פירוק חברה מרצון | רונן פרידמן משרד עוֹרכי דין

פרק י''ג לפקודת החברות (נוסח חדש), תשמ"ג – 1983 מסדיר פירוק חברה בפירוק מרצון והנחת היסוד בהליך כאמור, היא שהחברה כשירת פירעון ותוכל לעמוד במלוא התחייבויותיה כלפי הגורמים השונים. מעמד החברה במ הלך הליך הפירוק מרצון מוסדר בסע' 320 לפקודה, ולפיו: "פירוק מרצון תחילתו עם קבלת החלטת הפירוק, ומשהתחיל הפירוק תחדל החברה לנהל את עסקיה, חוץ ממה שדרוש לפירוק מועיל; אולם מעמדה וסמכויותיה של החברה כתאגיד יוסיפו להתקיים, על אף כל הוראה סותרת בתקנה, עד שתתחסל". פירוק חברה מרצון יכול להיות בשליטת נושי החברה ויכול להיות בשליטת בעלי מניותיה. בהתאם לסעיף 322 לפקודת החברות, כאשר פירוק החברה נעשה בשליטת בעלי מניותיה, על דירקטוריון החברה לחתום על תצהירי יכולת פירעון. בהתאם לסעיף 338 לפקודת החברות, לקראת חיסול החברה בפירוק מרצון על המפרק לכנס אסיפה כללית של החברה ולהציג בפנייה דו"ח לעניין ניהול הליך הפירוק. הודעה על כינוס האסיפה הכללית של החברה ודו"ח הפירוק יומצאו על ידי המפרק לרשם החברות ותוך 3 חודשים ממועד קבלתם ורישומם, החברה תיחשב כמחוסלת (סעיף 339 לפקודת החברות). ##סמכות מפרק חברה בפירוק מרצון:## מינויו, מעמדו וסמכויותיו של מפרק חברה בהליך של פירוק מרצון מוסדר בסימן ג' בפרק י"ג לפקודת החברות. בס"ק 330(2-5) לפקודה, נקבע כדלקמן: 2. החברה באסיפה כללית תמנה מפרק אחד או יותר לשם פירוק עסקיה וחלוקת נכסיה, ורשאית היא לקבוע את שכרו או שכרם; 3. משנתמנה מפרק תחדל סמכותם של הדירקטורים, זולת אם החברה באסיפה כללית או המפרק החליטו שסמכותם תימשך ובמידה שיחלחיטו על כך; 4. למפרק יהיו כל הסמכויות הנתונות, לפי פקודה זו, למרפק בפירוק בידי בית המשפט, בלי שיהיה זקוק לאישורו של בית המשפט; 5. למרפק יהיו סמכויות בית המשפט לפי פקודה זו לעניין סידור רשימת משתתפים ודרישות תשלום, ועליו לשלם את החובות לחברה ולהתאים את זכויות המשתתפים בינם לבין עצמם. ##הטבות מס בפירוק חברה מרצון:## בע"א 10666/03 סילבאן שטרית נ' פקיד שומה תל אביב 4 (פורסם באתר בית המשפט העליון) (להלן: ע"א 10666/03) דן בית המשפט ביחס שבין הוראות סעיף 94ב לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א – 1961 לבין הוראות סעיף 86 לפקודה בקשר עם פירוק חברה מרצון והקמת חברה חדשה מקום שלא היה למהלך כזה "טעם מסחרי". באשר לזכות לנצל את ההטבה הגלומה בסעיף 94ב לפקודה, נקבע כך (שם, פסקה 15): "אין ספק כי סעיף 94ב לפקודה, כנוסחו במועדים הרלבנטיים, טמן בחובו הטבת מס. אין גם ספק כי זכותו של הנישום לנצל הטבת מס זו. עצם ניצולה של ההטבה הוא פעולה לגיטימית שאין בה כל פסול ואין כל מקום להתערב בה. אלא, שלעתים, לאור הנסיבות הסובבות את ניצול ההטבה, הופך הניצול לניצול בלתי לגיטימי. כך שאין לומר, כפי שהמערער ביקש לטעון, כי כל ניצול של הטבת מס הוא פעולה לגיטימית. עמדה כזו מעניקה משקל מכריע לזכותו של הנישום לתכנן את המס ואין היא מאזנת אותה כראוי עם האינטרס הציבורי בגביית מס אמיתי ושוויוני. עמדה כזו איננה העמדה המקובלת בשיטתנו לאיזון בין זכות הנישום לתכנן את המס ובין האינטרס הציבורי בגביית מס אמת. על פי שיטתנו, יש ניצולים לגיטימיים ויש ניצולים בלתי לגיטימיים. יש ניצולים של זכויות ויש ניצולים "לרעה" של זכויות. אכן, "שיטות המשפט השונות מאוחדות כיום בתפיסה העקרונית, שלפיה, הכרה מלאה במימדיו של מרחב תכנון המס טומנת בחובה קשיים וסכנות רבים. לפיכך, מקובל כיום לכרסם בזכות לתכנון מס" (ד' גליקסברג, גבולות תכנון המס (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי, ירושלים, 1990) 30). סעיף 86 לפקודה הוא הסעיף שיוצר את קו הגבול בין ניצולים לגיטימיים וניצולים בלתי לגיטימיים. הוא קובע את עילות ההתערבות הפיסקאלית בעיסקה. אחת העילות היא זו שעניינה ב"עיסקה מלאכותית". בעיסקה מלאכותית טמון ניצול בלתי לגיטימי של דיני המס, שמצדיק את התערבות פקיד השומה תוך פגיעה בזכות הנישום לתכנון מס, וזאת, לצורך השגת תוצאות מס צודקות ושוויוניות (ראו: פרשת רובינשטיין, בעמודים 924-925)". ##שכר טרחת מפרק בפירוק מרצון:## הכלל הוא שיש לפסוק לבעלי תפקיד שכר לפי אחד מהמסלולים הקבועים בתקנות החברות , היינו: שכר ניהול לפי תקנה 7 לתקנות; שכר מימוש לפי תקנה 8; או שכר חלוקה לפי תקנה 8א. ככלל גם, הבחירה במנגנון קביעת השכר מסורה לבעל התפקיד, בהתאם לאפשרויות השונות שנקבעו בתקנות (ראו: ע"א 6166/07 עו"ד צחי פלדמן נ' א. י. ע. יובלים השקעות בע"מ). סטיית בית המשפט מהקבוע בתקנות נעשית כחריג לכלל לפי תקנה 13 לתקנות, מקום בו הושקע מאמץ מיוחד של בעל התפקיד או כאשר השכר הקבוע בכל אחד משלושת הנתיבים אינו נותן ביטוי הולם לשכר המגיע לבעל התפקיד (וראו : פש"ר (ת"א) 3000/08 איתן ארז, עו"ד הנאמן בפשיטת רגל של אלי רייפמן נ' כונס הנכסים הרשמי; פש"ר (י-ם) 59344-01-12 נידר חברה לבניין ופיתוח בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי). תקנה 13 לתקנות החברות מאפשרת לבית המשפט "לעשות צדק", מקום בו הוא סבור כי הנוסחה האריתמטית שבתקנות האחרות מביאה לתוצאה מעוותת או בלתי צודקת. זאת, בין אם מידת המאמץ שהושקעה על ידי בעל התפקיד הייתה נמוכה במיוחד, כך שאינה מצדיקה את שכר הטרחה שהיה נפסק לו לפי הנוסחאות שבתקנות, ובין אם מדובר במאמץ גדול באופן חריג המצדיק פסיקת שכר מעבר לקבוע בתקנות. מנגנון זה של פסיקת תוספת שכר או גריעתו של שכר לפי תקנה 13 לתקנות, משמש אפוא, מנגנון התאמה של התחשיב על פי המסלולים הרגילים, לנסיבותיו של המקרה הספציפי, ומעניק לבית המשפט שיקול דעת לחרוג מהם ולפסוק את שכר הטרחה ההוגן והראוי, מקום בו היצמדות למסלולים הרגילים עלולה להוביל לתוצאה בלתי צודקת בנסיבות העניין. בעניין זה, לבית המשפט שיקול דעת רחב, ועליו לעשות שימוש מושכל בתקנות ה חברות על מנת לפסוק שכר ראוי והוגן שמשקף את מאמציו של בעל התפקיד במקרה הספציפי שלפניו (ע"א 5479/11 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' עו"ד יעקב אמסטר (12.2.13). וראו מנגנונים אחרים לפסיקת שכר טרחת בעלי תפקיד במקרים חריגים: פש"ר (ת"א) 1444/03 דולינגר ושות' חברה לבנין והשקעות (1990) בע"מ נ' בין (23.6.14) ; (פר"ק (י-ם) 14554-02-14 עו"ד ליפה מאיר נ' כונס הנכסים הרשמי). ##ההבדל בין ביטול פירוק מרצון לבין "פירוק כפוי":## מהותו של הליך פירוק מרצון, בדומה לפירוק כפוי, הינו הליך שמטרתו חיסול החברה, לאחר חלוקת נכסיה. אלא, שבניגוד לפירוק הכפוי, עניין לנו בהליך וולונטרי, אותו יוזמים משתתפי החברה. פירוק מרצון אינו מניח, ואינו דורש, הוכחת חדלות פרעון של החברה (קל וחומר שלא את הנסיבות הקיצוניות והחמורות הנדרשות לפירוק מן הצדק ומן היושר). הליכי פירוק מרצון ניתנים לביטול אף לפי הדין הקיים; תוצאה הפוכה תביא למצב אבסורדי, לפיו יהפוך מצב הפירוק מרצון לבלתי הפיך, בניגוד לדין החל לגבי פירוק כפוי. המחלוקת בין הצדדים נסבה לגבי דרך ביטול הפירוק הכפוי. עמדת המבקשים הינה כי דין הליך הפירוק מרצון להתבטל באותה דרך בה החל - על-ידי החלטה מיוחדת של החברה, אשר תמסר לרשם החברות. הרשם שולל עמדה זו, וטוען כי רק בית המשפט של פירוק מוסמך ובידו הכלים לבטל את הליך הפירוק; זאת, בין היתר, לאור פרשנותו לסעיף 335 לפקודת החברות. הליך הפירוק מרצון שייך, כל-כולו, לתחום המשפט הפרטי-מסחרי בו פועלים גופים סולבנטיים, הנשלטים בידי דיני החוזים והתאגידים הפעילים. זאת, להבדיל מהפירוק הכפוי או הקפאת ההליכים, המכניסים את החברה לתחום שונה לחלוטין, הוא התחום הקולקטיבי והקוגנטי של דיני חדלות הפרעון. כך, למשל, לא חל על החברה עיכוב ההליכים הקוגנטי והגורף, העמיד אף בפני תניות שיפוט סותרות; הנושים אינם חסומים מנקיטת הליכים כנגד החברה, ואין הם מוגבלים בידי המנגנון הקוגנטי והנוקשה של הגשת תביעות חוב תוך פרק זמן שבסופו הם מאבדים את זכויותיהם. לא זאת, אלא אף זאת; לצד המנגנון של פירוק מרצון בידי נושים, אין הליכי הפירוק מרצון חוסמים כל נושה באשר הוא (ואף משתתף) מלהגיש בקשה לפירוק כפוי, בטענה כי החברה חדלת פרעון, או בכל טענה אחרת המוכרת בדין. יתר על כן; הלכה פסוקה היא, כי כל עוד לא הפך הפירוק מרצון, למצער, לפירוק בפיקוח בית המשפט, אין המפרק שמונה על-ידי המשתתפים זהה במעמדו למפרק בפירוק כפוי: אין הוא נחשב כ"פקיד בית המשפט", ואף שכרו נקבע בדרך-כלל על-ידי הסכמה חוזית-וולונטרית בינו לבין המשתתפים שמינוהו לתפקידו. ##עיכוב הליכים של חברה בפירוק:## "תכלית עיכוב ההליכים בעניינה של חברה בפירוק נועדה להשיג מטרה מרכזית אחת: להגן על הנושים על-ידי חלוקה שוויונית של נכסי החברה בפירוק ( H & H Beverage Distrib. v. Dept. of Revenue of PA (1988)). כדי לקדם מטרה זו יש צורך בעיכוב הליכים אזרחיים כנגד החברה. הצורך בהסדרת חלוקה שוויונית והוגנת של נכסי החברה בפירוק בין נושיה צומח מן ההנחה שאין די נכסים כדי לספק את התביעות כולן. בחברה אינסולבנטית מתחייב קיומו של הסדר חלוקת נכסים על-פי כללים מוגדרים בחוק, והסדר זה אינו מתיישב מהבחינה הערכית, המוסרית והכלכלית עם מציאות שבה כל נושה המקדים לתבוע בבית-המשפט – זוכה, והאחר שהתמהמה בהגשת תביעה משפטית יצא וידיו על ראשו. כדי למנוע מצב דברים זה קבע החוק כי צו פירוק יעכב את ההליכים המשפטיים וימנע פתיחת הליכים כאלה נגד החברה, וכל הסדר בדיקת חובות הנושים וחלוקת נכסי החברה על-פי אמות מידה מוגדרות ירוכז בידי המפרק, אשר יפעל על-פי כללי הפירוק שבדין. מטרה נלווית לעיכוב ההליכים היא לתת לחברה בפירוק מרווח נשימה בלא לחץ של תביעות נושים כדי שתוכל, במקרים מתאימים, לרכז את מאמציה באפיקים של שיקום". ##להלן החלטה בנושא ביטול פירוק מרצון:## החלטה חברה נכנסה להליכי פירוק מרצון, לפי ההליך הקבוע לכך בפקודת החברות; בשלב מסויים, החליטו בעלי המניות כי הם מעוניינים לחזור בהם, ולהשיב את החברה לסטטוס של חברה פעילה. בין החברה - רשם החברות - והכונס הרשמי נפלה מחלוקת בשאלה, האם נדרשת התערבותו של בית המשפט של פירוק בכדי לבטל את הליכי הפירוק מרצון. עמדת הרשם והכונס הרשמי (להלן: "המשיבים") הינה, כי חרף העובדה שאין עסקינן בפירוק כפוי, או אף בפירוק בפיקוח בית משפט, נעדר רשם החברות סמכות לבטל את הפירוק, ונדרש צו מבית המשפט של פירוק. אין חולק, כי פקודת החברות נעדרת הוראה ספציפית לעניין ביטול הליכי פירוק מרצון; חרף זאת, לא נטען בפני (ובדין לא נעשה כן) כי מרגע שהחלה חברה בהליכי פירוק מרצון, אין היא יכולה "לחזור לאחור", דבר שהיה מביא לתוצאה אבסורדית ובלתי-יעילה. דעתם זו של המשיבים, כי סיום הליכי פירוק נמצאים בסמכותו הבלעדית של בית המשפט של פירוק, נסמכת על סעיף 335 לפקודת החברות, וזו לשונו: "המפרק (בפירוק מרצון - ו.א) או כל משתתף או נושה רשאי לפנות לבית המשפט בבקשה שיחליט בכל שאלה הנובעת מן הפירוק, או שישתמש בסמכות מן הסמכויות שהיו נתונות לו לענין אכיפת דרישות תשלום או כל ענין אחר אילו עמדה החברה לפירוק בידי בית המשפט, ובית המשפט רשאי, אם ראה שהדבר צודק ומועיל, להענות לבקשה, כולה או מקצתה, בתנאים שיראו לו, או ליתן על יסוד הבקשה צו אחר שייראה לו לצודק". (ההדגשות שלי - ו.א). טענות המשיבים, לעניין זה, הינן כדלקמן: 1. סעיף 335 הינו "סעיף סל", ובית המשפט רשאי להענות לבקשה לבטל את הליכי הפירוק, כשם שהוא רשאי ליתן כל החלטה אחרת במסגרת זו; קרי, אין לקונה בחוק החברות בעניין סיום הליכי פירוק, אלא שהנושא מוסדר בסעיף 335 לפקודה. 2. לחלופין, אף אם מדובר בלקונה, הרי שרשות מנהלית אינה מוסמכת למלא אותה מיוזמתה, באשר הסמכות להשלמת לקונות מצויה בידי בית המשפט, זאת מכח חוק יסודות המשפט, התש"מ 1980. סמכויותיו של רשם החברות מוגדרות בדין, ואין לו סמכויות שבשיקול דעת, אלא במקום בו קובע זאת הדין במפורש. בעניינים אחרים, סמכויות הרשם הינן מנהליות-טכניות בלבד. סמכות הרשם, בעניין דנן, הינה למחוק את ההערה בדבר הפירוק מרצון, לאחר שינחה אותו בית המשפט לעשות כן. 3. שינוי הסטטוס שבביטול הליכי פירוק מרצון הינו מהותי ביותר, ומצריך בדיקות - כגון, האם שולמו חובות החברה, או האם הנושים יכולים להפרע אם יבוטל הליך הפירוק. אין לרשם החברות כלים דרושים לכך. זאת במיוחד באשר יתכן כי מאז החל הפירוק מרצון הפכה החברה לחדלת פרעון. גם בעלי המניות של החברה עשויים להפגע, ולאבד זכויות שהיו ניתנות להם עם סיום הפירוק מרצון. בנוסף, עשויים להפגע מפרק החברה, ששכרו היה אמור להגבות מתוך קופת הפירוק, עובדים שפוטרו וכיוצא באלו. מכל האמור לעיל יוצא, כי אין מדובר בסמכות טכנית גרידא. 4. יתכן וקיימים מקרים, בהם יתכן ביטול הפירוק מרצון בלא אישור בית משפט; זאת, כאשר נשללת בבירור אפשרות הפגיעה בצדדים שלישיים; אלא, שהדבר מצריך תיקון חקיקתי. עד כאן העובדות והטענות, ולהלן החלטתי; 5. עניין לנו בסוגיית ביטול הליכי פירוק מרצון, אשר אין מחלוקת כי לא הוסדרו במפורש בפקודת החברות. עם זאת, אין חולק כי הליכי פירוק מרצון ניתנים לביטול אף לפי הדין הקיים; תוצאה הפוכה תביא למצב אבסורדי, לפיו יהפוך מצב הפירוק מרצון לבלתי הפיך, בניגוד לדין החל לגבי פירוק כפוי. המחלוקת בין הצדדים נסבה לגבי דרך ביטול הפירוק הכפוי. עמדת המבקשים הינה כי דין הליך הפירוק מרצון להתבטל באותה דרך בה החל - על-ידי החלטה מיוחדת של החברה, אשר תמסר לרשם החברות. הרשם שולל עמדה זו, וטוען כי רק בית המשפט של פירוק מוסמך ובידו הכלים לבטל את הליך הפירוק; זאת, בין היתר, לאור פרשנותו לסעיף 335 לפקודת החברות. 6. מהותו של הליך פירוק מרצון, בדומה לפירוק כפוי, הינו הליך שמטרתו חיסול החברה, לאחר חלוקת נכסיה. אלא, שבניגוד לפירוק הכפוי, עניין לנו בהליך וולונטרי, אותו יוזמים משתתפי החברה. פירוק מרצון אינו מניח, ואינו דורש, הוכחת חדלות פרעון של החברה (קל וחומר שלא את הנסיבות הקיצוניות והחמורות הנדרשות לפירוק מן הצדק ומן היושר). לשון אחר; הליך הפירוק מרצון שייך, כל-כולו, לתחום המשפט הפרטי-מסחרי בו פועלים גופים סולבנטיים, הנשלטים בידי דיני החוזים והתאגידים הפעילים. זאת, להבדיל מהפירוק הכפוי או הקפאת ההליכים, המכניסים את החברה לתחום שונה לחלוטין, הוא התחום הקולקטיבי והקוגנטי של דיני חדלות הפרעון (לעניין זה, ראה בין היתר פש"ר 1357/02, בש"א 9258/02, בזק נ' תבל). כך, למשל, לא חל על החברה עיכוב ההליכים הקוגנטי והגורף, העמיד אף בפני תניות שיפוט סותרות; הנושים אינם חסומים מנקיטת הליכים כנגד החברה, ואין הם מוגבלים בידי המנגנון הקוגנטי והנוקשה של הגשת תביעות חוב תוך פרק זמן שבסופו הם מאבדים את זכויותיהם. לא זאת, אלא אף זאת; לצד המנגנון של פירוק מרצון בידי נושים, אין הליכי הפירוק מרצון חוסמים כל נושה באשר הוא (ואף משתתף) מלהגיש בקשה לפירוק כפוי, בטענה כי החברה חדלת פרעון, או בכל טענה אחרת המוכרת בדין. יתר על כן; הלכה פסוקה היא, כי כל עוד לא הפך הפירוק מרצון, למצער, לפירוק בפיקוח בית המשפט, אין המפרק שמונה על-ידי המשתתפים זהה במעמדו למפרק בפירוק כפוי: אין הוא נחשב כ"פקיד בית המשפט", ואף שכרו נקבע בדרך-כלל על-ידי הסכמה חוזית-וולונטרית בינו לבין המשתתפים שמינוהו לתפקידו. 7. טוען רשם החברות, כי סמכותו שלו אינה אלא סמכות מנהלית-טכנית בעיקרה, ואין הוא מקיים בידו סמכות מהותית, אלא במקום בו הקנה לו הדין סמכות כזו במפורש; דומה, כי ככל שדברים אמורים בפירוק מרצון, יש בטענה זו מן הצדק. כאשר מתחילים הליכי פירוק מרצון, אין הרשם מקיים בידו כלים לפיקוח מהותי על החברה, וספק אם ביכולתו לעשות כן. תפקידו של הרשם מתמצה ברישום הערה על פירוק מרצון, דבר אותו הוא עושה אם וכאשר מוגשים לו המסמכים הנדרשים בדין. כך למשל, אין רשם החברות מסוגל לדעת ואין הוא נדרש לברר, האם הצהרת כושר פרעון שניתנה לו הינה אמיתית או כוזבת. מאידך גיסא, מאחר והפירוק מרצון לא הקנה לחברה את החסינות הגורפת שניתנת עם הפירוק הכפוי, הרי נושה המגלה כי ההצהרה היתה כוזבת, רשאי להגיש תביעה כנגד האחראים, או להגיש בקשה של פירוק כפוי, בטענה כי החברה חדלת פרעון. באורח דומה, אם התקבלה ההחלטה המיוחדת לפירוק החברה בדרך הנגועה בעושק המיעוט, רשאי בעל מניות המיעוט המתנגד לנקוט בהליכים המתאימים בכדי לעמוד על זכויותיו; אין חולק, כי אף לא אחד מהליכים אלו מתנהל בפני רשם החברות. יוצא, כי בדין טען הרשם כי סמכותו הינה סמכות טכנית; אלא שאין בכך, לכשעצמו, בכדי להביא לקבלת עמדתו. זאת, מן הסיבות שיפורטו לעיל. 8. סעיף 335, עליו מסתמך הרשם, אינו תומך במסקנותיו; עניין לנו בסעיף, המנוסח כל-כולו כסעיף רשות, קרי: אם מתעוררת במהלך בפירוק מרצון בעיה משפטית או סכסוך סבוך, רשאים המפרק או צד מעורב אחר לפנות לבית המשפט של פירוק בכדי שידון בכך, ובית המשפט רשאי (אך לא חייב) להענות לכך בתנאים שיקבע - הכל לפי שיקול דעתו. יגעתי ולא מצאתי, הכיצד מסיק רשם החברות כי סעיף זה, לפי לשונו, יכול לשמש כסעיף חובה, אשר יחול אוטומטית בכל עת בה מעוניינת החברה לחזור בה מהליכי הפירוק מרצון. אף לפי בחינתו המהותית של הסעיף, אין תימוכין לעמדת הרשם; ראשית; הסעיף מכוון לפי מהותו למצבים בהם מתעוררת דה-פקטו בעיה שהצדדים אינם מצליחים לפותרה. אי לכך, מאפשר להם הדין (באופן המזכיר את הליך האבעיה מתקנות סדר הדין האזרחי) להפנות את הבעיה לערכאה בעלת ידע בדיני פירוק. הכיצד מסתדר דבר זה עם העובדה (בה מודה רשם החברות במפורש), כי קיימים מצבים רבים בהם ביטול הליכי הפירוק אינו מעורר כל בעיה - מצבים בהם אף לעמדת הרשם, אין צורך אמיתי בהתערבות בית המשפט? שנית; הכלל הרחב של פירוק מרצון, הינו כי הוא מתחיל, מתנהל ומסתיים בלא התערבות בית המשפט של פירוק. כאשר רצה המחוקק לחרוג מכך, ידע לומר זאת במפורש. כך, בין אם מדובר בהתערבות אד-הוק בעניין ספציפי, לפי סעיף 335 לפקודה, ובין אם מדובר בהעברת הפירוק לסטטוס מתמשך של פיקוח, לפי האמור בפרק העוסק בפירוק מרצון בפיקוח בית משפט. אין כל רמז בפקודה לכך, כי ביטול הליכי הפירוק מרצון דורש את "מעבר הפאזה" דנן, ואין לכך כל רציונל מהותי. זאת ועוד: יתכן מאד, כי במקרים מתאימים, בהם ביטול הליכי הפירוק יעורר דה-פקטו בעיה משפטית סבוכה, יהיה מקום להדרש לסעיף 335. אז ורק אז, יקום צורך אמיתי לפנות לבית המשפט של פירוק ולבקש את עזרתו בפתרון בעיה ספציפית שהתעוררה בנסיבות המקרה. אולם מכאן ועד לכלל מיכני, אשר יערב את בית המשפט של פירוק באורח גורף בכל מקרה של ביטול הליכי פירוק מרצון, רב הדרך. מעבר לדרוש אשוב ואעיר; הרשם עצמו העיר כי יהיו מקרים, בהם ביטול הפירוק אינו מצריך את התערבות בית המשפט. אולם, סתם הרשם המלומד ולא פירש, מי תהיה הערכאה אשר תקבע זאת, אם תתקבל עמדתו. זאת, היות וקבלת עמדתו פירושה כי הרשם אינו מוסמך לבטל הליכי פירוק מרצון. האם משמעות הדברים כי בית המשפט הוא שיקבע, בדיעבד, כי אין צורך באישור בית המשפט בכדי לבטל את ההליך?! עיננו הרואות, כי תוצאה זו, מוליכה לתוצאה אבסורדית. 9. ביטולם של הליכי פירוק מרצון אינם אלא פעולה הפוכה לפעולה של כניסת חברה לאותם הליכים; אי לכך, דומה כי אך טבעי ומתבקש לערוך היקש בין שני הליכים אלו. זאת ועוד; כל אותם חששות לפגיעה בצדדים שלישיים, אותם ציין הרשם בהרחבה בכתב טענותיו, מתקיים גם, ואף ביתר שאת, בעת כניסת החברה לפירוק מרצון: פגיעה בנושי החברה או בציפיות של עובדים וצדדים שלישיים אחרים; אפשרות לנצל את ההליך לרעה, או לקיימו תוך קיפוח המיעוט בחברה, וכיוצא באלו. אלא, שחרף אותה פגיעה אפשרית, לא דרש המחוקק את אישור בית המשפט של פירוק. זאת, למרות העובדה כי אין לרשם, כדבריו, כלים בכדי לקיים שיקול דעת ופיקוח מהותי על ההליכים. הסיבה לכך היא ברורה מאליה: יכולתם של נושים, משתתפים או צדדים שלישיים שנפגעו שלא כדין לנקוט בעצמם את ההליך הרצוי להם, בין אם על-דרך עירוב בית המשפט של פירוק, ובין אם בדרך אחרת. כך בהכנסת החברה לפירוק מרצון, וכך גם בעת ביטולו. לעניין זה, דומה כי הדין עם דבריה של פרופ' צ' כהן, אשר כתבה כי ביטול פירוק מרצון צריך להעשות באותה דרך בה החל - על-ידי החלטה מיוחדת של 75% מבעלי המניות של החברה. 10. תמוהה בעיני הסתמכותו של הרשם על חוק יסודות המשפט. ראשית יוער, כי אין עסקינן בלאקונה בחוק, אלא בשאלה אינהרנטית של הגיון ופרשנות יסודית של פקודת החברות. בהעדר הוראה מפורשת לסתור, חל הדין הכללי, כי הליך יבוטל באותה דרך בה החל. זאת, בגדר "הפה שהתיר הוא הפה שאסר". מה לו, לרשם, כי ילין על-כך, ויהפוך עצמו לפה לכל אותם צדדים שלישיים, בלא צורך ובלא שהוסמך לכך? יתר על כן, אף אם מדובר אכן ב"לאקונה", הרי התוצאה המתבקשת הינה, כי העניין יופנה פעם אחת לפרשנות בית המשפט, בכדי שתקבע הלכה פסוקה המפרשת ומשלימה אותה, אם ניתן; לאחר שהחסר פורש או הושלם, שוב אין לאקונה בחוק. זאת בעוד, מטענות הרשם המלומד עולה כאילו על בית המשפט יהיה לשוב ולהדרש פעם אחר פעם אל אותה ה"לאקונה"; ולהתחיל בכל פעם את מלאכתו מבראשית; קשה לי (בלשון המעטה) לקבל טענה כזו כשהיא באה מאחת מרשיות המדינה. 11. מכל האמור לעיל עולה, כי ביטול הליכי פירוק מרצון יעשה באותה הדרך בה החל ההליך: החלטה ברוב המיוחד הנדרש להכנסת חברה להליך פירוק מרצון, המבטלת את הפירוק, בתוספת (במידת הצורך) של אותם מסמכים פורמליים שנדרשו לשם תחילת הפירוק (למשל: הצהרה, במקרים מתאימים, כי החברה מסוגלת לפרוע את חובותיה); בשולי הדברים יוער; כי צודק הרשם בטענתו, כי טוב יהיה אם יתערב המחוקק ויסדיר את סוגיית ביטול הליכי פירוק מרצון במפורש בפקודת החברות. אלא, שעד אז אין כל מניעה כי בית המשפט יתן מענה לבעיה זו, בהתאם לרוחה ומטרותיה של החקיקה הקיימת. מכל הסיבות דנן, דין הבקשה להתקבל. בנסיבות המקרה, לא מצאתי מקום ליתן צו להוצאות. פירוק חברהפירוק מרצון