (הדגשות שלי: מ.ק.). בניהול המשפט על השופט לגלות אובייקטיביות, יושרה, הגינות וכושר מקצועי ואישי. בכל תפקידיו השיפוטיים, חובתו של השופט היא לפעול מתוך עצמאות ואי תלות וליבו יהא נכון ופתוח לשמע טענות הצדדים כאשר עמדה סופית בקשר לעניינם שומה כי יגבש רק בסוף המשפט. דעה קודמת אסור לה שתהפך לדעה קדומה. בניהול המשפט יפעל השופט מתוך גישה של שיוויון לצדדים שבפניו. הוא לא יכיר פנים במשפט, לא יהדר פני גדול ולא יישא פני דל. כל שופט היושב לדין צריך להיות מודע לכך שאותה עת הוא עצמו וכל מערכת המשפט עומדת לדין ובהכריעו בסכסוך מגשים השופט את שלטון החוק (ראה י' שמגר, "על פסלות שופט - בעקבות ידיד תרתי משמע", גבורות לשמעון אגרנט 87 (התשמ"ז) וכן ע"פ 344/99 זאב בשן נ' מדינת ישראל . פ"ד נג(2), 599 ,עמ' 613-614). ההתרשמות הנובעת בעניין זה אינה ההתרשמות הסובייקטיבית של בעל הדין, אלא ההערכה האובייקטיבית של בית המשפט. הכלל בדבר "האפשרות הממשית", אינו בנוי על מראית פני הדברים בעיני בעלי הדין או הציבור אלא על הערכה אובייקטיבית של בית המשפט לגבי יכולתו של השופט לדון בעניין ללא משוא פנים. בעניין זה ראוי כי תתגבש המסקנה כי המשקל המצטבר של הנסיבות הוא כזה ששופט סביר לא יוכל לשחרר עצמו ולדון דין אמת (ע"א 899/95 שמואל ברזל, עו"ד נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד מט(1), 854 ,עמ' 856-857). במקרה דנן לא רק שאין דעתי "נעולה", חלילה, בעניין תיק זה, אלא אף לא מצויה בידי כל טינה, טרוניה או כל דעה קודמת וקדומה אשר יש בכוחה להסיט מחשבתי מן העיקר לטפל או אף לחשש שאינו ממשי למשוא פנים אשר יתפרש בעין שאינה ראויה לעיני הציבור. המבקש איננו מיוצג על ידי עורך דין, משכך, דעותיו כפי שמתפרשות מהכתוב בבקשת הפסילה הינם תוצאה מאי הבנת ההליך המשפטי. המבקש, משווה עצמו, כבעל דין לעדה (שאין צורך בטרטורה בדיון מקדמי) ואינו רואה בכך כל הבדל. כך גם לעניין הוצאותיו, המבקש הגיע לבית המשפט בידיעה כי הוא הצודק והתובעת הינה טועה. אולם, נראה כי המבקש אשר לא מכיר את סדרי הדין, יוצא מנקודת הנחה, כי ברגע שאמר שהוא הצודק הרי שעל בית המשפט לקבל זאת מבלי להקשיב לטענות הצד שכנגד ולהגיע לחקר האמת. האמת יוצאת לאור בסופו של המשפט ולא בתחילתו ומשכך, הוסבר שבאם יימצא המבקש חייב בסוף המשפט הוא זה שישא בהוצאות התובעת. מאידך, באם תדחה התביעה, התובעת תישא בהוצאות המבקש, וכל זאת, לפי הכללים הקבועים בחוק ובתקנות. אלו סדרי הדין במדינת ישראל, סבורני כי רוב הנחות היסוד השגויות של המבקש נוצרו עקב אי ידיעתן. יכולתי, כמובן, לדחות את הבקשה בלשכתי, אך קביעתה לדיון במועד קדם המשפט נועדה להבהיר ולהסביר לנתבע את הכללים על פיהם מתנהל דיון בבית המשפט, בכדי שיבין בעצמו ששגה במסקנותיו יש להצטער על כך שהנתבע עשה דין לעצמו ונמנע מהגיע לדיון מבלי שקיבל פטור מכך. לגופו של עניין, דחיית הזימון של גב' אשד התייחס לשלב הדיון המקדמי בתיק. באם לא היינו מצליחים להביא הצדדים להסדר באותו מועד, היה נקבע התיק להוכחות ועדותה של גב' אשד המהותית לגילוי האמת היתה הכרחית באותו שלב. זוהי הסיבה שהחלטתי מיום ה-27/05/07 בו נדחתה בקשתו של המבקש לזמנה להופיע בבית המשפט הסתיימה במילים "בשלב זה". בתאריך ה- 30/01/07 לאחר הדיון הראשון ניתנה החלטה שאומרת כי התובעת תגיש תצהיר מפורט מטעם סוכנות הביטוח ולאחר שיוגש התצהיר יהיה על המבקש להגיב לתצהיר התובעת בפרוטרוט ולאחר מכן בית המשפט יקבע כיצד יש להמשיך את ההליכים בתיק. התובעת איחרה בהגשת התצהיר והמבקש החל בניסיונות להשיג "ניצחון טכני" על התובעת בבקשה למתן פס"ד עקב אי הגשת תצהירים. לאחר שאישרתי את הגשת התצהיר באיחור, המבקש לא הגיב לתוכנו לגופו של עניין. היה נהיר לי, בתיק זה, כמו בכל תיק המונח בפני, שבכל סוגיה המועלית, אפסוק אך ורק על פי עובדות המקרה, בהתאם לדין, כפי שהבנתי ומצפוני יורה לי, וללא מורה וחשש למשוא פנים כלל ועיקר תוך גילוי אובייקטיביות, יושרה, הגינות וכושר מקצועי ואישי כלפי הצדדים. אי לכך אינני מקבל את בקשת הפסילה. לא הוגשה בקשה נפרדת וברורה לעניין אי הופעתו של המבקש. משכך לא ניתנה כל רשות למבקש לא להופיע לדיון. עקב כך, ולאחר שבקשת הפסילה נדחתה, דורשת התובעת החלטה על קבלת התביעה במלואה בהעדר התייצבות. בטרם אתן החלטה בנדון, הנני מאפשר לנתבע להודיע על רצונו לערער על החלטתי זו בהתאם לתקנה 471ג'(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 ואז יוקפא ההליך שבפני. לחלופין, אם לא יהיה הנתבע מעוניין לערער על החלטתי, יגיב לבקשה למתן פס"ד בהעדר התייצבות, וזאת עד ולא יאוחר מיום 1.8.2007. שופטיםפסלות שופט