להלן פסק דין בנושא מוזיקה במסעדה - זכויות יוצרים: פסק דין השופט גדעון גינת: 1. המשיבה מס' 1 ניהלה במועדים הרלוונטיים לתובענה (השנים 1994-1996) מסעדה בשם "הגלריה הלבנה" בשד' הנשיא 125, חיפה. אין מחלוקת, כי במסגרת פעילותה של המסעדה הושמעו במקום יצירות מוסיקליות, שהמערערת היא בעלת זכות היוצרים בהן. המערערת עוסקת בניהול זכות היוצרים של חבריה שהם קומפוזיטורים, מחברים ומו"לים למוסיקה. בית-משפט השלום בחדרה קבע, כי לגבי שתי יצירות הוכחה בפניו הפרת זכות היוצרים וכן קבע כי המשיבה 2, מנהלת במשיבה 1, אחראית גם היא למעשי ההפרה. נפסק פיצוי שהוא נמוך מהפיצוי הסטטוטורי הקבוע בחוק. המערערת-התובעת מלינה על כך שנפסק פיצוי הנמוך מהקבוע בפקודת זכות יוצרים. המשיבה 2 בערעור מבקשת מאיתנו להתערב בהחלטה המטילה עליה אחריות אישית להפרות. אין ערעור של המשיבה 1. אחריות אישית של המשיבה 2 2. בית משפט השלום קבע, בעקבות ע"א 407/89 צוק אור נ' קאר סקיוריטי פ"ד מח (5) 661, 696 כי המשיבה 2 לקחה חלק במעשי ההפרה "וזאת מכוח היותה המנהלת הרשומה היחידה של מאי מסעדות בע"מ, ולאחר שלא הוכח שהיה מנהל אחר. אם ... הייתה אחראית לעובדים, להעסקתם ולקבלת סחורה, אחרי שהיא הייתה אחראית לנעשה במסעדה מתוקף תפקידה..." (סעיף 13 עמ' 24 לפסק הדין). אין מחלוקת שהמשיבה 2 היא המנהלת היחידה של המשיבה 1, ראו סעיף 7 (ג) לכתב ההגנה. אין גם מחלוקת על כך שהיא עבדה בפועל במסעדה. באת-כוחה המלומדת ביקשה לטעון, כי בפועל הייתה המשיבה 2 רק "מנהלת קש", שהשאילה את שמה לאחר, הנמצא בחו"ל, כאשר אותו "אחר", לגרסתה, הוא זה שנתן בפועל את ההוראות לניהול המסעדה. טענה עובדתית זו של המשיבה 2 לא התקבלה על ידי השופט המלומד ששמע את הראיות. הטענה האמורה לא נתמכה על ידי ראיה עצמאית כלשהי. ברור, שהמנהל ה"אחר" לא הופיע כעד מטעם ההגנה בבית המשפט. המשיבה 2 אישרה, בחקירה שכנגד בבית המשפט, כי היא "יודעת שאני רשומה כדירקטורית ולכן אמרתי שאני מנהלת המסעדה", פט. עמ' 16 למעלה. ספק בעינינו אם מי שרשום כמנהל בחברה יכול בהבל פה לטעון כי מן הראוי להתעלם מרישום זה. המשיבה 2 היא החתומה על יפוי-הכוח (בשמה ובשם המשיבה 1) שניתן לעורכת-הדין שהופיעה במשפט בשם המשיבות. מסקנתנו היא, כי לאור הראיות שהובאו בפני בית משפט השלום הוא היה רשאי להגיע למסקנה, שהמשיבה 2, כמנהלת יחידה בעסק וכמי שעבדה בו בפועל כמעט מדי יום, שיתפה את עצמה במעשי ההפרה של המשיבה 1. המשיבה 2 לא שלחה הודעה לצד שלישי לא למשיבה 1 ולא למי שלטענתה ניהל למעשה את המסעדה. בדין הוטלה עליה בנסיבות שתוארו, אחריות אישית בגין מעשי ההפרה. אין מקום להתערבות מצידנו במסקנה עובדתית זו של הערכאה הדיונית. פיצוי סטטוטורי 3. הנתבעים לא חלקו בבית משפט השלום על כך שהוכחה השמעה בפומבי של שתי יצירות מוגנות (השירים: Unbreak My Heart ו- Gold, סעיף 11 לתצהירו של רן קידר מטעם המערערת) בשעות הערב של יום 17.12.1996. המערערת מבקשת לפסוק לה פיצוי ללא הוכחת נזק בהסתמך על סעיף 3א' לפקודת זכות יוצרים 1924. לפי סעיף זה רשאי בית המשפט על פי בקשת תובע (הבעלים של זכות היוצרים) לפסוק לו, לכל הפרה, פיצויים בסכום שבין 10,000 ש"ח ל- 20,000 ש"ח. עמדת באת-כוחה המלומדת של המשיבה 2 היא, כי בכל מקרה נתונה פסיקת הפיצוי הסטטוטורי לשיקול דעת בית המשפט, וכן כי בנסיבות המקרה מן הראוי היה לפסוק פיצוי הנמוך מזה הסטטוטורי. הטענה היא, כי המשיבות לא קיבלו נתונים מלאים לגבי אופן חישוב התמלוגים הנדרשים במקרה של קבלת רשיון מאת המערערת, יש לראות בהימנעות ממתן מידע זה משום התנהגות שלא בתום לב, המצדיקה שלילת הפיצוי הקבוע בחוק או הפחתתו מתחת לרצפה הקבועה שם. המערערת טוענת כי היא זכאית לפיצוי בסך 10,000 ש"ח בגין כל הפרה ("הרצפה" הקבועה בפקודה), ובסך הכל לסכום של 20,000 ש"ח, אותו היא תובעת. 4. להשלמת התמונה יצוין, כי בדרך כלל נוהגת המערערת לתת רשיונות להשמעה בפומבי של יצירות מוגנות. גם במקרה הנוכחי נדרשה המשיבה 1 לקבל רשיון כזה. נקבע סכום לתשלום תמורתו, סכום הנמוך במידה ניכרת מזה הנתבע עתה, אך לא הושגה הסכמה בין הצדדים, בעיקר בשל כך שהמשיבה 1 טענה, שלא נמסר לה מידע המסביר מה הם הנתונים שביסוד קביעת התשלום בגין הרשיון. 5. בבית משפט השלום נטען, שהמשיבה 1 לא שילמה תמלוגים מאז 1994. נציג המערערת העיד, על סמך המכתב נ1/, שהמשיבה 1 ידעה את גובה התשלום הנדרש, פט. עמ' 7 שורה 13, ובחקירה שכנגד אמר שהקריטריונים הקובעים הם ימי הפעילות, ימי השמעת יצירות מוגנות, וגודל המקום. ראו תצהיר רן קידר, מנכ"ל המערערת מיום 22.7.98 סעיף 6. המערערת כתבה למשיבים בדרישה להסדיר עניין קבלת רשיון בעבור שימוש פומבי ביציאות המוגנות בתאריכים: 14.2.95, 4.4.95, 15.1.97, 25.2.97, 25.3.97. המשיבה 1 כתבה, כנראה בחודש מארס 1997, כי ברצונה לשלם תמלוגים בגין השמעת מוסיקה באמצעות רדיו, וציינה את מספר המקומות במסעדה, ראו נ3/. במכתב נוסף, נ4/, חזרה על הבקשה לדעת גובה התשלום והקריטריונים לקביעתו. יצוין שגובה התשלום הנדרש ב- 1995 הובא במכתב מיום 14.2.95, נ1/. כן הובאה דרישת תשלום מפורטת במכתב ת2/ מיום 6.5.97. 6. השופט המלומד אמר, שבידי התובעת היו הנתונים הדרושים לחישוב תמלוגים המגיעים לה בגין הרשיון ואין מקום לפסיקת פיצוי מכוח הפקודה כאשר התובעת-המערערת יכולה הייתה להוכיח את הנזק שנגרם לה. אנו מניחים, שהשופט המלומד היה סבור, שהנזק שנגרם למערערת הוא בגובה התמלוגים שהייתה יכולה לקבל לפי אותו חישוב. השופט כתב, כי בדרישתה לפיצוי מכוח החוק "פעלה [התובעת] שלא בתום לב וזאת כדי לזכות בסכום פיצויים מעבר לסכום המגיע לה, כאשר ביכולתה היה לחשב את הנזק שנגרמו לה כתוצאה מאי תשלום תמלוגים". ראו עמ' 25 למטה עד עמ' 26 למעלה של פסק הדין. השופט פסק, איפוא, לזכות המערערת פיצוי בסך 4,644 ש"ח בהסתמך על דרישת התשלום והתמלוגים לשנת 1995. אין הסבר בפי השופט המלומד מדוע פיצוי בגין הפרה, לאחר התדיינות משפטית, צריך להיות זהה לזה של התמלוגים ברשיון מרצון. לפי קו מחשבה זה יוצא החוטא נשכר. 7. פירושו של השופט המלומד לסעיף 3א' לפקודת זכות יוצרים 1924 אינו נראה לנו. הסעיף מקנה לתובע את הזכות לתבוע פיצוי מכוח החוק בגין הפרת זכותו. בענייננו אין מחלוקת בדבר עצם ההפרה. השאלה איננה האם המערערת יכולה הייתה להוכיח את הנזק שנגרם לה בפועל. המחוקק אינו מחייב אותה לתבוע נזק זה, אלא מקנה לה את האפשרות לתבוע פיצוי מכוח החוק, במקום אותו נזק. תביעה לפיצוי מכוח החוק אינה התנהגות שלא בתום לב. הנפגע, בענייננו המערערת, זכאי לפיצויים בגין ההפרה ללא צורך בהוכחת נזק: ע"א 592/88 שגיא נ' ניניו פ"ד מו (2) 254, 264; ע"א 3616/92 דקל שירותי מחשב נ' חשב היחידה הבינקיבוצית לשירותי ניהול פ"ד נא (5) 337, 342, 350; ע"א (ת"א) 753/94 חדשות נ' הוליגר, סעיף 19 (דינים ועוד); ת"א (נצ') 831/90 סאדר נ' אלקטו פ"מ נ"ד (1) 177, 185 ד'- ה'; ת.א. (שלום ת"א) 46/94 אקו"ם נ' י.ט. גזית י-ם (השופטת ח. ינון, 25.12.97, תקדין). בעניין ע"א 3616/92 דקל הנ"ל ציינה השופטת שטרסברג-כהן, בעקבות פסיקה בארה"ב, "כי גם כאשר ברור שהתובע לא סבל כלל נזק ממשי והנתבע הרוויח מעט מאוד מן ההפרה, יש לפסוק פיצוי סטטוטורי, אם כי, במקרה זה, יטו בתי המשפט לפסוק פיצוי בשיעור המינימלי הקבוע בחוק" (שם, סעיף 18 סיפא). בהמשך צוין: "שיעור הפיצוי הסטטוטורי צריך לבטא איזון נאות בין המטרה לפצות את התובע על נזקו לפי עקרונות נזיקיים לבין המטרה ההרתעתית המופנית אל המפר. גמישות בבחירת התשתית לפסיקת הפיצויים, משרתת את תכלית חיובו של המפר זכות יוצרים של אחר, בצורה הטובה היעילה והצודקת ביותר..." לעניין מדיניות המחוקק המאפשרת מתן פיצוי לנפגע ללא הוכחת נזק ניתן להפנות, לשם השוואה, לדברי החקיקה הבאים: סעיף 11 (א) + (ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א1970-, הדן בפיצויים ללא הוכחת נזק. ראו לעניין זה: גבריאלה שלו, דיני חוזים, מהד. שניה (ירושלים תשנ"ה) 586. לפי חוק איסור לשון הרע (תיקון מס' 6) תשנ"ט1998- רשאי בית המשפט בתביעות לשון הרע לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק עד סכום של 50,000 ש"ח. חוק עוולות מסחריות תשנ"ט1999- קובע בסעיף 13 כי בית משפט רשאי לפסוק לנפגע בגין כל עוולה לפי אותו חוק פיצויים בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 ש"ח. 8. עיון בפסיקה בארה"ב ובדברי המלומדים שם, עליהם הסתמכו פסקי הדין בעניין ע"א 592/98 שגיא וע"א 3616/92 דקל הנ"ל, מראה כי גם שם נקבע שתובע, אשר זכות היוצרים שלו הופרה, זכאי, לפי בחירתו הוא, לתבוע את הפיצוי הקבוע בחוק. כאשר התקיימו התנאים לפסיקת פיצוי זה, אין, בדרך כלל, בית המשפט חופשי שלא לפסוק את הפיצוי האמור. בית המשפט יכול לפסוק את הפיצוי המינימלי הקבוע, אך אין מקום לפסיקה של סכום נמוך מזה. "הפיצוי הסטטוטורי כשלעצמו איננו גבוה וקביעת גבול עליון וגבול תחתון לפיצויים, כובלת במידה רבה את ידי בית המשפט שאינו רשאי לחרוג מהגבולות שהותוו, לא כלפי מעלה ולא כלפי מטה." - ע"א 3616/92 דקל הנ"ל, סעיף 20 רישא, שם, עמ' 352 ג'. 9. בחיבור: Goldstein Paul, Copyright, vol. II צויין, תוך פרשנות סעיף 504(c)(1) של Copyrights Act 1976 , כי מקום שברור שהתובע לא סבל נזק של ממש והריווח של הנתבע קטן, יפסוק בית-המשפט את הפיצוי המינימאלי: שם, סעיף 12.2.1 טכסט לה"ש 19. לפי האסמכתאות המובאות שם, ראו למשל: Vincent Bly.v. Banbury (District Court, D. Pennsylvania), 231 USPQ 404 (1986), שם הייתה ההפרה טכנית גרידא, טעינת תוכנת מחשב לזיכרון זמני של מחשב. נפסק כי אין מקום, במקרה של הפרה, לפסיקה נמוכה מזו שלפי הרצפה הקבועה בחוק. המחברים המלומדים מציינים בין מטרות החקיקה הקובעת פיצוי ללא צורך בהוכחת נזק את הרצון להקל עם תובעים, לעודד את בעלי הזכות לתבוע מפירים ואת הצורך להרתיע מיפר בכוח. דברים דומים מובאים אצל:Boorstyn Neil, Copyright Law, para.10:16. . 10. חרף הדברים הברורים בפסיקה שהובאה לעיל הרי אין הכרח לקבוע גם כאן כי לא ניתן לחרוג מסכום המינימום הקבוע בסעיף 3א' לפקודת זכות יוצרים. יכול להיות שישנם מקרים, שפסיקה בכיוון זה אפשרית, הגם שלא הובאה בפנינו כל אסמכתא לכך. אנו סבורים, שאפילו יש לבית המשפט שיקול דעת בהקשר זה (ואנו משאירים שאלה זו בצריך עיון), הרי בענייננו אין נימוקים המצדיקים הימנעות מפסיקת סכום הנמוך מהמינימום הקבוע בפקודה. המשיבות לא חלקו על כך, שיצירות מוגנות הושמעו בפומבי במסעדה, בדרך השגרה, בשעות הערב. זאת ועוד: בפני המשיבות עמד פרק זמן נכבד להסדרת נושא קבלת הרשיון. העובדה שמידע כזה או אחר בקשר לסכום התמלוגים שנתבע מהן לא היה בידיעתן, עדיין אינו מכשיר המשך ההפרות והתעלמות מהצורך בקבלת רשיון. לא הובאה ראיה לפיה הופלו המשיבות לרעה, בהשוואה למסעדות דומות, בקביעת סכום התמלוגים הנדרש. בפני בית המשפט עמד בעל דין, שעשה דין לעצמו. אין כל נימוק המצדיק חריגה, בהקשר לבעל דין כזה, מההוראה הכללית שבסעיף 3א' לפקודה. 11. אנחנו מקבלים את הערעור ומבטלים את סעיף 16 לפסק הדין של בית משפט השלום מיום 14.11.1999. תחתיו אנו מחייבים את המשיבות, ביחד ולחוד, לשלם למערערת את הסך של 20,000 (עשרים אלף) ש"ח בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה (1.7.1997) ועד לפירעון המלא בפועל. אנו מחייבים, בנוסף, את המשיבות ביחד ולחוד לשלם למערערת את הוצאות המשפט בשתי הדרגות (בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום הוצאתו בפועל של כל פריט ועד לפירעון המלא בפועל) וכן שכר טרחת עו"ד בסך 10,000 (עשרת אלפים) ש"ח + מע"מ, להיום. הערעור שכנגד נדחה. פיקדון שהופקד בערעור ובערעור שכנגד יועבר על ידי המזכירות לב"כ המערערת. זכויות יוצרים (הפרת)