להלן פסק דין בנושא עיצוב תפריטים למסעדות: פסק דין הורתו של הסכסוך, בעיצוב תפריט למסעדת "יוסי-פקין" שבירושלים, מהבחינה המשפטית, שני פנים לו : פן חוזי ופן של קניין רוחני. עיקרי גירסת התובעת: התובעת עושה צעדים ראשונים בתחום הגראפיקה. בחודש דצמבר 1997 נעשה הסכם בינה לבין הנתבעת (מנהלת המסעדה), ולפיו עיצבה התובעת מחדש את תפריט המסעדה. עם המצאת התפריט המעוצב מחדש (ת/ 2), התחייבה הנתבעת בכתב, בחתימת ידה (ת/ 4), ביום 10.12.97, כדלקמן : “Received from Natalie Rubin - Design Graphic studio - a proof copy of a menu for "Yosi Peking” restaurant. it is understood that this copy will not copied or reproduced in any manner and is the property of Natalie Rubin.” (-) Agreed הגם שהנתבעת הביעה את שביעות רצונה מן התפריט, הודיעה זו לתובעת, כי לא תוכל לעשות שימוש בתפריט כיון שהיא קשורה עם משרד גרפיקאים אחר, משרד ברנשטיין - לוי, ואף הציעה לה להצטרף לאותו משרד. התובעת הופתעה עד מאד, איפוא, כשגילתה בינואר 1998 כי הנתבעת העתיקה אותו תפריט, ולאחר שנעשו בו שינויים קלים, היה לתפריט המשמש את באי-המסעדה. עיקרי גירסת הנתבעת: התובעת ביחד עם אחר (מר מרדכי רובין ; הנתבעת חשבה אותו לבעלה של התובעת), היו מבאי-המסעדה הותיקים. באחד הימים, בגמר סעודתם, פנה אותו רובין אל הנתבעת, וסיפר לה שהתובעת סיימה לאחרונה קורס בגרפיקה והציע שזו תעצב למסעדה תפריט חדש. ניתן לתובעת - לבקשתה - תפריט קודם. לא דובר כלל על כסף ; למסעדה לא היה צורך בתפריט חדש; וברור היה לצדדים כי מדובר במחווה לגרפיקאית חדשה. התובעת ביצעה שינויים מזעריים, ולמעשה העתיקה תפריט קודם של רשת "יוסי-פקין". לאחר שנחתמה ההתחייבות ת/ 4, בא למסעדה מר רון לוי מסוכנות הפירסום "פרפר העיר", שאיתו עובדת הנתבעת באופן קבוע. הלה הציע לתובעת, על אתר, סכום כסף תמורת זכויות השימוש בתפריט, והם אף סיכמו כי התובעת תועסק אצלו בתחום הגרפיקה. גם אם קיימת עילת תביעה - והנתבעת מכחישה זאת - הרי שזו צריכה להיות נגד רון לוי ולא נגד הנתבעת. הפן החוזי : אין עוררין על כך שהנתבעת חתמה על ת/ 4 הנ"ל, מסמך שנכתב על ידי התובעת ונמסר לנתבעת ביחד עם התפריט שעיצבה (ת/ 2). לא היה מקום לטעון בכתב ההגנה על חוסר ידיעת השפה האנגלית, שהרי נתברר בחקירה הנגדית (עמוד 12 לפרוטוקול שהנתבעת מדברת אנגלית עם עובדים זרים שבמסעדה (ומטעם זה אמרה לרובין שלא צריך לתרגם לה - עמוד 8 לפרוטוקול, ולמעשה הודתה בידיעתה את השפה האנגלית ככל שזו נחוצה לצורך הבנת האמור בת/ 4. טוב עשה, איפוא, בא-כוחה, שראה לזנוח בסיכומיו טענה זו. ת/ 4 הינו מסמך קצר, כתוב בפשטות, ונחה דעתי כי ידעה, גם הבינה, על מה היא חותמת. שאם לא כן, כיצד זה תסביר את חתימתה מרצון ובאופן חופשי על מסמך שאין לה מושג מה תוכנו? גם לא נסתרו דבריו של מר רובין כי ביקש גם מאביה ומאחיה של הנתבעת לחתום על ת/ 4 אך הם סירבו; התנהגותם מלמדת כי גם הם ידעו והבינו את משמעות המסמך. אגב, על גבי ת/ 2 הוטבע הסימן המוכר c ונרשם שם עיסקה של התובעת. ברי לכל, איפוא, ובכלל זה לנתבעת, כי אין להעתיק את התפריט ללא הסכמתה של התובעת. אני סבור, איפוא, כי נכרת הסכם מחייב בין הצדדים (ת/ 4) ולפיו נאסרה העתקתו או שחזורו של התפריט (ת/ 2) שנתנה התובעת בידי הנתבעת. אותו הסכם - התחייבות שנטלה על עצמה הנתבעת - הופר על ידה. ודוק : התובעת ביקשה להתחיל את דרכה בעיצוב גראפי, באופן עסקי. היא הציעה את פרי-ידיה לנתבעת ללא התחייבות קודמת מצידה של זו-האחרונה, זולת בקשתה של התובעת (שעוגנה בהסכמה בת/ 4] שאם וכאשר תבקש הנתבעת לעשות שימוש בת/ 2, יגיעו הצדדים להסדר כספי. חרף התחייבותה נתנה הנתבעת בידיו של אותו רון לוי את התפריט ("היה לי העתק" לדבריו בעמוד 15 לפרוטוקול), גם צילמה אותו והותירה עותק בידה. (עמ' 11 ו- 15 לפרוטוקול מיום 21.2.99). ולא בתמימות נהגה כך, אלא בכוונה תחילה, וכדי שרון לוי יעשה בו שימוש לשם הפקת התפריט. ראיה לכך : הנתבעת שינתה בכתב ידה על גבי התפריט המעוצב את המחירים, והוסיפה מספר מנות נוספות. אין סיבה נראית לעיין לעשות כן, זולת כוונה מודעת מלכתחילה, ליצור תפריט לשם שימוש בו בפועל. לא מצאתי יסוד לטענה כי התובעת הסכימה בזמן מן הזמנים להעביר את הזכויות למר לוי. לכתחילה, מוכנה היתה הנתבעת לשלם לתובעת עבור העיצוב, אלא שהמחיר שדרשה התובעת היה בשיעור גבוה מדי לטעמה (עמוד 11 לפרוטוקול). נמצא כי הנתבעת הפרה במעשיה את ההתחייבות שנטלה על עצמה, להימנע מהעתקת התפריט. ודוק : מסמך ת/4 המצוטט לעיל, איננו מטיל איסור אישי על הנתבעת, אלא קובע באופן גורף שהתפריט לא יועתק ולא ישוחזר בכל צורה, על ידי כל אדם. הלכה היא, כי לשם הוכחת ביצוע העתקה, אין צורך בראיות ישירות דוקא. יש צורך בהתרשמות : "אין הכרח שההוכחה בדבר העתקת יצירת התובע תבוא על ידי ראיות ישירות. ניתן להסיק, שהנתבע העתיק מיצירת התובע, כאשר לנתבע היתה אפשרות של גישה ליצירת התובע, וכאשר הדמיון בין שתי היצירות הוא כזה, שאין זה סביר להניח, שדמיון זה הוא פרי של מקרה או של סיבה אחרת, מלבד העתקה. השאלה אם הדמיון בין שתי היצירות מספיק לשם קביעה, שהנתבע העתיק חלק ממשי ומהותי מיצירת התובע היא שאלה של עובדה ושל דרגה, ותשובה לשאלה זו צריכה להינתן לא על-סמך השוואה מכנית של מספר מילים או שורות הדומות ביצירות הנדונות, אלא לפי ההתרשמות של השופט מהיצירות בכללותן" נע"א 559/69 דן אלמגור נ' גיורא גודיק ואח' פ"ד כד (1) 830,825]. בית המשפט העליון שב ואישרר הלכה זו במספר פסקי דין : "לצורך ביסוסה של תביעה בדבר פגיעה בזכות יוצרים על התובע להוכיח, כי הנתבע העתיק חלקים ממשיים ומהותיים מיצירתו של התובע, ולעניין זה לא הכמות היא הקובעת אלא האיכות והערך של החלקים שהועתקו. ההכרעה בשאלה זו נופלת על יסוד התרשמותו של השופט מן היצירות בכללותן, ולעניין זה יש לאבחן בין היתר, בין מקרה בו פעל נתבע תחת השראה מקרית, מדעת או שלא מדעת, לבין מקרה בו הושפע ממנה באופן שמנע ממנו יצירה עצמאית. הבדיקה היא מהותית ולא פורמלית, ולכן יכול ובית המשפט ישתכנע מקיומו של חיקוי גם כאשר הוא מוסווה" נע"א 15/81 מיכאל גולדנברג ואח' נ' מייקל בנט ואח' פ"ד לו (2) 813, 818]. עיינתי ושבתי ועיינתי בתפריטים. מראה עיניי שכנעני כי מר לוי העתיק את התפריט שהפיק (ת/3) מהתפריט שעוצב על ידי התובעת (ת/ 2), גם אם נ/ 1 ו- נ/ 2, כמו גם פירסומים אחרים של המסעדה, שימשו לו גם הם להשראה, לחיקוי, או להעתקה של פריטים, באופן לגיטימי. התפריט שהפיק דומה לתפריט התובעת, כשתי טיפות של מים, בצבעים, בעיצוב, סמלים, כתוביות, עריכה, סידור תוכן הפריטים שבתפריט. השינויים המעטים שעשה לוי בצורת הכיתוב, בהדגשות, בפונטים וכיוצא באלה, לא הועילו כדי לשחררני מהתרשמותי כי התפריט של התובעת לא שימש רק השראה לתפריט שהפיק מר לוי (ובכך אין כל ספק, כפי שמראה תשובתו של לוי - "בהחלט" - לשאלתו של ב"כ התובעת "לדעתך היה מותר לך להשתמש באותה עריכה שלנו?", עמ' 15-16 לפרוטוקול] ; מדובר בהעתקה ממש. טעות אשר נפלה בתפריט ת/ 2 של התובעת ("3 סוגי בשר ועוף" בארוחה -3e במקום "2 סוגי בשר ועוף") מופיעה, ראה זה פלא, גם על גבי התפריט שהופק על ידי מר לוי (ת/3) ; ללמדנו על העתקת התפריט, ככתבו וכלשונו, בכלל זה תיקון במחירים ותוספת פרטים שנעשו בכתב ידה של הנתבעת על גבי ת/ 2. אני סבור, איפוא, כי הנתבעת נטלה על עצמה התחייבות, וכי הפרה התחייבותה-זו. הפן הקנייני : (א) האם התפריט שעוצב על ידי התובעת הינו יצירה הראויה להגנה? התפריט שעיצבה התובעת (ת/2), גם אם אינו יצירה אומנותית מופלאה וחדשנית באופן מיוחד - אין זה תפקידי ואינני מתיימר לדרג או להעניק ציונים - הרי שהוא יצירה, פרי עמל ומחשבה של התובעת, היא שקדה עליו זמן-מה , ת/ 2 זו יצירה הראויה להגנת החוק. "...מקובל שעיקר הכוונה ליצירה עצמאית, להבדיל מהעתקה; אין צורך בחדשנות... מבחינה איכותית לא נדרשת אלא רמה נמוכה ביותר של ביטוי אישי" (רע"א 2687/92 דוד גבע נ' חברת וולט דיסני, פ"ד מח(1) 251, 259]. "הפירוש שניתן למושג 'מקורי' הן בפסיקה האנגלית והן בפסיקה האמריקנית אינו המושג המקובל של חדשני, בר-חידוש כלשהו. אין היצירה צריכה להיות ביטוי של מחשבה או אמצאה מקורית. כל שנדרש הוא שהיצירה לא תהיה מועתקת מיצירה אחרת, אלא שמקורה יהיה ביוצרה... ומה מידתם של המאמץ, הכישרון וההשקעה הדרושים לשם כך? די לאלה במידה צנועה ביותר. פשטות היצירה לא תימנע הגנת זכות יוצרים, אלא אם היא קיצונית, כגון סתם קו ישר או עגול...כדי לבחון אם היצירה ראויה להגנה יש לראותה בכללותה, כשלמות אחת. אם, למרות השימוש שעשה המחבר בנושא קיים, השקיע ביצירה די מאמץ וכשרון עצמאיים משלו, שמקורם בו, תהיה היצירה מוגנת...כך המאמץ והכשרון הכרוכים בליקוט, סדור ועריכה של נושא קיים, יכולים להספיק" (ע"א 360/83 סטרוסקי ואח' בע"מ נ' גלידת ויטמן בע"מ ואח', פ"ד מד (3) 340, 346) . ב"כ הנתבעת מנסה להיבנות מהסטנדרט הגבוה שנקבע ליצירה בע"א 513/89 Interlego s/a נ' S.A .Bros Lines-exine] ואח', פ"ד מח(4) 133. לפי רף גבוה זה נקבע כי יצירה ברת-הגנה תהיה רק זו המקורית, תוצאה של עמל רוחני ובעלת שאר-רוח אומנותי. דעתי שונה. הכלה שקבעה שם אינה ישימה לענייננו. בעניין Interlego מדובר בקוביות משחק מסוג מסויים אשר מהווים מוצר פונקציונלי, בשל בליטות שבהן, המאפשרות לחבר קוביה לרעותה. במקרה שכזה, של מוצר פונקציונלי, אכן נדרשת רמה גבוהה יותר של מקוריות, ותוספת של אומנותיות אשר אינם נדרשים במוצרים שאינם פונקציונליים. איבחון זה בא לידי ביטוי מספר פעמים בדברי הנשיא שמגר בפסק הדין (עמוד 156-9) : "קושי אחר הכרוך במתן זכות יוצרים על צורתו של מוצר פונקציונלי נעוץ לא במושא הזכות אלא במהות המוצרים שבהם היא מוענקת: מוצרים פונקציונליים. החשש הוא שדרך זכות היוצרים על הצורה יקבל בעל הזכות מונופול על הרעיון...במקרים אלה, כתוצאה מההגנה על הביטוי הספציפי באמצעות זכות יוצרים יקבל היוצר מונופול על הרעיון העומד מאחורי התפקיד הפונקציונלי של המוצר, בין אם משום שזו הדרך היחידה לבטא אותו ובין משום שדרכים אחרות יקרות מדיי, או שאינן מקובלות על הציבור. ...סיכומה של נקודה זו היא, שכאשר מדובר במוצרים פונקציונליים קיימים שיקולים ייחודיים המצדיקים זהירות יתר במתן הגנת זכות יוצרים, מעבר לזו הנדרשת ביחס למוצרים שאינם פונקציונליים. ...המסקנה היא שהחוק הישראלי הולך בעקבות האנגלי ועושה שימוש בדרישת ה"אמנותיות" כדי להתמודד עם הקשיים המיוחדים שאותם מציבים מוצרים פונקציונליים". לדידי, איפוא, כשם ששלט פשוט לפירסום גלידה, הינו יצירה אמנותית מקורית הראוייה להגנת החוק, כך גם התפריט נשוא דיוננו, כנאמר בעניין סטרוסקי הנ"ל, בעמוד 348 : "אמנות שימושית גם היא בכלל אומנות, ויצירה שנועדה לתצרוכת מסחרית או לפרסומת גם היא זכאית להגנה" כשלעצמי, ראיה גדולה משכנעת לכך שעיצוב שעיצבה התובעת מהווה יצירה, והעובדה שהתפריט הועתק (בצורה זו או אחרת) על ידי מעצב אחר בעל שם והעובדה כי אף לטענת מר רון לוי, הציע לה סכום כסף (יהא אשר יהא) עבור פרי עמלה. לא ניתן, איפוא, לבטל יצירה זו, לעשותה כעפרא דארעא, ולטעון כעת להיעדר כל ערך אומנותי. התובעת עיצבה את המנות לפי סדר המספרים הנכון, סדר אותו כינתה הנתבעת "טוב, מעולה" (פרוטוקול מיום 26.3.98), שינתה את הסדר בתוך מדור ה"שתיה קלה" (נטול סיפרור) ; ואף הקדימה את התוספות לפני המנות העיקריות ; עיצוב האותיות נעשה בצורה מקורית משל התובעת ; וכן גם הריווח שבין הטורים ובין השורות. אין בעובדה שהשתמשה במרכיבים קיימים מתוך התפריט הישן כדי ללמד על חוסר מקוריות שלה, שהרי עשתה את שהתבקשה לעשות : לעצב תפריט חדש המיוסד על התפריט הישן שהוצג בפניה. כישוריה המקצועיים, עמל שהשקיעה, מחשבתה, חיבור כל המרכיבים יחדיו (גם אלה מהם שהיו בתפריט קודם, וגם אלמנטים חדשים), אופן הצגתם, כל אלה גיבשו יצירה מקורית חדשה, היא ת/ 2. יפים לעניינו דבריו של כבוד השופט מ' חשין ברע"א 5768/94, א.ש.י.ר יבוא והפצה נ' פורום אביזרים ומוצרי צריכה בע"מ, תקדין עליון, כרך 98 (3) 967 : "אכן, כל יצירה נבנית ולו בחלקה על יצירות קודמות: '...ואין כל חדש תחת השמש. יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא, כבו היה לעולמים אשר היה מלפנינו' (קוהלת, א ט-י)". לא השתכנעתי כי התובעת העתיקה מתפריט המסומן נ/1. הוא נושא תאריך - 1988 - לאחר המפגש בין הצדדים שנעשה בדצמבר 1997 ; הנתבעת בתצהירה ובכתב ההגנה לא הזכירה כלל את התפריט נ/1 שכעת מבקשת היא לאמץ בחוזקה להגנתה , הסמל המופיע בתפריט שונה (אמנם אך במעט) מהסמל המופיע ב-נ/1 ן הקערה גבוהה יותר ומעוצבת בצורה מעט שונה ; המקלות מעוצבים אחרת. לא אכחד, קיים דמיון רב בין הסמלים, בייחוד בין זה שבתפריט המעוצב לבין זה שעל גב התפריט נ/1 ; יתכן כי זהו סמל אוניברסלי, כטענת התובעת : "זו דרו גרפית לציין את האוכל במזרח הרחוק" (עמ' 5 לפרוטוקול מיום 26.3.98), יתכן כי ראתה סמל זה בעבר, אולם לא נראה שהיא העתיקה אותו. ואף אם נצא מנקודת הנחה שכן העתיקה אותו, הרי שהוא אינו המרכיב העיקרי בתפריט המעוצב, והמרכיבים האחרים שבו, נעשו, לגבי דידי - במחשבה ובמעשה - על ידי התובעת, ששקדה על מלאכת העיצוב עד לתוצר המוגמר. אני סבור, איפוא, כי עיצוב התפריט ת/ 2 הוא פרי עמלה של התובעת שאיננו הפקר. (ב) האם הנתבעת הפרה את זכויות היוצרים? בדוננו בפן החוזי, לעיל, דברים שאמרנו, ואסמכתאות שהבאנו, לעניין הוכחת ביצוע ההעתקה על דרך של התרשמות, מסקנה שבאנו אליה שם - יפה גם לכאן. אני סבור כי הנתבעת הפרה את זכות היוצרים של התובעת בנותנה את התפריט למר לוי לשם העתקתו או הפקתו מחדש, כמו גם בשימוש שעשתה בתפריט, במסעדה שבניהולה. שני אלה מהווים הפרה של זכות היוצרים. לא רק בהשמעתה של יצירה שזכות היוצרים בה שייכת לאחר, נעשית הפרה של הזכות ; גם במתן רשות ואפשרות להשמעתה של יצירה כאמור, מתבצעת הפרה. כיוצא בזה, לא רק מי ששקד בפועל להעתיק את התפריט - הפר את זכות היוצרים. חטאה בכך גם הנתבעת, בעשותה מעשים שהזכות היחידה לעשייתם, נתונה על פי החוק לתובעת. כך גם בסיפרו של ד"ר א.א. בלום, זכות יוצרים, בעמ' 169, בהתבסס על סעיף 2 (1) לחוק : "את זכות הביצוע מפיר לא רק המבצע עצמו, אלא גם מי שמושה את הביצוע". [ראה גם : ש' פרזטי דיני זכויות יוצרים (תשנ"א1990-) כרך א' 267]. היריבות בעילת התביעה החוזית, לפיה הפרה הנתבעת את ההסכם שנעשה בינה לבין התובעת, על דרך של ההתחייבות הגלומה ב- ת/ 4, קיימת יריבות ברורה בין התובעת לבין הנתבעת. בכל זמן מן הזמנים הרלוונטים, לא טרחה הנתבעת לציין כי היא אינה בעלת המסעדה, אלא אדרבה, במספר פעולות שנקטה הציגה מצג המלמד על בעלות. למשל, הזמנת התפריט מהתובעת, בחתימתה על התחייבות ת/4, ובכוונתה למשוך שיק לפקודת הנתבעת (עמ' 11 לפרוטוקול מיום 21.2.99). גם מרדכי רובין העיד כי אבי התובעת ואחיה טענו שהיא בעלת הבית במסעדה ולכן חיכו לבואה (עמ' 7 לפרוטוקול). הנתבעת הציגה מצג לפיו היא הבעלים. אם פעלה כשלוח הרי שהייתה זו שליחות נסתרת. פעולת השלוח, אין צריך לאמר, מחייבת את השלוח והשולח ביחד ולחוד. מעורבותו של מר לוי בעניין העיצוב אינה מעלה ואינה מורידה מאחריותה של הנתבעת. כאמור לעיל, מעשיה של הנתבעת כשלעצמם מהווים הפרה של ההתחייבות עליה חתמה, ההתחייבות האוסרת העתקת התפריט או שחזורו בכל צורה שהיא, ולפיכך היא חבה בגינה. אף בעניין הפרת זכות היוצרים אשר לתובעת ביצירתה, הרי כאמור לעיל, הנתבעת, במסירת התפריט תוך ידיעה וכוונה שיעשה בו שימוש המנוגד לזכות היוצרים, וכן גם בשימוש שעשתה בו במסעדת, חבה כלפי התובעת. הסעדים: מעריכה את שיעור נזקיה הממוניים, ואלה שאינם ממוניים (עוגמת נפש, עיכוב בעבודות, פגיעה במוניטין), ב- 20,000 ש"ח על סמך סעיף 3א לפקודת זכות יוצרים. אין ספק בעוגמת הנפש שהייתה נחלתה של התובעת, בגין מעשיה של הנתבעת אשר נטלה את פרי-ביכוריה של התובעת ועשתה בו שימוש כבשלה. לא כך בעניין הפגיעה במוניטין. נראה כי הפגיעה במוניטין של התובעת, ובעקבותיה עיכוב בעשיית עבודות נוספות, לפי הנטען, נגרמו בעיקר - אם נגרמו - על ידי מר רון לוי. הוא שהוציא דיבתה של הנתבעת -לפי הנטען - רעה, בפני בעלי מסעדות אחרים. בעדותו של מר רובין מיום 21.2.99 אומר הוא כי ידוע לו שמר לוי היה בקשר עם מסעדת "קורוס על האש" אחת המסעדות שדחתה את התובעת (עמ' 10 לפרוטוקול. גם מר רון לוי עצמו אומר בעדותו מיום 21.2.99 (עמ' 13 לפרוטוקול) כי עבד עם מסעדת "קורוס" ואף הודה כי דיבר עם בעלי המסעדה בנוגע לתובעת. נראה איפוא כי מר לוי, מעצב שהיה בקשר עיסקי עם מספר מסעדות אליהן פנתה הנתבעת, הוא זה שסיפר להם על המקרה נשוא דיוננו. הוא גם זה שעיטר את התפריט ת/3 בשמו ובשם ברנשטיין במקום בשמה של התובעת, מה שיכול שגרם לפגיעה בשמה. עם זאת, לא אוציא מכלל אפשרות כי גם ידה של הנתבעת הייתה, בצורה זו או אחרת, בפירסום המידע אודות התביעה וטענותיה כלפי התובעת. מר רון לוי אינו נתבע כאן, ולא אקבע ממצאים לגביו. על כל פנים, את הפגיעה במוניטין שנגרמה לתובעת - ככל שנגרמה יש לזקוף בצמצום, לחובת הנתבעת . כיוצא בזה, שיעור הפיצויים בשל הפסקה בביצוע עבודות, אותם תובעת התובעת, נראה מופרז. כפי שמצויין בסיכומי הנתבעת, קיימות סתירות בעדותה של התובעת בעניין הזמן בו ישבה בטלה ממעש וכן בין עדותה לעדותו של מר רובין אשר טען כי העיכוב בעבודותיה היה בסך הכל חודש-חודשיים-שלושה. האמת - דומני - נמצאת בתווך. מטעם שיובהר להלן, אין צורך שאכריע באופן מדוייק בעניין זה. עם זאת, אין ספק שהתובעת זכאית לתשלום בגין השימוש שנעשה בתפריט עד עתה, תפריט ששקדה על עיצובו, ולא נקרא על שמה. את שכרה הראוי בגין התפריט, מעריכה התובעת ב- 5,000 ש"ח. יצויין כי אין בעובדה שהתובעת היא שיזמה את ביצוע העבודה, והנתבעת הסכימה רק כמחווה, כדי לשלול מהתובעת את המגיע לה בגין שקידתה על עיצוב התפריט. מה עוד העובדה כי נעשה הסכם, הוא ההתחייבות ת/ 4 שבין הנתבעת לתובעת, מלמדת על רצינות כוונותיה של התובעת, לבצע עבודה שתמורתה תשולם אם וכאשר ייעשה שימוש בפרייה. ברם, גם בעניין זה נראה כי הסכום הנדרש הוא מופרז. התובעת עצמה מציינת בסיכומי התביעה כי השכר שלה כיום נע בין $700 ל- $800 עבור עבודה. בהתחשב בעובדה, כטענת התובעת, כי מדובר היה בעבודתה הראשונה, הרי שהתמורה בגינה לא צריכה להיות כתמורה לעבודות שהיא מבצעת כיום, כשכבר צברה נסיון ועשתה לה שם. ועוד נזכיר שהתוחבעת העריכה בעדותה את משך זמן העבודה על התפריט ב- 10 שעות. אני סבור, איפוא, כי 5,000 ש"ח זהו סכום מופרז קמעא. חרף הדברים הללו, משבאנו עד הלום, ומשקבעתי שמדובר בהפרה של זכות יוצרים, הפרה שגרמה נזק, אך הנזק לא הוכח, סבורני כי עליי לפסוק - על פי סעיף 3א לפקודת זכות יוצרים - פיצויים בשיעור שלא יפחת מ- 10,000 שקלים חדשים ולא יעלה על 20,000 שקלים חדשים". על מצב דברים זה, בו כבול שיקול הדעת המשפטי עקב הפיצוי הסטטוטורי שנקבע בסעיף הנ"ל, העיר הנשיא שמגר בע"א 592/88, שגיא נ' עיזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל ואח', פ"ד מו(2) 254, 271 : מבחינת סכום המקסימום נראה שההסדר משיג את מטרתו, הן מבחינה נזיקית והן מבחינה הרתעתית. ברם, מיתחם זה נראה מצומצם ביותר מבחינת סכום המינימום ואינו מאפשר לבית המשפט פסיקת פיצויים לפי היעיף בסכום הנמוך -10,000 ש"ח, מצב אשר יש לצפותו במקרים של הפרות בידר גודל קטן ובינוני. מן הראוי היה כי המחוקק יתן דעתו למצב זה, שאחרת בית המשפט, המתבקש לפיוק פיצוי סטטוטורי ייאלץ, במקרים של הפרות קלות של זכות יוצרים, להפעיל שיקול-דעתו ולהימנע ממתן כל פיצוי". נראה גם: ע"א 3616/92 דקל שרותי מחשב להנדסה (1987) נ' חשב היחידה הבין-קיבוצית לשרותי ניהול ואח' תקדין-עליון כרך 97 (4) 347]. סוף דבר : אני פוסק, איפוא, כי על הנתבעת לשלם לתובעת את סכום הכסף הסטטוטורי המינימלי - 10,000 ש"ח להיום. צו המניעה שניתן ביום 5.3.98 בהמ' 333/98 המ' 2424/98, ואשר כנגדו לא טענה הנתבעת בסיכומיה (אולי הוא חסר נפקות מבחינתה לעת הזאת) - יהיה לקבוע. הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות ושכ"ט עו"ד שנפסקו כנגדה בהחלטת בית משפט זה בהמרצות הנ"ל (החלטת כבוד השופט כ' מוסק מיום 26.3.98) , עוד תשלם הנתבעת לתובעת את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסכום של 2,000 ש"ח בצירוף מע"מ כדין. עיצוב