להלן פסק דין בנושא סכסוך על משכורת רופא שיניים שכיר:פסק דין 1. תביעה ותביעה שכנגד בגין מחלוקת כספית בקשר עם עבודתה של התובעת בתביעה העיקרית במרפאה של הנתבע בתביעה זו. לשם נוחות ייקראו להלן הצדדים, על פי התביעה העיקרית: התובעת והנתבע. 2. התובעת היא רופאת שיניים אורתודונטית. הנתבע הוא בעל מרפאת שיניים בשם "קליניקה השן", בנתניה. בשנת 2002 נערך בין הצדדים הסכם בעל-פה ולפיו תטפל התובעת במטופלים במרפאה, תמורת 65% מהסכום שנגבה מהמטופל, בהתאם ללוח תעריפים, על פי סוגים של טיפולים ומכשירים, כמפורט בסעיף 7 של כתב התביעה. בסוף שנת 2004 - ראשית 2005 עלו היחסים בין הצדדים על שרטון ונפסקו, כפוף לסיום הטיפול על ידי התובעת במטופלים שהחלה לטפל בהם. התביעה העיקרית נסבה על סכומים אשר לטענת התובעת נותר הנתבע חייב לה, על פי ההסכם. אין מחלוקת כי הנתבע שילם לתובעת 77,488 ₪. התובעת טוענת כי לאחר קיזוז סכום זה נותר הנתבע חייב לה 42,648 ₪, נכון ליום 1.8.05. הנתבע טוען כי יתרת חובו לתובעת היא 31,956 ₪, אך הוא טוען כי יש לקזז סכום זה מסכום התביעה שכנגד. בכתב ההגנה ובתביעה שכנגד טוען הנתבע כי התובעת הפרה כמה מתנאי ההסכם: היא השתמשה בחומרים של המרפאה, בעוד שעל פי ההסכם היה עליה לספק את החומרים על חשבונה; היא דרשה מחלק מהמטופלים להגיע להמשך הטיפול אל מרפאתה שבגבעת סביון, בניגוד להתחייבותה לטפל בהם במרפאת הנתבע שבנתניה; התובעת העבירה אל מרפאתה את אחד המטופלים וגבתה ממנו תשלום אשר לטענת הנתבע שייך לו; עוד טוען הנתבע כי התובעת התרשלה, גם מההיבט המקצועי-רפואי בטיפולים שביצעה, וכי כתוצאה מכך הוא נאלץ להחזיר כספים לשלוש משפחות של מטופלים. הנתבע טוען כי במעשים אלה גרמה התובעת להתמרמרות ואי שביעות רצון אצל המטופלים ופגעה בשמה הטוב של מרפאתו. בתביעה שכנגד, על סך 81,644 ₪, תבע הנתבע סכומים שונים, אשר לטענתו מגיעים לו מהתובעת בשל ההפרות הנטענות של ההסכם על ידה (בהעמדת סכום התביעה שכנגד ביצע כבר הנתבע קיזוז של חובו לתובעת, על פי גירסתו, מסכום שעמד על 109,700 ₪ לפני קיזוז זה). מרכיב עיקרי בתביעה שכנגד הוא פיצוי בסך 50,000 ₪ בגין הפגיעה הנטענת בשמה הטוב של המרפאה. 4. מוסכם על ידי הצדדים: א. שכרה של התובעת הוא בשיעור של 65% מהסכום בגין כל טיפול. ב. התובעת היתה צריכה לשאת בעלות החומרים. ג. התובעת טיפלה ב- 25 מטופלים. ד. על פי ההסכם היה על התובעת לעבוד יום מרוכז אחד בחודש במרפאת הנתבע. ה. הנתבע שילם לתובעת 77,488 ₪, נכון ליום 1.8.05. השאלות שבמחלוקת: א. ממה צריך להיגזר השיעור של 65%: האם - כטענת התובעת - מהתעריף עבור הטיפול הרלבנטי, בהתאם למחירון שפורט בסעיף 7 של כתב התביעה; או - כטענת הנתבע - רק מהסכום שנגבה בפועל, לרבות כאשר הנתבע נתן למטופל הנחה, על פי החלטתו החד צדדית. ב. האם הסכום שמגיע לתובעת כולל כבר את המע"מ, כטענת הנתבע; או שיש להוסיף את המע"מ, כטענת התובעת. ג. האם התובעת השתמשה בחומרים של מרפאת הנתבע, ואם כן - באיזו עלות. ד. היכן היה צריך להתבצע השלב של התאמת פלטות, שמבוצע מייד לאחר "השלב האקטיבי" של הטיפול (שלב הטבעות). ה. האם התובעת הפרה את הההסכם כפי שטוען הנתבע. ו. האם התובעת התרשלה בטיפול הרפואי שנתנה למטופלים. הנתבע מאשר את פרטי מחירון הטיפולים, כאמור בסעיף 7 לכתב התביעה, למעט טענתו כי הסכום של 1000 ₪, עבור שמירת המצב הקיים לאחר טיפול יישור שיניים מלא (סעיף 7.2 לכתב התביעה), הוא בעלות של 500 ₪ לכל לסת (סעיפים 8 - 9 לכתב ההגנה). התובעת הסבירה (בעמ' 7 לפר') כי אין מחלוקת לגבי פריט זה, כיוון ש- 500 ₪ ללסת הוא מחיר זהה ל- 1000 ₪ לשתי הלסתות. עולה איפוא כי אין מחלוקת בין הצדדים לגבי מחירון הטיפולים שעומד בבסיס ההסכם ביניהם, כפי שפורט בסעיף 7 של כתב התביעה. שנוייה במחלוקת השאלה: האם שכרה של התובעת, בשיעור 65% מעלות הטיפול, היה צריך להיגזר על פי המחירון האמור, או על פי הסכום שנגבה מהמטופל בפועל, לרבות לאחר הנחה שניתנה לו על ידי הנתבע. אין מחלוקת כי הנתבע הוא בעל העסק של מרפאת השיניים, וכי הוא היה מי ש"שיווק" את שירותי המרפאה. ברור כי כבעל העסק, היה הנתבע רשאי ליתן למטופלים הנחות במחירי הטיפולים, על פי שיקול דעתו. התובעת אישרה בעדותה כי מתן הנחות כאלה מקובל בענף הטיפול האורטודונטי, וכי אף היא עצמה נותנת לעיתים הנחות כאלה למטופלים במרפאה שבבעלותה (בגבעת סביון). אין מחלוקת כי ההנחות למטופלים במרפאת הנתבע ניתנו על ידו בלבד, על פי שיקול דעתו הבלעדי, והתובעת לא היתה שותפה להחלטות הנתבע בעניין זה. המחלוקת נסבה על השאלה: האם על פי ההסכם בין הצדדים היה שכרה של התובעת כפוף לסכום שייגבה בפועל מהמטופל, לרבות לאחר מתן הנחה על ידי הנתבע כאמור, או שהוא צריך להיגזר על פי המחיר שבמחירון הטיפול. התובעת העידה כי היא ההסכם בין הצדדים התבסס על המחירון הברור, כאמור בסעיף 7 לתביעה, וכי סוכם ששכרה יהיה 65% מתעריפים אלה, ללא קשר להנחות שהנתבע יתן למטופלים. "אציין כי אני הגדרתי רק את סוג הטיפול הדרוש לפציאנט, לפי המפורט בסעיף 7 לכתב התביעה. אח"כ הפציאנט היה עושה עם הנתבע את המו"מ שלו, אך זה כבר לא מענייני" (בעמ' 7 לפר'). במחלוקת זו מקבלת אני את עמדתה של התובעת, שהיא סבירה והגיונית יותר: על פי ההסכם בין הצדדים נשכרה התובעת לתת למטופלים במרפאת הנתבע טיפולים של יישור שיניים, וזאת כרופאה עצמאית, בתחום מומחיותה. אין מחלוקת כי לא יוסדה שותפות בין הצדדים, בעסק של מרפאת הנתבע, אלא ההסכם ביניהם היה לשכירת שירותיה של התובעת כרופאה מקצועית בתחומה, תמורת שכר-פר-מטופל, על בסיס מחירון מוסכם. מחירון זה הוא הבסיס שעל פיו יכולה התובעת לחשב את השתכרותה מעבודתה במסגרת ההסכם עם הנתבע, ועל כך היא מסתמכת. התובעת מתפרנסת מעבודתה. כאמור, אין מחלוקת שלא נערך בין הצדדים הסכם שותפות, שלפיו תשקיע התובעת כסף בעסק של מרפאת הנתבע (לרבות על ידי השתתפותה במתן הנחות למטופלים), ותהיה זכאית אף לחלק ברווחי המרפאה. מנגד טוען הנתבע כי למרות בסיס ברור זה של קביעת השכר בהסכם, הסכימה התובעת להותיר את סכום השכר שתקבל בפועל, כשהוא בלתי מוגדר ובלתי ידוע, אלא מותנה בסכום שיוסכם עם כל מטופל, לאחר מו"מ שיערוך עם הנתבע; וזאת כאשר מתן ההנחה והיקפה מסורים לשיקול דעתו הבלעדי והחד צדדי של הנתבע, ללא כל שיתוף של התובעת. טענה זו אינה הגיונית, מההיבט הכלכלי ועל פי ניסיון החיים. הנתבע לא הביא כל ראייה שיכולה להסביר מדוע עשוייה היתה התובעת להסכים להסדר כזה, שעל פיו תלוי שכרה לחלוטין בהחלטותיו החד צדדיות של הנתבע. עדותה של התובעת היתה ישירה ואמינה. היא אישרה כי מקובל במקצועה לתת הנחות כספיות למטופלים, וכי אף היא נוהגת לעיתים לתת הנחות כאלה, במרפאה ששייכת לה. עדות זו תומכת דווקא בעמדת התובעת, ולא בעמדת הנתבע: מקום שהתובעת היא בעלת העסק, במרפאתה-שלה, אזי היא זו שמקבלת את ההחלטות העסקיות, ובהן מתן הנחה למטופל זה או אחר, והיקפה הכספי של אותה הנחה. לעומת זאת, מקום שהתובעת עובדת בו על פי שכר מוגדר ומוסכם מראש, היא מסתמכת על תנאי ההסכם, ואין זה סביר שתסכים לעבוד תמורת שכר מופחת ו"בלתי ידוע", על פי קביעתו החד צדדית של בעל העסק (הנתבע), מבלי שיש לה חלק כלשהו בקביעה כזאת, ואף לא ברווחי העסק של הנתבע. בחקירתה החוזרת, ואף בתשובה לב"כ הנתבע (בעמ' 12 לפר'), העידה התובעת כי בכל המרפאות, שבהן היא מועסקת כאורטודונטית, נקבע שכרה על בסיס תעריף קבוע. על פי כל האמור, אני מעדיפה את גירסת התובעת: כי על פי ההסכם בין הצדדים, שכרה צריך להיגזר על בסיס המחירון המוסכם, שאינו שנוי במחלוקת, ושכרה זה אינו כפוף למחיר שסיכם הנתבע עם מטופל זה או אחר. על כן אני דוחה את טענת הנתבע, בסעיף 37 לכתב הגנתו, כי יש לחשב את השכר שמגיע לתובעת על פי סכום כולל של כ- 164,000 ₪, שהוא הסכום שבו חייב הנתבע את מטופלי התובעת. ב"כ הנתבע הרחיב בסיכומיו בעניין נטל ההוכחה שמוטל על התובעת; אולם במקרה זה, העובדות שבבסיס חישובה של התובעת בדבר יתרת השכר שמגיעה לה, אינן שנויות במחלוקת. הן מצויות במוסכמות שצויינו בפתח סעיף 4 לעיל ובמחירון הטיפולים על פי ההסכם בין הצדדים, אשר פורט בסעיף 7 לכתב התביעה, ואשר אף לגביו אין מחלוקת. משקיבלתי את טענת התובעת כי יש לחשב את השכר שמגיע לה על בסיס המחירון שבסעיף 7 של כתב התביעה; ובהיות יתר הפרטים שבבסיס החישוב מוסכמים - אני מקבלת את טענת התובעת בדבר יתרת השכר שמגיעה לה, לאחר קיזוז הסכום שהנתבע שילם לה; הכל בהתאם לחישוב שמפורט בסעיפים 21 - 23 של כתב התביעה; ובכפוף לאמור להלן בדבר תשלום שמגיע מהתובעת לנתבע עבור אחד מחומרי הטיפול. אחת השאלות שבמחלוקת היא: האם השכר שסוכם כולל את המע"מ, כטענת הנתבע, או שזה המחיר ללא המע"מ, כטענת התובעת. הנתבע המציא מספר חשבוניות שהוציאה לו התובעת בשנים 2002 - 2003 (השנים שבהן בעיקר עבדה במרפאתו). בכל החשבוניות הללו ננקב רק הסכום הסופי של החשבונית, ללא הפרדת המע"מ. התובע טוען כי הדבר תומך בטענתו כי הסכומים שסוכמו בין הצדדים לגבי הטיפולים, כוללים מע"מ. התובעת נשאלה, לקראת סיום עדותה, לגבי התשלום שבו חייבה מטופל בשם מאור גניש, שטופל במרפאתה הפרטית, לאחר טיפול במרפאת הנתבע (ראו בסעיף 10 להלן), ואשר התובעת אישרה כי גבתה ממנו תשלום בסכום כולל של 9,500 ₪. התובעת השיבה כי סכום זה כלל את המע"מ. אני מסכימה עם ב"כ הנתבע כי הוכח נוהגה של התובעת לכלול את המע"מ בנקיבת מחיר הטיפול ובחשבוניות שהוציאה. משלא נערך הסכם בכתב, עם קביעה מפורשת בעניין המע"מ; וכיוון שהתובעת מבססת את תביעתה על המחירון שסוכם בין הצדדים בעל-פה; על התובעת הנטל להוכיח - כנגד טענתו ההפוכה של הנתבע - כי המחירים שסוכמו (אשר כשלעצמם אינם במחלוקת) לא כללו את המע"מ. לא זו בלבד שהתובעת לא הוכיחה זאת, אלא שהן החשבוניות שלה, והן נקיבת עלות הטיפול למטופל גניש - כולם בסכום כולל, ללא הפרדת המע"מ - תומכים בטענת הנתבע, כי המחירים שסוכמו בין הצדדים כללו מע"מ. אציין לעניין זה אף את הפסיקה, שעליה הסתמך ב"כ הנתבע (ע"א 528/89 שמואליאן נ. אהרוניאן ואח', פ"ד מ"ו (5), 54), ובה נקבע כי מקום שלא נאמר אחרת, יש לראות את המע"מ ככלול במחיר שהוסכם בין הצדדים. על כן אני מקבלת את עמדת הנתבע כי יש לראות את המחירים שבמחירון המוסכם ככוללים מע"מ. 8. קיבלתי איפוא את טענת התובעת כי יש לחשב את שיעור שכרה: 65%, על בסיס מחיר המחירון, ולא על פי הסכום שבו חוייב המטופל בפועל; וקיבלתי את טענת הנתבע, כי מחיר המחירון כולל מע"מ. הנתבע מאשר כי הוא לא שילם לתובעת את מלוא השכר שהגיע לה על פי ההסכם, וזאת בשל טענותיו בתביעה שכנגד. על פי האמור, יש לקבל את התביעה העיקרית, כפוף לתביעה שכנגד, ככל שתתקבל, כולה או חלקה. 9. אחד ממרכיבי התביעה שכנגד הוא סכום של 500 ₪, שהתובעת גבתה מאחד המטופלים (שלומי שלום), ומתוכו מגיע לנתבע 35%, קרי: 175 ש"ח (סעיף 29 של כתב התביעה שכנגד; סעיף 49 לתצהיר הנתבע). עניין זה אינו שנוי למעשה במחלוקת. הוא הועלה מלכתחילה על ידי התובעת עצמה, בסעיף 21 של כתב התביעה, שם קיזזה כבר התובעת לזכות הנתבע את הסכום שמגיע לו, מתוך תשלום זה שגבתה מאותו מטופל. על כן, משהגעתי למסקנה כי דין התביעה העיקרית להתקבל, בא כבר על פתרונו העניין (המוסכם) של 175 ה-₪ שמגיעים לנתבע, מתוך הסכום שהתובעת גבתה מהמטופל שלום. 10. מרכיב אחר של התביעה שכנגד הוא סכום של 9,500 ₪, אשר לטענת הנתבע גבתה התובעת ממטופל בשם מאור גניש, שאותו "גנבה", לטענתו, ממרפאתו והעבירה אל מרפאתה. אין מחלוקת כי מטופל זה סיים שלב ראשון של טיפול במרפאת הנתבע, ועבור שלב זה של הטיפול שילם 4,500 ₪ (הסכמת ב"כ הצדדים, בעמ' 10 לפר'). התובעת הסבירה בעדותה כי "שלב א'" בטיפול במטופל זה היה שונה מ"שלב א'" בטיפול רגיל: שלב א' בטיפול רגיל היה שלב הטבעות. לעומת זאת, למטופל גניש היתה בעייה במנשך, אשר היה צורך להסדירה בטרם ניתן היה להתחיל בטיפול היישור באמצעות טבעות. התובעת טוענת כי לאחר שמאור גניש סיים, במרפאת הנתבע, את "שלב א'" של הטיפול הספציפי שלו נזקק, היא הודיעה לאביו כי לא תמשיך לעבוד במרפאת הנתבע. האב ביקש מהתובעת כי היא תמשיך בטיפול בבנו, בכל מקום שהוא. התובעת העידה כי אין זה נכון שהציעה לאביו של מאור להמשיך את הטיפול דווקא אצלה. לדבריה, היא הסבירה לאב את מהות הטיפול הדרוש, וכי חיוני שהילד ימשיך בטיפול, ואף הציעה שימשיך בו במרפאת הנתבע. יום אחד התקשר מר גניש, מיוזמתו, אל מרפאתה של התובעת בחולון וקבע אצלה תור. התובעת נועצה בעו"ד יוספזון, היועץ המשפטי של האגודה האורטודונטית, בדבר ההיבט האתי של הטיפול על ידה במתרפא, שטופל בשלב קודם במרפאה אחרת. לדבריה, השיב לה היועץ המשפטי האמור, כי המטופל רשאי לבחור רופא כרצונו, ללא קשר למסגרת המרפאה. עוד העידה התובעת כי המחיר שהיא גובה, במרפאתה-שלה, עבור טיפול יישור השיניים הוא אמנם גבוה מהמחיר במרפאת הנתבע. בתצהירה של התובעת נאמר כי הטיפול, שמאור גניש נזקק לו, היה ממושך ומורכב יותר מהטיפול שניתן במרפאת הנתבע. התובעת העידה כי לאחר שמר גניש, אביו של המטופל, התקשר אליה וביקש כי היא תמשיך את הטיפול בבנו -וזאת לאחר שהודיעה לו, שהיא לא תעבוד עוד במרפאת הנתבע - קבעה לו התובעת, לבקשתו, תור במרפאתה וחתמה עמו על הסכם בדבר הטיפול ועלותו. התובעת אישרה כי עלות זו היא 9,500 ₪. עוד אישרה התובעת כי מר גניש אמנם התלונן על יוקר הטיפול, אך זאת - לאחר שהמחיר הוצג לו מראש והוא הסכים לו וחתם עמה על הסכם בהתאם. מנגד טוען הנתבע כי סוכם עם אביו של המטופל גניש, שהילד יבצע את "שלב ב'" של הטיפול במרפאת הנתבע, תמורת 7,500 ₪, וכי התקשרותה של התובעת עמו והעברתו לטיפול "שלב ב'" במרפאתה-שלה מהווה "גניבה" של לקוח זה, אשר בגינה זכאי הוא לפיצוי מהתובעת. בדברים אלה אין התייחסות לגירסתה המפורטת של התובעת אודות הנסיבות והצרכים הספציפיים של הטיפול במאור גניש ואודות הנסיבות שבהן פנה אליה מר גניש, כפי שפורט לעיל. הנתבע לא העיד מטעמו את מר גניש ולא הפריך את גירסתה של התובעת. נטל ההוכחה בעניין זה הוא על הנתבע, כיוון שמדובר במרכיב של התביעה שכנגד. הנתבע לא הרים נטל זה, אל מול גירסתה המפורטת והאמינה של התובעת, ולא הוכיח כי ההתקשרות בינה לבין מר גניש, ביוזמתו של האחרון, לגבי המשך הטיפול בבנו על ידי התובעת, היוותה הפרה של ההסכם שבין התובעת לבין הנתבע. על פי הראיות שלפני, לא חלה על התובעת חובה - לא במישור החוזי ולא במישור האתי - לסרב לבקשתו של מר גניש, כי היא תמשיך לטפל בבנו, לאחר שהתובעת הודיעה למר גניש כי היא מסיימת את עבודתה במרפאת הנתבע. על כן אין בסיס לדרישתו של הנתבע, בתביעה שכנגד, כי התובעת תשלם לו את הסכום שגבתה מהמטופל גניש עבור הטיפול במרפאתה-שלה. 11. אחד ממרכיבי התביעה שכנגד הוא סכומים אשר הנתבע טען שנאלץ להחזיר למספר מטופלים, בגין טיפול לקוי שביצעה התובעת. מטופלים אלה הם: שמחה כהן ובנה דניאל, מתן נעים, האחים זהורית ומרדכי אלחרר. בתצהירו (בסעיפים 46 - 47) הוסיף הנתבע מטופלת נוספת: גב' רונית קרן, אשר בעניינה נשלח אליו מכתב התראה. אני מסכימה עם ב"כ התובעת, כי משלא ביקש הנתבע לתקן את התביעה שכנגד, אזי מדובר בהרחבת חזית שאין להתירה. גם לגוף העניין, לא הוכיח הנתבע את טענתו בדבר רשלנות רפואית מצד התובעת ביחס למטופלת זו, אולם משלא נכלל עניינה בתביעה שכנגד, אין לאפשר הכנסתו בדרך של הרחבת חזית, שאינה מוסכמת. התובעת חלקה על טענת הנתבע כי הטיפול שלה במטופלים הללו היה לקוי, מבחינה מקצועית. זו אחת הפלוגתאות העיקריות בין הצדדים לגבי התביעה שכנגד. לגבי המטופלת, גב' שמחה כהן, נטען בתביעה שכנגד כי בשל טיפולה הלקוי של התובעת נאלץ הנתבע להעניק למטופלת זו טיפולים חוזרים, על חשבונו, בסכום של 8,500 ₪. אף בנה של גב' כהן, בשם דניאל, טופל במרפאת הנתבע. הנתבע טען, בתביעה שכנגד, כי בשל טיפול לקוי על ידי התובעת הוא נאלץ להעניק לדניאל כהן טיפולים חוזרים, על חשבונו, בעלות של 7,500 ₪. בעדותו (בעמ' 21 לפר') הוסיף הנתבע כי פיצה את גב' שמחה כהן בסכום נוסף בסך 7,500 ₪, באמצעות טיפולי-חינם לבתה, שיראל כהן. גם עניינה של שיראל לא נזכר בתביעה שכנגד; מה גם שהנתבע לא המציא כל ראייה לגבי הטיפול בשיראל במרפאתו ולגבי אופן התשלום עבורו. גב' שמחה כהן טופלה על ידי התובעת בשנים 2002 - 2003. הנתבע המציא לגביה חוות דעת מומחה של ד"ר דן לזרוב, שבדק את גב' כהן ביום 23.10.07, כחמש שנים לאחר הטיפול על ידי התובעת. חלק ניכר של חוות הדעת הוא ציטוטים מתוך הרישומים הרפואיים שערכה התובעת לגבי המטופלת. ד"ר לזרוב מותח ביקורת על חלק מהאמור ברישומים הללו. בין היתר, ציין את הרישום, על ידי התובעת, כי המטופלת לא השתמשה בפלטות כנדרש, וכי בשל כך חלה נסיגה במצבה, והוא מבקר אי-נקיטה, על ידי התובעת, של תכנית חלופית לשם עצירת הנסיגה. בבדיקתו, בשנת 2007, מצא ד"ר לזרוב כי מצבה של גב' כהן חזר למצב שבו החלה את הטיפול אצל התובעת, דבר שמצריך טיפולים ממושכים. בחוות הדעת לא צויינו פרטי מומחיותו המקצועית וניסיונו של ד"ר לזרוב. בעדותו מסר כי אינו מומחה לאורטודונטיה, ואין לו תחום מומחיות מוכר, אך ציין שעבר קורס בן שנתיים ביישור שיניים [הנתבע מסר בעדותו (בעמ' 24 לפר') כי הוא לא הסכים לשלם את עלותה של חוות דעת של מומחה לאורטודונטיה, לגבי גב' שמחה כהן, ועל כן הזמין את חוות הדעת של ד"ר לזרוב, שעלותה היתה רק כשליש העלות של חוות דעת של אורטודונט]. למרות שאינו מומחה בתחום האורטודונטיה, חזר ד"ר לזרוב וטען כי נקיטה בשיטה חלופית של קיבוע ושימור - לאחר שהסתבר כי המטופלת אינה משתפת פעולה ואינה משתמשת בפלטות כנדרש - היתה יכולה לשמר את המצב שהושג באמצעות הטיפול בטבעות. בחוות דעתו של ד"ר לזרוב הוא ציין עוד כי מצבה הנפשי של גב' כהן, בבואה אליו, לא היה טוב. ד"ר לזרוב אישר בעדותו כי אינו פסיכולוג והסביר כי דבריו בעניין מצבה הנפשי של המטופלת מתבססים על דבריה כי אינה אוכלת, וכי היא בדיכאון בשל מצב שיניה. לא מצאתי לייחס משקל ניכר לחוות הדעת של ד"ר לזרוב: בניגוד לתובעת, אין הוא מומחה בתחום האורטודונטיה. הוא בדק את גב' כהן כחמש שנים לאחר הטיפול על ידי התובעת. זו תקופה ממושכת שבה יכולים גורמים שונים להשפיע על מצב השיניים והפה (ד"ר לזרוב מציין כי גב' כהן היא בגיל מתקדם). ברישומים הרפואיים של התובעת צויין כי גב' כהן לא עשתה את הנדרש מצידה על מנת לשמר את הטיפול שקיבלה. ב"כ התובעת הלין על כי תיקה הרפואי המלא של גב' כהן לא גולה בגילוי המסמכים של הנתבע. יש לציין כי התיק הרפואי המלא ממרפאת הנתבע לא צורף גם לחוות דעתו של ד"ר לזרוב, אלא הובאו רק ציטוטים מתוכו, על פי בחירתו של העד. על כן אין לדעת, למשל, אם גב' כהן הגיעה לכל הטיפולים, שזומנה אליהם, או שלא התייצבה לחלק מהטיפולים; וזאת - נוסף על הרישומים, שצויינו בחוות דעתו של ד"ר לזרוב, אשר בהם תיעדה התובעת כי מטופלת זו לא פעלה על פי ההוראות שניתנו לה לגבי השימוש בפלטות. הביקורת העיקרית, בחוות דעתו של ד"ר לזרוב, היתה כי לנוכח אי שיתוף הפעולה מצד גב' שמחה כהן, היה על התובעת לנקוט דרך חלופית של טיפול-משמר. כפי שצויין, ד"ר לזרוב אינו מומחה בתחום האורטודונטיה. לא הוברר עד כמה ביקורתו זו היא אמנם מבוססת, הן מבחינה מקצועית: האמנם קיימים אמצעי-שימור חלופיים אפקטיביים, שאינם תלויים בשיתוף פעולה מצד המטופל; והן מבחינה מעשית: האפשרות לנקוט אמצעים כאלה, ככל שקיימים, לגבי המטופלת שבה מדובר, שהיא גברת מבוגרת. על מנת להמחיש את הקושי שעלול להתעורר בטיפול אורטודונטי, שהוא טיפול ארוך-טווח, בשל התנהלות בעייתית של המטופל, אפנה לעדותה של התובעת, בעמ' 8 - 9 לפר', אודות המטופלת גב' רונית קרן. כפי שצויין לעיל, עניינה של מטופלת זו לא נכלל בתביעה שכנגד, אך קטע זה מתוך עדותה של התובעת ממחיש היטב את הקשר ההדוק בין הטיפול האורטודונטי לבין התנהלותו ונסיבות-חייו של המטופל, ומהווה משקל-נגד לטענת הביקורת העיקרית אשר בחוות דעתו של ד"ר לזרוב. יש לציין כי בחקירתה הנגדית של התובעת, היא לא עומתה כלל ולא התבקשה להשיב על טענה עיקרית זו בחוות דעתו של ד"ר לזרוב. לסיכום, כשמדובר בבדיקה שנערכה כחמש שנים לאחר הטיפול על ידי התובעת; על ידי רופא שאינו מומחה באורטודונטיה; כאשר אין נתונים לגבי השינויים במצבה של המטופלת במשך אותן שנים ולגבי הגורמים האפשריים לשינויים הללו; וכאשר מתועד כי המטופלת לא שיתפה פעולה לשם הצלחת הטיפול המשמר, לאחר הטיפול על ידי התובעת בשלב הטבעות - אי אפשר לבסס על חוות דעתו של ד"ר לזרוב מסקנה בדבר קיומה של רשלנות רפואית בטיפול שהעניקה התובעת לגב' כהן. לגבי דניאל כהן, בנה של גב' שמחה כהן, לא הומצא תיעוד רפואי ואף לא חוות דעת מומחה בעניינו. כמו כן, הנתבע לא הוכיח את הנזק הכספי הנטען. בחוות דעתו של ד"ר לזרוב צויין צורך ב"טיפולים ממושכים", לגבי גב' שמחה כהן, אך לא נאמר דבר לגבי עלותם הכספית של הטיפולים הללו; וזאת נוסף על אי-הצגת קשר סיבתי מוכח בין הצורך הנטען באותם טיפולים לבין טיב הטיפול על ידי התובעת, כחמש שנים קודם לכן. למותר לומר כי "טיפולים ממושכים" הוא תיאור כללי ומעורפל, שאינו יכול לבסס תביעה לגבי נזק כספי קונקרטי. הנתבע לא המציא מסמכים של המרפאה, לרבות מסמכי הנהלת חשבונות וכד', על מנת להראות כי אמנם העניק לגב' שמחה כהן ולבנה טיפולים בחינם, כדי הסכומים שטען להם בסעיף 24 של התביעה שכנגד. הוא הדין במטופלים הנוספים: מתן נעים; זהורית ומרדכי אלחרר, שלגביהם תבע הנתבע בתביעה שכנגד החזרים כספיים (סעיפים 25, 26 של התביעה שכנגד). הנתבע טוען כי מטופלים אלה התלוננו על נזק שנגרם להם כתוצאה מהטיפול על ידי התובעת, וכי הם דורשים ממנו להשיב להם את הסכומים ששילמו עבור הטיפול (נעים - 6,000 ₪; אלחרר - 15,000 ₪). אולם הנתבע העיד (בעמ' 24 לפר') כי הוא לא שילם לנעים ולאלחרר את הסכומים שדרשו, גם לא על דרך של תשלום-בעין, באמצעות טיפולי-חינם. הנתבע לא המציא, איפוא, כל ראיות לרשלנות המקצועית הנטענת מצד התובעת כלפי המטופלים, שבגינם תבע כספים בתביעה שכנגד (למעט חוות הדעת של ד"ר לזרוב, לגבי גב' שמחה כהן). הנתבע אף לא הוכיח כי שילם לאותם מטופלים את הסכומים שטען להם, ובעדותו אישר כי למטופלים נעים ואלחרר הוא לא שילם דבר. הנתבע טען בעדותו (בעמ' 21 לפר') שהוא משלם לרופאים אחרים עבור טיפולים חוזרים לאותם מטופלים. אם כך, היה מצופה להמציא מסמכי הנהלת חשבונות, כרטיסי המטופלים או מסמכים דומים להוכחת תשלומים-חוזרים נטענים אלה, אך הוא לא המציא ראיות כאלה, או ראיות אחרות, להוכחת טענה זו. הנתבע אישר בעדותו (בעמ' 24 לפר') כי חלק מסכומי הפיצוי, שתבע בתביעה שכנגד, מבוססים על חשש פן ייתבע על ידי המטופלים האמורים, נוסף על החזר סכומי הטיפול, גם בגין נזק כללי, כאב וסבל וכד'. ב"כ התובעת צודק בטענתו כי מרכיב זה של התביעה שכנגד עניינו נזקים עתידיים משוערים בלבד, שכלל לא התגבשו ולא נגרמו לנתבע, ועל כן, על פני הדברים, הוא לא הוכיח את זכותו לפיצוי בגינם. מטופל עשוי להעלות טענות מטענות שונות, אולם על מנת לבסס תביעה כנגד הרופא-המטפל, שהבסיס העובדתי שלה הוא רשלנות מקצועית, על התובע להרים את נטל הראייה, הן לגבי הרשלנות הרפואית הנטענת והן לגבי סכומי הנזק הנתבעים. הנתבע דנן (שהוא התובע בתביעה שכנגד) לא הרים נטל זה, לגבי אף אחד משני הנדבכים הללו. 12. אחת השאלות שבמחלוקת היא: היכן היה צריך להתבצע השלב השני של הטיפול. אין מחלוקת כי על פי ההסכם בין הצדדים היתה התובעת צריכה לעבוד במרפאת הנתבע יום מרוכז אחד בחודש, בשעות אחה"צ, וכך אמנם עשתה. התובעת הסבירה בעדותה כי טיפול יישור השיניים הוא בדרך כלל בן שני שלבים: השלב הראשון, שלב הטבעות, שבו מבוצע יישור השיניים; והשלב השני - שלב השימור של היישור, שנעשה באמצעות פלטות מותאמות לפי מידה. כל אחד מהשלבים הללו נמשך בממוצע כשנתיים. יש שלב מכריע, חד-פעמי, במעבר בין השלב של הסרת הטבעות לבין שלב השימור באמצעות הפלטות: מייד עם הסרת הטבעות יש לקחת מידות ולהתקין את הפלטות, תוך מספר ימים, וזאת על מנת לקבע ולשמר את היישור, שבוצע באמצעות הטבעות. אם לא יותקנו הפלטות בעוד מועד, עלולה להיות נסיגה וחזרה של השיניים למצב הקודם. על פי ההסכם בין הצדדים, עבדה התובעת רק יום אחד בחודש במרפאת הנתבע. על כן הזמינה את המטופלים לבצע את התאמת הפלטות, באופן חד פעמי, באחת מהמרפאות האחרות שעבדה בהן, על מנת לקצר את מרווח הזמן בן חודש ימים, שהיו צריכים להמתין, לו המתינו למועד הבא שבו תעבוד במרפאת הנתבע. הנתבע ציפה כי התובעת תקבע יום נוסף בחודש לעבודה במרפאתו, על מנת לבצע את התאמת הפלטות למטופלים שנזקקו לכך, אך אין מחלוקת כי לא הוסכם בין הצדדים על יום עבודה נוסף כזה. התובעת העידה כי אף פעם לא היה יותר ממטופל אחד, באותו מועד, שנזקק להתאמת הפלטות עם תום שלב הטבעות. לטענתה, סוכם בינה לבין הנתבע כי לשלב ספציפי זה של הטיפול, ובשל היותו חד-פעמי, היא תהיה רשאית להזמין את המטופל למרפאה אחרת שהיא עובדת בה. התובעת העידה כי היא מתגוררת ברמת השרון וכי עבדה בזמן הרלבנטי במספר מרפאות: פעמיים בשבוע - במרפאתה-שלה בגבעת סביון, ונוסף על כך - במרפאות בחולון, בשלושה קיבוצים (געש, בחן, נצר סירני), במרפאה של קופת חולים מאוחדת בגדרה ובמרפאת הנתבע בנתניה. לנוכח לוח עבודתה הצפוף, היא לא יכלה להגיע לנתניה יותר מאשר אחת לחודש. בהתאם לכך הוסכם בין הצדדים, מלכתחילה, יום העבודה האחד לחודש. התובעת אישרה כי התחייבה לבצע את הטיפולים למטופלי מרפאת-הנתבע רק במרפאה בנתניה, אך לטענתה הנתבע הסכים לחריג אחד בעניין זה - השלב החד פעמי של המעבר בין טבעות לפלטות, אשר בשל הצורך הרפואי ואילוץ הזמן לגביו הסכים הנתבע כי לטיפול ספציפי זה תהא התובעת רשאית להזמין את המטופל גם למרפאה אחרת. התובעת אישרה כי מרבית המטופלים שלה במרפאת הנתבע (כ- 90%) היו בני נוער. היא היתה מודעת לקושי שלהם ושל הוריהם להגיע בתחבורה ציבורית למרפאות מחוץ לנתניה. התובעת העידה כי לפני הסרת הטבעות היא נהגה להזמין את הוריו של המטופל-הקטין ולהסביר להם את הצורך להתקין בדחיפות את הפלטות - על פי מידות שניטלו מהמטופל מייד עם הסרת הטבעות - על מנת שלא יעבור יותר משבוע ימים בין הסרת הטבעות לבין התקנת הפלטות, פן יינזקו ההישגים שהושגו על ידי הטיפול בטבעות; ואילו המועד שבו תגיע שוב למרפאת הנתבע יהיה רק בעוד חודש. התובעת העידה כי בדרך כלל הבינו ההורים את הצורך הרפואי בהתקנה בדחיפות של הפלטות והסכימו לנסוע לשם כך אל אחת המרפאות האחרות, שהתובעת עבדה בהן. בחלק ניכר מהמקרים היתה זו מרפאתה של התובעת בגבעת סביון, כיוון ששם עבדה יומיים בשבוע, ואילו במרפאות קרובות יותר לנתניה (למשל, בקיבוץ געש) עבדה גם כן רק אחת לחודש (מטעם הנתבע העיד מר שלומי שלום, אביו של אחד המטופלים, שמסר כי בלית ברירה, הסכים להגיע למרפאתה של התובעת לצורך התקנת הפלטות לבנו). עדותה של התובעת היא מפורטת, אמינה ומעוגנת במציאות. כאשר נכרת ההסכם בין הצדדים, ידע הנתבע מראש כי התובעת תוכל לעבוד במרפאתו רק יום אחד בחודש, ולא יותר, ואין מחלוקת כי כך סוכם. התובעת מצידה אישרה, כי היא התחייבה לבצע את הטיפולים למטופלי מרפאת הנתבע במרפאתו שבנתניה, ולא במקומות אחרים, למעט חריג אחד, חד פעמי: התקנת הפלטות מייד עם הסרת הטבעות; וזאת בשל הדחיפות הרפואית בביצוע שלב זה, כאמור לעיל. טענתה של התובעת, כי הנתבע הסכים לחריג, לצורך טיפול חד פעמי זה, היא סבירה והגיונית: הנתבע הרי מעוניין בהצלחת הטיפול של יישור השיניים, שניתן במרפאתו. הוא מודע לצורך להתקין את הפלטות מספר ימים, ולא יותר, לאחר הסרת הטבעות, על מנת לשמר את ההישגים של שלב הטבעות. הנתבע היה אף מודע לכך שבהעדר אפשרות של התובעת להקדיש יום נוסף (או יותר) בחודש לעבודה במרפאתו; ולנוכח היותו של הצורך הרפואי חד פעמי; וכי אין יותר ממטופל אחד - בו זמנית - שנזקק לטיפול ספציפי זה; אזי אין מנוס מכך שהתובעת תזמין את המטופלים, לצורך התאמת הפלטות בלבד, אל מרפאה אחרת. לו אמנם היה הנתבע נחרץ בהתנגדותו לפתרון זה, אפילו באופן חד-פעמי למטופל, נראה כי לא היה כורת את ההסכם עם התובעת, אלא היה מחפש רופא-אורטודונט אחר, אשר לוח הזמנים שלו מאפשר יומיים (או יותר) בחודש של עבודה במרפאת הנתבע. כאמור, אין מחלוקת כי מה שהוסכם בין הצדדים היה יום עבודה אחד בחודש, ולא יותר. הנתבע אישר זאת בעדותו (בעמ' 26 לפר'), אך טען כי "מקובל" שרופא-אורטודונט יקבע יום נוסף על מנת לרכז, עבור מספר מטופלים, את התאמת הפלטות בשלב של הסרת הטבעות. אולם הנתבע לא המציא כל ראייה לטענת ה"מקובל" שהעלה ולא הפריך את דברי התובעת, כי לא היה יותר ממטופל אחד, בו-זמנית, שנזקק להתאמת הפלטות עם הסרת הטבעות. אם אלה הנתונים, לא היה מקום לציפייתו של הנתבע - אשר אין מחלוקת כי לא עוגנה בהסכמה בין הצדדים - לכך שהתובעת תפנה יום נוסף בחודש לעבודה במרפאתו, כאשר אין מחלוקת כי סוכם ביניהם על יום עבודה אחד בלבד בחודש. על פי האמור לעיל, אני מקבלת את טענת התובעת, כי הזמנת המטופלים למרפאות האחרות - לצורך השלב של התאמת הפלטות, מייד לאחר הסרת הטבעות - לא היתה בגדר הפרה של ההסכם על ידי התובעת. 13. אשר למחלוקת בעניין החומרים: כאמור, מוסכם כי על פי ההסכם בין הצדדים, היתה עלות החומרים על התובעת. הנתבע המציא בעניין עלות החומרים חוות דעת מומחה של ד"ר נואית לוגסי. בסופו של דבר ויתר ב"כ הנתבע על עדותה של מומחית זו, ועל כן אין חוות דעתה עומדת כראייה. עם זאת, התובעת התייחסה, בתצהירה ובעדותה, לחוות דעתה של ד"ר לוגסי, ואף הנתבע התייחס אליה בחקירתו הנגדית, בתשובה לשאלות בעניין שכיחות השימוש בחומרים שנמנו בחוות הדעת. בהתאם לכך, לא התייחסתי לחוות הדעת של ד"ר לוגסי כאל ראייה עצמאית, אלא בהקשר של עדויותיהם של הצדדים לגבי נתונים מסויימים שצויינו בה. אין מחלוקת בין הצדדים כי החומרים, שנמנו בחוות הדעת של ד"ר לוגסי, הם החומרים הספציפיים שדרושים לטיפול אורטודונטי; למעט קולצר, שאינו "חומר" אלא מכשיר שהוא מנורת חימום (בדומה לפנס "כחול"), שמשמשת להקשיית דבק. מכשיר כזה מצוי בכל מרפאת שיניים (אין מחלוקת כי בדבק נעשה שימוש לא רק בטיפולים אורטודונטיים אלא גם בטיפולים אחרים, והנתבע אישר כי במרפאתו מבוצעים גם טיפולי שיניים אחרים). מכשיר הקולצר אינו איפוא בגדר חומר מתכלה, ועל כן, לטענת התובעת - אינו אמור להיכלל בחישוב של עלות החומרים. הנתבע בעדותו לא הפריך את עדותה של התובעת בעניין מכשיר הקולצר. יש הסכמה, גם מצד התובעת, עם האמור בחוות דעתה של ד"ר לוגסי, כי נדרשים בממוצע 18 טיפולים לכל מטופל, אך התובעת חולקת על הצורך להשתמש בכל החומרים, בכל הטיפולים הללו; וכפועל יוצא - חולקת היא על הדרך של חישוב עלות החומרים שנקטה ד"ר לוגסי. גם הנתבע אישר בעדותו (בעמ' 22 לפר'), כי לא כל החומרים משמשים בכל הטיפולים. עוד ציין כי דבק משמש גם לסוגים אחרים של טיפולים ברפואת שיניים, ולא רק לטיפולי אורטודונטיה. הנתבע מסר, בעמ' 25 לפר', כי במרפאתו מבוצעים גם סוגים אחרים של טיפולי שיניים. בהתאם לנתונים אלה, שמוסכמים על הצדדים; ובהעדר נתונים לגבי ההיקף הנדרש של שימוש בדבק, לצורך טיפול אורטודונטי בלבד, ולגבי העלות של חומר זה, כשלעצמו - לא הוכיח הנתבע מה היה ההיקף של שימוש בדבק של מרפאתו על ידי התובעת, ככל שהיה כזה; ואילו התובעת טוענת שהביאה עמה את הדבק שבו השתמשה. המחלוקת העיקרית בעניין החומרים היא בשאלה עובדתית: האם נכונה טענת הנתבע, כי התובעת הפרה את ההסכם ביניהם, בכך שבמקום לספק את החומרים בעצמה, היא נטלה אותם ממרפאת הנתבע, מבלי לשלם את עלותם; או שנכונה טענת התובעת, כי היא קיימה תנאי זה שבהסכם וסיפקה את החומרים בעצמה. הנתבע הוא שתבע, במסגרת התביעה שכנגד, לחייב את התובעת בעלות החומרים, ועל כן נטל הראיייה מוטל על שכמו. התובעת טוענת כי היא הביאה עמה לעבודתה במרפאת הנתבע את כל החומרים הדרושים לטיפול האורטודונטי (למעט אלג'ינט; ראו להלן), ולא נטלה אותם מהמרפאה. אף הנתבע אישר בעדותו, כי התובעת סיפקה את הטבעות ואת החוטים לצורך הטיפולים שביצעה. לגבי גומיות לא ידע הנתבע, אם התובעת סיפקה אותן, היינו: גם לגבי פריט זה לא עמד הנתבע, בעדותו, מאחורי טענתו בכתבי טענותיו ובתצהיריו, כאילו התובעת הפרה לחלוטין את התחייבותה לספק את חומרי הטיפול. בכך נשמטת הקרקע מתחת לטענת הנתבע, כי יש לחייב את התובעת בעלות המלאה של חומרי הטיפול האורטודונטי, בהתאם לעלותם על פי חוות הדעת של ד"ר לוגסי. החומר היחיד, שהתובעת מאשרת שנטלה ממרפאת הנתבע, הוא אלג'ינט, חומר דמוי פלסטלינה שמשמש לנטילת תבנית-פיו של המטופל לצורך הכנת הפלטות. בסעיף 11 של תצהירה המשלים מוסרת התובעת כי עלותו של 1 ק"ג של חומר זה היא 40 ₪, וכמות זו מספיקה לכ- 20 מטופלים. התובעת טוענת כי הנתבע הסכים לספק לה חומר זה, ואילו הנתבע כופר בכך. התובעת העידה כי נוסף לחומרים שצויינו (אשר נמנו בחוות הדעת של ד"ר לוגסי כחומרים שדרושים לטיפול אורטודונטי), יש חומרי-לוואי חד פעמיים שנטלה ממרפאת הנתבע: "כן. כוסות חד פעמיים, סינרים, צמר גפן, סאקשן (מוצץ הרוק עצמו). מקובל בכל מרפאה שחומרים אלה מסופקים על ידי המרפאה. אני סוחבת תיק כבד עם כל החומרים הנדרשים על מנת לבצע את הטיפול: טבעות, גומיות, דבק, חוטים, המיכשור עצמו, כלי העבודה שלי (קאטרים לסוגיהם ועוד). לכן חומרים כפי שציינתי לקחתי מהמרפאה, בהסכמת הנתבע. ש. אני אומר לך שהטענה כי הנתבע הסכים לכך שתשתמשי בחומרים של המרפאה אינה נכונה. התייחסותך. ת. זה לא נכון. זה כמו שלא הסכמנו שאשתה קפה בזמן עבודתי במרפאה, אך שתיתי קפה" (בעמ' 6 לפר'; דברים אלה, מתוך חקירתה הנגדית של התובעת, מסייעים להחיות את התמונה בנוגע למחלוקת בעניין החומרים). הנתבע לא הביא ראיות לכך, שהתובעת נטלה מהמרפאה את החומרים שהוא טוען להם (אלה שפורטו בחוות הדעת של ד"ר לוגסי; למעט ה-אלג'ינט, שהתובעת הודתה שנטלה ממרפאתו). הנתבע לא המציא מסמכים לגבי רכישת חומרים, או מסמכי הנהלת חשבונות של המרפאה וכד', לאישוש טענתו כי המרפאה היא שנשאה בעלותם של החומרים שנדרשו לטיפול במטופליה של התובעת. עדותה של התובעת עשתה עלי רושם אמין. הודאתה כי את חומר-התבנית, ה-אלג'ינט, היא כן נטלה מהמרפאה, מחזקת את אמינות דבריה: על פי טיב החומר, כפי שהסבירה בעדותה, זה הוא חומר דמוי-חימר, שהוא כבד למדי. הדבר מתיישב עם התיאור שמסרה בעדותה אודות התיק הכבד עם כל החומרים וכלי עבודתה, שנשאה עמה אל המרפאה. חומר ה-אלג'ינט עשוי להוסיף משקל לתיק העבודה של התובעת; ומאידך - מדובר בחומר זול ופשוט, שמצוי במרפאה. נסיבות אלה תומכות בגירסת התובעת, כי את חומר ה-אלג'ינט היא אמנם נטלה מהמרפאה. הודאתה של התובעת בכך, תוך פירוט הנסיבות שמצביעות על ההיגיון שבהימנעותה מלשאת עמה חומר זה, תומכת באמיתות גירסתה, כי את החומרים הספציפיים והיקרים, שנדרשו לטיפול, היא סיפקה בעצמה, ובכך עמדה בהתחייבותה על פי ההסכם בין הצדדים. הוא הדין בעדותה של התובעת לגבי חומרי-עזר זולים ומתכלים (כמו כוסות חד פעמיות, סינרים, צמר גפן וכיוצ"ב), שמצויים בכל מרפאה, ואשר התובעת השתמשה בהם בעת עבודתה, בדומה לכוס קפה שמזגה לעצמה במהלך שעות עבודתה, תוך שימוש בקפה ובמים רותחים (ואולי אף בחלב ובסוכר) שנמצאו במרפאה. גם בחוות הדעת של ד"ר לוגסי, שעליה ביקש הנתבע להסתמך, לא צויינו חומרי-עזר מסוג זה כחומרים שיש להביא בחשבון את עלותם. התובעת העידה באופן טבעי, חי ו"שוטף" אודות החומרים שהביאה עמה בתיקה ואודות חומרי העזר שנטלה מהמרפאה. עדותה עשתה עלי רושם אמין ומשכנע, והיא לא הופרכה. על כן מסקנתי היא, שהנתבע לא הוכיח את טענתו העובדתית, כי התובעת נטלה מן המרפאה, בניגוד להסכם, חומרים שנדרשו לטיפולי יישור השיניים; למעט חומר ה-אלג'ינט, שלגביו יש הודאת בעל-דין של התובעת. חומר זה משמש כאמור ליצירת "תבנית" פיו של המטופל, שעל פיה מכינים עבורו את הפלטות. שימוש זה הוא חד פעמי. הנתבע אישר זאת בעדותו ואף אישר (בעמ' 22 לפר') את הפרטים שהובאו בתצהירה של התובעת, כי עלותו של חומר זה היא 40 ₪ ל- 1 ק"ג, וכי כמות כזאת של החומר מספיקה לכ- 20 מטופלים. כפי שצויין, מוסכם כי התובעת טיפלה במרפאת הנתבע ב- 25 מטופלים. על פי הנתונים הללו (ובהתחשב גם ב"רזרבה" מסויימת), החלטתי לחייב את התובעת בסכום של 50 ₪ בגין חומר האלג'ינט שנטלה ממרפאת הנתבע. 14. מרכיב כספי נכבד של התביעה שכנגד הוא פיצוי בסך 50,000 ₪ בגין "השם הרע" שנגרם למרפאת הנתבע, לטענתו - כתוצאה מהנזקים שנגרמו על ידי התובעת. ב"כ הנתבע טוען כי ההתמרמרות שנוצרה אצל חלק מהמטופלים, בשל הצורך לנסוע אל מרפאת התובעת בגבעת סביון, מגיעה כדי עוולה של פרסום לשון הרע, כמשמעותה בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965. אני דוחה טענה זו. דנתי לעיל בנסיבות שבהן הגיעו אותם מטופלים למרפאת התובעת, על פי סיכום מראש עמה, וכאשר הצורך החד-פעמי בכך היה ידוע לנתבע מראש. לא היה כאן כל "פרסום" על ידי התובעת, ואין בנסיבות אלה "לשון הרע", כמשמעותה בחוק איסור לשון הרע. אולי היה נכון יותר להגדיר מרכיב זה של התביעה שכנגד כפיצוי בגין פגיעה במוניטין, אולם היסודות של עוולת פרסום לשון הרע לא התקיימו כאן, ועל כן אני דוחה מרכיב זה של התביעה שכנגד. מעבר לצורך, אומר כי הנתבע לא הוכיח גם זכות לפיצוי בגין פגיעה במוניטין. כפי שציינתי לעיל, התחייבותה של התובעת, במסגרת ההסכם בין הצדדים, היתה ליום עבודה אחד בלבד בחודש במרפאת הנתבע. הנתבע היה מודע מלכתחילה לצורך הרפואי שייווצר, באופן חד פעמי למטופל, לקבוע מועד לטיפול בשלב שבין הסרת הטבעות לבין התקנת הפלטות, אשר אפשר שייקבע במרפאה אחרת, לנוכח האילוץ הרפואי בעניין זה. לו סבר הנתבע כי הדבר עלול לפגוע במוניטין של מרפאתו, היה עליו לסכם עם התובעת תנאים שונים, או להימנע מכריתת ההסכם עמה. משבחר הנתבע לכרות את ההסכם עם התובעת, תוך ידיעה מראש של כל האמור, נשמטת הקרקע מתחת לדרישתו כי התובעת תפצה אותו בגין נזק נטען למוניטין של מרפאתו; מה גם שהנתבע לא הוכיח כי אמנם נגרם נזק כזה, ומה היקפו הכספי. 15. לסיכום: אני מקבלת את התביעה העיקרית, כפוף לחיובה של התובעת לשלם לנתבע 50 ₪ עבור חומר ה-אלג'ינט שנטלה ממרפאתו. אני דוחה את התביעה שכנגד על כל מרכיביה, למעט התשלום האמור. לאחר הפחתת הסך של 50 ₪ כאמור מסכום התביעה העיקרית, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת 42,598 ₪, שיישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.8.05 (מועד ההתחשבנות בין הצדדים), ועד לתשלום בפועל. עוד ישלם הנתבע לתובעת הוצאות המשפט, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאתן ועד לתשלום בפועל; וכן - שכ"ט עו"ד בסך 12,000 ₪ (כולל מע"מ); בהתחשב גם בצורך של התובעת להתגונן מפני התביעה שכנגד אשר נדחתה לחלוטין (למעט סכום של 50 ₪ שהוא זניח ביחס להיקף ולתוכן של התביעה שכנגד). רפואהשינייםמשכורת