פגיעת ראש ילדים - נפילה במדרגות

בכתב התביעה נטען כי בהיות הקטינה בת שנתיים וארבעה חודשים, היא נפלה במדרגות ביתה, נחבלה והוחשה לקבלת טיפול בבית החולים. בכתב התביעה נטען כי למרות מצבה הרפואי במועד הגעתה לבית החולים, העובדה שמדובר בקטינה בת פחות משלוש שנים והעובדה כי הגיעה לבית החולים בגין פגיעת ראש עקב נפילה, עם תסמינים המחייבים עריכת בדיקות, לא בוצעו לקטינה הבדיקות הנדרשות לרבות בדיקת EEG ו-C.T. עוד נטען כי הקטינה שוחררה לביתה למחרת מבלי שנעשה לגביה ייעוץ עם רופא נוירולוגי או נוירוכירורגי וללא מתן הסבר נדרש או הדרכה נדרשת להוריה. להלן פסק דין בנושא פגיעת ראש ילדים: פסק דין א. מבוא 1. בפני תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנטען כי נגרמו לתובעת מס' 1 (להלן: "הקטינה"), ילידת 1994, בעקבות טיפול רפואי רשלני אותו קיבלה בביה"ח, הנתבע מס' 1 (להלן: "בית החולים"). 2. התובעים 2 ו-3 הם הורי הקטינה. הנתבעת מס' 2 (להלן: "קופ"ח") הינה הבעלים והמחזיק של בית החולים ומעביד רופאי בית החולים. 3. בכתב התביעה, שהוגש ביום 2.5.05, נטען כי ביום 23.12.96 (להלן: "מועד האירוע"), בהיות הקטינה בת שנתיים וארבעה חודשים, היא נפלה במדרגות ביתה, נחבלה והוחשה לקבלת טיפול בבית החולים. בכתב התביעה נטען כי למרות מצבה הרפואי במועד הגעתה לבית החולים, העובדה שמדובר בקטינה בת פחות משלוש שנים והעובדה כי הגיעה לבית החולים בגין פגיעת ראש עקב נפילה, עם תסמינים המחייבים עריכת בדיקות, לא בוצעו לקטינה הבדיקות הנדרשות לרבות בדיקת EEG ו-C.T. עוד נטען כי הקטינה שוחררה לביתה למחרת מבלי שנעשה לגביה ייעוץ עם רופא נוירולוגי או נוירוכירורגי וללא מתן הסבר נדרש או הדרכה נדרשת להוריה. עוד נטען כי עובר לשחרורה לא הופנתה הקטינה למעקב נוירולוג / נוירוכירורג, למעקב מכון להתפתחות הילד או למעקב בגין חבלת ראש. 4. נטען בתביעה כי האמור לעיל מנע קבלת אבחנה נכונה בעניינה של הקטינה, מנע האפשרות לשלול כי היא סובלת, בגין הפגיעה, מדימום תוך מוחי או מבצקת מוחית ומנע קבלת אבחון נכון או טיפול רפואי נכון אשר היה ממזער או מונע נזקים לקטינה, עקב חבלת ראש. מן האמור לעיל עולה, ובכך צודק ב"כ הנתבעים בסיכומיו, כי בפנינו תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנטען כי נגרמו בשל טיפול רפואי רשלני אשר מנע קבלת אבחנה מדויקת בנוגע למצבה הרפואי של הקטינה ומנע קבלת טיפול רפואי נאות. משכך עסקינן בתביעה לפיצוי בגין פגיעה בסיכויי החלמה כאשר אין מחלוקת כי הנזק הראשוני נגרם לקטינה בנפילתה, אשר גרמה לה לחבלת ראש. נטען בתביעה כי הנזק לא מוזער או החריף בגלל טיפול רפואי לקוי, שמנע קבלת אבחנה מדויקת ומתן טיפול מונע. 5. נטען בתביעה כי לאחר שחרור הקטינה מביה"ח היא נותרה במצב אי שקט ולאחר כחודש נתגלו אצלה סימני נסיגה בהתפתחות שהחמירו עם השנים. נטען כי כיום סובלת הקטינה מקשיי דיבור, הבנה מוגבלת, איחור בהתפתחות ופיגור שכלי קל. אין מחלוקת כי הקטינה לא סבלה ממחלה מולדת או גנטית. כן אין מחלוקת כי גם כיום אין קביעה רפואית בדבר המקור או הסיבה לפיגור השכלי הקל ממנו סובלת הקטינה. 6. התובעים תמכו טענותיהם בחוות דעת רפואית מטעם ד"ר ליאנה בני-עדני מומחית בנוירוכירורגיה, מיום 23.9.04 (ת/3). זו קבעה בחוות דעתה כי הכשלים בטיפול הרפואי שניתן לקטינה במהלך אשפוזה בבית החולים בתאריכים 23-24.12.09 הם: אי ביצוע C.T ראש מיד לאחר שבצילום רנטגן לגולגולת שכן נעשה בבית החולים לקטינה אובחן שבר פריאלי קווי בגולגולת. נטען שבדיקה כזו היתה מאפשרת בדיקת האפשרות לקיומה של פגיעה תוך גולגולתית, דימום או בצקת אצל הקטינה. אי ביצוע בדיקת EEG לשלול אפשרות קיומם של פרכוסים אצל הקטינה לאחר הפגיעה. בדיקה כזו לטענת ד"ר בני-עדני, היתה יכולה לשלול או לאשר כי הישנוניות ממנה סבלה הקטינה לאחר הפגיעה או אי השקט המתחלף בבכי הינו בגין פרכוסים עקב הנפילה. לטענת ד"ר בני-עדני אי ביצוע הבדיקה מנע קבלת אבחנה מדויקת אשר היתה מאפשרת מתן טיפול מניעתי נגד פרכוסים עתידיים. העדר בדיקה ע"י נוירולוג או נוירוכירורג והעדר התייעצות עמו. שחרור הקטינה מאשפוז ללא הדרכה מתאימה וללא הפנייה למעקב ע"י נוירולוג, נוירוכירורג, מכון להתפתחות הילד ו/או מכון לטיפול בחבלות ראש. לטענת ד"ר בני-עדני עניין זה מנע המשך מעקב יעיל ונכון אחר מצבה הרפואי של הקטינה ומתן טיפול יעיל ונכון ומונע בהתאם. 7. ד"ר בני-עדני קבעה כי האמור לעיל מנע קבלת תמונה ברורה אודות מהות הבעיה הרפואית שנגרמה לקטינה בנפילה ומנע הושטת טיפול נאות ויעיל אשר היה ממזער הנזק. 8. לדעת ד"ר בני-עדני אלו הנסיבות שחייבו עריכת הבדיקות ומתן הטיפולים לקטינה שתוארו לעיל ולא ניתנו לקטינה במהלך טיפול בית החולים בה: גיל הקטינה במועד הפגיעה. קיומה של פגיעת ראש כתוצאה מנפילה במדרגות שגרמה לשבר קווי פריאטלי ימני בגולגולת. קיומו של סממן ישנוניות בדו"ח הסיעודי שמולא אגב אשפוז הקטינה בבית החולים ביום הפגיעה וכן דווח על אפטיות - ישנוניות המלווה לסירוגין בבכי בלתי ניתן להרגעה ואי שקט. קיומו של מנגנון טראומה קשה בתינוקת של נפילה במדרגות. ד"ר בני-עדני אינה מציינת בחוות דעתה תסמינים של הקאות, כאבי ראש בלתי פוסקים או דופק מואץ ומהיר, אצל הקטינה במועדים הרלוונטים. ד"ר בני-עדני גם אינה מתייחסת בחוות דעתה לצורך בביצוע הבדיקה עפ"י מבחן גלזגו, לקטינה. 9. ד"ר בני-עדני לא הניחה בחוות דעתה כי הקטינה איבדה הכרתה לאחר הפגיעה וגם לא התייחסה למסמך ת/6 אשר הוצג ע"י ב"כ התובעים רק במועד מאוחר במהלך שמיעת הראיות. מסמך זה מתאר טיפול שניתן לקטינה לאחר הנפילה ולפני הגעתה לבית החולים. נטען כי הקטינה הובלה ע"י אמה ודודה קודם למרפאת אל נור באום אל פחם ורק משם הופנתה לקבלת טיפול בבית החולים. ב-ת/6 נרשם בפרק אנמנזה מפי בן המשפחה שהביא הקטינה לטיפול: "נפלה ממדרגות עם איבודי הכרה ? הקאות". 10. הנתבעים דחו בכתב הגנתם כל טענות התובעים וטענו כי הקטינה קיבלה טיפול רפואי סביר יעל התואם הממצאים והמידע שהיו בזמן אמת בפניהם בכל הנוגע לטיב הפגיעה ולתוצאותיה עד מועד ההגעה לבית החולים. נטען כי הטיפול שניתן, שכלל גם אישפוז להשגחה בבית החולים ל-24 שעות, היה הטיפול הנכון והמתאים בהתאם למידע הרפואי הידוע באותה עת. 11. נטען כי בוצעו לקטינה בדיקות נדרשות ולאחריהם, עפ"י הערכת מצב סבירה לא בוצעו בדיקות נוספות אשר לא היו נדרשות לפי הערכת הרופאים המטפלים. נטען כי ביצוע הבדיקות הנוספות כאמור בחוות דעת ד"ר בני-עדני היה כרוך בסיכון לא נדרש לקטינה. נטען כי הקטינה נבדקה ע"י רופאים מומחים, נערכו לה בדיקות נוירולוגיות ובמועד שחרורה ניתנו להורים ההסברים הנדרשים וההוראות הנדרשות. 12. עוד נטען כי ממילא לא ביצעו הורי הקטינה ההוראות שניתנו להם ולא לקחו הקטינה לבדיקה רפואית נדרשת לצורכי מעקב ואח"כ לצרכי טיפול, אפילו כשהוברר להם ע"י גורמי טיפול נוספים בקהילה הצורך לעשות כן, והכל מחמת בושה. 13. נטען כי כחודש לאחר שחרורה מביה"ח נבדקה הקטינה בטיפת חלב והבדיקה היתה תקינה. נטען כי הקטינה לא נלקחה לבדיקות ולמעקב אלא כתשעה חודשים לאחר שחרורה ואין כל אינדיקציה במסמכים לתיאור ההורים את הנסיגה במצבה אשר חלה לטענתם מיד לאחר שחרורה מבית החולים. 14. נטען עוד כי גם כיום אין כל אבחנה מהו הגורם למצבה הרפואי הנוכחי של הקטינה ולא הוכח כל קשר סיבתי בין הטיפול הרפואי שניתן לה באשפוזה ומצבה הנוכחי. עוד נטען כי מצבה הרפואי הנוכחי של הקטינה נובע ממעשים או מחדלים רשלניים שבוצעו ע"י הורי הקטינה וגורמים טיפוליים אחרים שניתקו כל קשר סיבתי בין המעשים ומחדלים המיוחסים לבית החולים והנזק הנוכחי לקטינה. 15. עוד נטען כי מכיוון שעסקינן בתביעה לפיצוי בגין אובדן סיכויי החלמה בלבד לא הוכח הנזק הספציפי שנגרם עקב המעשים ומחדלים המיוחסים לבית החולים להבדיל מהנזק שנגרם בפגיעה עצמה בנפילה. 16. הנתבעים תמכו הגנתם בחוות דעת ד"ר וייץ, נוירולוג ילדים אשר נתן שתי חוות דעת בתאריכים 22.3.06 ו-21.6.06. נטען כי המומחה הנכון לחוות דעתו בנסיבות המקרה דנן הינו מומחה בתחום נוירולוגיה כדוגמת ד"ר וייץ ולא רופאה נוירוכירורגית כדוגמת ד"ר בני-עדני. זאת משום שנוירוכירורג רואה רק את המקרים הקשים בקרב ילדים פגועי ראש המהווים רק כ-5% מהמקרים בהם נפגעים ילדים בפגיעת ראש, בעוד שנוירולוג מומחה רואה ומטפל בכלל המקרים. נטען כי בשל העובדה שהנוירוכירורג מטפל רק במקרים הקשים של פגועי ראש שיטות עבודתו וסטנדרטי העבודה הינם אחרים, חמורים יותר, ומתחייבים ממצבם הקשה של מטופליו בד"כ. עוד טענו הנתבעים כי בנסיבות העניין לא הוצגו נהלים רלוונטיים למועד האירוע התומכים האמור בטיעוני ב"כ התובעים וד"ר בני-עדני. ב. ההליכים 1. במהלך שמיעת הראיות שמעתי מטעם התובעים את עדות מר אבנר, אחדות, מפקח ארצי על ועדות האבחון, אשר הציג מסמכים בנוגע למצבה הרפואי העכשווי של הקטינה. הוסכם בין הצדדים כי כיום מאובחנת הקטינה כסובלת מפיגור שכלי קל וכי לוועדות האבחון, אין ידיעה ממה נובע ליקוי זה. עוד שמעתי עדות המומחית מטעם התובעים, ד"ר בני-עדני, עדות הורי הקטינה ודודה. הצדדים ויתרו על הצורך לחקור עורך התעודה הרפואית ת/6, מסמך מרכז רפואי אל נור באום אל פחם אשר הוצג והוגש במועד מאוחר להתחלת ההליכים בתיק זה ומלמד כי עובר לקבלתה לטיפול בביה"ח טופלה הקטינה במרכז אל נור. טענת הנתבעים הינה כי מסמך ת/6 לא הומצא לרופאי בית החולים, לא נמצא בתיקים הרלוונטיים בבית החולים והצגתו מהווה הרחבת חזית אסורה. לא הובאו לעדות אחיותיה של הקטינה אשר שמרו עליה עובר לאירוע הנפילה וגילו אותה לאחר הנפילה. אין מחלוקת שהורי הקטינה לא שהו בביתם במועד הנפילה ולא היו עדים לאירוע. 2. מטעם הנתבעים שמעתי עדות המומחה מטעמם, ד"ר וייץ, וכן עדויות ד"ר ירדני, רופא מומחה בכירורגיית ילדים, וד"ר סוחוטניק, רופא במחלקת כירורגיית ילדים, אשר טיפלו בקטינה בחדר המיון בביה"ח ובמחלקה. כן הוצגו תיק בית החולים במלואו ותיק טיפת חלב של הקטינה במלואו. עוד צורפו בהסכמה לסכומי הצדדים נהלי מינהל הרפואה המתייחסים לטיפול במחלקה לרפואה דחופה (חדר מיון) בחבלות ראש קלות בתינוקות וילדים מיום 16.11.2006 והנחיות קליניות לטיפול בנפגעי חבלת ראש קלה וזעזוע מוח מיום 13.10.1998. כמו כן הוצג תצהיר ד"ר גיל בר סלע אשר בדק הקטינה בחדר המיון וב"כ התובעים ויתר על הצורך בחקירתו הנגדית. ג. המסקנה 1. לאחר שעיינתי בכל החומר הרלוונטי נחה דעתי כי דין התביעה להדחות. אמנם אין מחלוקת כי עסקינן בתביעת רשלנות רפואית ואין מחלוקת כי הנתבעים חבים חובת זהירות לקטינה ואולם לא שוכנעתי במקרה דנן כי הוכח קיומו של קשר סיבתי בין המיוחס לנתבעים ובין הנזק, שהוא בעקרו פגיעה בסיכויי החלמה. זאת גם בהתחשב בהתנהלות הורי הקטינה לאחר שחרור הקטינה מבית החולים. 2. לטעמי לא הוכח כי גם לו בוצעו הבדיקות הנדרשות ע"י ד"ר בני-עדני בחוות דעתה, היה מתקיים הייעוץ הרפואי הנדרש ידה והיו ניתנים ההסברים והפניות המעקב הנדרשים, ניתן היה למנוע התרחשות הנזק אצל הקטינה. עוד לא הוכח כי הנזק ממנו סובלת הקטינה כיום נובע רק מנפילה ומפגיעת הראש שנגרמה לה באותה נפילה ביום 23.12.96. עוד לא הוכח כי הנזק הנטען היה נמנע לו פעל בית החולים כנדרש על ידי ד"ר בני-עדני, משום שלא הוכח כי בפועל היו הורים לוקחים אותה לטיפולים ולמעקבים הרפואיים הנדרשים. 3. אציין כי גם העובדה הנטענת כי קיים קשר בין הפיגור השכלי הקל ממנו סובלת הקטינה כיום והפגיעה לא הוכח, ומדובר בעניין זה על השערה בלבד הנובעת רק מן העובדה כי הורי הקטינה טוענים שלפני הפגיעה היתה התפתחותה תקינה ומהעדר מסמכים רפואיים נוגעים לעניין זה. 4. עוד לא הוכח כי הקטינה סבלה בפגיעה הרלוונטית מדמם מוחי בר זיהוי או מפרכוסים לאחר הפגיעה. 5. כן אציין כי לא הוכח בנסיבות העניין שהטיפול הרפואי שקיבלה הקטינה, אשר כלל אשפוז לצורכי השגחה ל-24 שעות, בדיקה נוירולוגית ופיקוח צמוד לאחר צילום רנטגן שמצא בגולגולתה שבר קווי (לא דחוס) היה לא מתאים ורשלני ולא התאים לסימפטומים שנמצאו אצל הקטינה לאחר הפגיעה. הקביעה הנ"ל כי הטיפול הרפואי הרלוונטי היה נאות איננה נדרשת וניתנת לעניין זה למעלה מן הדרוש וזאת משקבעתי כי ממילא לא הוכח קשר סיבתי נדרש לטעמי. 6. לפיכך, משלא הוכח קיומם של תסמינים נדרשים לביצוע הבדיקות והטיפול האמור בחוות דעת ד"ר בני-עדני אצל הקטינה ומשלא הוכחו נוהלים קיימים במועד הרלוונטי התומכים בקביעת ד"ר בני-עדני, לא הוכח כי הטיפול הרפואי שכן ניתן ע"י הנתבעים היה לקוי או חסר. ראה לעניין זה: ע"א 10409/96 יניב רובין ואח' נ' קופ"ח של ההסתדרות הכללית ואח', פס"ד מיום 18.2.08. ד. דיון השתלשלות האירועים 1. לצורך הקביעה הנדרשת בתיק זה יש צורך לתאר השתלשלות האירועים כפי שהוכחה במסמכים ובעדויות שנשמעו בפני. אציין כי עדיף בעיני מידע הקיים במסמכים רפואיים על פני זה שנתקבל מבני משפחת הקטינה לאור הקשיים הראייתיים והעדר יכולתי לקבוע ממצאים עובדתיים רק על סמך עדותם היחידה הכל כפי שיוסבר להלן. התקשיתי גם לקבוע ממצאים עובדתיים עפ"י עדות ד"ר בני-עדני בכל הנוגע לשאלות עובדתיות בהתחשב בעובדה כי אינה דוברת ערבית ותיאורה את אופן ביצוע הבדיקה הרפואית לקטינה סותר תיאור בני המשפחה שנכחו במועד הבדיקה בפני כעולה מעדות האב בפני עמ' 63 לפרוטוקול ישיבת יום 16.6.09. גם התייחסותה המזלזלת של ד"ר בני-עדני במהלך חקירתה לנהלים ולאופן מילוי טפסים בד"כ ע"י צוות רפואי מנעו ממני היכולת לקבוע ממצאים עובדתיים רק עפ"י עדותה הכל כפי שיפורט להלן. 2. להלן העובדות שהוכחו בפני: א. ביום 23.12.96, לא ברור באיזו שעה, נפלה הקטינה במדרגות ביתה. במועד הנפילה לא נכחו בבית הוריה והמידע שהיה להוריה בנוגע לנפילה ניתן ע"י אחת הבנות ששהתה בבית ואשר מסרה כי הקטינה נפלה על ראשה מגובה מטר וחצי - שניים לפחות. האחות לא העידה בבימ"ש זה, לא מסרה תצהיר ואף לא נתנה דיווח לגורם אחר פרט לאימה. לא ניתן הסבר מדוע לא העידה האחות בפני גורם כלשהו. ב. כשמצאה אם הקטינה את בתה לאחר הנפילה היא היתה לטענתה, עפ"י תצהיר האם, במצב בכי בלתי פוסק ולעיתים במצב ישנוני. עוד טוענת האם בתצהירה כי לבית החולים הגיעה הקטינה במצב נמנום ולא בהכרה מלאה (סעיף 6). מאידך עפ"י המסמכים הרלוונטיים שהומצאו ע"י התובעים ניתן לראות כי במרכז הרפואי אל נור, ביום הנפילה, בשעה 15:35, נמצאה הקטינה בהכרה, לב וריאות ב.מ.פ. תגובת אישונים תקינה. אותרה נפיחות בראש. מרכז אל נור הפנה הקטינה עפ"י ת/6 לביה"ח לברור ולטיפול. ג. בחדר המיון נמסר ע"י אמה של הקטינה לרופאים כי היא לא איבדה את הכרתה ולא הקיאה. אין כל ראיה כי ת/6 (תעודת המרכז הרפואי אל נור) הוגשה לרופאי חדר המיון ונמצאת בתיק בית החולים. אמה של הקטינה דיווחה על חולשה אצל הקטינה ועל כך שהקטינה לא עמדה על הרגליים. עפ"י בדיקות שנעשו לקטינה בחדר המיון נמצא כי: היא בהכרה מלאה מניעה כל גפיה אינה סובלת מהתכווצויות והקאות אינה בוכה אין סימני חבלה נוספים בגוף נמצאה על ראשה המטומה ובגולגולתה שבר קווי בגולגולת מצד ימין. ד. בעקבות ממצאי חדר המיון הועברה הקטינה להשגחה באשפוז במחלקת כירורגית ילדים ושוחררה לביתה ביום 24.12.96. בעת הקבלה למחלקה נערכו לקטינה בדיקות כעולה מגיליון האשפוז ומעדות הרופאים ד"ר ירדני וד"ר סוחוטניק בפניי. בעת הבדיקות קבלה למחלקה לא נמצאו אישונים מורחבים ולא נמצאו סימני חסר נוירולוגיים. בעת הקבלה למחלקה נרשם גיליון סיעודי על סמך ראיון עם האחות שם נרשם בשעה 17:30 כי: מצב הכרה מנומנמת - הציון נעשה ע"י הוספה. לא צויין אף מצב הכרה מודפס. עיניים - תקינות מצב תזונתי - טוב תיאבון - תקין שרירים ופרקים - תנועה חופשית מצב רגשי רגוע - כאן המקום לציין כי תשובת ד"ר בני-עדני המתייחסת לרישום במצב רגשי בעמ' 9 לפרוטוקול עדותה, אינה סבירה בעיני. ברישום התיאור מצב רגשי כפי שנבדק על ידי עולה בבירור כי נרשם שהקטינה היתה במצב רגשי רגוע. מצב גופני והתפתחותי - מתואם לגילו תקשורת עם הורים - תקשורת טובה לגיליון נוספה התרשמות האחות כי הילדה נראית מוזנחת. בהמשך הבדיקות שנערכו לקטינה ונרשמו בגיליון הערכה סיעודי נרשם בשעת הערב 06:50 כי הילדה בהכרה מלאה ומגלה עירנות. בלילה נרשם כי הילדה ישנה וכי הילדה חיונית ונרשם שלא הקיאה. עוד נרשם ביום למחרת כי הילדה אוכלת, לא מקיאה, מרגישה טוב ובבדיקות לחץ דם ודופק לא נרשמו סימנים מדאיגים. ה. ביום 24.12.96 שוחררה הקטינה מבית החולים ובהמלצות בדף השחרור נכתב "מעקב רופא מטפל". דף השחרור מולא ע"י ד"ר ירדני אשר העיד בפניי. ו. מעיון בתיק מעקב אחר הקטינה בטיפת חלב ניתן לראות כי לאחר השחרור מבית החולים נבדקה הקטינה בטיפת חלב ביום 10.8.97. הקטינה לא שיתפה פעולה עם הבדיקה ואולם אין כל תלונה מצד האם למעט תלונה על כך שהילדה לא משתמשת במשפטים מחוברים, בפעלים ובמילות יחס. האם הופנתה לייעוץ. ביום 31.8.97 נערכה בדיקה נוספת בה נמצאה הקטינה במצב תקין למעט עיכוב בדיבור. ביום 6.8.98 נתגלו אצל הקטינה בבדיקה בטיפת חלב בעיות בתקשורת. ניתנה לאם הקטינה הזמנה לרופאה ליום 4.9.98, הפניה לרופא מטפל ולקלינאית תקשורת. הקטינה נבדקה ע"י רופאה בתחנה ביום 4.9.08 והופנתה להמשך טיפול אצל הרופא המטפל ולייעוץ קלינאית תקשורת. הקטינה לא הובאה על ידי הוריה לבדיקות אלו ודבר לא נעשה על ידם בעניין זה. עוד נרשם בגיליון בטיפול הנ"ל כי ביום 4.9.98 לא ניתן היה לבצע בדיקת עיניים. ביום 27.9.99 שוב זוהתה הקטינה כילדה לא מפותחת. לא נרשמו תלונות מפי האם על בעיות מעבר לכך. הקטינה זומנה לבדיקה נוספת. ביום 29.10.99 נבדקה הקטינה שוב בטיפת חלב, סירבה לשתף פעולה, נמצא איחור התפתחותי והיא נשלחה לייעוץ פסיכולוגי אשר לא בוצע. בדיקתה הנוספת של הקטינה בטיפת חלב היתה ביום 7.2.02, ניתנה הפניה לבדיקת שמיעה שלא בוצעה עד יום 6.6.02. בדיקת שמיעה נוספת בוצעה ביום 19.11.03 נמצאה לא תקינה ואולם נרשם סירוב הורים לשתף פעולה עם בדיקה נוספת. ז. הימנעות ההורים מלהיזקק לטיפול רפואי נוסף לאחר שחרור הקטינה מבית החולים למרות המלצות שניתנו בעניינה בטיפת חלב נתמכת בעדות אבי הקטינה (עמ' 61 לפרוטוקול ישיבת 16.6.09). האב מודה כי הקטינה נלקחה לטיפול רק 6-9 חודשים אחרי שחרורה מבית החולים, כעולה גם מעדות האם עמ' 57 לפרוטוקול הדיון מיום 16.6.09. עניין זה גם נתמך כאמור בחוות דעת ד"ר וייץ, מומחה הנתבעים בחוות דעתו נ/9, שם מבהיר ד"ר וייץ כי אבי הקטינה סיפר לו שאמה סירבה לשתף פעולה עם טיפולים לקטינה בשל הבושה. עניין זה לא נסתר בחקירות עדי התובעים בפניי. ח. לא הוצג בפני גיליון טיפולים של הקטינה בקופת חולים לאחר שחרורה מבית החולים ולמעט אזכור קיומו של תיק זה בחוות דעת ד"ר בני-עדני (עמ' 2 לחוות הדעת) אין כל אזכור לקיומו של תיק כזה במסמכי הצדדים או לרישום מדוייק מתי נזקקה הקטינה לטיפולים רפואיים בקופ"ח (להבדיל מטיפת חלב) בגין האירועים נשוא התביעה. משכך אין לי אלא להניח כי פרט לטיפולים בטיפת חלב אין בידי התובעים ראיות אחרות להוכיח היזקקות הקטינה לטיפולים רפואיים בגין מצבה הקשה של הקטינה לאחר שחרורה. לפיכך, אין בפני כל ראיה אובייקטיבית המאשרת עדויות הורי הקטינה בפניי באשר למצבה הקשה של הקטינה מיד עם שחרורה מבית החולים כמתואר בעדותם. כך בעדותה ביום 16.6.09 עמ' 56 לפרוטוקול, אומרת אם הקטינה: "ש. מתי התחלת להרגיש שיש נסיגה בהתפתחות שלה. ת. חודש אחרי ששבנו מבית החולים לבית, היתה בעיה בשווי משקל והיא נשארה בוכה וצועקת. ש. זה היה רק חודש. ת. כן. ש. אני מפנה אותך לסעיף 7 לתצהיר, האם ראית עוד תופעות אחרי החזרה מבית החולים. ת. הבת היתה בוכה וצועקת, ונוצר אי איזון בגופה, זה היה מייד. ש. תסבירי לבית המשפט למה למרות שיש אי איזון בגוף שלה והיא סובלת מחוסר שווי משקל, לקחת אותה לטיפול רפואי רק 9 חודשים לאחר השחרור מבית החולים. ת. קודם כל בן אדם מקבל טופס שחרור מבית החולים ושם כתוב לו אם הוא צריך לחזור או לא צריך לחזור לבית החולים להמשך טיפול. ש. אני מבקשת שתעני על השאלה ביחס לכך שלא לקחת את הילדה לטיפול רפואי למרות שאמרת קודם שכל פעם שילד מרגיש לא טוב את לוקחת אותו לקופת חולים. ת. כאשר השתחררתי מבית החולים, הוא שלח אותי לרופא עצבים, הוא לא רשם לי מכתבים להחזיר אותה לטיפולים בבית החולים, הוא לא נתן לי שום הפניה לשום רופא. לרופא רגיל לקחתי אותה. ש. מתי ת. ימים ספורים לאחר קבלת מכתב השחרור מבית חולים לקחתי אותה לרופא. כל מה שכותבים שם במכתב של בית החולים הוא טוב. ש. היה כתוב במכתב המשך רופא מעקב ? ועשית מה שאמרו לך. ת. כן, כתוב שם. ש. אני אומר לך שבתיק הרפואי אין אזכור לאף ביקור 9 חודשים אחרי האירוע, רופא קופת חולים או טיפת חלב. ת. את המכתב שקיבלתי מבית החולים לקחתי לקופת חולים. ומאז לא הלכתי שוב". וראה לעניין זה גם האמור בסעיף 7 ל-ת/8. אין כל אזכור לתלונות האמורות בעדות האם בגיליון הטיפול בטיפת חלב שתואר לעיל ולא הובא לי תיק רפואי אחר בו השמיעו הורי הקטינה תלונות אלו. שאלת הקשר הסיבתי 1. מכל האמור לעיל עולה כי לאחר שחרור הקטינה מבית החולים השתהו הוריה במתן טיפול רפואי לה וזאת למרות שעפ"י עדותם, שאין לה תימוכין בכתובים, מיד לאחר שחרור הקטינה מבית החולים ועד כחודש לאחר מכן חלה הרעה במצבה, היא בכתה ללא הפסקה ואיבדה את איזון הגוף. 2. בנוסף, גם לאחר תשעה חודשים ממועד שחרור הקטינה מבית החולים, לכשאובחן בטיפת חלב אצל הקטינה איחור התפתחותי אין רואים שהוריה נקטו בפעולות עפ"י הפניות שכן ניתנו להם. כך לא נעשה בירור עם רופא משפחה, לא נעשה בירור שמיעה מקיף לקטינה, לא ניתן לה ייעוץ פסיכולוגי וכדומה. 3. משכך הוכיחו התובעים, הורי הקטינה בהתנהגותם כי גם כאשר ניתן להם ייעוץ טיפול והפנייה נדרשים אין הם פועלים כנדרש. עניין זה סותר קביעה ד"ר בני-עדני כי קיים קשר סיבתי בין מחדלי בית החולים לעניין העדר הפניות נדרשות למעקב נוירולוגי / נוירוכירורגי / מכון להתפתחות הילד / מכון לחבלות ראש ובין מצבה של הקטינה, בשל שלילת יכולת הקטינה ליתן לה עפ"י הדרכה מתאימה, המעקב הרפואי הנדרש ובשל כך למזער הנזק שאפשר ונוצר עקב נפילתה. 4. יצויין כי העניין הנדון בפני שונה בתכלית השינוי מהפסיקה הענפה הרלוונטית הקובעת כי לצורך קביעת אחריות בתביעות בגין רשלנות רפואית בגין אי מתן הפניה או המלצה לעריכת בדיקות במהלך הריון, אין רלוונטיות לשאלה האם הורי העובר היו, לאור תוצאת הבדיקות, מוכנים לבצע הפלה אם לאו. במקרה דנן שונה הדבר. במקרה דנן נידונה תקפות קביעת המומחית הרפואית כי נפגעו סיכוייה החלמה של הקטינה עקב אי מתן הפניה להמשך מעקב רפואי. משהוכח כי גם לאחר שניתנה הפניה לא צייתו ההורים ולא שיתפו פעולה עם הנדרש, לא הוכח קשר סיבתי בין מצב רפואי נוכחי של הקטינה או החמרתו והעובדה כי לא ניתן להוריה הסבר נדרש בעניינה או הפנייה להמשך מעקב וטיפול. 5. לעניין זה יש עוד לזכור כי לא נסתרו טענות ד"ר וייץ בחוות דעתו כי אבי הקטינה דווח לו שאשתו סירבה לשתף פעולה עם המלצות לעריכת בדיקות לקטינה ומתן טיפול, בשל הבושה. עניין זה תואם האמור בגיליון הטיפול בטיפת חלב המלמד על סירוב אם הקטינה לבצע בדיקת שמיעה. עניין זה עולה גם בקנה אחד עם מיעוט הפעמים בהם פקדה אם הקטינה את טיפת חלב לאחר שחרור הקטינה מבית החולים. מיעוט פעמים זה אינו סביר בעיני במיוחד אם יש ממש בטענותיה לעניין החמרת מצב הקטינה לאחר שחרורה מבית החולים. יש לזכור כי תיאור סובייטיבי זה של האם את מצב הקטינה לאחר שחרורה מבית החולים שימש הבסיס היחיד לקביעת ד"ר בני-עדני, מומחית התובעים, את מצבה של הקטינה והקשר הסיבתי בינו ובין הטיפול שניתן לה בביה"ח, בהעדר מסמכים אובייקטיביים לעניין זה. 6. לאמור לעיל לעניין אי הוכחת קשר סיבתי יש להוסיף גם את הודאת המומחית מטעם התובעים, ד"ר בני-עדני, עמ' 7 לפרוטוקול ישיבת יום 1.1.09, כי חלף זמן רב בין שחרור הקטינה מבית החולים והיזקקות הוריה לטיפול רפואי בגינה. ד"ר בני- עדני הודתה כי אין לה שמץ של מושג מתי פנו ההורים והקטינה לטיפול רפואי לאחר שחרורה מבית החולים. עוד מודה ד"ר בני-עדני בעדותה, שם בעמ' 7 לפרוטוקול, כי אין כל אזכור בתיק קופת חולים לטענת ההורים כי לקחו הקטינה לטיפול כחודש לאחר שחרורה. ד"ר בני-עדני גם התקשתה להראות לאיזה "איזכור ברטרו" בתיק קופת החולים על ביקור שעשו התובעים בקופת חולים חודש לאחר שחרור הקטינה מבית החולים, היא מתכוונת כאמור בעדותה בעמ' 8 לפרוטוקול הנ"ל. 7. תמיכה נוספת בקביעה כי לא הוכח קשר סיבתי נדרש במקרה דנן ניתן למצוא בדברי ד"ר בני-עדני מומחית התובעים אשר מודה בעמ' 17 לעדותה בפרוטוקול הדיון מיום 1.1.09 כי: " ת. אני לא יכולה לדעת מהי ההשפעת האיחור בהפניה לבדיקות כי אני לא יודעת מה היתה האבחנה. ש. התובעת השתחררה מבית החולים בדצמבר, עפ"י התיק הרפואי לכל אורך הדרך עד נקודת הזמן שהגיעה לטיפת חלב ב-9/97 לא היו תלונות, לא היתה בעייה נוספת מתועדת ואין שום אינדקציה, אנו יודעים שהיא סבלה משבר קווי, האם יש לך איזה שהיא אסמכתא המלמדת שמפגיעה כזו יכול להתפתח פיגור שכלי, רק פיגור שכלי, כי אנו יודעים שהיא לא סובל משום דבר נוסף. ת. המאמר השלישי בחוו"ד על חסר קוגנטיבי בעקבות חבלת ראש סגורה ובמאמר זה כמו באחרים מאוחרים יותר, שלא ציטטתי אותם כי הם אחרי 96, מדובר על השפעות קוגנטיביות ארוכות טווח. ש. האם למיטב ידיעתך, יש מקרים שאנחנו מאתרים את האיחור השפתי והפיגור שהיו בסדר עד גיל שנתיים ואח"כ בגיל 3 מאתרים אותו, מבלי שהם נפגעו בפגיעת ראש. ת. כן, יש. " 8. דהיינו ד"ר בני-עדני מודה כי אינה יודעת מה היתה האבחנה בעניינה של הקטינה, אינה יודעת מה השפעת האיחור בהפנייה לבדיקות ואף אינה יודעת אם יש לבטח קשר סיבתי בין הפיגור השכלי ממנו סובלת הקטינה ונפילתה ביום 23.12.96 או הטיפול או העדר הטיפול לאחר מכן. לא זו אף זו ד"ר בני-עדני מעידה בעמ' 14 לפרוטוקול כי קיימת בדיקת MRI אשר היתה יכולה, גם בחלוף שנים רבות, לאשר או להפריך השערותיה בחוות הדעת בנוגע לטיב הפגיעה שנגרמה לקטינה והיא בחרה שלא לעשות בדיקה זו לקטינה. ד"ר בני-עדני לא מסבירה בעדותה מדוע בחרה להימנע מביצוע הבדיקה. גם עניין זה ראוי שייזקף לחובת התובעים בתיק זה. 9. בכל האמור לעיל יש די כדי לקבוע כי גם אם יש ממש בטענות התובעים בהתבסס על חוות דעת ד"ר בני-עדני באשר לטיפול רפואי חסר אותו קיבלה הקטינה, לא הוכח קשר סיבתי בין טיפול זה ומצבה של הקטינה נכון להיום, לא הוכח מהי הסיבה בגינה לוקה הקטינה היום בפיגור שכלי קל ולא הוכח כי קיים קשר בין פיגור שכלי קל כזה ובין הפגיעה בראשה. כן הוכח כי פיגור שכלי קל יכול להיגרם לקטין מבלי שזה נפגע בראשו קודם לכן וגם אם התפתחותו במשך שתי שנותיו הראשונות תקינה. עוד לא הוכח כי הטיפול הרשלני הנטען פגע בסיכויי ההחלמה של הקטינה. III האם היה הטיפול רשלני והאם גרם לנזק ראייתי? א. גם אם האמור לעיל איננו נכון נחה דעתי כי בנסיבות העניין לא הוכח כי הטיפול הרפואי אשר ניתן לקטינה במועד הרלוונטי היה בלתי סביר ורשלני בהתאם למידע שהיה בידי הצוות הרפואי באותה עת, בקשר לפגיעה בקטינה, ובהתחשב בידע הרפואי שהיה קיים באותה עת ובהתאם לנהלים הידועים. ב. יצוין כי אין מחלוקת כי מתן טיפול רפואי משובח ומיטבי הינו משאת נפש ראויה. אולם בבואנו לבדוק האם פעולתו של צוות רפואי ספציפי היתה רשלנית, יש לבדוק הענין מתוך מודעות לעובדה כי הבדיקה נעשית בדיעבד, בדרך של "חוכמה לאחר מעשה", האם במועד הרלוונטי נהג הצוות הרפואי כשורה אפילו ניתן היה במועד הרלוונטי לבצע בדיקות נוספות אחרות. שוכנעתי כי כך היה במקרה דנן. ראה לעניין זה: ת.א. (חי) 14748/03, עדי בלס (קטינה) נ' מ"י, פסק דינו של השופט וגנר מיום 16.1.09 והאסמכתאות שם. ג. לעניין זה מקובלות עליי קביעות ב"כ הנתבעים באשר להבדל בין מומחיות ד"ר בני-עדני שהינה נוירוכירורגית ובין מומחיות ד"ר וייץ שהינו נוירולוג. אכן כנוירוכירורגית רואה ד"ר בני-עדני את המקרים הקשים ביותר בקרב פגועי הראש ולצורך טיפול בהם היא מאמצת שיטות טיפול אינטנסיביות הכוללות בדיקות רבות. אין הדבר נכון או רלוונטי לענייננו בבואנו לבחון האם היה מקום לבצע הבדיקות הנוספות C.T, EEG ו/או ייעוץ נוירוכירורגי כדי לוודא ולאשר כי הקטינה אינה סובלת מדימום תוך מוחי או בצקות כתוצאה מהנפילה. יש לזכור כי אין מחלוקת בין הצדדים כי הקטינה דנן סבלה מפגיעת ראש שאיננה קשה ואינה תואמת סוג המקרים שבד"כ מובאים לטיפולה של ד"ר בני-עדני. לכך הסכימה גם ד"ר בני-עדני בחקירתה בעמ' 11 לפרוטוקול, לאחר שבחוות דעתה סברה שמדובר במנגנון חבלה קשה. בהתאמה יש לבחון האם הטיפול שניתן לקטינה בהנחה שסבלה מפגיעת ראש שאינה קשה כתוצאה מנפילה, סביר. ד. משקבעתי, כפי שיובהר להלן, כי לא היתה התרשלות בטיפול ולא היה צורך לטעמי, כפי שיובהר להלן, בביצוע בדיקות נוספות כמומלץ ע"י ד"ר בני-עדני, שוב אין ממש בטענה כי הנתבעים בהתנהלותם הרשלנית גרמו לנזק ראייתי, אשר מונע כעת לדעת הסיבה מדוע סובלת כיום הקטינה מפיגור שכלי קל. אין לשכוח כי גם ד"ר בני-עדני אינה נחרצת בקביעתה כי ביצוע בדיקות נוספות היה מאפשר לדעת האם סבלה הקטינה מבצקת או מדימום תוך מוחי, וקובעת כי רק אולי ניתן היה לקבוע זאת על ידי הבדיקות. ד"ר בני-עדני גם מודה בעדותה כי קיים היה סיכוי כי גם לאחר ביצוע הבדיקות, אותם היה מקום לדעתה לבצע, לא היתה קביעה ודאית שהקטינה סבלה מבצקת או דימום מוחי. לדעתה קיימת אפשרות כי גם לאחר ביצוע הבדיקה היינו נותרים כולנו, למרות הכל, באפלה בהתייחס לשאלה מה גרם לקטינה לסבול מפיגור שכלי קל. במיוחד נכון הדבר כאשר בני-עדני מסכימה בעדותה כי פיגור שכלי קל יכול להיווצר גם ללא קשר לנפילה ממדרגות, לפגיעת ראש ולהעדר טיפול. 4. עוד אציין כי אין ממש בטענות ב"כ התובעים לקיומו של נזק ראייתי בנסיבות המקרה דנן משום שעל פי עדות ד"ר בני-עדני בפניי קיימת כיום בדיקת MRI אשר יכולה להראות אצל חלק מהילדים עם חבלת ראש, גם שנים אחרי החבלה, קיומה של צלקת המעידה על נזק רקמתי במוח. ללמדך כי גם ד"ר בני-עדני היתה מודעת לקיומה של אפשרות לבצע בדיקה בנסיבות המקרה דנן אשר היתה יכולה לאשש או להפריך השערותיה באשר לנזק שגרמה החבלה לקטינה ובחרה שלא לעשות כן. זאת למרות שתמצית חוות דעתה הינה טענות לרשלנות בגין אי ביצוע בדיקות נדרשות למתן אבחנה מדויקת על טיב הפגיעה שנגרמה לקטינה בשנת 1996. 5. אדון איפוא בטענות התובעים באשר למחדלים בטיפול הרפואי שקיבלה הקטינה בבית החולים ואבדוק אחד לאחד האם מדובר במחדלים לאור המידע הרפואי שהיה בפני הרופאים, הידע הרפואי שהיה קיים באותו מועד ונהלי העבודה. 6. נטען ע"י התובעים כי כשלו רופאי בית החולים משלא ביצעו לקטינה בדיקת EEG לשלול אפשרות כי הקטינה פרכסה לאחר פגיעת הראש ופרכוסים אלו גרמו לנזק במוחה. אין כל אינדיקציה אובייקטיבית כי הקטינה סבלה מפרכוסים ממועד החבלה ועד מועד שחרורה מבית החולים. עניין זה לא נרשם במסמך כלשהו ולא דווח ע"י מי מבני משפחתה של הקטינה. למרות זאת טוענת ד"ר בני-עדני כי קיומם של פרכוסים יכול להילמד מהתנהגות הקטינה, על פי דיווח אמה, שהתחלפה בין אפטיות וישנוניות ופרצי בכי לא ניתנים לריסון. ראה לעניין זה עדות ד"ר בני-עדני עמ' 15 לפרוטוקול. כבר הראתי לעיל כי תיאור האם את התנהגות הקטינה אינו תואם האמור במסמכים הרפואיים. יתר על כן ד"ר בני-עדני מודה בחקירתה בעמ' 14 לפרוטוקול ובחקירתה החוזרת, בעמ' 19-20 לפרוטוקול, כי במקרה דנן היתה נחיצות לבצע בדיקת C.T ולא בדיקת EEG אשר נועדה לשלול קיומם של פרכוסים אשר ממילא לא תועדו אצל הקטינה. יש לזכור עוד כי על פי עדות ד"ר בני-עדני הסממנים לקיומם של פרכוסים לא נראים אצל קטינים הינם ישנוניות, תנועות בלתי רצוניות, מצמוץ, גלגול עיניים. במקרה דנן, פרט לישנוניות אף לא אחד מסימנים הנ"ל אותרו אצל הקטינה במועד הרלוונטי. אשר לישנוניות, בכל התעודות הרפואיות צוין כי הקטינה עירנית ובהכרה מלאה. רק במקום אחד, בגיליון אומדן גופני שמולא בעת קבלת הקטינה למחלקה, נ/3, צוין ע"י האחות בסעיף: מצב ההכרה כי הילדה מנומנמת וזאת בשעה 05:30. אולם במועד קרוב אחר, בגיליון הערכה סיעוד במחלקה, נ/4, צוין לגבי הילדה בשעה 06:50, כי הילדה חיונית. ראה לעניין זה גם דברי הרופא המטפל ד"ר ירדני בעדותו עמ' 47 לפרוטוקול. מכאן, שעפ"י האמור, במסמכים הרפואיים יש תמיכה בהשערת ב"כ הנתבעים כי הקטינה היתה מנומנמת לאחר שעות של בדיקות אותן עברה בבית החולים ולאחר שנחה והתעוררה היא כן היתה חיונית, למרות נפילתה. אשר לטענה כי בני משפחתה של הקטינה דיווחו על ישנוניות ואפטיות נזכיר כי אין לדיווח זה כל אסמכתא בכל המסמכים שמולאו ע"י הגורמים הרפואיים לרבות במרכז הרפואי אל נור שם בסעיף ממצאים על פי בדיקות, במסמכים הרפואיים שמולאו הן במרכז אל נור, הן בחדר מיון והן במחלקה, לא צוין כי מדובר בילדה במצב אפטי-ישנוני. 7. זה המקום לציין כי סתירות מהותיות שנתגלו בעדויות בני משפחת הקטינה מונעות ממני היכולת לקבוע ממצאים עובדתיים על פי עדותם ולהעדיף תיאורם את מצב הקטינה על פני האמור במסמכים הרפואיים. ואלו הסתירות: מסמך המרכז הרפואי אל נור, ת/6, כלל לא אוזכר בכתב התביעה, בחוות דעת ד"ר בני-עדני ולא צוין מעולם כי הקטינה הובהלה קודם למרכז אל נור ורק משם לבית החולים. בני המשפחה דיווחו בתשובות לשאלון כי הקטינה לא נפגעה בתאונה נוספת מעבר לתאונה נשוא התביעה ואילו בעדותם הודו כי הקטינה נפגעה בראשה ובפניה בתאונה נוספת בשנת 2004. בעדותה בעמ' 55 לפרוטוקול מדווחת אם הקטינה שדוד הקטינה היה זה שנכנס למרכז הרפואי אל נור עם הקטינה והיא כלל לא נכנסה. מאידך, דוד הקטינה מעיד בעמ' 3 לפרוטוקול כי כלל לא פגש את הרופא במרכז הרפואי אל נור והמתין לאם לסיום הבדיקה מחוץ לחדר הרופא. הורי הקטינה דיווחו בתצהיריהם כי לאחר שחרורה מבית החולים סבלה הקטינה מאי שקט, מבעיה בשיווי משקל וכן כי היא בכתה וצעקה באופן שלא ניתן היה לרסנה. מאידך אין לדיווחים אלו כל אינדיקציה בגיליון טיפת חלב שם מדווח כי האם מדווחת רק כי הקטינה מתקשה בחיבור משפטים ובשימוש בשמות אדם. אין גם כל דיווח כי הקטינה, בשל מצבה, נזקקה לטיפול רפואי או שבה לקבל טיפול בבית החולים וזאת למרות שאם הקטינה, בעדותה בעמ' 54 לפרוטוקול, הצהירה כי כשיש לילדה בעיה רפואית היא מיד לוקחת אותה לרופא. די בכל האמור לעיל כדי להבהיר כי אין מקום להעדיף, בנסיבות העניין, את תיאור מצבה של הקטינה הנשמע מפי אמה או בני משפחתה על פני ממצאים בנוגע למצבה שתועדו לאחר בדיקות במסמכים רפואיים. לכך יש להוסיף הימנעות התובעים ללא כל הסבר מלהעיד אחיותיה של הקטינה אשר שמרו עליה עובר לנפילתה, גילו אותה אחרי הנפילה ויכלו להעיד מידיעה אישית על מצבה. אין גם, לאור האמור לעיל, הסבר מדוע יש לקבל גישת ד"ר בני-עדני כעדותה בפניי ובחוות דעתה. אין הסבר מדוע המומחית העדיפה לקבל דברי ההורים בבחינת כזה ראה וקדש ואפילו לא לתהות כיצד אין אינדיקציה במסמכים רפואיים לתיאורם הקשה את ההידרדרות במצב הקטינה לאחר שחרורה מבית החולים. מאידך, אין הסבר לזלזולה של מומחית זו במסמכים הרפואיים שנרשמו בבית החולים, ובתוכנם. אין גם תימוכין לטענתה כי תוכן רישומם של מסמכים אלו אינו נכון, אינו מלא ומוטעה וכי הבדיקות שנעשו לקטינה לא היו ראויות. 8. אשר לנחיצות עריכת בדיקת C.T בנסיבות המקרה דנן גם כאן לא מצאתי ממש בדברי ב"כ התובעים ובחוות דעת ד"ר בני-עדני. יש לזכור כי במקרה דנן מדובר היה בקטינה שנותרה למעקב בתנאי אשפוז ובמשך כל תקופת אשפוזה לא נתגלו ממצאים המלמדים על תופעות חריגות. עוד יש לזכור כי השבר שנתגלה בצילום רנטגן בגולגולת הקטינה היה שבר קווי - לא שבר דחוס כאשר כל הרופאים מסכימים כי גם לאחר גילויו אין כל פרוצדורה רפואית או תרופתית לתיקונו. כל הבדיקות החיצוניות שנעשו לקטינה במהלך אשפוזה, מעקב, בדיקת דופק ולחץ דם, סימני חיות העידו כי הקטינה עירנית מגלה חיות בעלת תיאבון, לא מקיאה לא איבדה הכרתה. באשר לטענה כי לבית החולים היה מידע לפיו הקטינה סבלה מאיבוד הכרה עובר לקבלתה בביתה חולים יצוין כי טענה זו לא הוכחה. במסמכים הרפואיים נרשם במפורש בגיליון חדר המיון כי לא נרשם אצל הקטינה איבוד הכרה כאשר אם הקטינה ודודה העידו כי נכחו בחדר המיון, דיברו עם הרופאים וכי לא היתה בעיית תקשורת משום שהדוד דובר עברית. אציין כי לא הוכח ש-ת/6, מסמך המרכז הרפואי אל נור, הוצג בבית החולים. עניין זה לא נטען ע"י בני משפחת הקטינה והמסמך אף לא צורף לתצהיריהם ולא הומצא למומחה מטעמם. לא נסתרה גם העובדה כי מסמך זה לא היה קיים בתיקים הרפואיים בבית החולים. יותר מכך, במסמך ת/6 נרשם בסעיף אנמנזה איבוד הכרה ואולם לא נרשם בבדיקה כי נצפה איבוד הכרה. אשר לטענה כי היו איבודי הכרה עד הגעת הקטינה לבית החולים כבר הראיתי לעיל כי אין מקום לקבוע ממצאים עפ"י עדויות בני המשפחה לרבות עדות האם והדוד. עוד אין מחלוקת כי במהלך הטיפול בבית החולים לא נצפו אצל הקטינה איבודי הכרה, פרכוסים, אישונים מורחבים, הקאות או סימנים מחשידים אחרים אשר חייבו עריכת בדיקת C.T. 9. במקרה דנן העידו בפני שני רופאים אשר טיפלו בקטינה בחדר המיון ובמחלקה. רופאים אלו העידו על הבדיקות שביצעו לקטינה, על התרשמותם ממנה ועל הטיפול שניתן לה. לא מצאתי כל סיבה שלא לקבל עדותם כמהימנה וכסבירה. רופאים אלו העידו במפורש כי במקרה דנן לא היה אובדן הכרה ולא היו סממנים אחרים שחייבו בדיקת C.T או קבלת ייעוץ נוירולוגי. וכך אומר ד"ר ירדני בעדותו: " ת. באופן כללי, תיאורטית זה נכון, כל ילד שנפל צריך לעשות CT כי אנחנו יודעים שכל הבדיקות האחרות כולל האנמנזה ובדיקה גופנית וצילום יכולים להיות נזקים כאלו ואחרים תוך מוחים שלא ניתן להעלות עליהם, למה לא לעשות לכל ילד ? למה אנחנו מחליטים לפרסם נהלים תרשמי זרימה, להפעיל שיקול דעת. מאחר ובדיקת CT כרוכה בנזק היא גורמת לסרטן. לכן זה קשור לשיקולים שלנו. בארה"ב יודעים על 500 מקרים בשנה שמתים מסרטן ובקורד שלהם יש בדיקות CT שנעשו והסרטן מיוחס להם. זה נתונים שאנו מודעים אליהם היום. בנוסף זו בדיקה שבגילה של התובעת בשנת 96 היה להרדים את הילד על הסיכונים הכרוכים בכך, השילוב הזה מחייב להפעיל שיקול דעת ולא לעשות בדיקות שלא לצורך. ש. יש גם שיקול תקציבי. ת. אני כרופא לא מתעסק בשיקולי תקציב. ש. בנתוני התובעת כל מה שאמרנו קודם, האם אתה יכול לומר בבית המשפט כי ב-100% לא היה מקום לעשות CT. ת. אני לא אוהב את הביטוי של 100% ההחלטה לא לבצע CT בזמן קבלתה ובמהלך האשפוז, היתה החלטה נכונה מאוד, שאם היום מגיע מקרה כזה עם אותם נתונים, זו ההחלטה גם היום." 10. בחרתי להעדיף גירסת הנתבעים והמומחה מטעמם להעדר נחיצות עריכת בדיקת C.T בנסיבות המקרה דנן גם לאור עדות הרופאים המטפלים ד"ר ירדני וד"ר סוחוטניק באשר לסיכונים הכרוכים בביצוע בדיקת C.T לקטינה במועד הרלוונטי. התעלמות ד"ר בני-עדני, מומחית התובעים, מקיומם של סיכונים כאלו אינה סבירה בעיני והופכת עדותה בפניי למגמתית במקצת. מגמתיות זו עלתה גם בהתרשמותי מעדותה. 11. העדפתי גירסת הנתבעים באשר להעדר נחיצות עריכת בדיקת C.T בנסיבות העניין כאשר הקטינה נותרה למעקב באשפוז ובמהלך האשפוז לא נתגלו אירועים חריגים כנדרש בנהלים שהוצגו בפניי מהשנים 16.11.06 ו-13.10.98. הנוהל משנת 1998 קובע במפורש כי ניתן לבחור שלא לבצע בדיקת C.T באם נותר החולה תחת השגחה קלינית קפדנית עד להחלטה על שחרורה. דבר זה התקיים בנסיבות המקרה דנן. הנוהל הנ"ל רלוונטי גם למקרים של חבלת ראש אפילו בינונית כתוצאה מנפילה במדרגות אצל קטין. מכאן, גם אם היו במקרה דנן גורמי סיכון מיוחדים, לרבות גיל הקטינה, קיומו של שבר קווי בגולגולת והמטומה יכול היה רופא מטפל סביר לבחור שלא לבצע בדיקת C.T באם נותרה הקטינה תחת השגחה קפדנית, דבר שנעשה בנסיבות המקרה. עוד אציין כי ב"כ התובעים מציין כי אצל הקטינה נרשם גורם סיכון נוסף - "הזנחה". ב"כ התובעים טוען כי רופאי בית החולים היו צריכים להתייחס לעניין זה כאל עוד גורם סיכון המחייב עריכת בדיקות מיוחדות. אין בטענה זו ממש, שהרי מדובר בקטינה שנותרה להשגחה ובמהלך האישפוז לא נתגלו בעיות, כאשר הילדה גילתה חיוניות, היתה פעילה ואמה נותרה לידה. כל אלו סתרו ההתרשמות של האחות כי הילדה נראית מוזנחת. כמו כן אין בהתרשמות זו די כדי לחייב עריכת בדיקות מסוכנות ומיותרות. יש לזכור כי בנוהל משנת 2006 שאוזכר לעיל, צויין במפורש בסעיף ו' כי קיים צורך להימנע, במידת האפשר, מעריכת בדיקות C.T בשל הסכנות הטמונות בהם. 12. עוד לא מצאתי ממש בטענת ב"כ התובעים כי לא נערך לקטינה מבחן גלזגו וכי הרופאים המטפלים התעלמו מסימנים נוספים אצל הקטינה כגון כאבי ראש קשים ושהתבטאו בבכי בלתי פוסק, לחץ דם גבוה ודופק איטי. יצוין כי יש ממש בטיעוני ב"כ הנתבעים ומדובר בטענות המהוות הרחבת חזית אשר לא אוזכרו בכתבי הטענות ואף לא מצאו ביטוי בחוות דעת המומחה מטעם התובעים ד"ר בני-עדני. גם לגוף העניין אין ממש בטענות אלו. ד"ר ירדני בעדותו הבהיר כי נערכו לקטינה בדיקות המהוות חלק ממבחן גלזגו שניתן לערוך לקטין שאינו מדבר והבדיקות היו תקינות. ד"ר ירדני קבע כי ציון מבחן הגלזגו שהיה אמור להינתן לקטינה, עפ"י הבדיקות שנערכו לה, היה ממילא 13 וציון זה מציין תקינות מצבה ואינו מלמד על צורך בבדיקות נוספות או בייעוץ נוירולוגי נוסף. ראה לעניין זה עדות ד"ר ירדני עמ' 43 לפרוטוקול. אשר לטענות כי היו לקטינה כאבי ראש עזים, דופק איטי ולחץ דם מהיר אין לטענות אלו כל אינדיקציה ברישומים במסמכים הרפואיים במהלך אשפוזה של הקטינה בבית החולים. הטענה כי יש ללמוד על קיומם של כאבי ראש מבכי בלתי פוסק של הקטינה כמדווח ע"י אמה אינה טענה משום שכבר הראינו כי אין לקבל דיווח אם הקטינה כמספיק בשל בעיות אמינות בדיווחיה. מה גם שלדיווחי האם כי הקטינה בכתה ללא הפסק אין תימוכין בבדיקות שנעשו לקטינה במהלך אשפוז ובמסמכים הרפואיים. גם כאן עדיפה עלי עדותם של הרופאים המטפלים ועדות ד"ר וייץ והאמור במסמכים הרפואיים כי מדובר היה בילדה עירנית, חיונית ואוכלת ולפיכך אין לקבוע כי מדובר בילדה שסבלה מערכי דופק חריגים ובכי בלתי פוסק כל זמן ההשגחה. 13. עוד לא מצאתי ממש בטרוניה כי לא נעשה ייעוץ הכרחי עם נוירולוג או נוירוכירורג במקרה דנן. גם כאן מצאתי מקום להעדיף גרסת ד"ר ירדני הרופא המטפל אשר היטיב להסביר כי טיפול ע"י כירורג ילדים מומחה עדיף בנסיבות העניין וכי כן נעשו בדיקות נוירולוגיות לקטינה הן בחדר המיון והן באשפוז. עוד לא מצאתי מקום לפקפק בגרסה כי אצל הקטינה לא נתגלו במהלך אשפוזה סימנים מדאיגים כמתואר בנהלים שהוצגו לי המחייבים ייעוץ עם נוירולוג או נוירוכירורג. זאת במיוחד לאחר שהקטינה נותרה למעקב ולא נתגלו סימני איבוד הכרה, חוסר תיאבון, אישונים מורחבים והיא נראתה חיונית ופעילה. כן לא נסתרה הטענה שבמקרה דנן מדובר בקטינה עם ספור של חבלת ראש שאינה קשה, שאין חשד גבוה לדימום תוך מוחי כאשר כל הסממנים החיצוניים שללו חשד לדימום תוך מוחי משום שלא היה איבוד הכרה, לא היה חסר נוירולוגי והשבר שנמצא בראשה היה שבר קווי ללא דחיסה שאינו מעיד על חבלה קשה. 14. עוד יש לדון בטענת התובעים כי לא ניתנו להורי הקטינה הסברים נדרשים ומספקים עובר לשחרורה. גם כאן לא מצאתי ממש בטענת התובעים. טענות אלו, כמו גם האמור בחוות דעת ד"ר בני-עדני לעניין זה נסתר מפורשות במסמכים הרפואיים כמו דו"ח השחרור מיום 24.12.96 שם נכתב במפורש "מעקב רופא מטפל". הטענות נסתרו גם בעדות הרופא המשחרר בבית החולים ד"ר ירדני אשר פירט את שנוהג הוא לעשות עובר לשחרור קטין לביתו לאחר שאושפז למעקב. לטעמי הדרישה כי מעבר למתן הוראה להיות במעקב רופא מטפל תינתן הזמנה מפורשת לבית החולים לבדיקה אינה סבירה בנסיבות המקרה דנן כאשר הובהר כי לא היו סימנים המצדיקים קיומו של חשד לצורך במעקב כזה. אם לא היה מקום לשחרור הקטינה למעקב רופא מטפל, ממילא רופאי בית החולים לא היו מורים על שחרור הקטינה מבית החולים. ממסמכי בית החולים עולה במפורש כי כל הבדיקות והסימנים הראו שהקטינה במצב תקין ואין מקום להחזיקה בבית החולים. במצב עניינים זה כאשר לא היתה כל אינדיקציה לחשד לקיומו של סיכון לדימום תוך מוחי לא היתה כל סיבה לדרוש מהורי הקטינה להביאה לבית החולים לביקורת ולא להסתפק במעקב רופא מטפל. יש לזכור כי בקטינה עסקינן שלהוריה עוד מספר ילדים ויש גם להעדיף נוחותה ונוחותם לביצוע בדיקות אצל רופא מטפל קרוב ולא לגררה לבית החולים ללא צורך. 15. בהתחשב בכל האמור לעיל לא הוכח בפניי כנדרש כי בנסיבות העניין, לאור הסימנים הקליניים שנתגלו אצל הקטינה, מצבה ממועד קבלתה ובמהלך אשפוזה, העובדה כי הקטינה לא שוחררה מיד לביתה אלא אושפזה לצורך השגחה ובמהלך אשפוזה בוצעו לה בדיקות רבות לרבות נוירולוגיות והיא שוחררה תוך מתן הוראה להיות במעקב רופא היתה רשלנות במתן הטיפול הרפואי לקטינה. זאת בהתחשב במידע הספציפי הקיים לגבי הקטינה הידע הרפואי הרלוונטי הידוע באותו מועד ונוהלי העבודה. לא מצאתי מקום להורות כי בנסיבות העניין היה מקום לבצע בקטינה בדיקות הדמיה נוספות או ייעוץ נוירוכירורגי השמור למקרים קשים בהם מתלבט הצוות הרפואי האם יש צורך בניתוח או המקום ליתן הוראות נוספות אחרות בעת השחרור של הקטינים מבית החולים. ה. סיכום לאור כל האמור לעיל, דין תביעת התובעים להידחות. בהתחשב בנסיבות המקרה, בנסיבות האישיות של הקטינה והוריה, באופן ניהול ההליכים בפניי ובתוצאות ההליך, אני מחייבת התובעים לשלם לנתבעות סכום מדוד כולל בלבד בסך 5,000 ₪. הסכום שהופקד בקופת ביהמ"ש לרבות ערבויות יושבו למפקידיהם לאחר תשלום הוצאות עדים ומומחים על פי החלטות קודמות בתיק זה. נפילהמדרגותפגיעת ראש / מוחנפילה במדרגותתאונות נפילהקטינים