להלן החלטה בנושא חובת השקעה בהפקות מקומיות - הפקות מקור: ה ח ל ט ה מהות הבקשה ורקעה 1. בבקשה שלפני, מבקש הממונה על ההגבלים העסקיים (להלן: המבקש), כי אעשה שימוש בסמכות הקבועה בסעיף 50א לחוק ההגבלים העסקיים התשמ"ח-1988, (להלן: "חוק ההגבלים העסקיים") ואצווה על המשיבה 1 להשקיע סכום של כ - 2.5 מיליון דולר (2,492,591) בהפקות מקומיות בערוץ המדע התרבות והדעת (להלן: "ערוץ 8"), וכן כי אחייב את המשיבות 2-4 להעביר למשיבה 1 כל סכום הדרוש לביצוע ההשקעה האמורה ולגרום לכך שזו תשקיע בפועל את הסכום האמור בהפקות מקומיות שישודרו בשידור ראשוני בערוץ 8. הבקשה רחבה יותר, וכוללת עתירה לסעדים נוספים. הוסכם שתחילה תיבחן השאלה אם יש לקבל את הבקשה או חלקה במישור העקרוני. על פי המוסכם, רק לאחר שתינתן תשובה חיובית לשאלה זו, תתברר השאלה מהו הסכום שיש לגרום להשקעתו כאמור. על פי סעיף 50א, יש בידי לצוות על כל אדם "להימנע ממעשה שיש בו הפרה" של הוראות החוק או "לצוות על כל פעולה הדרושה למניעת הפרה", השאלה היא אפוא אם בנסיבות העניין הסעד המבוקש יפעל למניעת הפרת חוק ההגבלים העסקיים. 2. ברקע הבקשה עומדת טענת המבקש, לפיה המשיבות 2-4 לא קיימו תנאי שקבע בית הדין להגבלים עסקיים בתיק ה"ע 466/95 (י-ם) עידן חברה לכבלים בע"מ ואח' נ' הממונה על ההגבלים עסקיים, לאישור הסדר כובל ביניהם. תנאי זה - שהיה אחד התנאים לאישור אותו הסדר - קבע חובת השקעה בהפקות מקור בערוץ 8 בהיקף כספי שיצויין להלן. על פי טענת המבקש, מהסכומים שהוטל על המשיבות 2-4 להשקיע בערוץ 8 במשך תקופת ההסדר (שלוש שנים) הן החסירו כ-2.5 מיליון דולר. 3. בפסק הדין בה"ע 466/95, שניתן ביום 30.6.96, אישר בית הדין להגבלים עסקיים, בראשות כב' השופט י' עדיאל, לבקשת המשיבות 2-4 (ועמן עידן חברה לכבלים בע"מ), הסדר כובל שעניינו שיתוף פעולה בין בעלי זכיונות לשידורי טלויזיה בכבלים ברכישת תכניות, סרטי טלוויזיה ושירותים נלווים, ובהכנת תכניות שידור, תוך שיבוצן בתכנית שידורים כלל ארצית. המשיבות 2-4 שהן בעלי זיכיונות כאמור, הקימו לצורך שיתוף הפעולה האמור את חברת I.C.P, חברת התכניות לכבלים, ועל כן מוכר ההסדר בשם הסדר I.C.P או (איי.סי.פי). הסדר זה - להלן ההסדר או הסדר ICP - אושר למשך 3 שנים. 4. שיתוף הפעולה שבין הזכייניות אושר לתקופה נוספת (בפסק דין מיום 6.7.00 ה"ע 3276/99). בעניין אחרון זה העלה המבקש את הטענה, כי המשיבות 2-4 הפרו את תנאי ההסדר הקודם (ה"ע 466/93) בשל כך שסכום של כ-2.5 מיליון דולר לא הועבר לערוץ 8. בתגובה טענו המשיבות 2-4 וכן חברת I.C.P כי יצאו ידי חובתן בכך שהעבירו את הכספים למטרה זו למשיבה 1, שהיא מפיקה עצמאית, המפיקה עבורן שידורים. תפקיד המשיבה 1 כמפיקת ערוץ עצמאית הקשורה בהסכמים עם המשיבות 2-4 מוטמע בתנאים שקבע בית הדין לאישור ההסדר. בית הדין דחה את טענת משיבות 2-4 וקבע (פסקה 69) "איננו מקבלים גם את טענת המבקשות לפיה הן אינן אחראיות להפרת תנאי ההסדר בשל כך שהן העבירו את הכספים הנדרשים לביצוע ההפקות המקומיות למפיקת הערוץ, נוגה תקשורת, והן אינן אחראיות לכך שזו לא השקיעה כספים אלה כנדרש". עם זאת, לעניין הפרה זו הסתפק המבקש - בעומדו לפני בית הדין בה"ע 3276/99 - בבקשה שבית הדין יקבע לגביה ממצא עובדתי, וכן יקבע כי האחריות להשקעת הכספים מוטלת על המשיבות 2-4. המבקש הוסיף כי לאחר החלטת בית הדין ישקול צעדים כדי להביא למימוש תנאי ההסדר הקודם, ובכללם הגשת בקשה לפי סעיף 50א לחוק. הבקשה שלפני באה בהמשך להודעה זו. בית הדין קבע את אחריות משיבות 2-4, בהתייחס לסכום האמור. משיבה 1 לא היתה צד לדיון בה"ע 3276/99. 5. בלב המחלוקת בין הצדדים שלפניי מצויה השאלה האם היקף החיוב הכספי לגבי הפקות מקומיות או הפקות מקור (כלשון בית הדין) בערוץ 8, אשר נקבע בתנאי שהעמיד בית הדין, נותר בעינו משהותקנו - במועד שלאחר מתן פסק הדין בה"ע 466/95 - כללי המועצה לשידורי כבלים מכוח חוק הבזק, תשמ"ב-1982 (להלן "חוק הבזק"). בשנת 2001 שונתה כותרת החוק האמור ונעשתה - חוק התקשורת [בזק ושידורים] תשמ"ב 1982. חוק הבזק תוקן גם במהלך הדיון בה"ע 466/95, על ידי החוק לעידוד הההפקה של יצירה ישראלית מקורית בשידורי הטלוויזיה (תיקוני חקיקה), התשנ"ו-1996, ונוסף לו סעיף 6ה1. בסעיף זה נקבעה חובת הפקות מקומיות, ובו גם הוסמכה המועצה לשידורי כבלים (להלן: "המועצה") להתקין כללים להפקות מקומיות. המועצה תיקנה את כללי הבזק (שידורי בעלי זיכיון) (תיקון מס' 3) התשנ"ו-1996, - שתוקנו לאחר מכן על ידי כללי הבזק (שידורי בעל זכיון) (תיקון), התשכ"ז-1997 - וקבעה בהם חובת השקעה בהפקות מקומיות בערוץ 8 במונחי שעות שידור או הפקה (סעיף 18א לכללי המועצה שכותרתו "מכסות מזעריות להפקה מקומית"). פסק הדין בה"ע 466/95 ניתן כחודש וחצי לפני שהותקנו כללים אלו. גם הכללים שקבעה המועצה (להלן: "כללי הבזק") מתייחסים אפוא להשקעה ביצירות ישראליות מקוריות בערוץ 8, אך זאת במונחי שעות שידור ולא במונחים כספיים כוללים, שננקטו על ידי בית הדין. המבקש טוען, כי על המשיבות לעמוד בתנאי ההשקעה, כפי שנקבע על ידי בית הדין. על פי ממצאי בדיקתו של המבקש, ההשקעה בהפקות מקור בערוץ 8 חסרה כ-2.5 מיליון דולר, אף כי הסכומים הועברו לצרכי השקעה כאמור על ידי משיבות 2-4 למשיבה 1. המשיבות טוענות מנגד, כי די בעמידה בכללי הבזק. לטענתן, הקביעה שבכללי הבזק גוברת על האמור בתנאי שנקבע על ידי בית הדין ומחליפה אותו, וזאת מכוח פסיקת בית הדין עצמו, אשר קבע כי כלליו ייסוגו מפני כללי הבזק. המשיבות מוסיפות כי בכללי המועצה מצוי דין מפורט לעניין ההשקעה בהפקות מקומיות וככזה יש להעדיפו. 6. אציין כבר עכשיו, כי על פני הדברים, די בתשובה לשאלה אם החיוב שנקבע בתנאי שהעמיד בית הדין בה"ע 466/95 לעניין ההשקעה בהפקות מקור, נותר בעינו, חרף כללי הבזק, כדי להביא למסקנת הדיון בשאלה שצוינה. זאת, מן הטעם שבגדרה של הבקשה לא עומדת לבחינה השאלה האם ראוי היה מלכתחילה להטיל על המשיבות 2-4 אותו חיוב כתנאי להסדר. ברם, אליבא דמשיבה 1, גם אם התנאי שנקבע כאמור עומד בעינו לאחר שהותקנו כללי הבזק, יש מקום להתחשב באופן בו הבינה את החיוב המשולב, דהיינו: את השפעת כללי הבזק על תנאי ההסדר. משיבה 1 טוענת כי בתום לב סברה כי כללי הבזק באו במקומו של אותו תנאי, ובשל הבנתה שינתה מצבה לרעה על ידי ניתוב ההשקעה לאפיקים אחרים. משיבות 2-4 הצטרפו לטענותיה והוסיפו טענות משלהן. לדבריהן אין מקום להטיל עליהן חיוב נוסף כאשר הן עצמן העבירו את סכומי ההשקעה כפי שנקבעו בתנאי ההסדר למשיבה 1. כן טוענות כלל המשיבות, כי בעוד על פי תנאי ההסדר היה עליהן להשקיע בהפקות מקור 35.55 מיליון דולר, הן השקיעו 45.85 מיליון דולר, וכי סכומים ה"חסרים" בערוץ 8 הושקעו, בהפקות מקור בערוץ 6, וכך, בסופו של דבר הציבור לא נפגע, גם אם לא עמדו בתנאי ההסדר. 7. פורום היוצרים הדוקומנטריים (להלן: "הפורום") היא עמותה רשומה ששמה לה למטרה את קידום היצירה הדוקומנטרית בישראל, וחבריה הנם יוצרים ומפיקים של סרטים תיעודיים. הפורום ביקש להצטרף כצד להליך, ובקשתו נתקלה בהתנגדות המשיבות. על-פי הסכם דיוני מיום 12.2.02, התקבלה הצעת בית המשפט, לפיה הפורום יוכל להשתתף בדיונים כצד פסיבי (מבלי להביא ראיות ומבלי לחקור עדים), ויהא רשאי להגיש סיכומים. בסיכומיו, תמך הפורום בבקשה. 8. כאמור, המשיבות 2-4 הצטרפו לשורת הטענות שהעלתה המשיבה 1 לפני. זאת, אף כי טענות מסוגן לא הועלו על ידן בעת הדיון בתיק ה"ע 3276/99, הגם שהיה בידן להעלותן. יתר על כן, בפסק הדין בה"ע 3276/99 קבע בית הדין ממצא עובדתי כלפי משיבות 2-4, בקובעו כי על פי הנתונים שבפניו לא הועברו כ-2.5 מיליון דולר מהסכום שהיה על המשיבות 2-4 להעביר להשקעה בערוץ 8 בהפקות מקור. ב"כ המבקש טען לפניי כי המשיבות 2-4 מושתקות מלהעלות טענות המנוגדות לממצא האמור. גם ב"כ פורום היוצרים הדוקומנטריים (להלן: "הפורום"), שהיה צד לדיון בה"ע 3276/99, טוען בהקשר זה להשתק פלוגתא. 9. חלוקת הדיון לשניים נבעה בעיקרה בשל טענת המשיבה 1, שהשקעתה בהפקות מקור בערוץ 8 בפועל גדולה מזו שהמבקש מכיר בה. נושא זה כרוך בבירור עובדתי והותר כאמור לשלב הבא, שהצורך בניהולו יתעורר עם תתקבל גישת המבקש לגבי מהות החיוב שהוטל על משיבות 2-4. על רקע זה אעבור לדון בבקשה לגופה. תנאי הסדר ה"ע 466/95 10. התנאי המהווה בסיס לבקשה, מצוי בין שורת תנאים שהעמיד בית הדין להסדר במסגרת ה"ע 466/95. התנאים קבעו כי על צדדי ההסדר להקצות למספר ערוצים (ערוצים 3, 4, 5, 6 ו-8) סכומי כסף משני מקורות: האחד נקרא "כספי ההסדר", והשני נקרא "כספי הפיקדון ו/או הנאמנות". המקור השני יסודו בתנאי ההיתר הזמני עצמו - שאומצו יותר מאוחר בפסק הדין - אשר בגדרם הוטל על חברות הכבלים שנטלו חלק בהסדר הכובל, להפקיד כספים בחשבון נאמנות במהלך תקופת ההיתר הזמני, כדי שאלו יוקצו על פי תנאי ההסדר. היקף ההשקעה בהפקות מקור בערוץ 8 מכספי ההסדר עמד על 6 מליון דולר, ומכספי הפקדון/הנאמנות על 2.8 מליון, ובסה"כ על 8.8 מליון דולר. בית הדין התייחס לחובת ההשקעה בהפקות הערוצים כפי שנקבעה על ידו כ"העברת חלק הוגן מהתועלת שמפיקות הזכייניות מההסדר לציבור" (ראו סעיפים 4 ו-10 לפס"ד). תנאי ההסדר מקורם בתנאי ההיתר הזמני. התנאי בו עסקינן מקורו בסעיף 6(ב) לתנאי ההסדר הזמני (ראו אימוצו בסעיף 40 לפסק הדין) בתנאי זה נקבע כי על המשיבות 2-4 להקצות כספים לערוץ 8, כדלקמן: "4 מיליון דולר ארה"ב יוקצו להפקות ערוץ 8 אשר סכום שלא יעלה על 2 מיליון דולר יוקצה להפקת הערוץ ורכש תוכניות, ויתרת התקציב בסך 2 מיליון דולר, תוקדש כולה (ללא תקורות) להפקות מקור שיופקו בידי מפיקים עצמאיים שאינם קשורים במישרין או בעקיפין בזכייניות או בספק של הערוץ או בבעל עניין בהם. מחצית מהסכום תיועד לסרטי תעודה ומחציתו האחרת תיועד למגזינים ומופעי תרבות ואומנות, אלא אם כן יקבע אחרת בכללים שיתוקנו על ידי המועצה לשידורי כבלים. כל התוכניות כאמור לעיל יהיו בקשת הנושאים שבתחום עיסוקו של הערוץ". בסיפא של תנאי זה מצוי אפוא סייג הנוגע לחובת ההשקעה (שהודגש בציטוט דלעיל) המתייחס לקביעה אחרת בכללי הבזק. סעיף 13 לתנאי ההיתר הזמני עסק ביחס שבין חובת ההשקעה שנקבעה בתנאים לחובות מכוח חוק הבזק והחוק לעידוד ההפקה של יצירה ישראלית ונוסחו כדלקמן, ובית הדין, בפסק דינו (שם) אימץ את תוכנו בדברים אלה: "מובהר כי המחויבויות על פי ההסדר חופפות ולא מצטברות - למחויבויות בחוק הבזק - כפי שתוקן בחוק הבזק (תיקון מס' 13), התשנ"ו-1996 ובחוק לעידוד ההפקה של יצירה ישראלית מקורית בשידורי הטלוויזיה (תיקוני חקיקה) התשנ"ו-1996 באופן שהזכייניות תשאנה בחיוב הגבוה בלבד". בקביעתו זו פסק בית הדין במחלוקת שהתעוררה לפניו בשאלה האם המחויבות שעל הזכייניות לשאת בה מכוח החוק לעידוד היצירה המקורית צריכה להיות חופפת את מחויבותן על פי תנאי ההסדר או שהיא צריכה להצטבר עליה. בית הדין הסביר עמדתו לעניין זה במלים אלו: "לנו נראה, כפי שכבר צויין לעיל, כי המחיר עבור ההסדר נקבע כיום בתיקוני החקיקה. אפילו טעינו בפרשנות החוק, גם אז, בהתחשב בנטל שהושת על הזכייניות על-פי החוק לעידוד היצירה המקורית, ובהתחשב בהיתר שניתן כיום בחוק למסך הארצי ולהפקה המשותפת (גם בהנחה שהוא כפוף לאישורנו על-פי חוק ההגבלים העסקיים), איננו סבורים כי נכון יהיה להטיל על הזכייניות נטל או מחיר נוסף. אין דומה מחיר עבור הסדר שאינו מעוגן בחוק, למחיר עבור הסדר המעוגן בחוק והנתפס על-ידי המחוקק כהסדר ראוי. למותר לציין כי גביית החלק ההוגן אינה תנאי סטטוטורי לאישור ההסדר". סעיף 10 לתנאי ההסדר הזמני קבע חובת השקעה בהפקות מקומיות בערוץ 8 מכספי הפיקדון/הנאמנות, ובית הדין (בסעיף 6(9) לפסק הדין) אמצו כדלקמן: "הכספים שנצברו עד לשינוי תנאי ההיתר הזמני בחשבון הנאמנות... יוקצו להפקות מקור בערוצים 3, 4, 5, 6 ו - 8 ביחס של 3/5 לערוצים 6 ו - 8 ו 2/5 לערוצים 3 ו - 4 אלא אם כן יקבע אחרת בכללים שיתוקנו על ידי המועצה לשידורי כבלים". גם בתנאי זה מצוי אפוא הסייג המתייחס לקביעה אחרת על-פי כללי הבזק. סייג מעין זה מופיע גם בתנאי שבסעיף 6(א) לתנאי ההסדר הזמני (ראו פסק הדין סעיף 6(3)). תנאי זה מתייחס לערוצים 3 ו-4 ותוכנו יובא כאן להשלמת התמונה: "4.55 מליון דולר ארה"ב (ללא תקורה) יופקו בידי מפיקים עצמאיים שאינם קשורים במישרין או בעקיפין בזכייניות או בבעל עניין בהן, שישובצו בערוצים 3 ו- 4. מחצית מהסכום האמור תוקצה להפקת דרמות וסרטי קולנוע, אלא אם כן יקבע אחרת בכללים שיתוקנו על ידי המועצה לשידורי כבלים". השלכת כללי המועצה על תנאי ההסדר 11. אין מחלוקת שכללי הבזק קבעו הסדר מחליף לזה שנקבע על ידי בית הדין בכל הנוגע לכספי ההשקעה שמקורם בחשבון הנאמנות או הפקדון. ברם, על פי עמדת המבקש, המצב שונה בכל הנוגע לכספים האחרים ("כספי ההסדר"), והבקשה שלפניי עוסקת בהם בלבד. המבקש סבור, כי כללי הבזק, לענין כספים אלה, אינם דוחים את התנאים שנקבעו על ידי בית הדין אלא מתקיימים בצידם. לגבי הכספים שמקורם בחשבון הנאמנות, סבור המבקש כי עלה בבירור מתוכן כללי הבזק אשר הגדילו את היקף ההשקעה ועסקו בפרטיה, כי הם מחליפים את קביעת בית הדין. שונה המצב, לגישתו, בכל הנוגע לכספי ההשקעה בהפקות מקומיות מכספי ההסדר, משתוכן כללי הבזק מאפשר תחולה משולבת של הכללים ושל תנאי ההסדר. לשיטת המשיבות, די בהשקעה המקיימת את מכסת השעות שנקבעה בכללי הבזק, גם אם היא קטנה בהיקף מסכומי ההשקעה שנקבעו על ידי הממונה, כדי לקיים את המוטל עליהן. כפי שכבר נאמר, לדבריהן, כללי הבזק הם בבחינת דין מיוחד לעניין זה ובית הדין הכיר מלכתחילה בכך שדין זה יבוא חלף החיוב בתנאי שהועמד על ידו. אעבור לבחינת שיקולים רלוונטיים להכרעה במחלוקת זו. 12. לשונו של התנאי הרלוונטי (ראו נוסח סעיף 6(ב) לתנאים לעיל) אינה עולה בקנה אחד עם הטענה שגלומה בה האפשרות של ביטול דרישת ההשקעה בערוץ 8 בהיקף שנקבע בתנאי, על ידי כללי הבזק. זאת מאחר שהמשפט "אלא אם נאמר אחרת" מתייחס בו אך ורק לחלוקת ההשקעה בין הז'אנרים שפורטו בו. במילים אחרות: נוסח התנאי אינו משתלב עם הפירוש שלפיו די בהשקעה בהפקות מקומיות ששעורן זהה או אף גדול יותר, בערוץ אחר. כאמור, לשיטת המשיבות, הכספים שלא השקיעו בהפקות מקומיות בערוץ 8 הושקעו על ידן בהפקות כאלה בערוץ 6. ברם, אין זו העברה בין ז'אנרים, ולכן אין בכך, לכאורה, משום עמידה בתנאי כפי שנקבע על ידי בית הדין, ולו על פי לשונו. אינדיקציה לשונית נוספת התומכת בגישה האמורה מצויה בעובדה שהביטוי "אלא אם כן יקבע אחרת בכללים" נמצא במספר תנאים. אמירה כללית מעין זו, המתייחסת לכלל תנאי ההסדר יחדיו, ללא אבחנה בין ערוצים וז'אנרים, עשויה היתה להעיד על "ניידות" כספי ההשקעה גם בין הערוצים השונים. אולם, משבחר בית הדין לשבץ אמירות אלו בכל אחד מהתנאים שצויינו לעיל, ניתן ללמוד על כוונה לראות בכל תנאי מסגרת נפרדת. על כן, כאשר ביטוי זה בתנאי בו עסקינן מתייחס לערוץ 8 בלבד, אפשרי בגדר התנאי מעבר כספים בין ז'אנרים בלבד במסגרת אותו ערוץ. שונה הוא ניסוח התנאי שמקורו בסעיף 6(א) לתנאים, המשותף לשני ערוצים, 3 ו-4. מאחר שהסיפא "אלא אם כן יקבע אחרת" מתייחסת בסעיף זה לשני הערוצים, מאפשר נוסח התנאי, "ניוד" כספי השקעה בין ערוץ 3 וערוץ 4. הוא הדין לגבי התנאי שבסעיף 10 שהובא לעיל, העוסק בחלוקת כספי הפיקדון בין הערוצים השונים. לשון אחר, המסגרת שנקבעה בתנאי שבסעיף 6(ב) קשיחה, וההעברה של השקעה אפשרית בגדרה בלבד, דהיינו בין ז'אנרים בלבד. אוסיף לעניין ההיבט הלשוני, כי כללי הבזק אינם קובעים שקביעת בית הדין לענין ההשקעה בהפקות מקור - מבוטלת, וכך נסוחם אינו מציב קושי בפני אימוץ הפירוש המילולי האמור של תנאי ההסדר. 13. עד כאן הוצג ההיבט הלשוני של הנורמות הרלוונטיות. אעבור עתה לטיעונים המתייחסים לתוכן התנאי שהעמיד בית הדין ולתכליתו. כאמור, התנאי קובע היקף כספי להפקות מקור בערוץ 8. קו טיעון מרכזי שמובילות המשיבות כנגד גישת המבקש מתבסס על הפונקציה שהוטלה על ידי חוק הבזק על מועצת הכבלים, בין השאר לגבי ההפקות המקומיות. חוק הבזק העניק למועצה (בסעיף 6) סמכות כללית לקבוע את המדיניות לגבי "סוגי השידורים, נושאיהם, תכנם, רמתם, היקפם ומועדיהם" וגם לגבי "עידוד הפקות מקוריות - מקומיות של תוכניות". לעניין הפקות מקומיות מוסיף וקובע סעיף 6ה(ג)(1) לחוק הבזק: "מבלי לגרוע מכלליות הוראות סעיף 6ה, רשאית המועצה לקבוע כללים לעניין הפקות מקומיות, לרבות לעניין סוגי המשדרים שייכללו, במכסות מזעריות להפקות מקומיות, להפקות מקומיות עצמיות ולהפקות מקומיות קנויות, היקפם של סוגי המשדרים בכל אחת מההפקות האמורות ומועדי שידורם, וכן את אופן חלוקת השידורים בין האפיקים השונים". המשיבות מדגישות, כי כללי הבזק הם כללים המפרטים סוגי משדרים, חלוקה לסוגי הפקות (קנויות לעומת עצמיות) מועדי שידורים, חלוקת שידורים בין ערוצים ועוד. פירוט זה מלמד, לשיטת המשיבות, כי מדובר בדין ספציפי שיש להעדיפו. המשיבות מוסיפות כי המועצה היא גוף מקצועי אשר הוסמך בחוק הבזק לקבוע את תכני השידורים ואף את היקפי ההשקעות בערוצים ובז'אנרים. כישורים אלו, לטענת המשיבות, הם שהביאו את בית הדין לבכר מראש את הכללים שיותקנו על ידי המועצה, על פני הקביעה שבתנאים. על פי הסבר המשיבות, המועצה קבעה את חובת השקעה במונחי שעות שידור ברוח החוק המסמיך (חוק הבזק והחוק לעידוד הפקה מקומית), המתייחס לזמן שידור. החיוב במונחי שעות שידור הוא, לדבריהן, החיוב המקובל במדינות אחרות, ובערוצי שידור אחרים (כגון ערוץ 2). חיוב כזה, על פי תיאורן, הנו נוח ויעיל לאכיפה, מגלם בדרך כלל ערך כספי גבוה וממזער את החשש להתערבות המחוקק בשיקולי עריכה. בהישען על שיקולים אלו, טוענות המשיבות, כי יש להעדיף את הנורמה שנקבעה בכללי הבזק. המבקש טוען מנגד, כי הכללים שהתקינה המועצה מתקיימים בצד תנאי בית הדין, ובכלל טענותיו לעניין זה מביע דעתו, כי שיטת פיקוח על פי סכומי כסף לצד הפיקוח על פי שעות שידור, היא מחויבת המציאות, משום שהגדרת שעות בלבד פוערת פרצה רחבה במנגנון הפיקוח על הפקות מקור ומביאה להפקת תוכניות באיכות ירודה על ידי השקעת סכומים מינימליים בלבד. פיקוח משולב של שתי אמות המידה מבטיח, לשיטת המבקש, היקף השקעה נאות בהפקות מקור בצד ביזורן. לשיטתי, הויכוח בדבר מהות הפיקוח על היקף הפקות המקור שיש לבכרו אינו רלוונטי להכרעה בעניין שלפניי. די בעובדה שלמועצה לא הוענקה הסמכות המסורה לבית הדין - היא הסמכות לאשר הסדר כובל - כדי להביא למסקנה, שאין כללי הבזק מבטלים את קביעות בית הדין, כל עוד הדבר אינו עולה בבירור מקביעת בית הדין. מסקנה זו היא פועל יוצא מהמצב החוקי שבגדרו המועצה אינה מופקדת כלל על תחום התחרות. גם אם בקביעותיה היא מתחשבת בשיקולי תחרות - הסמכות לאשר הסדר חרף פגיעתו בתחרות מסורה לבית הדין להגבלים עסקיים. ויוטעם, לא נטען לפניי כי המדובר בהסדר הנכנס לגדרו של סעיף 3(1) לחוק ההגבלים העסקיים, דהיינו הסדר שכל כבילותיו נקבעו על פי דין. אילו היה מדובר בהסדר כזה, לא היו הצדדים נצרכים כלל לאישור שניתן על ידי בית הדין. לכן סמכות המועצה לקבוע תנאי המחייב השקעה בהפקות מקור אינה פוגעת בסמכות בית הדין לחייב השקעה כזו מטעמים הקשורים בתכלית חוק ההגבלים העסקיים. כך אפשר שתנאי שנקבע לקיום ההסדר, על פי תכלית חוק ההגבלים העסקיים יחייב תוספת השקעה בהפקות מקור מעבר לזו שנקבעה על ידי המועצה. אם כך, מלכתחילה אין לומר כי ההסדר המאוחר יותר שבכללי הבזק, שהוא הסדר ספציפי לעניין עידוד ההפקה המקומית, דוחה את ההסדר החוקי שבתנאי בית הדין, שהנו ספציפי לעניין הפגיעה בתחרות. נקודת המוצא ההולמת את הדיון היא אפוא שמדובר בנורמות מחייבות מקבילות או נורמות החיות זו לצד זו, כאשר באחת מהן - בתנאי בית הדין - נקבע מראש כי האחת תגבר בתנאים מוגדרים. 14. הדיון דלעיל מעלה אפוא את השאלה באיזו מידה הותיר בית הדין כוח למועצה לשנות את קביעותיו. בעת בחינת שאלה זו יש ליתן את הדעת לעובדה, שאינה נתונה במחלוקת, לפיה חובת ההשקעה, כפי שנקבעה בתנאי ההסדר, היא בבחינת המחיר ההוגן של ההסדר לציבור. לשון אחר: על-ידי ביצוע ההשקעה, מועבר לציבור חלק מהתועלת שהפיקו הצדדים להסדר באמצעות ההסדר. כך התייחס אליה בית הדין בפסק הדין בה"ע 466/95, כאמור לעיל, וחזר ועשה כן בפסק הדין בה"ע 3276/99. על רקע זה מתבקשת הקביעה שמלכתחילה יש טעם לפרש באופן מצמצם את הסייג לקיום התנאים - אותו סייג הקובע כי תנאי ההסדר שנקבעו על ידי בית הדין ייסוגו אם ייקבע אחרת על ידי כללי הבזק. במלים אחרות, מתבקשת המסקנה כי תנאי להסדר - הקובע מכסת השקעה כספית - יתבטל רק כאשר הדבר עולה במפורש או בבירור מהשילוב של שתי הנורמות, כפי שהוגדר על ידי בית הדין. שאם לא כן, משמע שהצדדים להסדר לא העבירו לציבור את "המחיר ההוגן" שנקבע על ידי בית הדין. ויוטעם, אין מקום "לוותר" בנקל על גביית מחיר זה, גם מן הטעם שהוא שעמד לעיני בית הדין בעת שקבע שההסדר - כשהוא מופעל במסגרת התנאים - עולה בקנה אחד עם טובת הציבור. מגוון השיקולים לעניין זה פורטו בסעיף 11 לפסק הדין בה"ע 466/95, ובית הדין ציין בצידם: "לאלה יש להוסיף את תרומת ההסדר להעברת ה'חלק ההוגן' מהתועלות שמפיקות הזכייניות מההסדר לציבור". יש לציין, כי בפרק 10 לפסק הדין התייחס בית הדין להסדר הסטטוטורי המצוי בחוק הבזק, ובכלל זה למכסות שעות השידור שקבעה המועצה, ומכאן שרמת "המחיר ההוגן" לציבור נקבעה על-ידו, בין היתר, בהתחשב בהוראות חוק הבזק. הפירוש המצמצם את השלכת כללי הבזק עולה אפוא בקנה אחד עם תכלית תנאי ההסדר להבטיח את גביית "המחיר ההוגן" ברמה הנדרשת להשלמה עם ההסדר הכובל. 15. טענת המשיבות כי כללי הבזק החליפו את דרישת מכסת ההשקעה בהפקות המקור בערוץ 8 כפי שנקבעה בתנאי ההסדר, נתקלת גם בקביעת בית הדין בה"ע 466/95 לעניין החפיפה בין ההשקעות הנדרשות על פי כל אחד מהמקורות הנורמטיביים, דהיינו, התנאים שהעמיד בית הדין וכללי הבזק שבאו בעקבותיהם. כאמור בית הדין קבע (ראו לעיל לעניין התנאי שמקורו בסעיף 13 לתנאי ההיתר הזמני) כי ההשקעה על פי תנאי ההסדר תחפוף את ההשקעה שתושת מכוח כללי המועצה, באופן שהצדדים להסדר ישקיעו את הסכום הגבוה שבהם (ולא את סכומם המצטבר). מקביעה זו ניתן ללמוד כי בית הדין לא סבר כי קביעה של המועצה, המתייחסת להיקף השקעה, תבטל את קביעתו באותו הקשר. המונח חפיפה מלמד על קיום שתי הקביעות - זו של בית הדין וזו של המועצה, ומהקביעה כי יחול החיוב הגבוה, עולה כי אפשר שבסופו של דבר, היקף ההשקעה יהא דווקא זה שנקבע על ידי בית הדין, כאשר הוא הגבוה בין השניים. בית הדין הסביר את טעם הוראת החפיפה בכך שגם דרישת ההשקעה שתיקבע על ידי המועצה היא בגדר "מחיר הוגן" שיועבר מצדדי ההסדר לציבור: "סייג זה השנוי במחלוקת בין הצדדים, מקורו בהשקפה שכיום, לאור שינויי החקיקה, נקבע מחיר ההסדר, או החלק ההוגן של תועלות ההסדר אותו על הזכייניות להעביר לטובת הציבור, בחוק. לפיכך, אין בהסדר כדי להוסיף על החובות שהוטלו על הזכייניות בחוק, אלא במידה שהסכומים הקבועים בהסדר (8.55 מיליון דולר) עולים על עלות ההפקות בהן חוייבו הזכייניות מכח החוק". בית הדין הוסיף ועמד על טעם זה בהמשך דבריו בהדגישו כי המחיר הכולל שיקבע צריך להלום את העובדה שלשיתוף הפעולה בין הזכייניות נמצא עיגון בחוק הבזק: "לנו נראה, כפי שכבר צוין לעיל, כי המחיר עבור ההסדר נקבע כיום בתיקוני החקיקה. אפילו טעינו בפרשנות החוק, גם אז, בהתחשב בנטל שהושת על הזכייניות על פי החוק לעידוד היצירה המקורית, ובהתחשב בהיתר שניתן כיום בחוק למסך הארצי ולהפקה המשותפת (גם בהנחה שהוא כפוף לאישורנו על פי חוק ההגבלים העסקיים) איננו סבורים כי נכון יהיה להטיל על הזכייניות נטל או מחיר נוסף. אין דומה מחיר עבור הסדר המעוגן בחוק והנתפס על ידי המחוקק כהסדר ראוי". המשיבות מוצאות בדברים אלו בסיס לטענה שבית הדין סבר כי קביעת המועצה לעניין ההשקעה כאמור תמצה את "המחיר ההוגן". ואולם, טיעון זה חוטא לכוונת הדברים. בית הדין הבהיר בדבריו כי בהתחשב במכלול של שיקולים - ובכללם העיגון שיש להסדר בחוק הבזק כאמור לעיל - אין הוא רואה מקום להורות כי "המחיר ההוגן", ככל שייקבע בכללי הבזק, יתווסף על "המחיר ההוגן" שייקבע על ידו, באופן שיהא על הזכייניות לשאת בשניהם גם יחד. בית הדין אימץ כאמור את עקרון החפיפה, לפיו יחול אך ורק החיוב הגבוה שביניהם. כך גם עולה במפורש מדבריו של בית הדין בפסק דינו בה"ע 3276/99 בהם עסק בתרומת התנאים המועמדים על ידו לעניין ההפקות המקומיות לקביעות המצויות בכללים המותקנים על ידי המועצה. דברי בית הדין בה"ע 3276/99 לעניין זה מבהירים כיצד ראה את "חלוקת התפקידים" בינו ובין המועצה: "כאן המקום לציין ששאלה זו של מעמדה הראוי של ההפקה המקומית בשידורי הטלוויזיה בכבלים וההיקף הרצוי של שידורי ההפקות המקומיות הנה שאלה ערכית-ציבורית שאינה נגזרת מבסיסה משיקולים שיסודם בדיני תחרות, היא אינה מתאימה להכרעה של גוף שיפוטי כמו בית הדין, והיא גם איננה נופלת בתחום מומחיותנו. ואכן, המחוקק הפקיד את הסמכות בנושא זה בידי המועצה, שעליה הוטל בחוק לקבוע את המדיניות לגבי 'עידוד הפקות מקוריות מקומיות של תוכניות'. מעורבותו של בית הדין בנושא זה עשויה להידרש בעיקר במקרה שבו פוגע ההסדר בהפקה המקומית שאז היה בית הדין נדרש לקבוע הוראות אשר ימנעו את הפגיעה. משהגענו למסקנה שההסדר איננו פוגע בהפקה המקומית, הטעם היחיד שיכול להצדיק את התערבותו של בית הדין בנושא זה מקורו בצורך לוודא שהזכייניות תקצינה חלק הוגן מתועלתיהן מן ההסדר לציבור (הגם שניתן להעביר לציבור חלק הוגן מרווחי הזכייניות גם בדרכים אחרות). זה גם היה הטעם ההסטורי לכריכתו של נושא ההפקות המקומיות באישור ההסדר הכובל בפסק הדין הקודם". בהמשך דבריו בה"ע 3276/99 (סעיף 40) מבהיר שוב בית הדין כי ביסוד גישתו לעניין החפיפה בין החיובים מונחת הערכתו ש"חיוב נוסף" על זה שהוטל על הזכייניות על ידי המועצה יביא ל"כפל חיוב בגין אותה תמורה", והוסיף - "על כן, החיוב המוטל מכוח פסק דין זה איננו יכול להתווסף על זה שהוטל על ידי המועצה בהחלטתה". דברים אלה מלמדים, כי בית הדין הכיר בכך שיש להביא בחשבון את המחיר הנגבה על ידי המועצה ואולם נמנע מלקבוע כי "המחיר" כפי שיקבע על ידי המועצה יהא מחיר ממצה. באותה רוח לא קבע בית הדין במסגרת תנאיו להסדר שאושר בה"ע 466/95 כי קביעתו שלו לעניין אותו "מחיר" תתבטל למול קביעות בעניין ההשקעה. ויוטעם, גם האפשרות שמכסת ההפקות המקומיות ע"פ כללי הבזק תקבע בשעות שידור, עמדה בפני בית הדין, כפי שציינה המשיבה 1 (בעמ' 13 בתשובתה). יצוין, כי על פי פירושה של משיבה 1 לנושא החפיפה, מדובר בחפיפת סך ההשקעה הכולל, כפי שנקבע במכלול תנאי בית הדין. לא מצאתי בדבריה הנמקה הולמת לטענה זו. מכל מקום, כבר נאמר לעיל שהבחינה הלשונית מובילה דווקא לאבחנתה של ההשקעה שבערוץ 8 כ"סגורה" בתחומה ואם כך, הפירוש האמור, שאינו מבחין בין הערוצים וגם לא בין כל אחד מהתנאים, אינו מתיישב עמה. 16. אוסיף כי עקרון החפיפה שקבע בית הדין בה"ע 466/95 בא על רקע ציפייה מוקדמת שהסכומים שנקבעו על ידו כ"מחיר הוגן" יסתכמו בפחות מאשר העלות הכספית הכרוכה בשעות השידור בהיקף שיקבע על ידי המועצה, היקף שהיה אמור להוות "רצפה" בלבד. כך ניתן היה ללמוד מדברים שהשמיעה יו"ר מועצת הכבלים, גב' מ' רפאלי, בפני בית הדין בדיון בה"ע 466/95 (פר' מיום 20.5.96, עמ' 44): "אנחנו רואים בכספי ההסדר רצפה ובוודאי לא יכול להיות נמוך מכספי ההסדר... גם הז'אנרים משמעותם תהיה בכסף לטעמי יותר גבוהה מההסדר... אולם יש להבהיר כי הסכומים בהסדר הם סכומי מינימום ולא מקסימום ויגדלו בהתאם למטלות והיקף ההפקה הן הכוללת והן בז'אנרים בהתאם למה שמתחייב בחוק ובכללים". באותה ישיבה גם הובהר מפי ב"כ המשיבות 2-4 כי לשיטתן, על פי התנאים שיועמדו להסדר, יהא על הזכייניות לעמוד בגבוה בין החיובים: "כ.ה. עדיאל: זאת אומרת 6(ב)? 4 מיליון דולר יוקצו להפקות ערוץ 8. עו"ד בכר: ערוץ 8 מורכב משניים אדוני הוא מורכב משני מיליון דולר שהיו מוקצים מלכתחילה מאז ומתמיד, שני מיליון דולר שנוספו בהסדר הזה, שני מיליון דולר הנוספים זו תהיה חפיפה לדרישות של החוק החדש. כ.ה.: שני המיליון יהיו במסגרת ה - 10% של הפקות מקור שאתם מחוייבים?. עו"ד בכר: כן... כ.ה.: וא' ו - ג'? עו"ד בכר: נשמרים במובן זה שהזכייניות יצטרכו לעמוד או בסעיף 6 או לפי החוק לפי הגבוה מביניהם". לסיכום, אף שבית הדין הכיר בכך שבכללי הבזק נגבית תועלת בעבור הציבור הרחב, לא קבע כי התועלת שיש לגבות מהזכייניות תתמצה בקביעות המועצה באותם כללים. בקובעו את עקרון החפיפה הבהיר בית הדין כי במצב בו היקף ההשקעה שבתנאיו גבוה מזה שיקבע על ידי המועצה, "תבלע" קביעת המועצה בקביעותיו. גם שיקול זה תומך במסקנה שלעניין ההשקעה בהפקות מקור, שהיא חלק מה"מחיר ההוגן", אין מקום לקבוע כי הוראות ההשקעה שבכללי הבזק לעניין ערוץ 8 ביטלו את ההוראות שעל פי תנאי ההסדר. 17. במסקנה האמורה, לפיה כללי הבזק לעניין ההשקעה בהפקות מקומיות בערוץ 8 חלים בצד התנאי שנקבע על-ידי בית הדין תומכת גם העובדה, שאין כל סתירה בין שני החיובים האמורים. כאמור, בנושא ההשקעה בערוץ 8 קובעים כללי הבזק מכסת השקעה על פי שעות שידור. הסדר זה אינו סותר את הכלל שנקבע על ידי בית הדין, ולו מן הטעם שלכל שעת שידור יש גם עלות כספית, וכך היא ניתנת לתרגום או לביטוי כספי. לשון אחר: גם אם המועצה בחרה לקבוע את חיוב ההשקעה של הפקות המקור על פי מכסת שעות שידור או שעות הפקה, אין בכך כדי לעשות את בירור הערך הכספי הכרוך בביצוע אותה מכסה לבלתי אפשרי. מאחר שניתן להגיע לשעות שידור רבות יותר של הפקת מקור על ידי השקעת סכומים גדולים יותר, לא ניתן לומר שהקביעה של שעות שידור נוגדת במהותה את הקביעה הכספית, שהרי איש לא יטען, כי הפקת מספר גדול יותר של שעות שידור של הפקות מקור עומדת בניגוד לתכלית חוק הבזק והחוק לעידוד היצירה הישראלית. אם כך, בין שתי הנורמות קיימת הרמוניה. בשולי הדברים אציין, כי אין מקום לייחס חשיבות מיוחדת לעובדה שהמועצה מצאה לנכון לקבוע אמת מידה במונחי שעות שידור. בפרוטוקלים של ועדות הכנסת ניתן למצוא התבטאות של נציגי המועצה לפיהם חובת פיקוח ב"כסף" היא בגדר "עונש שלא כתוב בתורה" (ראו פרו' ישיבה משותפת של ועדת החינוך והכלכלה מיום 12.12.95). להערכתי, שיקול של נוחות באכיפה ובכללו החשש מפני הקושי לפקח על היקף ההשקעות תוך כדי בדיקת חשבוניות ו/או מסמכים אחרים היה שיקול מרכזי בקביעות המועצה. אכן, יש לכבד את הרצון להשיג נוחות כזו, ואולם אין לראות בו ערך עליון. בדיוני ועדות הכנסת אף עלה החשש, שאין לבטלו, שמא בדרך זו יתרבו "שעות ג'אנק". אוסיף ואתייחס בהקשר זה לטענה נוספת שמעלה המשיבה 1 והיא הטענה, כי שעות השידור גילמו מלכתחילה ערך כספי מוגדר. על פי טענה זו הדריך את המועצה אומדן של כ-20,000 דולר לשעת שידור. בטענה זו - גם אם נכונה היא - אין כדי להעלות או להוריד. משנקבע "המחיר ההוגן" על ידי בית הדין תוך נקיבת סכומי כסף, אין מקום להיזקק לאמדנים בדבר העלות הממוצעת של הפקת שעת שידור ששימשו את המועצה בקובעה את המכסה. 18. במסקנה שכללי הבזק לא שינו את היקף חובת ההשקעה שעל-פי תנאי ההסדר תומכת גם ההערכה שבית הדין ייחס חשיבות מיוחדת להשקעה בהפקות מקור בערוץ 8, כעולה גם מהעובדה שחייב את הזכייניות בהשקעה מיוחדת נוספת, שעניינה העשרת הערוץ (בסכום של כ-2 מיליון דולר) זאת בצד חיוב ההשקעה בהפקות מקומיות. יצוין, כי היקף ההשקעות שיובטח לערוץ זה הוטעם בפני בית הדין, בין על ידי המבקש ובין על ידי הזכייניות, כטעם המצדיק אישור ההסדר. הצדדים טענו בפניי טענות שונות בעניין המידה שבה השקעה בהפקות מקור בערוץ 6 שקולה להפקה דומה בערוץ 8. המבקש טען, שהפקת תוכניות מקור לערוץ הילדים די שתתבסס על מגיש מתאים לילדים. לדבריו, הפקת שעת שידור לילדים ניתנת לביצוע בהשקעה קטנה יחסית, בהשוואה להפקות מקומיות מורכבות יותר מבחינת התכנים, האמורות לענות על טעמם של מבוגרים. לכן, לשיטת המבקש, אין מקום לראות השקעה בשעות שידור בערוץ 6 כתחליפית להשקעה בשעות שידור בערוץ 8. טענות אלו, כפי שנטען על ידי המשיבות, לא בוססו כדבעי בראיות. ואולם, אין צורך שאקבע את מידת התחליפיות בין ההשקעות בשני ערוצים אלה. די בכך שבית הדין הבחין בין ההשקעות האמורות וקביעתו לעניין זה היא המחייבת. אוסיף, כי לא נאמר במקום אחר בתנאי ההסדר, או במקום אחר בגוף פסק הדין שנתן בית הדין בה"ע 466/95, כי ההשקעה בערוץ 6 תחליפית להשקעה בערוץ 8. 19. כבר בעת שהצגתי את ההיבט הלשוני עמדתי על כך שהסייג הקבוע בתנאי הרלוונטי שעניינו השקעה בהפקות מקור, מתייחס לקביעה אחרת בכללי הבזק בעניין הז'אנרים בלבד. ארחיב בעניין זה בהתייחס לטענות נוספות שהעלו המשיבות בהקשר זה. לעניין החלוקה של ההפקות המקוריות בין הערוצים והז'אנרים אמר בית הדין: "חלוקת ההפקות המקומיות בין הערוצים והז'אנרים השונים במהלך הדיון עלה גם נושא חלוקת הכספים המיועדים להפקות המקומיות בין הערוצים והז'אנרים השונים. גם לעניין זה מקובלת עלינו המלצת המבקשות הנתבעת על-ידי הממונה, לגבי החלוקה בין הז'אנרים השונים כמפורט בהצעת ההסדר. כמו כן, לאור העובדה שהגוף בעל המומחיות והידע לעניין זה, הוא המועצה, מקובל עלינו כי קביעה זו תסוג מפני כללים שיותקנו, אם יותקנו בעניין זה על-ידי המועצה, ואם יקבע בהם אחרת". המשיבות לומדות מדברים אלו דבר שאין בהם. לשיטתן, מדברים אלה עולה כי בית הדין ראה את כוח המועצה לשנות את היקפי ההשקעות שנקבעו לערוצים כשקולה לכוחה לשנות היקפי ההשקעה בין הז'אנרים. ולא היא. בית הדין הבחין הבחן היטב בין הערוצים והז'אנרים, וציין במפורש כי אך ורק בעניין "החלוקה בין הז'אנרים השונים" (כמודגש לעיל) תחליף קביעת המועצה את קביעתו. משיבה 1 מוסיפה וטוענת בהקשר זה כי הגישה שאומצה לעיל אינה מתיישבת עם העובדה שלפני בית הדין לא התקיים דיון לגופו של עניין בנושא החלוקה של ההפקות המקומיות בין הערוצים והז'אנרים השונים. אין בכך כדי לשנות את המסקנה שקביעת בית הדין לעניין זה שרירה וקיימת - כקביעה שניתנה מכח סמכותו כדין - אף אם נבעה מהסכמה בין הצדדים בלבד, ולא היתה כרוכה בבירור עובדתי מעמיק של היבטי הנושא. המשיבות אף מבקשות ללמוד מהודעת המבקש לפני בית הדין בה"ע 466/95 - הודעה שהתייחסה לשינויי החקיקה שבעקבותיהם באו לעולם כללי הבזק בעניין ההשקעה בהפקות מקומיות - כי מקובל היה על המבקש שגם חלוקת הכספים לערוצים תיסוג מפני כללי המועצה: "מקובלת על הממונה הצעתן של המבקשות לקבוע, בתנאים לאישור ההסדר, כי הוראות בדבר חלוקה לערוצים ולז'אנרים תסוגנה בפני כללים אשר יקבעו לעניינים אלה על ידי המועצה לשידורי כבלים, אם וכאשר יקבעו" (סעיף 2 להודעה מיום 19.5.96). לטענת המבקש מנגד, יש להבין דברים אלה בהקשר הכללי בהם נאמרו, כמתייחסים להצעת הזכייניות שעסקה בכלל שינויי החקיקה אותה עת ולהשלכתם על הערוצים והז'אנרים. כדברי ב"כ המבקש, היתה זו "תגובה אחת מאוחדת ותמציתית". הסבר זה יש בו כדי להניח את הדעת. מכל מקום, גם אם סבר המבקש אז כי גם החלוקה בין הערוצים ראוי שתיסוג מפני כללי המועצה, בית הדין אמר דברו לעניין זה ודבריו הם הקובעים. 20. אשלים את שורת השיקולים שפורטו ואומר, כי אין לייחס לכללי הבזק תכלית שעניינה צמצום ההשקעה בהפקות מקומיות בערוץ 8 וניווט ההשקעה בהפקות כאלה לערוצים אחרים. המציאות לימדה, ש"כוחות השוק" מביאים להשקעה בערוץ 6, שהרי עובדה היא שגם לטענת המשיבות 2-4, סכומים החסרים בהשקעה בהפקות מקור בערוץ 8 מצויים בהשקעותיהן בהפקות מקור בערוץ 6. הדעת נותנת ששיקולי רווח הם שניווטו את ההשקעות לערוץ 6. שיקולי רווח מעין אלו יש בהם כשלעצמם כדי לעודד את ההשקעה. נראה אפוא כי דווקא בכל הנוגע לערוץ 8 היה צורך להבטיח השקעה, בין להעשרת הערוץ באופן כללי ובין לעניין הפקות המקור. אם כך, הקביעה המחייבת עמידה בתנאי שנקבע על ידי בית הדין לעניין השקעה בערוץ 8, אינה מתנגשת עם מגמה כלשהי של המועצה. נהפוך הוא, והדבר כבר צוין לעיל. 21. לסיכום, בחינת לשון תנאי ההסדר ועמה ההתחקות אחר תכלית בית הדין בקביעתם, למול כללי הבזק ותכליתם, מביאה למסקנה שאין בכללים אלה כדי לשחרר את המשיבות 2-4 מהתנאי שקבע מכסת השקעה כספית בהפקות מקור בערוץ 8. מכאן שאין להסתפק בעמידת המשיבות 2-4 במכסת ההשקעה בהפקות מקומיות בערוץ 8 כפי שנקבעה בכללי הבזק- בהנחה שאמנם עמדו במכסת שעות השידור שנקבעה בהם, הנחה שלא נבדקה על ידי- ויש לדחות את הטענה כי ניתוב סכומי ההשקעה להפקות מקור בערוץ 6 שקולה לניתובם להשקעה בהפקות כאלו בערוץ 8. לפי שורת הדין אפוא ומהבחינה העקרונית, יש לקבל את הבקשה כלפי משיבות 2-4 מאחר שאי העברת סכומי ההשקעה כנדרש לערוץ 8 מפרה תנאי שהעמיד בית הדין להפעלת ההסדר הכובל שביניהן. משיבה 1 לא היתה צד להסדר הכובל בה"ע 466/95, ואולם אין היא טוענת כי בשל כך אין מקום לחייבה להעביר את סכום ההשקעה החסר לערוץ 8. אין גם מחלוקת כי היא קיבלה את סכום ההשקעה הנדרש בעבור ערוץ 8, וכי על פי ההסכמים בינה ובין המשיבות 2-4 היה עליה לפעול באופן ההולם את חיובי משיבות 2- 4 על פי תנאי ההסדר. במצב דברים זה, יש מקום לחייב את משיבה 1 בהעברת סכום ההשקעה הנדרש לשם עמידת משיבות 2-4 בחיוביהן על פי תנאי ההסדר. חיוב המשיבות על פי המבוקש - אם יימצא שאמנם לא הועברו על ידי משיבה 1 סכומי ההשקעה לערוץ 8, כפי שנקבעו בתנאי ההסדר - יהא בו כדי למנוע הפרת חוק ההגבלים העסקיים, וכך הוא נכנס לגדר סעיף 50א לחוק זה. הטענה שיש להימנע ממתן הוראות התשלום משיקולי צדק 22. המשיבה 1 טוענת כי המצב המשפטי שנוצר כתוצאה מכך שבנושא הפקות מקור עסקו גם תנאי ההסדר וגם כללי הבזק יצר למצער אי בהירות, והיא עצמה סברה בתום לב כי לעניין ההשקעה בערוך 8 די בעמידה במכסת שעות השידור שעל פי כללי הבזק. המשיבה 1 מוסיפה וטוענת, כי יהא זה בלתי צודק לחייבה בהשקעה נוספת, ובמיוחד כאשר ההשקעה החסרה בערוץ 8 הוצאה בפועל והופנתה לערוץ 6. כן הדגישה משיבה 1 כי היקף ההשקעה הכולל שבוצע על ידי המשיבות עלה על זה שנדרש על פי תנאי ההסדר. המשיבות 2-4 הצטרפו לכלל טענות המשיבה 1 גם בהקשר זה, והוסיפו וטענו כי משיקולי צדק אין להטיל עליהן חיוב נוסף כאשר הן עצמן עמדו בכל הדרישות והעבירו למשיבה 1 גם את הסכום החסר. 23. בפתח החלטתי ציינתי כי בית הדין בה"ע 3276/99 דחה את טענות המשיבות 2-4 כי הן אינן אחראיות להפרת תנאי ההסדר, מאחר שהן העבירו את הכספים לביצוע ההפקות המקומיות למשיבה 1. בית הדין קבע: "הזכייניות הן שעשו את ההסדר הכובל, הן שביקשו לאשרו, הן שנהנו מהאישור, ועליהן היתה מוטלת האחריות לביצוע ההסדר על פי התנאים שאושרו על ידי בית הדין. העובדה שחלק מההפקה המשותפת מתבצעת על ידי מפיקי ערוץ עצמאיים אין בה כדי להסיר מעל הזכייניות את האחריות לביצוע ההסדר ולעמידה בכל תנאיו. לשם כך היה על המבקשת לקיים פיקוח נאות על מפיקת הערוץ כדי להבטיח את ביצוע ההסדר, דבר שככל הנראה לא נעשה על ידן". תמוה, מדוע ראו המשיבות 2-4 לנכון להעלות טענות בעניין זה שוב לפניי. אחריותן להפרת התנאים - אף אם העבירו למשיבה 1 את הסכומים הדרושים - כבר נקבעה. אין לי אלא לחזור ולומר, כי המשיבות 2-4 לא קיימו את התנאי שהוטל עליהן אף כי העבירו את סכום ההשקעה החסר למשיבה 1. היה עליהן לוודא, ע"י פיקוח הולם, כי אמנם הסכומים הועברו ליעדיהם. אוסיף, כי המשיבות 2-4 הדגישו לפני את "עצמאותה" של המשיבה 1, שלתפקודה כמפיק עצמאי נפרד מהזכייניות יוחסה חשיבות בהסדר המשפטי הכולל עליו סמך בית הדין את ידיו (תפקיד זה עוצב גם בכללי הבזק, (כללי הבזק (שידורי בעל זכיון) תיקון מס' 2, התשנ"ו-1996). ואולם, "עצמאות" זו אין בה כדי להסיר את אחריות המשיבות 2-4 למעשי משיבה 1. במסגרת ההסכמות שבין המשיבות 2-4 למשיבה 1 אמורה היתה להימצא התייחסות הולמת גם לפיקוח שיופעל על ידי משיבות 2-4 כדי לוודא ביצוע החיובים על ידי המשיבה 1. המשיבות 2-4 עצמן טוענות, כי לא רק שהעבירו את כל הכספים הנדרשים למשיבה 1 אלא גם סיכמו עמה "כי עליה לעמוד בדרישות הדין" וגם קיבלו ממנה "דיווחים שוטפים על התחייבותיה, דיווחים שנדרשו על פי דין אשר הועברו ישירות לידי הרשויות" (סעיף 30 לתשובה מטעם המשיבות 2-4). לא הובהר כיצד נעלם מעיניהן של משיבות 2-4 כי משיבה 1 אינה מבצעת את שהטילו עליה לעשות, ומכל מקום, אין בידן להישען על חוסר עירנותן. 24. כאמור, אחריות המשיבות 2-4 למחדל ההשקעה כבר נקבעה על ידי בית הדין בה"ע 3276/99. פירושה של אחריות זו הוא שהמשיבות 2-4 לא עמדו בתנאים שנקבעו על ידי בית הדין. כאמור, בית הדין קבע כממצא כי לא הועברו 2.5 מיליון ₪, כאשר הגיע למסקנה זו בהעדר ראיות מטעם משיבות 2-4 וכאשר משיבה 1 לא היתה צד לאותו דיון. מאחר שמשיבה 1 היא זו שהיתה צריכה לדאוג להשקעה על פי המכסה הכספית שקבע בית הדין, והיא המחזיקה במידע המלא לעניין השקעתה בפועל, אני סבורה כי יש מקום להתחשב בתוצאות הדיון לגבי היקף ההשקעה בפועל - שיתנהל לגבי משיבה 1 - גם לטובת משיבות 2-4. אין מקום שאתעלם מממצא - אם יתקבל במהלך הדיון בפני - שלפיו ההשקעה בערוץ 8 חסרה בפחות ממה שנטען על ידי המבקש. תכלית מתן הצו מכח סעיף 50א לחוק ההגבלים העסקיים, היא למנוע הפרה של חוק זה ואין להביא בגדרה לתוצאה שיוטל על משיבות 2-4 להשקיע בפועל סכום גבוה מזה שהוטל עליהן בתנאי בית הדין, דהיינו, סכום שאינו נובע מאותה הפרה. ברם, אם יובהר כי אמנם סכום ההשקעה חסר, לא יהא בידי "לוותר" על קיומו של תנאי כאמור מ"שיקולי צדק", כנטען על ידי המשיבות, ובודאי שכך כאשר מדובר בהסדר שכבר הופעל. השאלה שלפניי אינה שאלת אחריות המשיבות 2-4 בפלילים, שלגביה יש חשיבות לטעות בהבנת התנאי (בגדר בחינת המחשבה הפלילית). מאחר שתיקון המחדל הוא אפשרי בעתיד, אין מקום להסיר את עול החיוב, אפילו היה נמצא מקור חוקי לסמכות כזו. 25. מעבר לצורך אציין, כי טענת משיבה 1 שהמצב החוקי לא היה בהיר דיו אינה משכנעת, כאשר על פי הראיות שבפניי, גם המשיבות 2-4 הבינו את תנאי ההסדר כדבעי. כך פרוטוקול הדיון בה"ע 3276/99 (מיום 16.4.00) מלמד כי סמנכ"ל הכספים אצל משיבה 3, מר אמנון שקד הבין, כי גם לאחר כללי הבזק עמד תנאי ההשקעה בערוץ 8 כפי שנקבע על ידי בית הדין: "ש. בסדר, ההסדר קבע לדוגמא בערוץ 8 שיש להשקיע 4 מיליון דולר בשנה נכון? והבסיס של החוזה שלכם עם נגה זה תקציב של אותם 4 מיליון דולר בנשה נכון? ת.כן. ש. ומתוך הארבעה מיליון דולר הללו, פסק הדין קבע ששני מיליון דולר צריכים להיות מושקעים בהפקות מקור כל שנה, האם כך ראו חברות הכבלים את החובה במשך שלוש שנות קיום הסדר איי.סי.פי? ת.כן". הבנה דומה עלתה מדיווח ב"כ חברות הכבלים, עו"ד גדעון אביטל, מיום 25.9.97, שנשלח למבקש לאחר שהותקנו כללי הבזק: "על פי סעיפים 3, 6(ב) ו - 14 להסדר שבמסגרת פסק הדין בה"ע 466/95 (להלן - ההסדר) הננו לאשר כדלהלן: חברות הכבלים שילמו לנגה תקשורת בע"מ לשם הפקת ערוץ מדע, דעת ותרבות, בגין התקופה שמיום 1.9.96 ועד ליום 31.12.96 סך של 4,780,899...הסכום דלעיל איננו נופל מהסכום הנקוב בסעיף 6(ב) להסדר - 4 מיליון דולר ארה"ב, בצירוף הפרשי הצמדה כמשמעותם בהסדר, בשים לב לפרק הזמן הנוגע. הסכומים הנקובים לעיל כוללים כספים שהתקבלו מקרן הנאמנות שהוקמה על פי הסדר איי.סי.פי.". דיווח זה אינו מתייחס לשעות שידור אלא לסכומי כסף, כאמור בתנאי ההסדר. על מכתב זה חתומים, בין השאר, מר עמית לוין - ממשיבה 4 ומר משה רונן - ממשיבה 2. מהאמור כאן ניתן ללמוד כי לצדדים הקשורים בהסדר, חברות הכבלים, היה ברור שחרף תחולתם של כללי הבזק, חלות גם ההוראות שבתנאי ההסדר, לעניין ההשקעה בערוץ 8. על רקע האמור, קשה לקבל את טענת המשיבה 1 לפיה פירושה סביר באותה מידה. לדברי המשיבה הסתמכה לעניין זה על חוות דעת עורך דין (עו"ד ר' בכר ממשרד עו"ד ש' הורוביץ). ואולם, גם אם אקבל כי אמנם כך נאמר בחוות הדעת- ועל כך חולק ב"כ פורום היוצרים - דומה כי היה על המשיבה 1 לוודא למצער שזה פירושן של המשיבות 2-4, ואם לא עשתה כן נטלה סיכון על עצמה. כך בודאי כאשר הניתוח שהובא לעיל מלמד כי לשון התנאי הרלוונטי עצמו וגם לשון פסק הדין בה"ע 466/95, נוטה בבירור כנגד הפירוש שאימצה לעצמה משיבה 1 לגבי השפעת כללי הבזק על תוקף הקביעה שבתנאי. מכל מקום, כאמור, גם אם מדובר ב"טעות" אין בכך כדי לשחרר מהחיוב שהוטל. ב"כ המבקש מטעים בצדק, כי גם מי שטעה ולא שילם מסים כנדרש, לא ישמע בטענה שבשל טעותו יש לשחררו מחיובו על פי דין. טענה זו נכונה לגבי משיבות 2-4, וגם לגבי משיבה 1 שקיבלה על עצמה לפעול על פי דין, ובכלל זה על פי תנאי ההסדר. 26. משיבה 1 הרחיקה לכת וטענה כי עומדת כנגד המבקש טענת השתק או מניעות, מאחר שחרף העובדה שדיווח המשיבות בעניין ההשקעה נקב בשעות ולא בסכומי כסף, לא הבהיר להן המבקש כי לשיטתו התנאי שנקבע ע"י בית הדין הוא המחייב. באותו הקשר, הוסיפה וטענה המשיבה 1, כי המבקש העלה את טענותיו בעניין אי נאותות ההשקעה רק לאחר תום תקופת ההסדר ורק לאחר שהיא כבר שינתה מצבה לרעה והשלימה את השקעותיה בערוצים 6 ו-8. המשיבה 1 מדגישה כי ניתנו בידיו של המבקש הסמכויות והכלים לפקח על ביצוע ההסדר, גם במהלך הפעלתו. לשיטת המשיבה 1, במצב הדברים שתואר עומדת לה טענת ההסתמכות על שתיקת המבקש, אשר ביססה את הבנתה, כי כללי הבזק הם הדין הקובע. גם דין טענות אלו להידחות. תנאי ההסדר מדברים בעד עצמם. גם אם הדיווח שהועבר ישירות למבקש נקב אמנם במונחי שעות בלבד, לא היה בכך כדי להצדיק מסקנה, שהיקף ההשקעה הכולל לא ייבחן לאחר שתתורגם שעת השידור למונחים כספיים. המבקש הטעים מכל מקום, כי הדיווח שהובא בפניו לא הבהיר כי גלומה בו סטייה מתנאי ההסדר. המבקש הוסיף וטען כי עמדתו, לפיה תנאי ההסדר, לרבות ההוראה בנוגע לתקצוב ערוץ 8, חלים ותקפים, הובאה בפני המשיבות 2-4 מקץ שנה לקיום ההסדר, וזאת לאחר שנקבעה מכסת השעות על ידי המועצה. כך, במכתב מיום 1.7.97 שנשלח על ידי עו"ד אשר גושן מרשות ההגבלים העסקיים למנהלי חברות הכבלים, הובהר כי הדיווח צריך להלום את התנאים שנקבעו להסדר. המבקש הפנה גם להתכתבות נוספת עם ב"כ חברות הכבלים הקושרת את הדיווחים להסדר. אציין כי קשה להניח שהמסרים של המבקש, שהועברו בענין זה לחברות הכבלים (דהיינו למשיבות 2-4), לא הועברו על ידן למשיבה 1. לדידי, לדחיית טענת המניעות די בכך שלא הוצג על ידי המשיבות ולו מסמך אחד מטעמו של המבקש המניח מקום למסקנה שתנאי ההסדר אינם מחייבים יותר. עובדה זו מצטרפת לאמירות מפורשות שבפסק הדין בה"ע 466/95 המבהירות כי בית הדין קבע כי יחול הגבוה בין החיובים גם לאחר שתקבע המועצה בכללים מכסת שידור. יתר על כן, המשיבות לא הבהירו כיצד יכולים מעשה או אמירה של המבקש לשחררן מחובות שהוטלו עליהן על ידי בית הדין לטובת הציבור. 27. אין בידי אף לקבל את הטענה שמן הראוי לקזז מהסכומים שלא הושקעו בערוץ 8 את הסכומים שהושקעו בערוץ 6. אין מקום "לקיזוז" כאשר נקבע מפורשות על ידי בית הדין תנאי של השקעה בערוץ 8 דווקא וטעמיו עמו. 28. לאור האמור, אני קובעת כי אם יוכח שהסכום אשר על פי תנאי ההסדר היה על המשיבות 2-4 להשקיע בהפקות מקומיות בערוץ 8, או חלקו, לא הושקע על ידן באמצעות משיבה 1, תינתן על ידי הוראה מתאימה המחייבת את המשיבה 1 להשקיעו בהפקות מקומיות בערוץ 8, וכן הוראה המחייבת את המשיבות 2-4 להעביר אליה כל סכום הדרוש לביצוע ההשקעה האמורה. דיני חברותהגבלים עסקייםהשקעות