להלן פסק דין בנושא הפרת תנאי מיזוג: פסק - דין בפני תביעה על סך של 225,901 ₪ שהגישה התובעת נגד הנתבעת בטענה כי היא הפרה את תנאי המיזוג שלה עם איתורית מערכות תקשורת (1993) בע"מ (להלן: "איתורית"), וגרמה לה נזק. התובעת, חברה העוסקת ביבוא ושיווק ציוד לחברות הייטק ולשם כך מעסיקה אנשי מכירות, קיבלה מאיתורית שירותי תקשורת באמצעות מכשירי רב תדר בהם השתמשו עובדיה. ביום 24/7/96, בהמשך למערכת עסקית שהתקיימה בינה לבין איתורית משך שנים רבות, נחתם בין התובעת לבין איתורית חוזה לתקופה של ארבעה חודשים. זמן קצר לאחר מכן, ביום 28/8/96 אישר הממונה על ההגבלים העסקיים (להלן: "הממונה"), בתנאים, מכירת נכסיה של איתורית לנתבעת עפ"י החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 29/7/96 במסגרת תיק פירוק 168/95, 115/95. התובעת טוענת כי הנתבעת הפרה את התנאים שקבע הממונה, וגרמה לה נזק. לטענת התובעת גרמה הנתבעת במכוון לניוון השירות ברב תדר על מנת לאלץ את הנתבעת לעבור משימוש במערכת הרב תדר לשימוש במערכת מירס, וכן העלתה בעשרות אחוזים את מחירי השירות ברב תדר, מעבר לקבוע בהסכם של התובעת עם איתורית, ובניגוד לתנאי האישור של הממונה. לאחר שדרישותיה של התובעת כי הנתבעת תרכוש ממנה את המערכת שבידה ותפצה אותה בגין נזקיה נדחו, הגישה התובעת תביעה זו לפיצוי כדלקמן: שווי 24 מכשירי רב תדר בסך 38,330 ש"ח. עלות התקנת התשתית בסך 12,230 ש"ח. רכישת מכשירי סלקום ע"י התובעת במקום מכשירי הרב תדר בסך 21,000 ש"ח. החזר 6 חודשי שירות בסך 8,600 ש"ח. עלות יתר של מערכת סלקום ביחס לרב תדר לעתיד למשך 10 שנים בסך 96,000 ש"ח. פיצוי בגין נזק לא ממוני, ביטול עבודה, פגיעה בנוחיות העובדים ובשירות בסך 50,000 ש"ח. הטענה כי הנתבעת גרמה במכוון לניוון השירות ברב תדר. לטענת התובעת נמנעה הנתבעת ממתן שירות מקצועי והולם לשם תפעול תקין של מערכת הרב תדר מתוך כוונה לנוון את מערכת הרב תדר ולהמאיס אותה על המשתמשים. לעניין זה טענה התובעת כי הנתבעת מנעה ממנה שימוש בממסר הר כנען, ושינתה את התדרים בהם השתמשה בממסר רזיאל. ביולי 1997 עברה התובעת למשרדים חדשים בפתח תקוה, מרחק של 300 מטר בקו אוירי ממשכנה הקודם. במשרדים הקודמים, היתה לתובעת תקשורת באמצעות חמישה ממסרים, ובהם ממסר הר כנען וממסר רזיאל. לטענת התובעת, עם סיום בנייתו של שלד הבניין אליו היתה אמורה לעבור, מספר חודשים לפני המעבר לבניין החדש ובטרם המיזוג, ביצעה איתורית בדיקה עם מכשיר קשר מגג הבניין בה יצרה קשר עם ממסר כנען מספר פעמים וללא תקלות. בעקבות הבדיקה הנחה נציג איתורית, מר רפי סימני, את אנשי התובעת באשר למפרט הטכני הנדרש לתשתית מערכת הקשר (סוג כבל, אנטנה וכו'). התובעת ביצעה את המפרט האמור בהשקעה של 9,800 ש"ח. עם המעבר למשרדים החדשים התברר לתובעת כי לא ניתן לקיים קשר באמצעות ממסר כנען, שהוא לטענתה, אחד הממסרים החשובים ביותר שלה לה עקב ריבוי לקוחות בצפון הארץ. לטענת התובעת, בעקבות פניותיה, העבירה לה הנתבעת מספר הצעות לתיקון הליקוי בעלויות גבוהות ובכולן הוסיפה שהיא אינה מתחייבת לקשר באמצעות ממסר כנען, ולא עשתה דבר לתיקון התקלה. גם ביצוע עבודה מסוימת שהוזמנה ע"י התובעת, לא אפשר קשר באמצעות ממסר כנען. התובעת טוענת כי במקום לטפל בתקלה, שלחה אליה הנתבעת אנשי מכירות שניסו לשכנע את התובעת לעבור לשימוש במירס. לטענת התובעת, לא העמידה לרשותה הנתבעת תקשורת באמצעות ממסר כנען על מנת לאלץ אותה לעבור לשימוש במירס. בנוסף טוענת כי הנתבעת נטלה ממנה תדרים בכך שהיא הודיעה לה ביום 28/10/97 על עדכון התדרים בממסר שברמת רזיאל, ובעקבות זאת נצרבו התדרים החדשים במכשירי התובעת. לטענתה תדרים אלה שייכים לה והנתבעת לא יכלה לקחת אותם ללא הסכמתה. ביום 26/5/98 הודיעה התובעת לנתבעת כי מיולי 1997 אין היא יכולה להשתמש במכשירי הרב תדר, ולכן אינה מנצלת את הציוד שרכשה ולא נהנית מהשירות שהיא משלמת עבורו. לפיכך דרשה התובעת מהנתבעת כי תקנה ממנה את מערכת הקשר, תחזיר לה את דמי השירות ששילמה (וכן דרשה הסברים על שינוי התדרים). ביום 3/9/98 פנתה התובעת לנתבעת פעם נוספת ודרשה פיצוי בגין השירות שלא קיבלה ובגין התדרים שנלקחו ממנה ללא רשות. במקביל פנתה התובעת לממונה על ההגבלים העסקיים שהעביר את תלונתה למשרד התקשורת. לטענת הנתבעת, העדר קליטה מספקת ממסר כנען היה תוצאה של מעברה של הנתבעת למשרדיה החדשים, כתוצאה ממכשולים טופוגרפיים, ולא כתוצאה מהשירות שנתנה לה הנתבעת. הנתבעת שללה מכל וכל את הטענה שהיא לא סיפקה במכוון קשר לממסר זה. כמו כן טענה הנתבעת שהיא ואיתורית לא התחייבו לספק לתובעת קשר לכל הממסרים או לממסר מסויים. הנתבעת טוענת כי גם במשכנה הקודם של התובעת לא היה לה קשר עם ממסר הר כנען עד שבשנת 1993, שאז הוזזה האנטנה של התובעת מנקודה אחת של גג משרדיה לנקודה אחרת, וכתוצאה מכך התאפשר חיבור לממסר הר כנען. כמו כן טוענת הנתבעת כי גם בתקופה שהתובעת עשתה שימוש במסר הר כנען לא היה זה הממסר העיקרי שבו עשתה שימוש. יתר על כן, טוענת הנתבעת, מר רפי סימני התריע בפני התובעת כי יתכן שלא תהיה לה קליטה נאותה ממסר כנען במשכנה החדש. בעקבות פניות של התובעת, ביצעה הנתבעת בדיקות שמהם עלה כי לא ניתן לקיים קשר באיכות סבירה עם ממסר כנען (אם כי ניתן לקיים קשר קטוע). הנתבעת המליצה בפני התובעת על שיפור התשתית כדי לחזק את כלל עוצמת הסיגנל המתקבל אצל התובעת, אך מאחר וסברה שלא ניתן יהיה לקיים קשר תקין עם ממסר הר כנען, ציינה בפני התובעת כי היא אינה מתחייבת לתקשורת עם ממסר הר כנען גם אם יבוצעו השיפורים. זאת ועוד השיפורים המדוברים מחייבים השקעה של אלפי שקלים שהתובעת לא רצתה לבצע, וככל הם נעשים על ידי גופים ממלכתיים. באשר לממסר רזיאל טוענת הנתבעת כי כמפורט ברשיון שהוענק ע"י משרד התקשורת לאיתורית, בידי קונלוג לא היו כל תדרים וממילא לא היתה לה זכות לתדרים לתדרים מסויימים, ואלה לא נלקחו ממנה. שירות הרב תדר אפשר לתובעת רשות שימוש בציוד הממסרים. לנתבעת כמו לאיתורית היתה אפשרות ליעד לממסרים את התדרים שמצאה לנכון מתוך התדרים שהוקצו לה ע"י משרד התקשורת והיא היתה רשאית לארגן מחדש את השימוש בתדרים ללא הסכמת הלקוחות לצורך שימוש יעיל בתדרים שהוקצו לה ע"י משרד התקשורת, וזאת גם עפ"י הוראות משרד התקשורת. בתחום התדרים 800 מג"ץ נדרשה הנתבעת ע"י משרד התקשורת כמו חברות תקשורת אחרות להתייעל ע"י העמסת התדרים בכמות מקסימלית של משתמשים. הנתבעת החליפה על חשבונה את קבוצות התדרים בממסר רזיאל שהנתבעת עשתה בהם שימוש, בקבוצות תדרים אחרות, גם הן בתחום 800 מג"ץ שאפשרו אותו טיב שירות, והקשר של התובעת עם ממסר רזיאל נותר כפי שהיה. למעט ממסר כנען, אליו לא היה לתובעת קשר תקין ממשכנה החדש של התובעת, נותרה יתר התקשורת שלה לארבעת הממסרים האחרים כפי שהיתה קודם לכן. אקדים ואומר כי משטענה התובעת כי הנתבעת, במתכוון, אינה מאפשרת קשר עם ממסר הר כנען, היה עליה להוכיח, בראש ובראשונה, כי ניתן לקיים ממשכנה החדש קשר עם ממסר הר כנען (ללא הכנת תשתית יקרה במידה בלתי סבירה, באשר הכנת התשתית ועלותה, עפ"י החוזה שבין התובעת לבין איתורית, הינה באחריות התובעת, והיא לא היתה מוכנה להיכנס להוצאות גדולות). התובעת לא הוכיחה כי ניתן לקיים קשר ממקום משכנה החדש לממסר הר כנען שכן לא הגישה חו"ד מומחה לעניין זה, שהוא עניין מובהק שבמומחיות. משלא הוכיחה התובעת עובדה יסודית זו - לא הוכיחה כי היעדר הקשר עם ממסר כנען הוא תוצאה של מעשים מכוונים או אף רשלניים של הנתבעת, ולא סתרה את טענה הנתבעת כי היעדר הקשר הוא תוצאה של מכשולים טופוגרפיים או אחרים שהם פועל יוצא מכך שמשרדי התובעת עברו למיקום אחר. כאמור, עפ"י טענת הנתבעת שלא נסתרה, אף שינוי מיקום האנטנה על גג התובעת, יצר שינוי בקליטת הממסרים על ידה, ולפיכך העובדה שהמשרדים החדשים מרוחקים רק 300 מ"ר, ואף אם הם גבוהים יותר כטענת התובעת, אין בה כדי לשלול את טענה הנתבעת האמורה. ככל שטענת התובעת היא כי ללא קשר למעשים רשלניים או מכוונים של הנתבעת, היא זכאית לקשר באמצעות מסר הר כנען הרי שאין יסוד לטענה זו על יסוד ההסכם של התובעת עם איתורית ועל יסוד השירותים שהיא קיבלה ממנה בעבר. גם מנהל הנתבעת הודה כי איתורית לא התחייבה לאפשר קשר עם כל הממסרים (עמ' 2 לפרוטוקול מיום 31/1/02 ש' 15-16). התובעת גם לא הוכיחה את טענתה כי אנשי איתורית ביצעו בדיקה ומצאו שניתן להתקשר לממסר כנען מהמשרדים החדשים לפני שהתובעת עברה אליהם. עדותו של מנהל התובעת בעניין זה היא עדות שמיעה בלבד. אוסיף ואומר כי מאחר והקשר תלוי במכשולים טופוגרפיים ומדובר בממסר שרחוק ממשרדיה של התובעת, עשויים במהלך הזמן לחול שינויים אשר לא יאפשרו קשר גם אם הוא היה אפשרי קודם לכן. התובעת מלינה על כך שהנתבעת לא ביצעה בדיקה של אפשרות הקשר לממסר הר כנען משום שלא היה מעוניינת בפתרון הבעיה. בנשימה אחת טוענת התובעת כי הבדיקות של התובעת לא נעשו כראוי שכן הראשונה שבהן נעשתה ללא מכשור אלא בבדיקת עין של טכנאי, והשנייה בוצעה באופן תיאורטי. עפ"י העדויות מטעם הנתבעת די היה בבדיקות שביצעה כדי להגיע למסקנה שלא ניתן, אלא אולי בהשקעה של אלפי שקלים שאותה תצטרך לבצע התובעת, לקיים קשר בין המשרדים החדשים לממסר הר כנען. כאמור לא הוכיחה התובעת כי ניתן לקיים קשר כזה. הדעת נותנת כי אילו ניתן היה לקיים קשר לממסר כנען מהמשרדים החדשים היתה התובעת, למצער, מגישה על כך חוו"ד מומחה. דבר זה עולה גם מהחוזה שנחתם בין התובעת לבין איתורית. כעולה מחומר הראיות הקשר של התובעת לממסר הר כנען במשרדיה הקודמים היה תקין למרות שבאותה תקופה הופעל השירות ע"י הנתבעת. רק עם המעבר של התובעת למשרדים החדשים לא התאפשר הקשר לממסר הר כנען, אך הקשר עם יתר ארבעת הממסרים היה תקין. דבר זה תומך בגרסת הנתבעת לפיה שיבוש הקשר נבע מהמעבר של התובעת למשרדים החדשים ולא מפעולות מכוונות או רשלניות של הנתבעת, וכי אילו נשארה התובעת במשרדיה הקודמים, היתה יכולה להמשיך להתקשר באמצעות ממסר הר כנען. מכאן שבעצם העובדה שהתובעת לא יכלה ממשכנה החדש להתקשר באמצעות ממסר הר כנען אין בו כדי להוכיח כי הדבר נבע ממעשים מכוונים או רשלניים של הנתבעת, אט כי היא הפרה את ההסכם שלה עם התובעת או את תנאי האישור למיזוג. בנסיבות העניין, המסקנה היא ששיבוש הקשר הוא תוצאה של המיקום הטופוגרפי השונה של המשרדים של התובעת. התובעת טענה כי עצם העובדה שמספר המנויים של הרב תדר ירד באופן דרמטי מהמועד בו החלה הנתבעת במתן השירות ועד שאחרון המנויים התנתק ממנו בשנת 2000, היא הנותנת שהנתבעת אילצה את מינוייה, ע"י מתן שירות גרוע, להפסיק את רכישת השירות במטרה להעבירם לרכישת שירות מערכת המירס. עפ"י עדותה של פנינה יעקובוביץ שהיתה אחראית על מערכת חיוב הלקוחות מטעם הנתבעת, בעת אישור המיזוג היו כ- 18,000 מנויים לרב תדר, מהם כ- 8,000 מנויים פעילים, ואחרון המנויים התנתק בשנת 2000 (עמ' 75 לפרוטוקול מים 19/06/03 ש' 18-24). עם זאת אין בנתונים אלה כדי להוכיח כ הנתבעת היא שגרמה לכך ע"י ניוון השירות. עפ"י עדותו של יאיר יוספי שהוא עובד ותיק של הנתבעת אשר פרש לגמלאות בטרם מסר עדותו, לא היתה כוונה לנוון את השירות והדבר לא נעשה בפועל. לטענת הנתבעת, ישנו מעבר טבעי של לקוחות מטכנולוגיה ישנה של שנות ה- 80 כפי שהיתה מערכת הרב תדר לטכנולוגיות חדשות כגון מירס או טלפונים סלולריים. לא מצאתי לנכון להתייחס לעדותו של עת/1 מר יעקב אופיר מערן חקירות, שלגישת התובעת באה להוכיח "שיטה ומעשים דומים" לא רק שהתברר כי בלשון המעטה העד לא דק פורתא בדברים שטען, ולא גילה מיוזמתו מסמכים או חלקיהם, אלא שגם לא היה כל קשר בין טענותיו לטענות התובע. השירות שקיבל יעקב אופיר היה בתדרים בתחום 900 מג"ץ אשר פונה עפ"י דרישת משרד התקשורת. מכיוון שכך הציעה הנתבעת לתת לו על חשבונה ציוד אנלוגי אחר בתחום 800 מג"ץ, אלא שהוא דרש לקבל ציוד מירס ללא כל חיוב. על כך השיב לו מנהל אגף ספקטרום אלקטרומגנטי במשרד התקשורת, מר משה גלילי כי פעולתה של הנתבעת נעשית כתוצאה מדרישה של משרד התקשורת וכי "דרישתך מחברת מוטורולה לקבל ציוד "מירס" ללא כל חיוב (שהינו טוב יותר מבחינה טכנולוגית מהציוד שבידך) נראית לי כנסיון לנצל את המצב. סרובה של חברה מוטורולה נראה לי סביר ואין בכוונתי להתערב בנושא". מהאמור לעיל עולה כי התובעת לא הוכיחה את טענתה החמורה בדבר הכשלת מתן השירות ע"י הנתבעת על מנת לאלצה להמירו בשירות אחר, ואף לא רשלנות מצידה במתן השירות או הפרת ההתחייבויות החוזיות הנוגעות לעצם מתן השירות (בשאלת התעריפים אדון בהמשך). הטענה כי הנתבעת העלתה את מחיר השירות בעשרות אחוזים. התובעת הגישה כנספח א' לתצהירו של מנהלה, מר עמיחי דרזנר, את מה שלטענתה הוא ההסכם המחייב עם איתורית, שנערך עפ"י האמור בו ביום 24/7/96. מהמוצגים שהגישה הנתבעת עולה כי באותו יום נחתם הסכם על נייר פירמה של איתורית (נ/13) שצורף לתצהירו של מר סימני. לטענת התובעת היא לא הגישה מסמך זה משום שהוא לא היה בידיה. אין חולק כי שני המסמכים מתייחסים לאותה עסקה, אך הם נוקבים בעלויות שונות לגבי התמורה ויש הבדל לגבי הרכיבים הכלולים במסגרת התשלום עבור דמי השימוש והשירות. שני החוזים היו לתקופה של 4 חודשים עד 31/11/96. נספח א' נכתב כולו בכתב יד על גבי דף פקסימיליה של התובעת, כותרתו "הזמנה וסיכום דברים", וחתומים עליו איתורית (עם חותמת החברה וחתימתו של רפי סימני) מצד אחד, ועמיחי דרזנר, ללא חותמת החברה התובעת, מצד שני. נ/13 הינו מסמך עם הלוגו של איתורית בפורמט של החוזים שלה, שחלק מתוכנו מולא בכתב יד. המסמך כולל "תנאים כלליים" וכותרתו "הסכם לאספקת מוצרי קשר מס' 15235". על ההסכם נ/13 חתומות שתי החברות (חותמת כל אחת מהחברות וחתימה), ועליו הוטבע "אושר לביצוע ההנהלה". לגבי נסיבות החתימה של שני החוזים באותו יום העיד מנהל התובעת תחילה כי תחילה נחתם נספח א' ולאחר מכן נשלח אליו לחתימתו במשרד נ/13 (עמ' 5 לפרוטוקול מיום 31/1/02 ש' 1-6). לאחר מכן (עמ' 18 לפרוטוקול ש' 13, 14) העיד כי אינו זוכר איזה מסמך נחתם ראשון. שינוי הגרסה וכן העובדה שהתובעת לא מצאה לנכון לציין קודם לכן ולו כי נחתם מסמך נוסף, גם אם הוא אינו בידיה, פוגעים באמינות גרסתה. מטעם הנתבעת העיד בעניין זה מר סימני. בתצהירו נאמר כי באותו יום נחתם ההסכם נ/13. כן נאמר כי מסיבות שאינן זכורות לו, נערך באותו יום מסמך נוסף בכת בידו של מר דרזנר ועל נייר מכתבים של קונלוג, נספח א' לתצהירו של מר דרזנר. "מסמך זה שכביכול אמור היה להיות מסמך מתקן להסכם שנחתם באותו היום קודם לכן, נותר רק בידי הלקוח, קונלוג, ולא תוייק כלל בתיק הלקוח אצל איתורית". בהתחשב בכך שמר סימני לא זכר, מלכתחילה את נסיבות חתימת שני המסמכים, ובהתחשב בכך שהוא ערך חוזים רבים עם לקוחות, קיימת אפשרות סבירה שהוא טעה בסדר בו נחתמו המסמכים. עיון בשני המסמכים האמורים מוביל למסקנה כי נספח א' נחתם ראשון ואחריו נ/13. כך עולה מפורמט המסמך, מהפירוט שלו, מכותרתו, ומהחתימות. כך גם עולה מעדותו הראשונה של מר דרזנר. לפיכך הגעתי מסקנה כי נ/13 נחתם אחרי נספח א' והוא החוזה המחייב בין הצדדים. למצער, הנטל הוא על התובעת להוכיח כי דווקא נספח א' הוא המחייב, והיא לא עמדה בו. עפ"י עדותה של הגב' יעקובוביץ', בעקבות המיזוג היא קיבלה הדרכה מאנשי איתורית כיצד לבצע את חיוב הלקוחות עפ"י החוזים השונים שהיו להם עם איתורית. בידי הנתבעת היה נ/13 אך לא נספח א', והחיוב נעשה על פי נ/13 והנתונים הממוחשבים שנמסרו לנתבעת ע"י איתורית. עפ"י נספח א' התחייבה התובעת לשלם 195$ למכשיר לשנה כולל דמי השימוש והשירות, ביטוח המכשיר וכן דמי רישוי. בנ/13 לעומת זאת צויינו המחירים בשקלים השווים ל- 244$ לשנה, ופורט בו שיעור התשלום עבור הרישוי לעשרה מכשירים בסך 700 ש"ח. לטענת הנתבעת נעשתה הפרדה בין שני רכיבי תשלום אלה משום שסכום זה שנגבה ע"י הנתבעת עבור משרד המתקשורת עפ"י חוק. דמי רישוי אלה משתנים מעת לעת עפ"י החלטת הרשויות ואינם נקבעים ע"י הנתבעת. עפ"י סעיפים 5(א), 10(א),(ב),(ג) לתנאים הכללים לנ/13 דמי הרישוי (אגרת הרישוי) בהם תחוייב קונלוג יתווספו וישתנו בהתאם לדרישות ולהוראות משרד התקשורת. מר דרזנר העיד באופן סתמי כי תשלום דמי רישוי בוטל וכי הנתבעת גבתה את הסכומים האלה למרות הביטול ולמרות שלא העבירה אותם למשרד התקשורת, ואולם טענה זו לא הוכחה. הגב' יעקובוביץ העידה כי דמי הרישוי לא בוטלו וכי הם הועלו משנה לשנה בתקנות. לטענת התובעת עפ"י נ/13 דמי הרישוי הינם בסך של 70 ש"ח לשנה למכשיר, אולם, כאמור ההסכם הוא לארבעה חודשים בלבד, והמסקנה היא שהסכום האמור הינו בגין ארבעה חודשים ולא בגין שנה. סכום זה עולה בקנה אחד עם עדותה של הגב' יעקובוביץ בעמ' 73 לפרוטוקול מיום 19/6/03 ש' 5-6, לפיה דמי הרישוי לשנת 1997 כפי שנקבעו ע"י משרד התקשורת עמדו על 85$ למכשיר. אמנם החשבונית הראשונה שהוציאה הנתבעת נ/18 הוצאה על סך של 195$ כולל הוצאות הרישוי, אך החשבונית הבאה שהוצאה, לאחר שהנתבעת בדקה את כל חוזי הלקוחות של איתורית כפי שאלה נמסרו לה ע"י איתורית, ובעניינינו נ/13, הוצאה החשבונית עפ"י החוזה, בסך 195$ בתוספת דמי רישוי. כאמור הגעתי למסקנה כי החוזה המחייב בין הצדדים הוא נ/13, ועל-פיו הוספת דמי הרישוי היתה כדין. לפיכך מתייתר הצורך לדון בטענות הנתבעת לפיהן שילמה התובעת את החשבון שנשלח לה באיחור של 10 חודשים וגם אז הפחיתה ממנו בהחלטה חד צדדית שלה, 3,196 ש"ח, ושילמה סך של 14,006.73 ש"ח בלבד (עפ"י המסמכים שהגישה התובעת), וכי היא לא שילמה את הסכומים שהתחייבה בהם עפ"י החוזה לתקופה עד לניתוקה בפועל מהמערכת. לאור כל האמור לעיל אני דוחה את התביעה. התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 40,000 ש"ח בתוספת מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל. דיני חברותמיזוג חברות