רשלנות רפואית וטרינר

להלן פסק דין בטענת רשלנות רפואית וטרינר: רקע מונחת לפני תביעה כספית בסכום של 120,000 ₪. התובע רכש סוסה ממר יעקב צ'ירינסקי כשהיא בהריון עם סייחה. סכום המכירה כלל זכות להרבעה נוספת של הסוסה. הסייחה נולדה בחורף 2003 (פברואר-מרץ). הסוסה והסייחה שהו באורוות התובע בעיר אזור. הנתבע רופא וטרינר מומחה בטיפול בסוסים נהג להגיע לאורווה בהתאם לקריאותיו של התובע. הנתבע בדק את הסוסה וקבע כי היא מוכנה להרבעה נוספת ולפיכך הורה על העברת הסוסה לחווה בכפר הירוק שבבעלות מר צ'ירינסקי הנ"ל לצורך מימוש זכות ההרבעה כל זאת בתיאום עם מר צ'ירינסקי. הסייחה בהיותה כבת 3 חודשים ,עדיין ינקה ולכן הועברה יחד עם הסוסה אל החווה בכפר הירוק. הסייחה חלתה והועברה ע"י התובע יחד עם הסוסה אל חוות סוסים במושב בורגתא. כשבוע לאחר שהגיעו הסוסה והסייחה אל החווה בבורגתא, מתה הסייחה. נסיבות האירוע לטענת התביעה, בחודש יוני 2003 פנה התובע אל הנתבע בבקשה שיבדוק את הסייחה שסבלה משיעול מתמשך, הנתבע בדק את הסייחה וקבע שאין צורך בטיפול כלשהו. עוד נטען כי מאחר ומצב הסייחה לא הוטב ואף חלה החמרה במצבה, קרא התובע לנתבע מספר פעמים נוספות לטפל בסייחה אולם הנתבע קבע שוב ושוב כי אין צורך במתן טיפול אנטיביוטי או כל טיפול אחר. לאחר שהועברו הסוסה והסייחה לחווה בכפר הירוק לצורך הרבעת הראשונה, בדק הנתבע את הסייחה וקבע אז כי יש ממצאים המצביעים על אפשרות של מחלה והורה לטפל בסייחה בעזרת זריקות אנטיביוטיות. לטענת התביעה הטיפול האנטיביוטי היה בבחינת "מעט מידי ומאוחר מידי" והסייחה מתה כ-10 ימים לאחר מכן בחווה במושב בורגתא שבבעלות מר שמעון אוחיון. משכך מסיק התובע שפועלו של הנתבע מהווה רשלנות כמשמעה בסעיף 35 לפקודת הנזיקין. לטענת ההגנה, במסגרת הביקורים שערך הנתבע באורוות התובע שבאזור הוא ציין בפני התובע כי הסוסים מוחזקים בתנאים ירודים ונתן לו הנחיות כיצד לשפר את התנאים ובין היתר ביצוע ניקיון, פינוי קש מעופש שגרם לשאיפת אוויר מעופש והיוה גורם לשיעולים אצל הסוסים ופתיחת פתחי אוורור. הנתבע אכן בדק את הסייחה באורוות התובע אולם לא נמצאו סימפטומים המעידים על דלקת ריאות. ההגנה טוענת עוד כי הנתבע, שהגיע לחווה בכפר הירוק בכדי לבדוק את הסוסה טרם הרבעתה, הבחין בסייחה המשתעלת והחליט לבדוק אותה מיוזמתו. מממצאי בדיקתו עלה חשד לדלקת בדרכי הנשימה ולפיכך נתן טיפול אנטיביוטי בהתאם, עוד נטען כי לאחר שדיווח הנתבע לתובע על מצב הסייחה ועל הטיפול שניתן לה המליץ לתובע להעבירה אל בית חולים. עוד טוענת ההגנה כי מר צ'ירנסקי הבעלים של החווה בכפר הירוק אמר לתובע שהסוסה חולה ועליו להעבירה לבית חולים או לכל הפחות לחווה אחרת בכדי למנוע הידבקותם של סוסים אחרים בחווה. התובע העביר למחרת את הסוסה והסייחה לחווה בבורגתא לצורך הרבעת הראשונה והפקיד בידי מר אוחיון הבעלים של החווה בבורגתא את הטיפול בסייחה ע"פ הנחיות הנתבע. עוד טוענת ההגנה כי בחווה בבורגתא המשיך מר אוחיון בטיפול האנטיביוטי ואכן מצבה של הסייחה היה במגמת שיפור. כשבוע לאחר הגעת הסוסה וסייחה לחווה בבורגתא הגיע התובע עם אדם נוסף בשם מופיד במטרה להציג את הסוסה בפניו - ככל הנראה לצורך מכירתה, או אז הריץ התובע את הסוסה כאשר הסייחה בעקבותיה וכשסיימו עזבו התובע ומר מופיד את החווה. כעבור 20 דקות מר אוחיון קיבל הודעה בטלפון מבנו שבחווה, כי הסייחה נפלה ומצבה לא טוב. וטרינר שהגיע למקום קבע את מותה. רשלנות בקביעת אחריות אזרחית בעוולת הרשלנות מתעוררות בעיקר שלוש שאלות: האם מזיק חב חובת זהירות לניזוק? האם המזיק הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו? האם הפרתה של חובת הזהירות היא שגרמה לנזק?(ראה עא 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש , לז (1) 113). השאלה הראשונה טומנת בחובה שתי שאלות בהן אדון ראשונה: ראשית , האם קיימת חובת זהירות מושגית - קיומה נקבע על פי מבחן הצפיות : האם אדם סביר יכול או צריך היה לצפות להתרחשות הנזק? הן מבחינת הצפיות הטכנית והן מבחינת הצפיות הנורמטיבית הרי שווטרינרים יכולים וצריכים לצפות התרחשות לבעלי החיים בהם הם מטפלים בהעדר טיפול סביר. שנית, האם קיימת חובת זהירות קונקרטית- האם הנתבע יכול או צריך היה לצפות את התרחשות הנזק בנסיבות הספציפיות של המקרה כפי שתוארו לעיל? סבורני שהתשובה לשאלה זו חיובית. הנתבע רופא וטרינר אחראי לטיפול מסור ומקצועי בסייחה. על אף שהנתבע טוען כי טיפל בסייחה ביוזמתו לאחר שהבחין בה משתעלת בחווה בבית דגן, הרי שחובת הזהירות הקונקרטית חלה עליו. האם הנתבע הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו? חובתו של וטרינר היא לפעול באופן סביר בו היה פועל וטרינר מקצועי ומיומן. בכדי לבדוק זאת יש לדון תחילה בעניין הנסיבות המקרה: התובע טוען בתצהירו (סעיף 6) כי בשנת 2003 ביקש מהנתבע שיבדוק את הסייחה שסבלה משיעול מתמשך, הנתבע בדק את הסייחה והודיע כי אין צורך בטיפול כלשהו. בהמשך תצהירו (סעיף 8) טוען התובע כי מאחר ומצב הסייחה לא הוטב ואף חלה החמרה במצבה, קרא לנתבע מספר פעמים נוספות לטפל בסייחה המשתעלת אך הנתבע קבע שוב כי אין צורך במתן טיפול אנטיביוטי. התובע מבקש להביא חיזוק לדבריו בתצהירו של מר ניסים אשכנזי שטען (סעיף 3 לתצהירו) כי היה עד לפחות בשתי הזדמנויות לכך שהתובע ביקש מהנתבע לבדוק את הסייחה יחד עם הסוסה. בהמשך נטען ע"י התובע כי כאשר בדק הנתבע את הסייחה בחווה בכפר הירוק הוחלט על מתן זריקות אנטיביוטיות (סעיף 9). אודות העובדה שעל הטיפול האנטיביוטי הוחלט רק בבדיקת הסייחה לאחר שעברה לחווה בכפר הירוק אין מחלוקת. אין מחלוקת גם שמהדו"ח הפתולוגי לא עולה סיבת מותה של הסייחה. הנתבע טוען (תצהיר סעיף 2) כי ביקר באורווה שבאזור, על פי בקשותיו של התובע, מספר פעמים במהלך החודשים שקדמו למות הסייחה. אולם בניגוד לטענת התובע טוען הנתבע כי הוא לא זומן במיוחד לבדיקת בעיית השיעול בסייחה אלא, הוזמן למטרות אחרות ובדיקת נושא השיעולים הייתה בדרך אגב למטרת ההגעה העיקרית וכן נטען כי בחלק ניכר מהביקורים התלונן התובע על שיעולים של סוסים ולאו דווקא של הסייחה באופן ספציפי. הנתבע טוען עוד (סעיף 8 לתצהירו) כי בכל התקופה דרש התובע באופן קבוע לתת טיפול אנטיביוטי לסוסים והסייחים שהשתעלו כטיפול מונע, אולם הנתבע סירב מכיוון שמתן אנטיביוטיקה במקרה לא מתאים עלול לגרום לתוצאה הפוכה בדיוק שהיא פיתוח עמידות לאנטיביוטיקה. אקדים ואציין כבר כעת שגרסתו של הנתבע בנושאים הנ"ל אמינה ועדיפה בעיני מגרסתו של התובע ומתאימה להשתלשלות הדברים. אופן בדיקת הסייחה נשוא התביעה והסימפטומים מהם סבלה גם הם נתונים במחלוקת: התובע טוען שהסייחה "סבלה משיעול מתמשך" ובהמשך נטען "מצב הסייחה לא הוטב ואף חלה החמרה במצבה והחלה משתעלת ללא הפסק". עד התביעה מר אשכנזי טען כי "השתעלה בצורה חזקה ונראתה עם קשיים בנשימה וריר מהאף" באשר לאופן הבדיקה העיד מר אשכנזי בתצהירו (סעיף 4) כי הנתבע מדד חום. הנתבע טוען כי כאשר נבדקה הסייחה באורוות התובע לא נמצאו נזלת וחום אלא שיעולים בלבד שמהם סבלו רבים מהסייחים באורוות התובע (סעיף 13 לתצהירו) וכי הפעם הראשונה בה הבחין הנתבע בסימנים אלה אצל הסייחה הייתה בבדיקה בחווה בכפר הירוק. מספר הפעמים שביקר הנתבע בחוות התובע ע"פ דרישת האחרון , סיבת הקריאה, אופן הבדיקה והתסמינים שהתגלו נתונים למחלוקת עובדתית. בהתאם לכלל כי "המוציא מחברו עליו הראייה" במשפט האזרחי על התובע להוכיח טענותיו ע"פ מאזן ההסתברויות אולם ב"כ התובע המלומד טוען כי על הנתבע היה להציג כרטיסים רפואיים המכילים את כל הפרטים ומשלא ערך תיעוד רפואי ממוסמך הרי שקיימת חזקה ראייתית ההופכת את נטל הראייה בהתאם לפסיקה בנושא רשלנות רפואית. יתכן שתיעוד ההתנהלות הטיפולית היה מסייע לברר את המחלוקת העובדתית, אך השאלה היא האם הייתה מוטלת חובה מכוח חוק על הנתבע לנהל תיעוד שכזה. ב"כ התובע המלומד ציין את העובדה שד"ר פרישלין העיד שהוא מנהל רישום רפואי בכרטיס. התביעה צירפה לביסוס טענתה זו שני מסמכים (ת\1 ו-ת\2) שכותרתם "קשר עם הלקוח" ו-"שמירת נתונים במרפאה וטרינרית" שמקורם באתר האינטרנט של משרד החקלאות, מהם עולה, לטענתה, כי יש חובה לתעד ולשמור מידע רפואי על טיפול וטרינרי בבעלי חיים. ב"כ הנתבע המלומד טען בסיכומיו כי המסמכים הנ"ל הוגשו בחוסר תום לב ומהווים הטעיה של בית המשפט מכיוון שהמסמכים המפורסמים באתר משרד החקלאות מהווים המלצות בלבד ולא הותקנו כחקיקה משנית מחייבת. לאחר עיון במסמכים ובירור העניין הגעתי למסקנות כדלהלן: ד"ר אמיר בור שימש בתפקיד יו"ר ועדה לקביעת נהלים אשר פרסמה את "נהלים מקצועיים לרופאים וטרינריים לחיות מחמד - שמירת נתונים במרפאה וטרינרית" (מספר נוהל 104.01) בנהלים אלה נכתב בין השאר כי יש חובה על מרפאה וטרינרית לתעד ולשמור את המידע הרפואי של בעלי החיים שבטיפולה וכן כי מומלץ כי תיקי נתונים ישמרו לתקופה של שלוש שנים לפחות מיום הביקור האחרון במרפאה. נהלים אלה מתייחסים למרפאה וטרינרית אליה מגיע הלקוח עם בעל החיים שלו ושם מתבצעים טיפולים ובדיקות - מה שאין כן בענייננו בו הוטרינר הוא זה שנוסע ממקום למקום ומטפל בסוסים. כמו כן, נהלים אלו מתייחסים לחיית מחמד, ולדידי קשה להגדיר סוס כ"חיית מחמד". יתירה מזה, מאחר והאירוע דנן התרחש בשנת 2003 זמן רב לפני פרסום הנהלים, הרי שלא ניתן לטעון לחובת ניהול ושמירת מסמכים רפואיים מצד הנתבע. הנתבע עצמו העיד כי הוא מכיר את הנהלים והתקנות ואף עורך תיקיות רפואיות בשנים האחרונות אולם בשנים הנוגעות למקרה דנן לא ניהל תיקיה רפואית (פרוטוקול מיום 10.10.2010 עמוד 40 שורות 17-23). נהלים אלו ישמשו בסיס לחקיקה עתידית אולם מעמדם הוא בבחינת פרקטיקה נהוגה ואין מעמדם כשל חוק או תקנה. חשוב לציין שעבודתו של ד"ר בור בנושא היא הראשונה שבוצעה בארץ ונסמכה על חוקים דומים במדינות מתוקנות אחרות, כך שקודם להן לא היו נהלים כלשהם בנושא. לאור הדברים האלה הרי שלא מתקיים הכשל הראייתי ע"פ טענת ב"כ התובע ולכן לא חל היפוך הנטל. באשר לשאלה האם הנתבע הפר את חובת הזהירות: התובע צרף לכתב תביעתו חוות דעת של ד"ר פייר שרביט שכתב במסקנותיו כי במקרה דנן מדובר בתהליך של דלקת דרכי נשימה שלא טופלה ולכן הזיהום התפשט וגרם לדלקת ריאות ומכאן לבעיות נשימה חריפות ולמוות. עוד נכתב בחוות הדעת כי משיחה שערך עם התובע עולה כי הסייחה השתעלה חזק מאוד על סף חנק בתוספת נזלת מהאף ובבדיקה שערך הנתבע בחוות התובע שבאזור, לא נמדד חום. כפי שאציין בהמשך, חוות הדעת מבוססת בעיקר על מה שנאמר למומחה על ידי התובע. בחוות הדעת נכתב גם כי כשלושה ימים לאחר מות הסוסה בבורגתא וטרינר בשם ד"ר שיין נקרא לטפל בשני סייחים ששוהים באורוות התובע שבאזור ולאחר שבוצע משטח אף לסייחים ,בודדו שני חיידקים : סטאפילוקוק אוראוסת וסטרפטקוק זאואפידרמיקוס. מכאן מסקנתו של המומחה מטעם התובע, כי הסייחה דנן נדבקה אף היא בחיידקים הנ"ל וכי על הנתבע היה לבצע בדיקת מטוש מהאף ובדיקת דם למציאת נוגדנים וכי אם היה עושה כך ומורה לתת אנטיביוטיקה בשלב מוקדם יותר היה מונע בסבירות גבוהה את מות הסייחה. אינני יכול לקבל מסקנות אלו. ד"ר שיין לא העיד בפניי ומסקנתו המרחיקת לכת של המומחה, שלא בדק את הסייחה או סוסים אחרים בחווה ולא בדק את מצב התברואתי של החווה אינה מקובלת עלי. הנתבע הגיש את חוות דעתה של הוטרינרית ד"ר גילה סיטון אשר קבעה כי הנתבע פעל באופן סביר הן בבדיקה שערך בחוות התובע באזור והן בבדיקה שערך בחוות הכפר הירוק בה המליץ על טיפול אנטיביוטי: ראשית, כאשר מדובר בקבוצה שמשתעלת יש לטפל באנטיביוטיקה רק בסייחים עם חשד לדלקת ריאות. חשד זה יעלה לאחר שנמצא בבדיקה פיסיקלית חום וקולות נשימה לא תקינים. שנית, שימוש נרחב באנטיביוטיקה ללא אינדיקציה רפואית מובהקת - אינו רצוי משום שהוא עלול לעודד התפתחות של חיידקים עמידים לאנטיביוטיקה. שלישית, דלקת ריאות אינה תוצאה ישירה של חוסר מתן אנטיביוטיקה ורופא וטרינר סביר יטפל באנטיביוטיקה רק בסייחים עם סימנים מובהקים לדלקת ריאות ועדות לכך היא התנהלותו של ד"ר שיין שבדק שתי סייחות ונתן טיפול אנטיביוטי רק לאחת מהן - לזו שלה סימנים מובהקים לדלקת ריאות למרות שמהדגימות שנלקחו משתי הסייחות נמצא כי בשתי הדגימות צמחו חיידקים אולם כאמור רק לאחת מהן היו סימנים של דלקת ריאות. עוד נכתב כי טיפולו של הנתבע היה סביר מכיוון שישנם גורמים רבים לשיעול אצל סייחים - גורמים שאינם על רקע חיידקי ועל כן טיפול באנטיביוטיקה אינו רצוי מכיוון שאנטיביוטיקה פועלת על חיידקים בלבד. באשר לבדיקה שערך הנתבע בחוות הכפר הירוק נכתב בחוות הדעת כי הנתבע פעל כשורה כשנתן אנטיביוטיקה כאשר הופיעו סימנים של חום ונזלת בנוסף לשיעול. באשר לבדיקות אליהן התייחס עורך חוות הדעת מטעם התביעה ד"ר שרביט- נכתב כי ביצוע בדיקת 'מטוש אף' לא היה מגלה את גורם השיעול בסייחים - אשר היו בריאים מעבר לשיעול ולא נמצאו חום וקולות נשימה בלתי תקינים. באשר לבדיקת הדם לבדיקת תרבית - נכתב כי אפילו כאשר יש סימנים לדלקת ריאות חום, נזלת וקולות נשימה בלתי תקינים - ברוב המקרים מבצעים בדיקה של תרבית רק לאחר שלא התקבלה תגובה חיובית לטיפול אנטיביוטי. לדידי, על אף תמיהות מסויימות שנתגלו בחקירה הנגדית של המומחית מטעם ההגנה, דבריה עשו עלי רושם מקצועי ואמין ועדותה עדיפה על פני עדות מומחה ההגנה. לדידי בשאלה העיקרית, תשובתי היא שלא הוכח, במידת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי כי הנתבע הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו ופעל באופן לא סביר. הצדדים אינם חלוקים בעניין הטיפול שנתן הנתבע לסייחה כאשר זו הגיעה כבר אל חוות הכפר הירוק. כולם מסכימים שמצבה של הסייחה אז היה רע והתקיימו בה הסימנים המובהקים של דלקת בדרכי הנשימה. נקודת המחלוקת היא במעשיו של הנתבע ובמצבה של הסייחה בטרם הועברה הסייחה לחוות הכפר הירוק, קרי בטיפול שבאוורות התובע. האם שם פעל הנתבע באופן סביר כשלא נתן טיפול אנטיביוטי? ביום 24.06.2010 העיד בפני מר אשכנזי עד מטעם התביעה, למר אשכנזי היו סוסים בחוות התובע בזמנים הרלוונטיים, לדבריו היה נוכח בשתי פעמים שונות בהן בדק הנתבע את הסייחה וראה כי הנתבע בודק את חומה במהלך הבדיקה. בסיום הבדיקה אמר הנתבע לתובע כי להערכתו אין צורך בשלב זה בטיפול רפואי (פרוטוקול מיום 24.06.10 עמוד 2 שורות 39-42 ועמוד 3 שורות 1-10). במועד זה העידו גם התובע, מר אשל אינדיץ עד מטעם ההגנה, מר יעקב צ'ירינסקי עד הגנה 2 ומר אוחיון שמעון עד הגנה 3. ביום 10.10.10 העידו בפני ד"ר עמוס פרישלנדר והנתבע. ביום 14.03.11 העיד ד"ר פייר שביט. מחקירתו עולה כי הבסיס העובדתי עליו נשענת חוות דעתו כולל שיחה טלפון עם התובע, הדו"ח הפתולוגי ומכתב של ד"ר שיין שכאמור לעיל ערך בדיקות בסוסים שבחוות התובע לאחר מות הסייחה. (פרוטוקול מיום 14.03.11 עמוד 4). באותו היום העידו גם מר יקותיאל שרעבי ומר דוד כצנלסון בעניין שמאות הנזק וכן עורכת חוות הדעת מטעם הההגנה ד"ר גילה סוטון. כשנשאלה האחרונה על קביעתה בחוות דעתה כי לא היה צורך לתת אנטיביוטיקה מאחר והסיפטומים כללו שיעול בלבד ומה הייתה קובעת לו הסייחה הייתה ממש על סף חנק כטענת התובע, ענתה כי אפילו סיטואציה כזו אינה מובילה למתן אנטיביוטיקה אלא רק על סמך מה שהרופא רואה (עמוד 87 שורות 5-15) וכשנשאלה אודות הבדיקות אותן הייתה מבצעת ענתה כי הייתה בודקת חום ומקשיבה לריאות. מכלל התצהירים העדויות והמסמכים שהונחו לפני הרי שבסופו של יום בעניין הבדיקה שבדק הנתבע את הסייחה באוורוות התובע בו קבע הנתבע כי אין צורך בטיפול אנטיביוטי מדובר על גירסתו של התובע שטוען כי מצבה של הסייחה באותו שלב כלל השתעלות ונזלת (פרוטוקול מיום 24.06.10 עמוד 8 שורות 7-8) וכן גירסת עד התביעה מר אשכנזי ומנגד גירסת הנתבע לפיה "היו תלונות על שיעולים ללא נזלת וגם סייחים נוספים באותה אורווה של מר אשכנזי, ערכתי בדיקות מקיפות ללא תשלום הן נמצאו בעיניי בריאות ללא דלקת ריאות, ללא חום, ללא הפרשות, מצב שמאפיין סייחים על רקע סביבתי אבק, יובש...". בין הגרסאות הללו עדיפה עלי גרסתו של הנתבע - חזקה על רופא וטרינר שמתמחה בסוסים כי יודע לזהות סימפטומים ולאבחן דלקת ריאות טוב יותר מהדיוט. גם לא מצאתי כל בסיס לייחס לנתבע זלזול בביצוע המטלות שהוטלו עליו. יתירה מזו, בעדותו של התובע נמצאו מספר סתירות. כך למשל כשנשאל על מיקום אורוותו והאם היו באזור גרוטאות (פרוטוקול מיום 24.06.10 עמוד 8 שורות 19-20 לעומת עמוד 9 שורות 1-3) או כשדיבר על עניין הביטוח (שם עמוד 16 שורות 5-8). לדידי, עדותו של הנתבע הייתה קוהרנטית, מסתברת יותר עם נסיבות העניין ואמינה יותר בעיני. חובות וטרינר לפי המשפט העברי רשלנות רפואית - כללי הנושא של הטלת אחריות בנזיקין על הרופא שגרם נזק לחולה במהלך הריפוי נידון רבות בספרות ההלכה, כפי שהדבר מובא בהרחבה ע"י אברהם שטיינברג, באנציקלופדיה הלכתית רפואית חלק ד, ערך 'רשלנות רפואית'. לדעת הרמב"ן, (תורת האדם עניין הסכנה) הרשות שניתנה לרופא לרפא לא נועדה להתיר לאנשים לרפא את זולתם, דבר שהוא מובן מאליו, אלא לעודד אנשים לעסוק ברפואה, ולהסיר מלב הרופא את החשש שיטעה ויימצא אשם בגרימת נזק רפואי או אף הריגת אדם. משכך התפתחו הלכות מיוחדות, המעניקות חסינות מסוימת של רופאים מפני אחריות בנזיקין. הלכות אלו נועדו לעודד אנשים לעסוק במקצועות כדוגמת מקצוע הרפואה, באמצעות הקלת עול האחריות המוטל על העוסק במקצועות אלו (ראה שו"ת תשב"ץ חלק ג, סימן פב). בתוספתא למסכת בבא קמא פרק ו, הלכה יז נאמר: "רופא אומן שריפא ברשות בית דין והזיק פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים". ממקור זה עולה לכאורה, שרופא מומחה שבית דין הרשוהו לעסוק ברפואה, פטור מ אחריות בנזיקין (בדיני אדם), תהיינה נסיבות התרחשותו של הנזק אשר תהיינה. מסקנה שונה עולה לכאורה מן התוספתא למסכת גיטין פרק ג, הלכה ח, בה קיימת הבחנה בין נזק שנגרם בשוגג לנזק שנגרם במזיד: "רופא אומן שריפא ברשות בית דין והזיק בשוגג פטור במזיד חייב מפני תיקון העולם". כאן קיימת גם הנמקה להענקת החסינות מפני אחריות בנזיקין - "מפני תיקון העולם", שהרי "אם לא נפטרנו בשוגג אתי לאמנועי מלרפאת" (תשב"ץ, חלק ג, סימן פב). מקור תנאי שלישי הוא התוספתא למסכת בבא קמא פרק ט, הלכה יא, בה נאמר: "רופא אומן שריפא ברשות בית דין והזיק פטור. חבל יתר מן הראוי לו הרי זה חייב". לדעת רבי שמעון בן צמח דוראן, (חזון יחזקאל על תוספתא גיטין ג יג) המושג 'מזיד' מקביל למושג 'יותר מן הראוי'. משכך ההלכות שבתוספתא הפוטרות את הרופא מ אחריות בנזיקין עוסקות בנזק שנגרם בשל טיפול סביר, בעוד שההלכות המטילות עליו אחריות, עוסקות בטיפול שאינו סביר. מנגד, הרב מאיר שמחה הכהן מדוינסק (אור שמח הלכות רוצח ה. וראה גם שו"ת ציץ אליעזר ח"ד סי' יג אות א) סבר, שלא ניתן ליישב בין ההלכות האמורות, ולפיכך הוא מסיק שהמקורות משקפים מחלוקת עקרונית בשאלה, האם מן הראוי לפטור אדם מ אחריות בנזיקין כאשר הנזק נגרם אגב עשיית מצווה כריפוי אדם. רשלנות פושעת הגורם המרכזי שיש בו כדי להשפיע על הטלת האחריות על הרופא הוא טיב הטיפול שהעניק. לעניין זה נקבע למשל בערוך השולחן יורה דעה, סימן שלו, סעיף ב, שטעות מקצועית שנעשתה בתום לב, אינה מצדיקה הטלת אחריות לנזק שנגרם כתוצאה ממנה. מנגד, טעות שנגרמה בשל רשלנות פושעת או פעולה לא נכונה שנעשתה בשל חוסר תשומת לב, יכולה להוות עילה להטלת אחריות על הרופא, גם בדיני אדם. כך למשל, מדברי הרב שלמה דייכובסקי, ב"מתשובותיו של הרב לרופא", תחומין יז (תשנ"ז), עמ' 327 ואילך עולה שרופא נושא באחריות לנזק שנגרם בשל כך שלא עיין מספיק בספרות מקצועית או שלא התייעץ עם רופאים בכירים ממנו. משו"ת בית אהרן, חלק א, יורה דעה, סימן ב, אות ג ומשו"ת מעשה אברהם חלק א, יורה דעה, סימן נה עולה כי התעלמות מדעות אחרות של מומחים מהוה רשלנות פושעת, המצדיקה הטלת אחריות על הרופא, במקרה שהתעקשות הרופא על טיפול המתאים לעמדתו המקצועית גרמה נזק לחולה. משו"ת ציץ אליעזר חלק ה, קונטרס רמת רחל, סימן כ"ג עולה שטיפול שגוי שגרם נזק לחולה כתוצאה מחוסר תשומת לב ראויה, מצדיקה הטלת אחריות בנזיקין על הרופא. משו"ת נשמת אברהם חלק ה, יורה דעה, סימן שלו, סוף ס"ק א , עולה שאין להבחין בין נזק שנגרם בשל פעולה שגויה לנזק שנגרם בשל מחדל. לפיכך, גם רופא שנמנע מלהעניק את הטיפול הראוי בשעה שהיה עליו להעניקו, עלול לחוב בנזיקין אם בשל כך נגרם לחולה נזק. רישיון ומומחיות גורם נוסף שיש בו כדי להשפיע על הטלת האחריות על הרופא, העולה מן ההלכות הנזכרות שבתוספתא, הוא סמכות הרופא ומומחיותו. מדברי השולחן ערוך ( יורה דעה, סימן שלו, סעיף א) עולה ש"רשות בית דין" הנזכרת בתוספתא היא למעשה מה שמכונה כיום רישוי מקצועי. בהתאם לכך, כל רופא בן זמננו, שהוא מורשה לעסוק במקצוע הרפואה, פטור מאחריות (בדיני אדם) לנזק שגרם במהלך הטיפול, אלא אם הנזק נגרם בשל רשלנותו הפושעת. רשלנות רפואית בטיפול בבעלי חיים בתלמוד בבלי מסכת שבת דף ל,עמוד ב, מסופר שכעבור מספר שעות לאחר שגופת דוד המלך, הוצגה לרבים כדי לחלוק לו כבוד אחרון בטרם קבורתו, שאל בנו, יורש העצר שלמה את החכמים: "שלח שלמה לבי מדרשא, אבא מת מוטל בחמה וכלבים של בית אבא רעבים, מה אעשה? " בפתח פסק דיני זה הובאו דברי מר"ן הרב אברהם יצחק הכהן קוק, בעין אי"ה למסכת שבת המסביר את דברי שלמה המלך. ההלכה היהודית מייחסת משקל רב לרווחתם של בעלי חיים כפי שנפסק במשנה תורה (הלכות רוצח, פרק יג, הלכה ח) ובשולחן ערוך (חושן משפט, סימן רעב). וכפי שציין הרב פרופ' אברהם שטיינברג, במאמרו "צער בעלי חיים לאור ההלכה", אסיא א' (1979) 263. ההלכה היהודית אוסרת גרימת צער לבעלי חיים, וזה נחשב לאיסור דאורייתא. יתר על כן, ההלכה מחייבת את האדם מישראל להאכיל את בהמותיו לפני שיתיישב לסעודתו כפי שניתן לראות בספר פלא יועץ לרבי אליעזר פאפו, בערך 'בעלי חיים', עמ' עט-פ. ביטוי לא פחות מרשים למשקל הרב שניתן לחיי הבהמה ניתן למצוא בדין המובא בתלמוד בבלי סנהדרין טו,א-טו,ב הקובע שבית הדין הדן בהמתת בהמה שהרגה אדם הוא סנהדרין של 23 דיינים, הרכב זהה לזה הדן בהמתת אדם. דין זה נפסק להלכה במשנה תורה סנהדרין פרק ה, הלכה ב. ריפוי בעלי חיים - מצווה? מובן מאליו שערך חיי הבהמה אינו כערך חיי האדם. לכן נפסק בשולחן ערוך אורח חיים, סימן שלב, סעיף ד, שעל אף שהצלת חיי האדם דוחה את השבת, אין מחללים את השבת לשם הצלת חיי בהמה או חיה. עם זאת, חכמים התירו לעבור על גזירות שגזרו מחשש לחילול שבת, לשם הצלת חיי בהמה או הצלתה מצער כפי שנפסק בשולחן ערוך אורח חיים סימן שלב, סעיפים ב, ג לעניין מריחת שמן על פצע או הסרת גלדי פצע המצער את הבהמה, על אף שבאדם לא הותר טיפול מעין זה. הרדב"ז (שו"ת רדב"ז מכתב יד או"ח, יו"ד (חלק ח) סימן קצד) סבור שריפוי בהמה של הזולת נחשבת כמצווה של השבת אבידה. נמצאנו למדים, שריפוי חיות נחשב בהלכה היהודית כערך וכמצווה, אם משום החובה למנוע צער מבעלי חיים ואם משום החובה לפעול לשמירת רכוש הזולת. ההצדקה להענקת חסינות לרופאים מפני אחריות בנזיקין מבוססת על ההשקפה, שמלאכת הריפוי היא מלאכת מצווה, שיש לעודד אנשים לעסוק בה. בהתאם לכך, לכאורה, ניתן היה להסיק שחסינות דומה יש להעניק גם לרופאי החיות, שכן ריפוי החיות אף הוא מוגדר כמלכאת מצווה. אולם לא כן פני הדברים. ההלכה הקובעת (דברי גאונים כלל נא, סימן ג. שו"ת הרמ"ץ חושן משפט, השמטות, סימן יא) שמשיב אבידה נושא באחריות לנזק שגרם לאבידה בעת שפעל להשיבה לבעליה. מי שהוציא כלי זכוכית מבית שעלה באש על מנת להצילם מן הדליקה, והכלי נפל מידיו ונשבר, יהיה חייב לפצות את בעל הכלי על הנזק שגרם, ולא תישמע טענתו, שיש לפטור אותו מהאחריות, משום שהוא עסק במצוות השבת האבידה. משום כך, אין להרחיב את הלכת התוספתא, המעניקה לרופא חסינות מפני תביעה בנזיקין, גם לרופא חיות וכך מסיק הרב שיינפלד, בחוק לישראל: נזיקין (מורשת המשפט בישראל, ירושלים תשנ"ב) עמ' 123, הערה 82. אמנם, אפשר שהסיבה לכך שההלכה העניקה חסינות בנזיקין לרופאים מורשים, ולא למשיבי אבדה היא, שהסיכון שלו נחשף רופא שעוסק דבר יום ביומו בריפוי הוא רב מהסיכון שאדם ימצא אבידה ויגרום לה נזק. לכן, הטלת אחריות בנזיקין על משיבי אבדה לא תמנע אותם מלקיים את המצווה, בעוד שהטלת אחריות שכזו על רופאים, עלולה אכן להניא רבים מלהיכנס למקצוע הרפואה או גרוע מכך: לנקוט בשיטות ה"רפואה המתגוננת" הגורמת לנזק מצרפי רב לחברה הישראלית. כמו כן דווקא לעוסקים בריפוי בני אדם העניקה ההלכה חסינות, משום הערך הרב שבריפוי בני אדם, ערך שלכל הדעות הוא רב מן הערך של ריפוי חיות (ראו שו"ת משנה הלכות חלק טז, סימן נז). מסקנות המשפט העברי מחייב את הדאגה לרווחתם של בעלי החיים, ולא אחת, דאגה זו קודמת אף לדאגה לרווחתם של בני האדם. העיסוק ברפואת בעלי חיים מוגדר כמצווה, אם משום הערך של מניעת צער מבעלי חיים, ואם משום הערך של השבת אבידה, הכולל גם את החובה לעשות לשמירת רכושו של הזולת. ככלל, המשפט העברי מעניק חסינות לרופאים העוסקים בריפוי בני אדם מפני אחריות בנזיקין, ופוטר בדרך כלל את הרופא מן החובה לפצות חולה שניזוק, זולת אם נגרם הנזק בשל רשלנות פושעת. חסינות זו אינה מוענקת לרופאי חיות, ובשל כך, היקף האחריות המוטלת על רופאי חיות רחב מהיקף האחריות המוטלת על רופאי בני אדם. (תודתי למרכז ישמ"ע - המרכז ליישומי משפט עברי במכללה האקדמית נתניה על ההפנייה למקורות ההלכתיים). סוף דבר אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, אני קובע כי הנתבע פעל כרופא ווטרינר סביר בנסיבות העניין בדק את הסייחה באופן סביר והחלטתו לא לה לתת בשלב הראשון אנטיביוטיקה הייתה סבירה. בשלהב השני מתן האנטיביוטיקה שיפרה את מצבה של הסייחה וגם אם נקבל את טענת התביעה בעניין, רק כעבור ימים מספר מתה הסייחה ויתכן מאוד שכאן נותק כל קשר סיבתי משפטי. בהתאם לכל הנ"ל הרי שלא הפר הנתבע את חובת הזהירות ומעשיו אינם עולים כדי רשלנות. דין התביעה להידחות. הנני מחייב את התובע בהוצאות המשפט וכן בשכ"ט עו"ד בסך 18,000 ₪. תביעות רשלנות רפואיתרשלנותוטרינריהרפואה