תיאור מסחרי כוזב

לנאשמים מיוחסות עבירות לפי סעיף 3(1)(ג) ו- 3(2) לפקודת סימני סחורות. סעיף 3(1) לפקודה קובע כי אדם אשר ייחד תאור מסחרי כוזב לסחורות יאשם, בכפוף להוראת הפקודה, בעבירה, זולת אם הוכיח ש"עשה מה שעשה בלא כוונה לרמות סעיף 3(2) לפקודה קובע כי יאשם בעבירה גם מי ש"מוכר או מעמיד למכירה או מחזיק למכירה או לכל צורך מצרכי מסחר ותעשיה, כל סחורה או דבר שייחדו להם..תאור מסחרי כוזב" ועליו מוטל להוכיח בין היתר כי "אחז בכל אמצעי הזהירות האפשריים", על מנת להימנע מעבירה, אם רצונו להשתחרר מעולה של אחריות פלילית בשל מעשים אלה. להלן החלטה בנושא תיאור מסחרי כוזב: החלטה 1. הקובלים - חברה המנהלת מפעל לייצור ציוד עזר ובקרה ללוחות חשמל ומנהלה, הגישו קובלנה פלילית נגד הנאשמים, שכנטען הינם: חברה העוסקת בייצור חלקים ורכיבים לארונות חשמל (הנאשמת 1) ומנהלים בחברה זו; חברה העוסקת בשיווק מוצרים של הנאשמת 1 - הנאשמת 5 ומנהלים בנאשמת זו. הנאשמים מואשמים בכך שהם מפיצים ללקוחותיהם צילומי שרטוטים המתארים מוצרים של הנאשמת 1, כשעליהם מופיע הכיתוב "מדגם רשום" כאשר לא נרשם כל מדגם לגבי המוצרים המתוארים בשרטוטים אלה ואף לא התבקש רישומו של מדגם בקשר אליהם. בשל מעשים אלה, מיוחסות לנאשמים עבירות לפי סעיפים 3(1)(ג) ו- 3(2) לפקודת סימני סחורות (להלן: "פקודת סימני סחורות" או "הפקודה"). צילומי השרטוטים המופצים ללקוחות הנאשמים מכונים בכתב הקובלנה "מסמכים" והם מצורפים לו כנספחים ו1 - ו7. 2. בדיון שהתקיים ביום 25.5.99 העלו באי כוח הנאשמים שורה של טענות מקדמיות וביניהן: כתב הקובלנה לוקה בפגמים בהיותו גורף ובשל חוסר "ייחוד של הנאשמים והאישומים"; העובדות המתוארות בכתב הקובלנה אינן מהוות עבירה באשר - הכיתוב "מדגם רשום" אשר מופיע על המסמכים אינו "תיאור מסחרי" כהגדרת מונח זה בפקודת סימני סחורות, ומוסיף על כך בא כוח נאשמים 5-7: הכיתוב האמור, אפילו הוא תאור מסחרי, אין הוא תאור מסחרי כוזב שכן אינו מטעה "בבחינה עניינית"; לא נטען שהוא מטעה כאמור; ומכל מקום אין הוא יכול להטעות צדדים שלישיים לסבור כי המוצרים המתוארים בשרטוטים הינם מתוצרתו של אדם אחר זולת הנאשמים, וטענה כזו אף לא הועלתה. ב"כ הנאשמים 1-4 הוסיף וטען כי לגבי חלק מהשרטוטים נרשם מדגם (ושרטוטים מסוימים המופיעים על מסמכים אחדים מהווים למעשה חלק מהשרטוט שבנספח 7 אשר לגביו נרשם מדגם) ובקשות לרישום מדגם הוגשו גם לגבי שרטוטים נוספים. לבקשת הקובלים, תגובתם לטענות הנאשמים במהלך הדיון הנ"ל הוגשו בכתב. לנאשמים ניתנה רשות להגיב בכתב וכך עשו. כן התבקשו הצדדים להתייחס, במסגרת הטעונים בכתב, לשאלה אם ניתן להגיש קובלנה בעבירות המיוחסות לנאשמים, לנוכח הוראת סעיף 55 לפקודת הפטנטים והמדגמים לפיהן מצג שקרי בדבר היות מדגם - מדגם רשום, הינה עבירה ובית המשפט המוסמך מבחינה עניינית לדון בה הינו בית המשפט המחוזי. 3. פגמים בכתב הקובלנה. א. כתב הקובלנה כורך את הנאשמות 1 ו5- ואת כל מנהליהן (על פי פרטי המידע שברשם החברות ולגבי הנאשם 3 - על יסוד האמור בתצהירו) ומיחס לכל הנאשמים את העבירות שבגינן הוגשה קובלנה זו, כשלגבי הנאשמים 2 ו4- והנאשמים 6-7 נטען שבהיותם מנהלים בנאשמות יש לראותם בתורת שכאלה כמי שמכוונים, קובעים ומבצעים פעולות בשם הנאשמות. ואולם, בטענה זו אין כדי לקשור בהכרח את כל הנאשמים הללו, באופן אישי, למעשים הנטענים בכתב האישום ולביצוע העבירות שבגינן הועמדו לדין, ועל הקובלים להוכיח, ועוד לפני כן לטעון לכך שיסודות העבירות שבוצעו, כנטען, מתקיימים באותם נאשמים. הוא הדין למעשה גם לגבי נאשם 3. (ראה לעניין זה - ע"פ 7399/95 נחושתן תעשיות מעליות בע"מ נ' מדינת ישראל, דינים עליון ,כרך נד, 42 ופסקי הדין המצוטטים שם ). ראוי לציין - הוראות החיקוק לפיהן מואשמים הנאשמים בקובלנה זו אינן מטילות אחריות אישית על נושאי משרה בתאגיד בתורת שכאלה. בטענה כי כתב האישום כפי שהוא - הינו גורף יש איפוא ממש. ב. לנאשמים מיוחסות, כאמור, עבירות לפי סעיף 3(1)(ג) ו- 3(2) לפקודת סימני סחורות. סעיף 3(1) לפקודה קובע כי אדם אשר ייחד תאור מסחרי כוזב לסחורות יאשם, בכפוף להוראת הפקודה, בעבירה, זולת אם הוכיח ש"עשה מה שעשה בלא כוונה לרמות". סעיף 3(2) לפקודה קובע כי יאשם בעבירה גם מי ש"מוכר או מעמיד למכירה או מחזיק למכירה או לכל צורך מצרכי מסחר ותעשיה, כל סחורה או דבר שייחדו להם... תאור מסחרי כוזב" ועליו מוטל להוכיח בין היתר כי "אחז בכל אמצעי הזהירות האפשריים", על מנת להימנע מעבירה, אם רצונו להשתחרר מעולה של אחריות פלילית בשל מעשים אלה. יסודות העבירות הללו הוגדרו על ידי כב' השופט ד. גבאי (ק.פ. ת"א 6949/91 Colgate - Palmolive Co נ. נור חומרי ניקוי (1984) בע"מ ואח', פסקים תשנ"ד, 89 ) ,כדלקמן: "העבירה לפי סעיף 3(1)(ג) - 1. הנאשם ייחד תאור מסחרי כוזב לסחורות או גרם לכך. 2. עשה כן מתוך כוונה לרמות. העבירה לפי סעיף 3(2) - 1. הנאשם מוכר, מעמיד, או מחזיק למכירה סחורה שייחדו לה תאור מסחרי כוזב. 2. עשה כן בחוסר תום לב". בכתב הקובלנה נטען כי הנאשמת 5 הינה החברה המפיצה של הנאשמת 1; כי ה"מסמכים" הינם מסמכים של הנאשמת 1 וכי הם "מופצים אל ציבור הלקוחות". עוד נטען כי הנאשמים "מפיצים סחורות תוך תאור מסחרי כוזב". המילה "מפיץ" אינה מילה נרדפת ל"מוכר" ובודאי שאינה הולמת אף אחד מהמעשים האחרים שאליהם מתייחס סעיף 3(2) לפקודה. מכל מקום, ב"סעיפי האישום" שבכתב הקובלנה (סעיפים 19-23), כל שנטען בקשר לעבירה לפי סעיף 3(2) לפקודה הוא כי "הנאשמים מייחדים סימן מסחרי כוזב… כאשר הינם מייחדים להם בכזב תאור שאינו נכון, וכל זאת במטרה להטעות". פרוט זה, אינו מצביע על כך שכל הרכיבים הדרושים להוכחת עבירה זו, מתקיימים לגבי הנאשמים - כולם או אף חלקם. כתב הקובלנה אפוא עמום וגורף גם בנקודה זו. אציין עוד, כי מטעוני הצדדים בכתב נראה שגדר המחלוקת שביניהם צומצם במובן זה שככל שהדברים נוגעים לכיתוב "מדגם רשום" על השרטוטים שבנספח ו7 אכן קיים מדגם רשום למוצרים המתוארים בשרטוטים אלה, ובקשות לרישום מדגם הוגשו גם לגבי שרטוטים של מוצרים אחרים. 4. סעיף 55 לפקודת הפטנטים והמדגמים וסעיף 3 לפקודת סימני סחורות. סעיף 55(2) לפקודת הפטנטים והמדגמים קובע לאמור: "כל הטוען בשקר כי חפץ הנמכר על ידו הוא חפץ שיש עליו פטנט או המתאר בשקר כל מדגם שייחדוהו לחפץ הנמכר על ידו כמדגם שנרשם יאשם בעבירה..." סעיף 55(3) קובע כי "כל המוכר חפץ שטבועה או חקוקה עליו או שייחדו לו בדרך אחרת המלה פטנט או רשום... או כי המדגם שייחדו לו נרשם, דינו לצורך סעיף זה כאדם הטוען כי החפץ הוא חפץ פטנט או כי המדגם שייחדו לחפץ הוא מדגם רשום". כאמור "שורש הרע" והעילה להגשת קובלנה הוא הכיתוב "מדגם רשום" המופיע על המסמכים שכנטען מופצים ללקוחות הנאשמים. על פניו נראה שהוראות סעיף 55 לפקודת הפטנטים והמדגמים עשויות לחול על העובדות הנטענות בכתב הקובלנה. הסמכות להעמיד לדין בעבירות לפי סעיף 55 הנ"ל, מופקדת בידי התביעה כשהמדינה היא המאשים, שכן אין הן נמנות בין העבירות שניתן להאשים בהן בדרך של קובלנה פלילית על פי התוספת השניה לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשמ"ב - 1982 (חוק סדר הדין הפלילי). יתר על כן, הסמכות לדון בעבירות אלה לפי פקודת הפטנטים והמדגמים יוחדה לבית המשפט המחוזי, חרף העונש הצנוע הקבוע להן בפקודה זו, וחוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ"ד - 1984 לא שינה ולא גרע מסמכות זו כעולה מסעיף 110 לחוק זה. לעומת זאת, בעבירות לפי סעיף 3 לפקודת סימני סחורות, רשאי כידוע הפרט להעמיד אדם לדין בדרך של קובלנה. בהנחה שהעובדות המתוארות בכתב הקובלנה מהוות אף עבירה לפי פקודת סימני סחורות, יש לבחון אם מדובר בעבירות זהות מבחינת היסודות הדרושים להתגבשותן שאם כן, יש "רגליים לטענה" כי מן הדין לראות בהוראות סעיף 55 לפקודת הפטנטים והמדגמים הסדר ספציפי, אשר ככזה גובר על הוראות פקודת סימני סחורות ככל שמדובר בפתיחת הליך פלילי בדרך של קובלנה פלילית, וכי בהעמדה לדין בדרך זו יש משום עקיפת הוראות פקודות הפטנטים והמדגמים וסיכול רצונו המפורש של המחוקק כמשתקף מהוראות חוק סדר הדין הפלילי. בהקשר זה יצוין, כי בדומה לעבירה של טענה כוזבת לגבי פטנט רשום או מדגם רשום, טענת שווא בדבר היות סימן מסחרי רשום, מהווה עבירה לפי סעיף 63 לפקודת סימני מסחר (נוסח חדש) תשל"ב - 1972 (פקודת סימני מסחר), ואף בעבירה זו, לא ניתן להעמיד לדין בדרך של קובלנה פלילית, בהבדל מעבירות אחרות לפי פקודת סימני מסחר אשר נכללות בין העבירות המפורטות בתוספת השניה לחוק סדר הדין הפלילי ואשר בהן רשאי גם הפרט להאשים. מההשוואה בין הגדרת העבירה לפי סעיף 3(1)(ג) לפקודת סימני סחורות לבין "מקבילתה" בפקודת הפטנטים והמדגמים, עולה כי לפחות לגבי היסוד הנפשי הדרוש להתגבשותן של כל אחת מהעבירות הללו, קיים שוני. בעוד שלפי פקודת הפטנטים והמדגמים די בכך שמדגם "שייחדו לחפץ שנמכר" יתואר בשקר כמדגם שנרשם (והמלים "המתאר בשקר" הינן תרגום של המלים: “falsely described” שבנוסח הפקודה באנגלית) הרי בעבירה לפי סעיף 3(1)(ג) לפקודת סימני סחורות, דרוש יסוד של "כוונה לרמות" (ובנוסח הפקודה באנגלית -“Intent to defraud”). (יצוין כי מכוח הוראת סעיף 24 לחוק הפרשנות התשמ"א - 1981, הנוסח המחייב, הן של פקודת הפטנטים והמדגמים, והן של פקודת סימני סחורות הינו הנוסח בשפה האנגלית, באשר שתי הפקודות לא זכו לנוסח חדש). אומנם משהוכחו היסודות העובדתיים של העבירה, חזקה שהתקיים גם היסוד הנפשי הנדרש להתגבשותה, שכן על הנאשם המבקש להשתחרר מאחריות פלילית רובץ הנטל להוכיח שעשה מה שעשה בלא כוונה לרמות, ובעבירה לפי סעיף 3(2) - שעשה מה שעשה בתום לב. (ראה לעניין זה גם ק.פ. (ת"א) 6186/93, Oakley inc. ואח' נ. בועז פמסון ואח', דינים שלום, יב, 380) - אך אין בזה כדי לטשטש את השוני שבין הביטוי "בלא כוונה לרמות" לבין הביטוי "המתאר בשקר" שבו נוקטת פקודת הפטנטים והמדגמים. ב - Stroud’s Judicial Dictionary of Words and Phrases (מהדורה רביעית, כרך 2, ע"מ 728), נמצא כי: “To defraud is by deceit to induce a course of action” והגדרה זו צוטטה בהסכמה (בין היתר) בKat v. Diment [1951] 1.k.b.34, at p. 42 -. פסק דין זה סוקר את הפסיקה האנגלית אשר דנה בעבירה של תאור מסחרי כוזב, ובוחן את הביטוי Intent to defraud” “ שבו נעשה שימוש ב - Merchandise Marks Act 1887 - הוא החוק האנגלי שממנו הועתקה פקודת סימני סחורות. בדומה, סעיף 414 לחוק העונשין תשל"ז - 1977 ("חוק העונשין") קובע כי "לרמות" (בעבירות מרמה סחיטה ועושק) משמעו "להביא אדם במרמה לידי מעשה או מחדל". מכל מקום, בין שבנסיבות המקרה הביטוי "כוונה לרמות" מתייחס למטרה שאליה מכוון סעיף 2(2) לפקודה - להמריץ אנשים להאמין שהסחורה היא תוצרתו או סחורתו של אדם אחר זולת מיצרה האמיתי, ובין שהוא מכוון "רק" להטעיית הציבור על ידי עצם השימוש בתיאור מסחרי כוזב - סעיף 55 (2) לפקודת הפטנטים והמדגמים אינו מתעניין בכוונתו של המתאר בשקר כי המדגם רשום, וככל הנראה יש לפרש את המלים "מתאר בשקר" או ליתר דיוק “falsely describes” כפי שמתפרש בסעיף 90 א.(3) לחוק העונשין המונח "ביודעין". על רקע זה ניתן גם להסביר את השוני הניכר שבין רמת הענישה שנקבעה לעבירות על פי פקודת הפטנטים והמדגמים ולעבירות לפי פקודת סימני סחורות. עולה מהאמור, שמדובר בעבירות שונות מבחינת רכיביהן ואין מניעה להגיש קובלנה פלילית לפי פקודת סימני סחורות על יסוד העובדות הנטענות בכתב הקובלנה בשל קיומו של "הסדר ספציפי" לפי פקודת הפטנטים והמדגמים. 5. האם כתב הקובלנה מגלה עבירה לפי פקודת סימני סחורות. המונח "תיאור מסחרי" מוגדר בסעיף 2(1) לפקודה והוא כולל גם "כל תיאור, הודעה או רמז אחר במישרין או בעקיפין.. (ה) בנוגע לכל סחורה שהיא נושא לפטנט או לזכות יתרון או לזכות יוצרים קיימים". טוענים הנאשמים - מדגם אינו זכות יתרון (Privilege” “ בנוסח המקורי) ועל כן אין הכיתוב "מדגם רשום" על גבי המסמכים, בא בגדר "תיאור מסחרי". נראה לי שאין לקבל טענה זו. פקודת הפטנטים והמדגמים קדמה במספר שנים לפקודת סימני סחורות וכונתה בנוסחה מיום 1.1.25 "פקודת הפטנטים וסימני המצאה". המונח "זכות יוצרים" (הוא הביטוי "קופירייט" אשר הופיע גם בנוסח המקורי בעברית הן בפקודה זו והן בפקודת סימני סחורות) מוגדר כ"זכות ייחודית להשתמש במדגם לגבי כל חפץ מכל סוג שנרשם בו מדגם". סעיף 33(1) לפקודת הפטנטים והמדגמים קובע כי "עם רישומו של מדגם תהא לבעליו הרשום זכות יוצרים עליו למשך חמש שנים מיום הרישום"; ואילו סעיף 37(1) שולל מכל אדם את "הרשות לייחד לצרכי מכירה את המדגם... לפרסם או להציע למכירה סחורה שייחדו לה מדגם" ומחייב כל אדם העובר על הוראות סעיף זה בתשלום דמי נזק לבעלים הרשום של המדגם. נכון הוא כטענת הנאשמים, שבעת שחוקקה פקודת סימני סחורות (1929) "מדגם" או בכינויו בפקודת הפטנטים והמדגמים בנוסחה דאז - "סימן המצאה" - היה "ידוע" למחוקק הפקודה. יחד עם זאת, ממקבץ הסעיפים הרלבנטיים בפקודת הפטנטים והמדגמים עולה כי מדגם רשום כוחו בכך שהוא מקנה לבעליו זכות שימוש ייחודית במדגם, וככזו טמון בה ונגזר ממנה יתרון לבעל הזכות. לפיכך, הביטוי "זכות יתרון" או Privilege” “ בוודאי מתפרש גם על מדגם רשום. האפשרות שמחוקק הפקודה הוציא במכוון מדגם מכלל "תיאור מסחרי" למרות ההקשר העולה מהמונחים "פטנט" ו"זכות יוצרים", וכי בביטוי "זכות יתרון" התכוון דווקא לזכויות עלומות אחרות שאינן כוללות "מדגם" - אינה מתיישבת עם ההגיון. יצוין כי בהצעת חוק הליכות מסחר מ - 1972 (הצ"ח תשל"ב, 202), לצורך הגדרת המונח "תאור מסחרי" נשאבו ההוראות הכלולות בפקודת סימני סחורות (ואף נוספו עליהן מבחנים רבים אחרים) אך, הוראת סעיף 2(1)(ה) לפקודה אשר נקלטה בסעיף 1א(12) להצעה מתייחסת במפורש לפטנט, למדגם או לזכות יוצרים". הצעה זו אף שלא הפכה לדבר חקיקה, יש בה כדי להאיר את משמעות המונח זכות יתרון לפחות לפי דעת בעלי ההצעה. תיאור מסחרי כולל, אפוא, לדעתי, גם מדגם רשום. אך האם הכיתוב "מדגם רשום" כשהוא מופיע על שרטוט מוצר שלגביו לא נרשם מדגם, מהווה "תיאור מסחרי כוזב" כמשמעותו בפקודה. 6. המונח "תאור מסחרי כוזב" מתייחס ל"תאור מסחרי שהוא כוזב בבחינה חשובה ביחס לסחורה שעליה מוסב התיאור". (בקובצי חקיקה מסוימים מופיע הביטוי "בבחינה עניינית" כתרגום של המלים:in a material respect” “ שבהן נעשה שימוש בנוסח הפקודה באנגלית). הנאשמים סוברים כי מילות המפתח בהקשר זה הן צמד המילים "בבחינה חשובה" (או "בבחינה עניינית"). הטענה היא שכל עוד אין הכזב שבתיאור מטעה צדדים שלישיים לחשוב כי המוצר המתואר הינו למעשה מוצר אחר - אין המדובר בתיאור מסחרי כוזב, ומשלא נטען בכתב הקובלנה כי הכיתוב "מדגם רשום" מטעה או עלול להטעות במובן הנזכר, הרי שההטעיה אינה משמעותית ואינה עולה כדי תאור מסחרי כוזב. נראה לי שהביטוי "בבחינה חשובה" (או עניינית) מתייחס קודם כל לאותם סוגי עניינים שפורטו בסעיפי המשנה של סעיף 2(1) לפקודה ואשר "מסבירים" את משמעות המונח "תאור מסחרי". בעצם היותם "תאור מסחרי" הצביע מחוקק הפקודה על חשיבותם וענייניותם להשגת המטרה אשר ראה לפניו, וכך אומר א.ח. זליגסון בספרו - דיני סימני מסחר ודינים הקרובים להם (עמ' 124): "מטרת פקודת סימני סחורות משנת 1929 היא למנוע תיאורים מסחריים כוזבים... התיאור המסחרי אשר בו דנה הפקודה לא בא בראש ובראשונה כדי לציין את מקור הייצור המסוים שהוא היעוד העיקרי של סימן מסחר, אלא להצביע על סגולה או טיב של הסחורה במידה ואלה נחשבים בעיני הקהל כדבר חשוב לגבי הסחורה. תיאור מסחרי כולל אפוא... וכל ציון אחר אשר יש לו חשיבות במסחר ואשר הוא מסוגל להמריץ את קניית הסחורה כגון: שהסחורה מוגנת על ידי פטנט או שהוענק לה פרס כלשהו בתערוכה". הציון "מדגם רשום" כשהוא מתייחס למוצר מסוים מעבר ל"הודעה" למתחרים בדבר היות המתאר של המוצר מוגן מפני חיקוי, עשוי להגביר את כוח המשיכה שלו בעיני הצרכן כאשר קיימים בשוק מוצרים אחרים המשמשים לאותה מטרה. מכל מקום, כשהציון "מדגם רשום" אינו נאמן למציאות, הרי שאחת מהסגולות, אשר מיוחסות למוצר המתואר ואשר המחוקק מיחס להן חשיבות כפי שעולה מסעיף 2(1) לפקודה, נעדרת ממנו למעשה, והציבור מוטעה לחשוב כי בפניו מוצר אחר מזה שקיים במציאות. די בהטעיה מסוג זה על מנת שהתיאור שיוחד למוצר ייפול בהגדרת "תאור מסחרי כוזב". ראוי לציין כי ברוח זו פורש הביטוי in a material respect” “שב - Merchandise Marks Act, 1887. כך למשל נפסק כי התיאור “Hand-Made” אשר הוצמד לסיגריות שבפועל יוצרו במכונה, הינו תאור מסחרי כוזב in a material respect” “ אף שאיכותן לא נפלה משום בחינה מאיכותן של סיגריות Hand-Made” “. בית המשפט סרב להיזקק לטענה שבחינת איכות הסיגריות בהתאם לסטנדרטים שיוחסו להן מכוח התיאור האמור, ועמידתן בסטנדרטים אלה למעשה, מחפה על היות התיאור כוזב - Kirshenboim v. Salmon (1898) 2 Q. B. 19. למסקנה דומה הגיע בית משפט אנגלי, כשיצרנית מקומית של אבק שריפה, ספקה למזמין - הממשלה הבריטית, אבק שריפה שיוצר בגרמניה, כשלמכלים מוצמדות תוויות הנושאות את שמה של היצרנית הבריטית. זאת, בין היתר, חרף העובדה שאיכות אבק השריפה המיובא הייתה זהה בכל לזה שיוצר על ידי החברה הבריטית והדבר נעשה אך כדי להימנע מאיחור בהספקה - Starney v. Chilworth Gunpowder Co., 24 Q.B.D. 90. עולה מהאמור, שהוספת המילים "מדגם רשום" על המסמכים כשבפועל לא נרשם מדגם, מהווה "תאור מסחרי כוזב" כמשמעותו בסעיף 2(1) לפקודה, והוא כזה גם אם כבר הוגשה בקשה לרישומו של מדגם, שכן זכות היוצרים לעשות שימוש ייחודי במדגם קמה רק עם רישומו. 7. עוד טוענים הנאשמים, על מנת שהמקרה ייפול בגדרו של "תאור כוזב" (כהגדרתו בסעיף 2(1) לפקודה), על הקובלים לעבור גם את המשוכה של סעיף 2(2) לפקודת סימני סחורות. בעוד שסעיף 2(1) לפקודה עוסק בהגדרת המונחים "תאור מסחרי" ו"תאור מסחרי כוזב", סעיפים 2(2) ו- 2(3) לפקודה קובעים את היקף תחולת הוראותיה ביחס לשימוש בתיאור מסחרי כוזב. סעיף 2(2) (שהוא הנוגע לענייננו), מפרט דרכי שימוש שונות ומגוונות בתיאור מסחרי כוזב ועל פי האמור בסיפא, השימוש בתיאור המסחרי צריך להיות כזה העשוי "להמריץ אנשים להאמין כי הסחורה היא תוצרתו או סחורתו של איזה אדם זולת בעליה או מייצרה האמיתי של אותה סחורה". מכאן למדים הנאשמים, שרק אם מתקיים גם יסוד ההטעיה במובן סעיף 2(2) סיפא, יהא השימוש בתיאור המסחרי - שימוש בתיאור כוזב. לעניין זה מצביעים הם על כך שלא נטען בכתב הקובלנה כי באמצעות הכיתוב "מדגם רשום" המתנוסס על המסמכים, עלול אי מי להאמין כי מוצרי הנאשמת 1 אינם מתוצרתה, או שהנאשמים אינם הבעלים האמיתי שלהם ולא בכדי כך - שהרי עצם הוספתו של כיתוב זה אין כדי בו כדי ליצור הטעיה מסוג זה שאליו מכוון סעיף 2(2) לפקודה, מה גם שעל המסמכים מופיע שמה של הנאשמת 1. לעומתם טוענים הקובלים - די בכך שהכיתוב "מדגם רשום" הינו כוזב על מנת שיתקיימו (לכאורה) היסודות הדרושים לאישומים בעבירות לפי סעיף 3 לפקודה (היינו, ללא כל קשר לשאלה אם ובאיזה אופן יש במצג הכוזב כדי להטעות). גדר השאלה הוא אפוא, האם הוראת סעיף 2(2) סיפא חלה על כל אותם עניינים שהוגדרו כ"תאור מסחרי" בסעיף 2(1) לפקודה, כך שבהעדר טענת הטעיה במובן סעיף 2(2), גם תאור מסחרי כוזב לפי סעיף 2(1) לפקודה, לא יחשב ככזה לצורך הפקודה. הדעה הרווחת היא, שסעיף 3 לפקודת סימני סחורות הוא ה"בבואה" הפלילית של עוולת גניבת עין, ובעוולה זו דרוש יסוד של הטעיה בדומה לזה הנדרש בסעיף 2(2) לפקודת סימני סחורות. (לעניין זה ראה, ע"א 490/85 מלחי - יריחו בע"מ ואח' נ' מפעלי ים המלח בע"מ, פ"ד מו(4) 401, ועוד לפני כן - ת"פ 1396/82 (ת"א) נ' אלפרד אלשיך, דינים מחוזי, לח(4) 451). ואולם, אם כיוון מחוקק הפקודה לכך שיסוד ההטעיה דרוש בכל מקרה ומקרה, כך שתאור כוזב בסוג העניינים המפורטים בסעיף 2(1) אינו רק פועל יוצא מאי התאמתו למציאות, מה היה יותר פשוט מ"לקבע" את הדרישה שבסיפא לסעיף 2(2) "העשויים להמריץ אנשים להאמין כי הסחורה היא תוצרתו של איזה אדם זולת בעליה או מייצרה האמיתי" - כחלק מיסודות העבירה, לפי סעיף 3 לפקודה, בגוף הסעיף או בהגדרת תאור מסחרי כוזב שבסעיף 2(1) לפקודה. במספר פסקי דין שניתנו על ידי בית משפט זה נקבע כי סעיף 2(2) לפקודה מרחיב את הוראת סעיף 2(1). בעניין Oakley Inc. (ק.פ. 6186) הנ"ל נאמר ע"י כב' השופט ז. כספי: "סעיף 2(2) לפקודת סימני סחורות מרחיב את תחום המקרים הנופלים בגדרו של הביטוי "תאור מסחרי כוזב" וקובע למעשה כי על הקובל להראות כי התיאור המסחרי הנטען ככוזב עלול לגרום לאנשים להאמין כי המדובר בסחורה של מי שאיננו מייצרה האמיתי בפועל. המבחן, אפוא, הוא האם קיימת סכנה סבירה של הטעיית הציבור". האם דברים אלה משקפים, כטענת הנאשמים, את העמדה שב"מחיר" ההרחבה של סעיף 2(2) לפקודה, צומצמה באמצעות הדרישה שבסיפא לסעיף זה, תחולת הוראותיו של סעיף 2(1) לפקודה? אני סבורה שהתשובה על כך היא בשלילה. כב' השופט ד"ר ע. בנימיני חווה את דעתו (בק.פ. 5819/91 The Scotch Whisky Association נ' סוכנויות נבו ואח', דינים שלום, יד, 49) כי הסיפא של סעיף 2(2) לפקודת סימני סחורות אינו חל לגבי כל עבירה ועבירה לפי סעיף 3 לפקודה, אלא מקום שהטענה היא שהנאשם מחקה בצורה מטעה את תוצרתו של אדם אחר. אף להשקפתו, סעיף 2(2) לפקודה בא להרחיב את הוראות סעיף 2(1) ולא לצמצמן. אך מעבר לזאת, לגישתו יש לראות בסעיפים 2(1) ו- 2(2) לפקודה סעיפים "נבדלים ועצמאיים זה מזה" וכי הוראות סעיף 3 לפקודה האוסר לייחד תאור מסחרי כוזב לסחורה "כוללות הוראות שהן בגדר "איסור מוחלט" העומד בפני עצמו ואיננו תלוי בהוראת סעיף קטן 2(2) לפקודה". מסקנה זו נלמדת לדעתו, בין היתר, גם מהמילים הפותחות את סעיף 2(2) הנ"ל. בנוסח בעברית נאמר אומנם: "הוראות פקודה זו יחולו על" אך זהו תרגום בלתי מדויק מהנוסח באנגלית העושה שימוש במילים: shall extend to” “- מלים המצביעות על כוונה להרחיב את הוראת הפקודה ולא לצמצמן באמצעות סייג, כפי שלכאורה עולה מהאמור בסיפא לסעיף 2(2). עוד מצביע הוא על כך שהביטוי "תאור מסחרי כוזב" בפקודת סימני סחורות קובע דרכי הטעיה רבות ומגוונות יותר מאלו הקבועות בעוולת גניבת עין: למשל, הטעיה לגבי טיב הסחורה, כמותה, מידתה, הרכבה או מקום ייצורה ודרך ייצורה. גם זליגסון בספרו הנ"ל כותב: "תאור מסחרי כוזב הוא אף תאור שאינו הולם את המציאות ביחס לאחת הסגולות הנ"ל של הסחורה" (עמ' 124). בק.פ. 694/91 (Colgate - Palmolive) הנ"ל, עומד כבוד השופט גבאי על כך שהמטרה המרכזית של הפקודה הינה הגנה על ציבור הצרכנים מפני התוצאות הפוגעניות של שימוש בתיאורים מסחריים מטעים. (וראה גם ע. פרידמן, סימני מסחר, פסיקה ומשפט משווה, ע"מ 419: "מטרתה של פקודת סימני סחורות להגן על ציבור הצרכנים מפני מעשי מרמה במסחר"). במקרה דנן, מדובר בקובל המלין על תחרות בלתי הוגנת שמנהל יריבו המסחרי, בכך שהוא "מייצר" לעצמו בטענת שווא שיש בה משום "דברי שבח" למוצר, יתרון בלתי מוצדק אשר נוגס בכושרו של הקובל להתחרות בו. אלא שהשגת יתרון בלתי הוגן על פני מתחרה עסקי עלולה לפגוע בתחרות המסחרית ללא צידוק "אמיתי" ובסופו של דבר - לפגוע בציבור הצרכנים גם מעבר לעובדה שהומרץ לרכוש מוצר שתואר באופן שאינו נאמן למציאות. אני סבורה על כן, שכאשר מדובר בתיאור מסחרי המייחס לסחורה, קיומן של זכויות מוגנות מכוחם של פטנט, זכות יוצרים או מדגם, כשתאור זה אינו מתאים למציאות, הטעיה במובן של סעיף 2(2) לפקודה אינה יסוד מהיסודות המהווים את העבירה לפי סעיף 3 לפקודה ואין צורך לטעון ולהוכיח את קיומו של יסוד זה. 9. משאלו מסקנותיי: I. אני דוחה את הטענה כי העובדות המתוארות בכתב הקובלנה אינן מהוות עבירה לפי סעיף 3(1)(ג) לפקודה. II. לנוכח האמור בסעיף 3 לעיל, כתב האישום כפי שהוא, לעניין האישומים כנגד הנאשמים 2-4 ו - 6-7 ובעבירה לפי סעיף 3(2) לפקודת סימני סחורות אינו יכל לעמוד. בהתחשב בכך שהנאשמים הסתפקו בטעון כללי בדבר היות כתב האישום גורף ובלתי ברור, רשאים הקובלים להגיש כתב קובלנה מתוקן תוך 30 יום מהיום - לתיק בית המשפט ולנאשמים, לעניין יחוס העבירות לנאשמים 2,3,4,6 באופן אישי ולעניין האישום בעבירה לפי סעיף 3(2) לפקודת סימני סחורות. לגבי נאשמת 7 - לקובלים נתנה הזדמנות להגיב על טענות בא כוחה בעניינה אשר הועלו עוד בדיון מיום 25.5.99. הם בחרו להימנע מתגובה מפורשת, ואין צורך לומר שלא בקשו לתקן את כתב האישום. על כן, ולנוכח האמור בסעיף 3 לעיל, אני רואה לקבל את טענת בא כוחה כי מן הדין למחקה מכתב האישום וכך אני מורה. III. לעניין "המסמכים" - המסמכים שצורפו לכתב הקובלנה אינם בגדר ראיות שהוגשו לבית המשפט. מכל מקום, הטענות לגבי קבילותם - אין מקומן במסגרת הטענות המקדמיות. תיאור כוזב