התיישנות ברשלנות רפואית

להלן פסק דין בנושא התיישנות ברשלנות רפואית:פסק דין התובענה והבקשה: 1. זהו גלגולה השני של בקשת המבקשים (להלן: "הנתבעים"), לסילוק התובענה על הסף מחמת התיישנות. בתיק זה הוגשה תביעה לפיצויים בגין נזקים שנגרמו בשל מות בנם של המשיבים (להלן: "התובעים"), (להלן-"המנוח"), אשר נפטר, בבית החולים רמב"ם בחיפה, ביום 3.11.1999 בהיותו בן ארבע שנים, בלבד. התובעים טוענים בתביעתם, שהמנוח נפטר עקב שרשרת של מחדלים ואבחנות שגויות של הרופאים, עובדי הנתבעים, לאחר שסבל מזיהום בגופו, שלא אובחן במועד ולא טופל כראוי ע"י התובעים. 2. התובעים הגישו בקשה לסילוק התובענה על הסף, מחמת התיישנות ובפסק דין שניתן על ידי, ביום 8.3.2009, בהתבסס על הבקשה ועל תשובת התובעים, שהוגשה בכתב ולאחר שדחיתי בקשת בא כוח התובעים להוסיף טיעונים בעל פה, קיבלתי את הבקשה והוריתי על דחיית התובענה על הסף בשל התיישנותה, זאת - מאחר שהמנוח נפטר ביום 3.11.1999, בעוד שהתובענה הוגשה רק ביום 2.9.08, היינו - קרוב ל- 9 שנים מיום פטירת התובע,שהוא היום בו נולדה עילת התובענה ולאחר שדחיתי את טענת התובעים לפיה יש להחיל על הענין את סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"). ערעור שהוגש לביהמ"ש העליון (ע"א 2582/09) התקבל, תוך שביהמ"ש העליון קבע, כי "ההחלטה התקבלה במצב חריג של חוסר וודאות מהותית, על יסוד נתונים חסרים ובחלקם סותרים. אמנם נראה שהמערערים (התובעים דכאן) הם האחראים העיקריים למצב זה של חוסר וודאות, אולם החשש כי בשל התנהלותם נמנעה מהם האפשרות להיכנס לטרקלין ולנהל את תובענתם - מצדיק, בנסיבות המיוחדות של המקרה שלפנינו, את החזרת הדיון בבקשת הסילוק לבית המשפט המחוזי הנכבד". ביהמ"ש העליון הוסיף והדגיש, בפסק דינו כי, בטרם מתן החלטה בשאלת ההתיישנות, יש לברר, אילו עובדות בדיוק נודעו לתובעים באיחור, האם רק הקשר הסיבתי בין המחדלים הנטענים לבין הנזק, או שמא גם המחדלים הנטענים עצמם, שהרי שני נושאים אלה מהווים את "העובדות המהוות את עילת התובענה", שחל עליהן הסייג של סעיף 8 לחוק ההתיישנות (שהרי ברור שרכיב המוות נודע להם מיד). ביהמ"ש העליון עמד בפסק דינו, בהרחבה, על הכשל של התובעים להביא בפני בית משפט זה, בבקשתם המקורית, את הפרטים והנתונים הנחוצים להכרעה, כגון מתי פנו ליעוץ משפטי בקשר עם המקרה, מתי פנו לקבל את המסמכים הרפואיים מהמבקשים ומתי קיבלו אותם בפועל ומתי פנו למומחה, פרופ' רובינשטיין ובאשר לטענתם, בערעורם, לפיה, בטרם פנו לפרופ' רובינשטיין הם פנו למומחים רפואיים אחרים אולם איש מהם לא ידע להצביע על הקשר הסיבתי בין מעשי המבקשים ומחדליהם לבין המוות, אמר ביהמ"ש העליון, כי אם יש בטענה זו ממש, יהא על התובעים "להצליח לשכנע (ייתכן - באמצעות פרופ' רובינשטיין עצמו) כיצד רק המומחה למחלות זיהומיות הוא שהצליח לעמוד על 'העובדות המהוות את עילת התובענה', כאמור בסעיף 8 לחוק ההתיישנות". ביהמ"ש קבע, עוד, כי היה מקום לאפשר לתובעים להשלים טיעוניהם ואף לקיים דיון בו ייחקר המצהיר על תצהירו ולפיכך, התקבל, הערעור, כאמור, תוך שביהמ"ש קובע: "בית המשפט המחוזי יוכל להתיר למערערים להגיש תשובה משלימה, הנתמכת בתצהיר, אם יבקשו זאת, באשר לנתונים הרלבנטיים להכרעה בבקשת הסילוק, ובכלל זאת: הבהרה בשאלה מתי נודע למערערים על קיום כל אחת מהעובדות המהוות את עילת התביעה (מחדליהם הנטענים של המשיבים והקשר הסיבתי); מועד קבלתו בידי המערערים של תיקו הרפואי המלא של בנם המנוח; מועדים רלבנטיים וטיב מגעיהם של המערערים עם עורכי דינם בקשר עם האירוע; פרטי מגעיהם של המערערים עם רופאים בקשר עם האירוע והטעמים לכך שרק פרופ' רובינשטיין הוא שעמד על קיומן הנטען של יסודות עילת התובענה" וכי "לאחר קבלת כל הנתונים הללו - ניתן יהיה לקיים דיון בעל-פה, שיכלול חקירה של המערער 1, כמו גם של פרופ' רובינשטיין (במידת הצורך), באותם עניינים הנדרשים להכרעה בבקשת הסילוק". עוד הודגש, כי יש לדון בבקשה קודם לדיון בתובענה כולה. 3. בעקבות פסה"ד בערעור, הוריתי בהחלטתי מיום 13.8.10, שהתובעים רשאים להשלים, בתצהירים כדין, תשובתם לבקשת המבקשים לדחיה על הסף וקבעתי מועד לדיון בבקשה. בעקבות כך הגישו התובעים תצהיר משלים (סומן מב/2 להלן: "התצהיר המשלים"), שנחתם ע"י אבי המנוח (להלן: "התובע"), אשר הפנה לתצהיר הראשון שהוגש לתיק (סומן מב/1 להלן: "התצהיר הראשון") וכן הוסיף אי אלו פרטים, כפי שיפורט בהמשך. לא הוגש תצהיר מטעם פרופ' רובינשטיין ואף לא מטעם מי מהרופאים אשר, לטענת התובע, יעצו לו שלא להגיש תביעה ואיש מהם אף לא הובא להעיד. בפתח ישיבת יום 14.11.10, שנקבעה לדיון בבקשה טען ב"כ התובע, שהוא לא יכול היה לקבל מועדים בהם פנה התובע לרופאים, שכן הוא נתן להם את התיק ולאחר תקופה מסויימת הם החזירו לו אותו ואמרו לו שאין עילה לתביעה. עוד אמר, כי מרשו התקשר אליהם והם אמרו לו שאם הוא רוצה הם יופיעו בבית המשפט ויגידו שביקש בזמנו את חוות דעתם. לאור הצהרה זו לא ברור מדוע לא הוגש תצהיר מטעמם או, למצער, מדוע לא הוגשה בקשה להעידם ללא תצהיר. ב"כ התובע גם לא הסביר מדוע לא הוגש תצהיר מטעם פרופ' רובינשטיין ומדוע הוא לא הובא להעיד ובהתייחס לכך, בתחילת הישיבה אמר: "אם חברי עומד על חקירה או הופעתו של פרופ' רובינשטיין, אני אבקש להזמין את פרופ' רובינשטיין", אולם בסופו של דבר לא ביקש לעשות כן. 4. הנתבעים חוזרים על הטענות שנטענו על ידם בבקשה ומוסיפים ומדגישים, כי התובעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח שהתמלאו תנאי סעיף 8 לחוק ההתיישנות וכי חרף ההזדמנות שניתנה להם ע"י ביהמ"ש העליון להשלים את הפרטים החסרים, בחרו התובעים להגיש תצהיר שגם בו נותרו פרטים רבים לוטים בערפל, הגם שבנקל ניתן היה לבררם, כגון - מתי בדיוק פנה התובע לבא כוחו, הן בשנת 2000 והן בשנת 2006 ומתי פנו למומחה הרפואי מטעמם. לטענתם, התצהיר כולל עדויות שמיעה בלתי קבילות והוא אף מהווה עדות יחידה של בעל דין, לגביה קובע סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971, כי ביהמ"ש צריך לפרט מדוע הסתפק בה. עוד טוענים הם, כי על פי טענות התובעים, הם היו מודעים לעובדות המבססות טענתם למחדלים בטיפול הרפואי וכן לנזק (שהינו מות המנוח) וכי טענתם היחידה כיום היא, כי הם לא היו מודעים לקשר הסיבתי שבין הטיפול הרפואי לפטירת המנוח, כפי שעולה מסעיף 11 לתצהירו המשלים של התובע, בו נאמר שעו"ד כמאל אמר לתובע, לאחר שקיבל את החומר הרפואי, שעל התובע להתייעץ עם רופאים, שיבדקו את החומר ויתנו חוות דעת בענין הקשר הסיבתי. כן נטען שבניגוד לטענת התובע, הוא היה מודע לרכיב ההתרשלות, וזאת - לאור חשדו, כבר במועד פטירת המנוח ו/או בסמוך לו, כי קיים קשר בין הטיפול לבין המוות. ב"כ הנתבעים מפנה להלכה, לפיה המבחן (לגבי שני הרכיבים - הרשלנות והקשר הסיבתי), הוא ידיעה בכח של העובדות הרלבנטיות ולא ידיעה בפועל וכי די בגילוי "קצה חוט", או חשד, כדי לבסס הקשר סיבתי, לצורך תחילת מירוץ ההתיישנות ובידי התובעים היה בסיס מספיק לחשד ולסברה בדבר קיומם של רשלנות ושל קשר סיבתי ולכן, למעשה, פנו לעו"ד כמאל. כן טוענים הנתבעים, כי גם אם ייאמר שנעלמו מהתובעים עובדות המהוות את עילת תביעתם, הם יכלו בזהירות סבירה, למנוע זאת והם מפנים בענין זה להחלטה, שנסיבותיה דומות, שניתנה בבש"א (מחוזי תל-אביב-יפו) 25128/00 - פלונית נ' חב' טבע תעשיות פרמצבטיות (לא פורסם, 7.7.2003). לטענתם, אין בסיס לדברי התובעים לפיהם הם פנו להתייעץ עם רופאים, טענה שנטענה לראשונה רק בתצהיר המשלים, ללא שהובאו על ידם ראיות לתמיכה בטענה זו, מה גם שלא הובהר מה בדיוק היתה מהות הפנייה אליהם, בעוד שהיה על התובע לפנות לרופא מומחה בתחום. אולם, גם אם תתקבל טענתו שפנה להתייעצות, אין בכך כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות, בין היתר משום שלאחר שחשדו של התובע הביאו לפנות לעורך דין, היה עליו לבקש מעוה"ד, כבר בשנת 2002, לברר גם את הענין הרפואי, באמצעות פניה למומחה רפואי, כפי שעשה בפועל בשנת 2007, אולם התובע זנח את הבירור. לפיכך, מבקשים הנתבעים לקבוע, כי לא חל סעיף 8 לחוק ההתיישנות, לדחות את התביעה מחמת התיישנות ולחייב את התובעים בהוצאות. טיעוני התובעים : 5. ב"כ התובעים מדגיש את כאבם של ההורים, שאבדו את ילדם, את היקר להם מכל, לאחר שאושפז בבית החולים בגין כאבים ונפיחות בידו. לדבריו, טענתם העיקרית והמכרעת של התובעים הינה, כי עילת התובענה לא נוצרה ביום אירוע הנזק, אלא ביום גילוי הקשר הסיבתי בין מות המנוח לבין רשלנות התובעים וזאת, אף אם עלה חשד בלב התובעים כי הרופאים התרשלו. עם זאת, בהמשך נטען, לא רק הקשר הסיבתי לא היה ידוע לתובעים, אלא גם הרשלנות עצמה לא היתה ידועה להם וזאת - עד קבלת חוות דעתו של פרופ' רובינשטיין, ממנה התברר כי נעשה איבחון שגוי, עקב אי ביצועם של הליכים רפואיים מתבקשים עם קבלת המנוח לביה"ח. לטענתו, חוות הדעת של פרופ' רובינשטיין, היא חווה"ד הראשונה והבלעדית, בה נקבע, באופן נחרץ, וחד משמעי, שהרופאים התרשלו והביאו, ברשלנותם, למותו של המנוח, לאחר שלא אבחנו במועד את הזיהום בידו, ולכן מירוץ ההתיישנות מתחיל ממועד מתן חווה"ד, היינו - מיום 23.1.2007. בסיכומיו נסמך ב"כ התובעים על סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תוך שהוא מבהיר, כי סעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] אינו רלבנטי לענייננו. בהפנותו לפסיקה הוא טוען, כי "סבירות הגילוי" לענין סעיף 8 לחוק ההתיישנות תלויה "במושא הגילוי, בגודל הנזק, בסיכויי מניעתו ובסיכויי ההצלחה של התביעה הפוטנציאלית". לטענתו, התובע הביא בתצהירו פרטים מספיקים באשר למועדי פנייתו לרופאים ולעו"ד כמאל והניח תשתית עובדתית מספקת לתמיכה בטענותיו. כן נטען שאיתרע מזלם של התובעים וד"ר נאסר נפטר, כך שלא ניתן היה להביאו לביהמ"ש על מנת שיסביר את החלטת התובעים, באותה תקופה. לטענת ב"כ התובעים, לאחר שהוא העביר את החומר הרפואי לידי התובעים, הוא יידע אותם שעליהם להתייעץ עם רופאים שיבדקו את החומר הרפואי ויתנו להם חוו"ד בדבר הקשר הסיבתי שבין הטיפול הרפואי שניתן למוח ובים פטירתו והם הודיעו לו שאם יצטרכו את עזרתו יודיעו לו. ב"כ התובעים טוען, כי ניתן להסביר את העובדה שעד שנת 2006 התובעים לא פנו אליו שוב, באבל ובדיכאון העמוק בו הם היו שרויים עקב פטירת בנם, בכך שהם היו חסרי אונים מול הייעוץ שקיבלו מהרופאים ובכך שהם נתנו אמון ברופאי ביה"ח. לטענתו, לגורם הזמן לא היתה משמעות בעיניהם, בהיותם חולים בעצמם כתוצאה מהטרגדיה שפקדה אותם. נטען עוד, שהתובעים לא העלו על דעתם כי ייתכן שקיים קשר סיבתי בין מותו של המנות ו/או הטיפול הרפואי הלקוי ו/או מעשיהם של עובדי הנתבעים, במיוחד לאחר שרופאי בית החולים אמרו שהמנוח נפטר מדום לב וחמצת קלה, ומעולם לא אמרו להם שהמנוח נפטר מזיהום ולאחר שהתובע הבהיר שעו"ד כמאל אמר לו חד משמעית, שללא קביעה ברורה של מומחה רפואי לא ניתן להגיש תביעה. ב"כ התובעים טוען, שלא יעלה על הדעת שאם היה לתובעים, שהינם אנשים הגונים, ולו קצה חוט לענין הרשלנות ו/או אם היו מקבלים את האבחון שאבחן פרופ' רובינשטיין לפני מועד קבלתו, לא היו נוקטים בהליכים המשפטיים המתחייבים, אולם חווה"ד הושגה לאחר שנים רבות, לא באשמת התובעים, אלא עקב נסיבות מצערות קשות, שלא היתה להם שליטה עליהן ובטריקת שערי ביהמ"ש יהיה משום עוול נוסף. כן נטען, שהנתבעים לא הביאו כל ראיה לתמיכה בטענותיהם, לפיהן ביה"ח פעל במלוא האחריות המתבקשת כלפי המנוח וכי סילוק התביעה על הסף מצריך משנה זהירות, תוך מתן משקל לזכות החוקתית של גישה לערכאות. לטענת ב"כ התובעים מותו הבלתי מוסבר של ילד בן ארבע, כאשר בפני ביהמ"ש מצויה חוו"ד של מומחה מטעם התובעים, לפיה מותו נגרם בשל התרשלות הצוות הרפואי שטיפל בו, מצדיק לראות מקרה זה כמקרה יוצא דופן, שלא יוכנס לתוך מערכת דווקנית של חוקים וכללים, כאשר דחיית התביעה על הסף תהווה, על פי הנטען על ידו, תוצאה קשה הן עבור מערכת בתיהמ"ש, הממונה על עשיית הצדק והן עבור משפחת המנוח, אשר כבר נעשה עימה עוול והיא תמשיך לחיות עד סוף חייה עם תחושות תרעומת ומרירות, ככל שהתביעה תידחה בטענה פרוצדוראלית, שהוכח שאין לה על מה לסמוך. דיון והכרעה : 6. במסגרת ההזדמנות שניתנה ע"י ביהמ"ש העליון לתובעים, להגיש ראיותיהם לשם ביסוס הארכת תרופת ההתיישנות, על פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, הגישו התובעים תצהיר משלים מטעם התובע. הא ותו לא. בהתייחס לשאלות שבמחלוקת בבקשה זו, הסביר התובע בתצהירו ובחקירתו בביהמ"ש, כי במהלך ימי הניחומים על מות המנוח, שוחח עם רופאים מסח'נין ומהסביבה, שבאו לנחמו על מות בנו ואמר להם שהמנוח נפגע פגיעה אורטופדית בלבד ובכל זאת מת בביה"ח. בעקבות כך, רצה התובע לבדוק את החומר הרפואי ולכן פנה לעו"ד זכי כמאל כדי שישיג עבורו את החומר. עו"ד כמאל פנה לבי"ח רמב"ם וכן לקופ"ח לאומית, ביום 2.3.2000 והחומר התקבל במשרדו ביום 11.5.2000 והוא העבירו לתובע. התובע גם אישר שעו"ד כמאל אמר לו שכדי שיוכל לטעון נגד ביה"ח עליו להביא חוו"ד רפואית (עמ' 3 שו' 20-31) והוא עצמו אמר לעו"ד כמאל שהוא יפנה לרופאים לייעוץ. התובע אישר שבפגישה הראשונה שהיתה לו עם עו"ד כמאל בשנת 2000, הוא אמר לעו"ד כמאל, שחוץ מהשגת החומר הרפואי, הוא אינו מבקש ממנו לעשות דבר (עמ' 5 שו' 3-4) וכי הוא פנה, שוב, לעו"ד כמאל, רק בשלהי שנת 2006 (עמ' 3 שו' 19-20). 7. תצהירו המשלים של התובע וכן בחקירתו בבית המשפט טען התובע (טענה שאין לה זכר בתצהירו הראשון), לפיה סמוך לאחר שקיבל (בשנת 2000), את החומר הרפואי מעו"ד כמאל, הוא התייעץ עם שלושה רופאים, שניים מהם הינם רופאי קופת חולים לאומית בסח'נין והשלישי הוא רופא ילדים מהשכונה בה הוא מתגורר (עמ' 2 שו' 18-21). התובע העיד, שכל הזמן הוא היה בקשר איתם (עמ' 2 שו' 31) ובהמשך עדותו הסביר, שהוא פנה אליהם "משנת 2000 והלאה" (עמ' 4 שו' 15-16). כשנשאל התובע, בחקירתו בביהמ"ש, אם הרופאים שאת שמותם הזכיר בתצהירו השני היו אלה שאח"כ פנה אליהם להתייעצות, השיב: "לא התייעצות, אלא היינו מדברים על הדבר הזה. כל הזמן הייתי בקשר איתם. הייתי מבקר בסניף קופת חולים לאומית וכל הזמן היינו מדברים על זה והחשש גדל אצלי. לכן פניתי לעו"ד זכי כמאל שיוציא לי את החומר הרפואי מביה"ח רמב"ם והתיק של המנוח בקופת חולים. כל החומר הזה הוא שלח לי בדואר" (עמ' 2 שו' 23-26). בהמשך אישר התובע שהוא הציג בפני אותם רופאים את התיק הרפואי של המנוח (עמ' 4 שו' 21-11) ולאחר עיון בו הם יעצו לו לקבל את דברי רופאי ביה"ח לפיהם המנוח נפטר "מדום לב וחמצת קשה". ייעוץ נטען זה, תמוה כשלעצמו, לאור כך שבתעודת הפטירה וכן בסיכום המחלה מבית החולים (נספחי ג' ו- ד' לתביעה), כתוב שהמנוח נפטר מזיהום. לא סביר שרופאים שראו את המסמכים האלה יאמרו שהמנוח נפטר מסיבות אחרות, אולם, כאמור, התובע לא הביא איש מהרופאים להעיד, כך שלא ניתן היה לברר ענין זה. התובע טוען, כי, למרות דברי הרופאים הנ"ל, הוא לא יכול היה להשלים עם המצב, אולם רק לאחר תקופה ארוכה בה, לדבריו, הוא ואשתו היו בדיכאון עמוק, הוא החליט, בשלהי שנת 2006, לפנות שוב לעו"ד זכי כמאל כדי שיטפל בענין וימצא רופא והוא אמנם מצא את פרופ' רובינשטיין, שנתן להם את חווה"ד מיום 23.1.2007, שצורפה לתביעה. אולם, חרף דברים שנאמרו בענין זה בפסה"ד בערעור, לא הביא התובע כעד מטעמו, את פרופ' רובינשטיין, אשר יסביר הכיצד שלושה רופאים שראו את החומר הרפואי ושמעו את דברי התובע, לא עמדו על "העובדות המהוות את עילת התובענה" וכאמור - לא הביא איש מאותם רופאים עימם התייעץ, לטענתו. 8. מוסיף התובע ואומר בתצהירו, כי עד לקבלת חוות דעתו של פרופ' רובינשטיין, איש לא הסביר להם (לתובעים), שהצוות הרפואי כשל באבחון הזיהום בגופו של בנם ושאם הזיהום היה מתגלה קודם לכן יש להניח שניתן היה להתגבר עליו וחיי בנם היו ניצלים. לטענתו, הן הרשלנות והן הקשר הסיבתי לא היו ידועים להם, עד קבלת חווה"ד. לא ניתן לקבל דברים אחרונים אלו. ברי כי פרטי הרשלנות הנטענת ו"הלבוש" המקצועי/רפואי של פרטיה ופרטי הקשר הסיבתי הובהרו לתובעים, במלואם, רק לאחר קבלת חוות הדעת, אולם, לפי גרסת התובע עצמו, החשד בדבר קיומה של רשלנות וחשד בדבר קיומו של קשר סיבתי בינה לבין המוות כבר היה בידי התובעים מיד לאחר פטירת המנוח, שהרי הם אלה שהביאו אותם לבקש מעו"ד כמאל להשיג עבורם את החומר הרפואי. לאחר שהחומר הרפואי היה בידי התובעים, היה בידיהם "קצה חוט" ואף למעלה מכך, הן לגבי אפשרות של רשלנות רופאי ביה"ח והן לגבי קשר סיבתי בינה לבין מותו של המנוח, שכן, לדברי התובע נאמר לו ע"י רופאי ביה"ח שהמנוח נפטר מדום לב ומחמצת קשה, בעוד שבתעודת הפטירה וכן בסיכום המחלה מביה"ח כתוב אחר - שם כתוב שהמנוח נפטר מאלח-דם, מזיהום. עובדה היא. עובדה היא שהתובע עצמו פנה שוב לעו"ד כמאל וביקש ממנו שימצא רופא שייתן לו חוות דעת בענין ואל עברו אלא כחודשיים-שלושה מאז פנייתו המחודשת אל עו"ד כמאל ועד שהתקבלה חוות דעתו של פרופ' רובינשטיין. מועד הפנייה החוזרת אל עו"ד כמאל ומועד הפנייה אל פרופ' רובינשטיין היו, כולם, בשליטתם של התובעים וההסבר שניתן לאיחור הרב בפנייה אינו סביר, בנסיבות הענין, במיוחד לאור דבריו של התובע, לפיהם הוא לא נח ולא שקט והתייעץ, כל העת, עם רופאים (אשר כבר מלכתחילה נתנו לו תשובה שלילית) והוא אף לא נתמך בכל ראייה פרט לדבריו של התובע. עובדה היא, כאמור, שמאז פנייתו השנייה של התובע אל עו"ד כמאל ועד לקבלת חוות דעתו של פרופ' רובינשטיין, עברו חודשים ספורים בלבד, כך שלמעשה, מבקשים התובעים שתקופת ההתיישנות תיקבע על פי המועד בו הם בחרו לפנות לרופא מומחה ודרישה זו אינה סבירה, אינה מתקבלת על הדעת, מנוגדת להוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות וחותרת תחת מטרות החוק. ובהקשר לכך כבר נאמר: "רכיב הזיקה הסיבתית בעילת התביעה מתגלה עם גילויו של בסיס לסברה הקושרת בין הנזק לארוע, או כאשר נתגלה לתובע ולו קצה חוט הקושר מבחינה מדעית-רפואית בין מעשה ההתרשלות לבין הנזק. מועד זה לא נקבע בהכרח על פי המועד בו בחר התובע לקבל חוות דעת מטעמו (ע"א 4114/96 המאירי נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ"ב(1) 857, 866-867 (1998); ענין רשאד, בפסקה 11)." ראו: ע"א 2206/08 - יחזקאל סיגמן נ' חב' דובק בע"מ . (לא פורסם) (ההדגשה אינה במקור). 9. למעשה, דבר לא השתנה מאז קבלת החומר הרפואי ומאז חשד התובע כי רשלנות הרופאים היא זו שגרמה למות בנו, פנה לעורך דין והתייעץ (לטענתו, שלא הוכחה), עם שלושה רופאים ובין שלהי שנת 2006, שאז פנה שוב לעו"ד כמאל והפעם ביקש ממנו למצוא מומחה שייתן לו חוות דעת. כפי שפנה התובע, שוב, לעו"ד כמאל, בשנת 2006, יכול היה לפנות אליו עוד בשנת 2000, 2001 ואילך. 10. אבדן ילד הינו אסון נורא, קשה מנשוא, שאין מתאוששים ממנו לעולם, אולם אין די בכך כדי שניתן יהיה לקבוע, כי בשל האסון לא עלה בידי התובעים לברר את העובדות המהוות את עילת התובענה, בתוך 7 שנות ההתיישנות. לא רק שלא הובאה בפניי כל ראיה לפיה מצבם הנפשי של התובעים מנע מהם לפנות לעו"ד כמאל, בסמוך לאחר שקיבלו תשובות שליליות מהרופאים עימם התייעצו, אלא שלא הובאה בפניי כל ראשית ראיה לפיה מצבם הנפשי של התובעים בשנים 2002 - 2005, היה שונה ממצבם הנפשי בשנת 2006, עת פנו שוב לעו"ד כמאל ולא הובהר מדוע לא עשו כן בשלב מוקדם יותר, בטרם התיישנה התביעה. כן לא הובהר כיצד אותו מצב נפשי לא מנע מהם לפנות, כבר בסמוך לאחר מות בנם, לעו"ד כמאל ולא מנע מהם להתייעץ (כדבריהם), עם אותם שלושה רופאים. כשנשאל התובע מדוע לא פנה אל עו"ד כמאל, שוב, בשנת 2003 או 2004, לאחר שהבין שלא יקבל מאותם רופאים וחברים תשובות חדשות, השיב: "לא היתה סיבה מסויימת, הזמן לקח את שלו. החשש גדל אצלי עד שהחלטנו אני ואשתי לגשת לעו"ד זכי כמאל" (עמ' 7 שו' 24-28). 11. עוד יש לציין שלא ניתן כל הסבר סביר לכך שגם אחרי שהיתה בידי התובע חווה"ד של פרופ' רובינשטיין, שניתנה ביום 23.1.2007, היינו - כשלושה חודשים בלבד לאחר עבור תקופת ההתיישנות, לא הגיש התובע מיד את התביעה, אלא המתין עוד למעלה משנה וחצי, כך שהתביעה הוגשה ביום 2.9.2008, קרוב לשנתיים לאחר עבור תקופת ההתיישנות (ראו דברי התובע בעמ' 5 שו' 27-28). 12. אכן, זכות הגישה לערכאות הינה זכות חוקתית (מן המעלה הראשונה), אולם גם זכויות חוקתיות אינן מוחלטות, אלא יחסיות ואף ניתן להגבילן, על פי הוראות חוק או מכח הוראה מפורשת שבחוק, במידה הראויה ובאופן שלא יעלה על הנדרש. הוראות חוק ההתיישנות הן הוראות חוק כאלה, המגבילות, למעשה, את זכות הגישה לערכאות. גם אם נפרש את הוראות חוק ההתיישנות באופן מצמצם, כפי טענת ב"כ התובע וכפי אחת הגישות המוצעות (ראו: רע"א 901/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל, (לא פורסם), שם, בסעיף 29, באשר קביעה כי תביעה התיישנה מונעת מהתובע מימוש זכותו לבירור הענין בביהמ"ש, אין להתעלם מזכויות הנתבעים ומהטעמים לקביעת הוראות התיישנות, הנזכרים בפסיקה אשר לפחות חלקם רלבנטי לענייננו, כגון, למשל, קושי מובנה רב יותר לברר את האמת העובדתית בשל אבדן מסמכים וראיות וקושי רב יותר לעדים להיזכר בפרטי האירועים הרלבנטיים, ככל שחולפות השנים, אינטרס הנתבע לוודאות בדבר זכויותיו וחובותיו בכל זמן נתון, כך שיתאפשר לו לכלכל את ענייניו מבלי להידרש להקצות ממשאביו 'רזרבה כספית' שמא ייתבע בגין שנים עברו, ציפיית התובע שלא ייתבע לאור ההנחה, כי תובע אשר "ישן על זכויותיו" תקופה ארוכה, זנח או ויתר או מחל על תביעתו ועוד (ראו: רע"א 901/07 הנ"ל). תקופת התיישנות של 7 שנים מאפשרת לניזוק לברר את העובדות המהוות את עילת התובענה וסעיף 8 לחוק ההתיישנות מאפשר הארכת התקופה, רק אם הניזוק עמד בדרישות הסעיף. ראו דברים שנאמרו בענין זה (בהקשר לאיסוף מסמכים), בע"א 9788/07 עיזבון המנוחה הדיל מרמש נ' הסתדרות מדיצינית הדסה (לא פורסם): "תקופת ההתיישנות של שבע שנים לוקחת בחשבון את צורכי ההיערכות להגשת התביעה, ובכלל זה את הזמן הרב הנדרש, לעיתים, לצורך ריכוז הנתונים, המוביל, פעמים, גם לפתיחת הליך משפטי שמטרתו לאכוף על הצד המחזיק בחומר למוסרו לתובע. מהלכים אלה הם בגדר המאמץ הסביר שעל התובע לנקוט בו כדי להיערך להגשת תביעתו, ואין הם בגדר נסיבות יוצאות דופן המצדיקות החלת עקרון "ההתיישנות שלא מדעת", היפה למקרים בהם עובדות מהותיות לעילת התביעה אינן מצויות בידיעת התובע גם 'בכח', ואשר גם בזהירות סבירה הוא אינו יכול להשיגן. אכן, לצורך איתור עובדות ונתונים, ניתנה בידי תובע שהות ארוכה של שבע שנים להיערך להגשת תביעתו, וכל עוד לא קיימת מגבלה אובייקטיבית שבשלה גם בזהירות סבירה לא ניתן לאתר את העובדות המהותיות לעילה, לא יחול עיכוב במירוץ ההתיישנות". 13. בענייננו, הנזק - מותו של המנוח, היה ידוע עם פטירתו. על פי גרסת התובע עצמו, מיד עם מותו של המנוח, התעורר חשדו, שמא ניתן היה למנוע את המוות ולכן הוא הזמין את החומר הרפואי ופנה להתייעצות. במצב כגון דא, דורש סעיף 8 לחוק ההתיישנות, פעולה "בזהירות סבירה", לשם בירור העובדות המהוות את עילת התובענה. במונח "זהירות סבירה" מדובר באמת מידה אובייקטיבית של האדם הסביר. ראו: ע"א 2387/06 - פלונית נ' טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ ואח' . (לא פורסם). ובענייננו מדובר בשאלה את היתה רשלנות מצד הרופאים שטיפלו במנוח ואם כן - האם היה קשר סיבתי בין הרשלנות ובין מותו של המנוח. מטבע הדברים, שאלות כגון אלו יש לבחון באמצעות רופאים ובמקרה דנן, הדבר נאמר לתובע, במפורש, ע"י עו"ד כמאל, עוד לפני אמצע שנת 2000. 14. אין חולק שהנטל להוכיח כי פעלו בזהירות סבירה על מנת לברר את העובדות המהוות את עילת התובענה, מוטל על התובעים (ראו, למשל: רע"א 97/77 זונבנד נ' קלוגמן, פ"ד לא(3) 466, 471 (1997). כדי לעמוד בדרישת הסבירות היה על התובעים להראות שהם פעלו, באופן שסביר, על מנת לברר את העובדות המהוות את עילת התובענה. מאחר שמדובר בטענת סף של התיישנות אין הנתבעים צריכים להביא, בשלב זה, ראייה כלשהי, לפיה הם לא התרשלו בטיפול במנוח, כטענת ב"כ התובעים. למעשה, "ככל שהנזק חמור יותר ונסיבות גרימתו מעוררות חשד, כך תגבר הציפייה מהניזוק כי יפעל לברור זכויותיו" ראו: רע"א 901/07 הנ"ל ובענייננו - מדובר בנזק החמור מכל - מות בנם של התובעים. התובעים אף החלו לממש חשדם, אך בין תחילת הבירור ובין סיומו, פסקו מבירור במשך למעלה מחמש שנים, ללא הסבר מניח את הדעת, מדוע לא פעלו במשך שנים אלו, מדוע לא פנו, שוב לעו"ד כמאל, כפי שעשו בשלהי שנת 2006, על מנת שהוא ימצא להם רופא שייתן חוו"ד, וללא שהוכיחו שהיתה מניעה לעשות כן בשלב מוקדם הרבה יותר. סבורתני שבנסיבות אלה לא ניתן לומר שהעובדות המהוות את עילת התובענה לא היו ידועות לתובעים מסיבות שאינן תלויות בהם ושאף בזהירות סבירה לא יכלו לגלותן. כאבם וצערם של התובעים על מותו של בנם לא נעלם ממני ואין גדול ורב ממנו, אולם אין, לטעמי, כל אפשרות "לראות במקרה זה מקרה יוצא דופן", כעתירת ב"כ התובעים ולגָשֵר, באופן זה, על פני השנים הרבות בהן לא פעלו התובעים, כפי שצריכים היו לפעול, על מנת לברר כדבעי, את העובדות המהוות את עילת התביעה ואין לי אלא לשוב ולדחות את התביעה על הסף, מחמת התיישנות. 15. עם זאת וחרף העובדה שזו הפעם השנייה שמתקבלת, על ידי, בקשתם של הנתבעים לדחיית התובענה על הסף, הרי מתוך הבנה למצבם של התובעים, אשר איבדו את בנם הפעוט, לא אחייבם בהוצאות. פסק דין זה ניתן על ידי כרשמת ביהמ"ש המחוזי בחיפה. התיישנותתביעות רשלנות רפואיתרפואה