להלן החלטה בנושא ניהול עסק בתרמית: החלטה 1. מהות הבקשה: כנגד המשיבים הוגשה בקשה על ידי המפרק, לפי סעיפים 373 ו- 374 לפקודת החברות [נוסח חדש] תשמ"ג - 1983 (להלן: "פקודת החברות"). בבקשה התבקש בימ"ש לקבוע כי עסקיה של החברה נוהלו למטרת מירמה תוך כוונה לרמות את נושיה. המשיבים הגישו בקשה לדחיית או מחיקת בקשתו של המפרק נגדם על הסף. בין יתר הטענות אשר הועלו על ידי המשיבים, היתה טענת התיישנות. בישיבה אשר התקיימה ביום 22.1.04, קיבלו הצדדים את הצעת בימ"ש על פיה תידון בשלב זה שאלת ההתיישנות בלבד על סמך הטיעונים בכתב של הצדדים. הצדדים השלימו את טיעוניהם לעניין זה. במסגרת בקשתו של המפרק התבקש בימ"ש להצהיר כי נושאי המשרה בחברה, המשיבים ושני משיבים נוספים - מקס רודמן (להלן: "רודמן") ועו"ד יוסף שפט - אשר היו שותפים לעסקי החברה - ישאו באחריות אישית ללא הגבלה לחבויותיה של החברה. הבקשה נתמכה בתסקירו של רו"ח איציק. בבקשה נאמר כי רודמן היה במועדים הרלוונטיים בעל מניות ומנהל בחברה. ביום 8.8.00 הורשע רודמן על ידי בימ"ש המחוזי בירושלים בקשירת קשר לביצוע פשע, בשלוש עבירות של קבלת דבר בנסיבות מחמירות, בזיוף מסמך בנסיבות מחמירות ועוד. הרשעה זו היתה עקב מעשי מירמה והונאה אותם ביצע על מנת לנצל לרעה משאבים, המוקצים במסגרת החוק לעידוד השקעות הון, תשי"ט - 1959 (להלן: "החוק"). רודמן הורשע בכך שבאמצעי המירמה והזיוף הצליח לקבל כתב אישור על פי החוק בסכום כולל של 27 מיליון ₪ לחברה והצליח לקבל בפועל סכום של כ- 1.17 מיליון דולר קודם שמרכז ההשקעות גילה את המירמה והפסיק את הזרמת הכספים. עוד הורשע רודמן בכך כי החברה קיבלה במירמה פטור ממכרז לרכישת קרקע בירושלים. את סכומי הכסף שקיבלה החברה וחברה נוספת בבעלות רודמן, הצליח רודמן למשוך מקופת החברות ולהבריחם. ערעורו של רודמן בבית המשפט העליון - נדחה. באשר למשיב 1 בבקשה שבפניי, (להלן :"הלבץ") נטען בבקשה כי הלבץ הינו רו"ח במקצועו אשר שימש במועדים הרלוונטיים כרוה"ח של החברה, ונטל חלק פעיל בהצגת המצגים אשר הציגה החברה בפני רשויות ובנקים בישראל. באשר למשיב 2 בבקשה שבפניי (להלן: "קורן"), נטען בבקשה כי קורן הוא איש עסקים המתפרנס, בין היתר, מחברות בדירקטוריונים ציבוריים. קורן שימש, על פי האמור בבקשה, כדירקטור בחברה ונטל חלק פעיל ומרכזי בפעילותה ובהגשת הבקשות השונות מטעמה למרכז ההשקעות. במסגרת הבקשה תוארו מעשי המירמה של רודמן, הן לעניין קבלת הכספים והן לעניין רכישת הקרקע אשר התרחשו בין השנים 92' - 93'. נאמר בבקשה כי הלבץ פעל כמוציא ומביא של ההליכים אשר ניהלה החברה מול רשויות מרכז ההשקעות כרו"ח של החברה. הלבץ ערך מסמכים עבור רודמן וידע בפועל על ניסיונותיו של רודמן להסתיר את מעורבותו בפרוייקטים השונים של החברה. כמו כן, נטען כי הלבץ ידע, או יכול היה לדעת, על מעשי המירמה של רודמן. באשר לקורן נאמר כי הוא פעל יחד עם הלבץ להכנת הבקשה להכרה בחברה כמפעל מאושר, ולקח חלק פעיל בשכנוע מרכז ההשקעות במתן כתב האישור. נטען כי קורן עצם את עיניו בפני חוסר הבהירות אשר אפף את פעילותה של החברה ובפני העובדה כי בפועל אין לה את ההון העצמי הנדרש למימוש התוכנית. נטען כי במעשיו ובמחדליו כדירקטור בחברה, סייע קורן להוצאתם במירמה של הכספים אשר נתנו לחברה כחלק מהתוכנית המאושרת. 2. טיעוני המשיבים לעניין ההתיישנות: בבקשתו לדחיית או מחיקת הבקשה על הסף, נטען על ידי קורן כי התביעה נגדו לפי סעיף 373 לפקודת החברות, התיישנה. בבקשה נאמר כי תקופת ההתיישנות לפי חוק ההתיישנות תשי"ח - 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), מתחילה ביום בו נולדה עילת התביעה. סעיף 7 לחוק ההתיישנות קובע כי כאשר עילת התובענה היא תרמית או הונאה, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום בו נודעה לתובע התרמית או ההונאה. במקרה הנוכחי עברה תקופת ההתיישנות מאז שנודע דבר התרמית שבוצעה על ידי רודמן. עוד נטען בעניין זה כי לקורן כלל לא מיוחסים מעשי תרמית אלא העדר פיקוח בלבד. בהתאם לנספחי כתב התביעה, הסכום אשר הועבר לחברה על ידי מרכז ההשקעות הועבר אליה לכל המאוחר ביום 8.8.94. גם באשר לקרקע עברה תקופת ההתיישנות שכן הקרקע נמכרה בשנת 95'. עוד צויין כי קורן מעולם לא זומן לחקירה אצל המפרק ולא נשלח לו מכתב התראה מאת הנושה אשר הגיש את בקשת הפירוק. גם המפרק עצמו ידע כי התביעה התיישנה ואף השתמש בטיעון זה כדי לבקש את בימ"ש לשנות החלטה אחרת שלו. בבקשתו לסילוק הבקשה על הסף טען הלבץ כי התביעה התיישנה, שכן המעשים והמחדלים אשר התובענה מייחסת לו ארעו 7 שנים לפני שהוגשה. עוד נטען כי הבקשה לוקה בחסר בפרטים ובכללם פרטים מלאים ומדוייקים בדבר עיתוי כל אחד מהמעשים אותם מייחס המפרק להלבץ. בתגובה לטענות אלה בדבר ההתיישנות, השיב המפרק לשני המשיבים כי רו"ח איציק הינו המפרק הקבוע של החברה מחודש ינואר 2002. צו הפירוק ניתן ביום 18.11.96 ומועד זה הינו המועד הרלוונטי לבחינת מועד התיישנות התביעה נשוא הבקשה למחיקה על הסף. מועד זה הינו המועד המוקדם ביותר בו מפרק החברה יכול היה לגלות את העובדות הרלוונטיות. לעניין זה היפנה המפרק לע"א 5017/92 מרכז הארגזים בע"מ (בכינוס ובפירוק) נ' עוזר, פד"י נא(2) 200. 3. הדיון נקבע במעמד הצדדים: לקראת הדיון אשר נקבע על ידי במעמד הצדדים, הוזמן על ידי קורן כעד מר משה דברת, אשר היה מנהל מרכז ההשקעות בתקופה הרלוונטית לבקשה. במסגרת חקירתו בבימ"ש, העיד מר דברת כי הוא היה מנהל מרכז ההשקעות בין נוב' 92' עד לספט' 96'. מר דברת נשאל מתי נודע למרכז ההשקעות על מעשי המירמה ומה נעשה בדבר. בפני העד הוצגה כתבה אודות מעצרו של רודמן בפבר' 96'. מר דברת נשאל כמה זמן לפני כן היתה מעורבות בעניין מעשי המירמה מצד מרכז ההשקעות. בתשובה לכך ענה: "למרכז ההשקעות נודע על מעשי המירמה אשר היוו את הבסיס לבקשת המעצר, היתה חקירה שנמשכה לפחות שנה לפני המעצר. חקירה גם של מרכז ההשקעות באמצעות ובהעזרות רו"ח בר-לב וגם של המשטרה ולכן יש להעריך שהחקירה נמשכה בשנת 95' ואולי סוף 94'". 4. דיון והחלטה: כפי שציינתי לעיל, טען המפרק בתגובתו לבקשות המחיקה על הסף כי המועד הקובע לבחינת שאלת ההתיישנות, הינו מועד מתן צו הפירוק כלומר, 18.11.96. לאור טענה זו הוגשה, לטענתו, הבקשה שבפניי לפי סעיפים 373 ו - 374 לפקודת החברות במסגרת תקופת ההתיישנות. המחלוקת העיקרית שבין הצדדים לעניין שאלת ההתיישנות, התעוררה בקשר לפרשנות ההלכה שנקבעה בע"א 5017/92 לעיל (להלן: "פס"ד מרכז הארגזים"). בפס"ד מרכז הארגזים, היתה החברה בהליכי פירוק מיום 19.5.88 ומונה לחברה מפרק זמני.ביום 30.4.89 הפך המינוי של המפרק הזמני למינוי קבע. ביום 2.1.90 הגישה המפרקת בשם החברה תביעה כנגד המשיב אשר שימש כמנהל פעיל, דירקטור או נושא משרה בחברה. נטען כי במסגרת תפקידו העלים כספים של החברה אותם לא העביר דרך הנהלת החשבונות שלה. בכתב ההגנה טען המשיב כי דין התביעה להימחק על הסף, שכן עילת התביעה מתייחסת לאירועים אשר קרו בשנים 81' עד 83' עליהם חלה ההתיישנות. המפרקת טענה, כמו במקרה שבפניי, כי לא ידעה ולא יכולה היתה לדעת על ביצוע העבירות לפני מינוייה כמפרקת זמנית במאי 88'. רק מתאריך זה היה לחברה אורגן נייטרלי אשר לא היה שותף לעבירות. לכן, ידיעת המפרקת על העבירות מיד לאחר תהליך הפירוק, מהווה לראשונה את ידיעת החברה על דבר העבירות. אין מחלוקת כי בפס"ד זה נקבע במפורש, בדעת הרוב, שסעיף 374 לפקודת החברות איננו יוצר עילת תביעה עצמאית חדשה אלא נותן דרך תביעה מקוצרת בידי כונס, מפרק, נושה או משתתף. עם זאת, הסביר כב' השופט טל במסגרת פסה"ד, כי לא יתכן שידיעתו וכיסויו של החוטא על מעשיו ייחשב לגילוי שממנו ואילך תימנה תקופת ההתיישנות. לכך הוסיף כב' השופט טל כי יחסי מנהל כלפי החברה שלו הם יחסי נאמנות וביחסים כאלה אין חלה התיישנות כל עוד לא התגלתה הפרת הנאמנות מצד הנאמן. ידיעת המנהלים החוטאים אינה,כאמור, הידיעה ממנה תחל תקופת ההתיישנות. אולם, השאלה הרלוונטית היא האם מעשיהם של המנהלים נתגלו או יכלו להתגלות בשקידה ראויה לגורם רלוונטי אחר, כגון מנהלים נוספים שידם לא היתה במעל ואם כן אימתי, שכן מאותו מועד תחל תקופת ההתיישנות לרוץ. אם לא ניתן היה לגלות את העובדות המעמידות את עילת התביעה לפני הפירוק, הרי שמועד הפירוק יחשב למועד המוקדם ביותר בו יכלה המפרקת לגלות את העובדות ותקופת ההתיישנות תימנה ממועד זה. כב' השופטת שטרסברג-כהן הצטרפה אף היא לדעת כב' השופט טל, והיתה בדעה כי עילת התביעה אינה קמה עם מתן צו הפירוק ואין מועד מתן צו הפירוק מהווה חלק מן העילה. "צו הפירוק יכול להיחשב כמועד המוקדם ביותר לגילוי העובדות המעמידות עילה אם לא נתגלו או לא ניתן היה לגלותן בשקידה ראויה". המחלוקת בין הצדדים שבפניי מתייחסת לפירוש המונח "גורם רלוונטי אחר". בהשלמת טיעוניה טענה המפרקת כי כאשר בודקים את דברי כב' השופט טל בהקשר הדברים שבו נאמרו, אין ספק כי כוונת בימ"ש במונח "גורם רלוונטי אחר" הינה לאורגנים של החברה בלבד אשר ניתן לייחס את ידיעתם למפרק. זאת לאור תפקידו של המפרק אשר מרגע מינויו הופך להיות האורגן המוסמך של החברה. עד למינוי המפרק לא היה גורם רלוונטי אחר אשר יכול היה לתבוע את נזקיה של החברה שכן האורגנים, אשר היו אמורים לדאוג לאינטרסים של החברה, מעלו בתפקידם. לדברי המפרקת, פסה"ד עצמו אינו מרחיב מונח זה מעבר לאורגנים של החברה. אין לכן לייחס את ידיעת הנושים לחברה ולכן גם לא ניתן לייחס את ידיעת הנושים למפרק. עוד בתשובת הלבץ לתגובת המפרקת לבקשה, נטען על ידו כי בענייניו קיים גורם רלוונטוי מעין כמותו - קורבנות המירמה, מרכז ההשקעות ובנק הפועלים - אשר באמצעותו העמיד מרכז ההשקעות הלוואה לחברה ולחברה נוספת בבעלותו של רודמן. גורמים אלה גילו את דבר המירמה לכל המאוחר בפבר' 96', מועד בו נעצר רודמן. הלבץ הופנה לטיעוני המפרק עצמו במסגרת בקשת הפירוק, על פיהם התעוררו במרכז ההשקעות חשדות למירמה שבעטיין הופסקה הזרמת הכספים לחברה עוד באוג' 94'. בהשלמת הטיעון מטעם קורן, הודגש על ידו כי לאחר חקירתו של מר דברת בבימ"ש, עולה כי מרכז ההשקעות ידע על המירמה עוד בשנים 94' - 95'. כמו כן נטען על ידי קורן, כי כגורם רלוונטי לבחינת שאלת ההתיישנות אשר עילתה מעשי מירמה, צריך להיחשב כל מי שהיה בידו להניע את גלגליו של הליך משפטי ואין ספק כי נושה הוא גורם מעין זה. מרכז ההשקעות הניע את ההליך בפועל, שכן בנק הפועלים הגיש את הבקשה לפירוק. בנק הפועלים הוא זה אשר העמיד לחברה במסגרת כספי המדינה את ההלוואה אשר אושרה על ידי מרכז ההשקעות. מרכז ההשקעות הינו נושה של החברה והוא אשר גילה את המירמה. למרות זאת, לא נקט בהליך כלשהו בגין אותה מירמה במשך 7 שנים מאז שגילה אותה. על מנת להחליט בבקשה שבפניי, יש להכריע בשתי שאלות. השאלה הראשונה היא, מיהו אותו גורם רלוונטי אשר גילוי המירמה על ידו יחל את תקופת ההתיישנות. אינני רואה לנכון לקבל את הפרשנות המצומצמת אשר ניתנה למונח זה על ידי המפרקת. במסגרת פס"ד מרכז הארגזים, נקט כב' השופט טל במושג "הגורם הרלוונטי האחר", כאשר מנהלים נוספים אשר "ידם לא היתה במעל", צוינו כדוגמא. הדבר עולה במפורש מהשימוש במילים "כגון מנהלים נוספים..." (ההדגשה שלי - ד.ק.). גם בפסה"ד של כב' השופטת שטרסברג-כהן, מדובר באופן כללי על גילוי העובדות או על היכולת לגלות אותן בשקידה ראויה מבלי שאמירה זו צומצמה דווקא למנהלי החברה. בעניין זה יש לקרוא את הוראות סעיף 373 ו - 374 לפקודת החברות. בקשה על פי סעיפים אלה, יכולה להיות מוגשת על ידי הכונס הרשמי, המפרק או כל נושה או משתתף של החברה. העובדה כי היכולת לפנות בבקשה לבימ"ש, על מנת להגיש תביעה בגין תרמית על פי סעיפים אלה, איננה מוקנית רק למפרק אלא גם לכנ"ר, לנושה או למשתתף - מלמדת כי גורמים אלה יכולים להיות גורמים רלוונטיים אחרים באשר לגילוי העובדות בדבר התרמית על ידי המפרק. יש להשאיר בצריך עיון את השאלה, האם ידיעתו של נושה על דבר התרמית רלוונטית כאשר הבקשה מוגשת על ידי מפרק ולא על ידי אותו נושה - במקרה בו אין כל קשר בין המפרק לבין הנושה. יתכן בהחלט לומר כי במקרה כזה, לא ניתן לראות בידיעת הנושה כידיעתו של גורם שהוא רלוונטי למגיש הבקשה - המפרק. אולם, כאשר ישנו קשר ישיר והדוק בין הנושה לבין המפרק, ניתן בהחלט לראות בנושה כגורם רלוונטי אחר לעניין ידיעת המפרק על מעשי המירמה. במקרה שבפני, עולה מתוך בקשת הפירוק כי הבקשה הוגשה בשם בנק הפועלים לו היתה החברה חייבת סך של 1.36 מליון דולר נכון ליום 29.8.96. בבקשת הפירוק צוין כי החברה פנתה למרכז ההשקעות וקיבלה אישור אשר הקנה לה מעמד של מפעל מאושר ביוני 93'. מעמד זה איפשר לה, בין היתר, לקבל הלוואות ואשראי מבנק הפועלים בערבות מדינה, כחלק מההטבות אשר ניתנו לה במסגרת החוק לעידוד השקעות הון. לקראת סוף שנת 95' נמנעה החברה מלעמוד בהתחייבויותיה. באפריל 96' דרש בנק הפועלים מאת החברה לפרוע את החוב באופן מיידי. בבקשת הפירוק שהוגשה באוגוסט 96', נאמר כי בתקופה האחרונה התברר לבנק כי קיימים חשדות כבדים של מרכז ההשקעות כלפי החברה באשר לקבל אישור מרכז ההשקעות, משיכת הלוואות מהבנק, שימוש בכספי ההלוואות והעברתם לחו"ל. כמו כן נמסר לבנק כי מתנהלת חקירה פלילית ע"י המשטרה על רקע חשדות למעשה הונאה ותרמית ע"י החברה ומנהלה. מהאמור בבקשת הפירוק עולה אם כן קשר הדוק בין מרכז ההשקעות לבנק הפועלים - אשר המפרק מונה עפ"י בקשתו. אין לכן לקבל את טענת המפרק במקרה שבפני, על פיה יש לצמצמם את הגדרת המונח "גורם רלוונטי אחר" לדירקטורים נייטרלים בחברה בלבד. יש לראות בידיעתו של הנושה אשר מינה את המפרק ובידיעת מרכז ההשקעות כידיעת גורם רלוונטי אחר. השאלה השניה בה יש להכריע היא, מהו המועד בו היה לגורם הרלוונטי האחר מידע באשר למעשי התרמית. עפ"י עדותו של מנהל מרכז ההשקעות, עולה כי למרכז ההשקעות נודע על מעשי המרמה, אשר היוו את הבסיס לבקשת המעצר של רודמן בפברואר 96', במסגרת חקירה שנמשכה לפחות שנה לפני המעצר. כבר בסוף שנת 94' או תחילת 95' התנהלו חקירות באשר למעשי המרמה המיוחסים לרודמן. באפריל 96' שלח בנק הפועלים דרישה לפרעון מיידי של החוב לאחר שכבר היה ידוע לו במשך מספר חודשים, כפי שצוין בבקשת הפירוק, כי קיימים חשדות של ממש בקשר למעשי מרמה של רודמן. המסקנה היא כי הבקשה, אשר הוגשה ב- 24.6.03, הוגשה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות לפי כל אחד מהתאריכים המצויינים לעיל. יש לציין בהקשר זה, כי בהשלמת טיעוניה לא טענה ב"כ המפרק כי לא היתה לבנק הפועלים או למרכז ההשקעות ידיעה בשנת 94' או 95' באשר למעשי התרמית, או כי אין לראות בניהול החקירה בגין החשדות כגילוי התרמית. טענתה התמצתה בכך כי אין לייחס ידיעה זו למפרק. 5. סיכום: התוצאה היא כי דין בקשת הפירוק כנגד המשיבים להדחות בגין התיישנותה. המפרק ישא בהוצאות הבקשה בסך 2,500 ₪ + מע"מ, בצרוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל לכל אחד מהמשיבים. תרמית