הכרזה על פסול דין

הסמכות להכריז על אדם פסול דין נתונה לביה"מ לעניני משפחה מכוח חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופוסות, תשכ"ב-1962. תכליתו הכללית של החוק הינה הסדרת כשרותו המשפטית של אדם בכלל, ושל אדם שכשרות זו מוגבלת אצלו (כגון קטינים ופסולי דין) בפרט. הדאגה לאנשים שכשרותם המשפטית מוגבלת נעשית תוך איזון בין הגנה עליהם ועל נכסיהם לבין הגנה על צדדים שלישיים שהיו צד לפעולות משפטיות איתם. להלן פסק דין בנושא הכרזה על פסול דין: פסק דין 1. ענין לנו בבקשה להכריז על פסלותו של חסוי רטרואקטיבית. נגד החסוי הוגשה תביעה כספית בסד"מ בבימ"ש השלום בת"א (ת"א 17510/96). במסגרת הדיון בבקשה לרשות להתגונן שהוגשה מטעמו נטען כי הוא חולה נפש ולבקשת בא כוחו נדחה הדיון ע"מ שינתן סיפק בידו לפנות לביה"מ לעניני משפחה בבקשה להכריז עליו פסול דין. הבקשה לבימ"ש זה הוגשה ביום 05/06/97 והעתירה המפורטת בה הינה להכריז על החסוי פסול דין "מיום 01/12/94 ולחילופין החל מכל מועד אחר כפי שיקבע ביה"מ". לאחר שנתקבל תסקיר של פקיד סעד ולאור עמדת ב"כ היועה"מ לממשלה הוכרז החסוי כפסול דין ביום 27/01/98. נותרה במחלוקת השאלה אם יש מקום וניתן להכריז עליו כפסול דין ממועד מוקדם יותר. ב"כ החסוי סומך טעוניו, בין היתר, על חוו"ד פסיכיאטרית שהוגשה מטעמו ושלפיה החסוי מצוי "במצב נפשי מעורער הכולל פגיעה ניכרת בשיפוט ובשיקול הדעת שלו, כמעט ברציפות מאז לפחות 12/94. יש להתייחס אליו, החל מ12/94- כאל פסול דין" (חוו"ד של פרופ' גינת מיום 17/12/96) וכן על תסקיר פקידת סעד שהוזמן ע"י ביה"מ. לטענתו, אף שהמומחים נחקרו בפני בימ"ש השלום במסגרת התובענה שהוגשה נגד החסוי אין לביה"מ שם סמכות להכריז על החסוי פסול דין למועד הדיון ובוודאי לא למועד ביצוע העסקה נשוא התביעה, ומן הדין שההחלטה בנדון תינתן ע"י ביה"מ לעניני משפחה. אכן הסמכות להכריז על אדם פסול דין נתונה לביה"מ לעניני משפחה מכוח חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופוסות, תשכ"ב1962- (להלן: החוק או חוק הכשרות) - ואולם שאלה היא אם מוסמך הוא להכריז על פסלות דין רטרואקטיבית או שמא תרופתו של החסוי הינה שביה"מ הדן בתובענה שהוגשה נגדו יחליט לענין מצבו הנפשי בעת ביצוע העסקה נשוא התובענה. 2. על פי סע' 8 לחוק: אדם שמחמת מחלת נפש או ליקוי בשכלו אינו מסוגל לדאוג לעניניו רשאי ביה"מ... להכריזו כפסול דין". סביר שמאז שנתון אדם במצב נפשי המאפשר הכרזה עליו כפסול דין ועד להכרזה בענין חולפת תקופה כלשהי, ומטבע הדברים הוא עשוי לבצע פעולות משפטיות בתקופה זו. שאלה היא מהו הדין החל על פעולות אלו: במשפט הישראלי אין הסדר מקיף ומשביע רצון בשאלה זו שענינה התנגשות בלתי נמנעת בין הצורך להגן על אדם שגמירת דעתו לקויה לרצון להגן על הבטחון המסחרי, אף אם פה ושם יש הסדרים קונקרטיים שאינם נותנים מענה הולם לבעיה. (ר' בענין זה י. אנגלרד ובס "פעולותיו המשפטיות של לקוי דעת בטרם יוכרז כפסול דין", משפטים, כרך ט', תשל"ט, עמ' 335). יש אפוא לבחון את תחולתה של ההכרזה לפי סע' 8 על פי הכלים להם נזקק ביה"מ. 3. לענין פרשנותו של מונח המופיע בחוק כבר נקבע כי על ביה"מ "לבחון את מכלול ההקשרים שבהם הופיע המונח כדי לעמוד על פרשנותו הראויה" (בג"צ 1955/94, בזק נ' שרת התקשורת, פ"ד מ"ט (3) 661, 673 - להלן: פס"ד בזק), כאשר נקודת המוצא לקביעת המשמעות הנכונה של מונח בחוק היא לשון החוק המתפרשת על פי מטרת ההוראה ותכליתה (שם עמ' 673 וכן ע"פ 224/85 בית מרקחת אלבא נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"ט (4) 789 ובג"צ 1583/94, סרוסי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ"ט (3) 469, 475). תכלית ההוראה שבחוק מתפרשת על פי החוק עצמו ועל רקע שיטת המשפט בכללותה, ובייחוד לאור חוקי היסוד שבה (רע"א 5222/93 גוש 1999 בנין בע"מ נ' חברת חלקה 168, תקדין 94 (2) 1458, 1459; בג"צ 3914/92 לב נ' בית הדין האזורי, פ"ד מ"ח (2) 491, 503; בש"פ 537/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ט (3) 355, 405, 410-411). עוד נקבע כי יש לעשות כל מאמץ פרשני כדי שמובנו של חוק יתיישב עם חוקי היסוד, וזאת כדי להבטיח הרמוניה נורמטיבית בשיטת המשפט (גנימאת שם עמ' 412). לפי הנחיות פרשניות אלו עלינו לבחון, אם כן, את המונח "הכרזה" שבחוק הכשרות המשפטית: 4. מבחינת לשונו של החוק נראה שהיא סובלת את שני הפירושים לענין מועד תחולת ההכרזה: מכאן ולהבא בלבד, או גם למפרע. סע' 8 לחוק אינו מפרט מהו מועד תחולתה של ההכרזה ואינו מורה כי מדובר בהכרזה החל מכאן ולהבא דווקא, על כן לא ניתן להסתמך על לשון הסעיף כדי לקבוע באיזו הכרזה מדובר. ניתן אמנם לטעון כי המונח "הכרזה" מעצם טיבו מראה על פעולה קונסטיטוטיבית אשר תוקפה מכאן ולהבא. לפיכך מאחר שלפי הפסיקה על הפרשן לתת ללשון החוק רק אותה משמעות שהיא יכולה לשאת מבחינה לשונית הרי שנצטרך לאמץ את הפירוש של הכרזה מכאן ולהבא (ר' ע"א 65/82, מנהל מס שבח מקרקעין נ' הרשקוביץ, פ"ד ל"ט (4) 281, 289) ואולם סקירה של החוק והפסיקה מראים שאין הדבר כן: בחוקים שונים נמצא כי המונח "הכרזה" מתייחס להצהרה על מצב קיים ולא להכרזה קונסטיטוטיבית. כך לפי סע' 73 לחוק הרשויות המקומיות (בחירות), תשכ"ה - 1965: "בערעור בחירות רשאי בית המשפט - (1)... (2) להכריז - מיד או אחרי עריכתן של הבחירות שנית - שפלוני לא נבחר חבר המועצה וכי אדם אחר נבחר" - המדובר בהכרזה שהינה הצהרה על מצב קיים - מי נבחר ומי לא. דוגמאות נוספות הן הכרזה על הפסקה במתן שירותים (סע' 80 לחוק הפיקוח על עסקי ביטוח תשמ"א - 1981) והכרזה על קיום מונופולין (סע' 26 לחוק ההגבלים העסקיים, תשמ"ח - 1988). כך הדבר גם לענין הכרזה על בטלותם של נישואין (חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים) התשכ"ט1963- סע' 6). גם בפסיקה ניתן למצוא דוגמאות בהן הכרזה אינה קונסטיטוטיבית דוקא. כך לענין הכרזה על קטין כבר-אימוץ נקבע כי בנסיבות מסויימות "הכרזה על הילד כבר-אימוץ אינה אלא הצהרה על היווצרותה של העילה במועד בו קמה הלכה למעשה, בזמן ניתוק הקשר עם ההורה הביולוגי" (ע"א 7155/96 פלוני נ' היועמ"ש, תקדין עליון 97(2) 551). ראיית ההכרזה כהצהרה כאמור, מאפשרת הכרזה רטרואקטיבית על ילד כבר-אימוץ במקרה בו הילד כבר בגיר (ר' שם). 5. בחינת המונח "הכרזה" לאור מטרת החוק ותכליתו: בדברי ההסבר ל"הצעת חוק היחיד והמשפחה" שפורסמו ע"י משרד המשפטים בשנת 1955 (הצעת חוק היחיד והמשפחה (משרד המשפטים תשט"ז1955-) להלן - "דברי ההסבר") ושהינם הבסיס לחוק הכשרות דהיום, נאמר מפורשות: "הכרזת פסלות תקפה מיום החלטתו של בית המשפט... לא ראינו צורך לאפשר הכרזת פסלות בתוקף למפרע". ע"פ דברי ההסבר לסע' 5: "קטינות מגבילה מעצמה את הכושר לפעולות משפטיות בלי צורך בהכרזה רשמית. לא כן הפסלות. הפסלות היא מצב של כושר משפטי מוקטן הנובע מהכרזה של בימ"ש ואינו נוצר אלא ע"י הכרזה כזו... והוא הדין ב"אדם שאיננו שפוי": ייתכן אמנם שפעולותיו יהיו פגומות מפני ש"בזמן עשיתן לא ידע מה הוא עושה", אולם, אף הוא, כל עוד לא הוכרז פסול דין, אין להגיד שעצם כשרו המשפטי מוגבל הגבלה כללית..." (דברי ההסבר עמ' 47). אלא שראשית, נוסחו של החוק השתנה מאז הצעה זו (ר' הנוסח בדברי ההסבר עמ' 45 לעומת נוסח סע' 8 לחוק דהיום. לגלגוליו של החוק ר' י' אנגלרד, חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות בתוך פירוש לחוקי החוזים בעריכת ג' טדסקי (תשל"ב) 7 ואילך (להלן - אנגלרד)). שנית, דברי ההסבר לחוק וההסטוריה החקיקתית שלו מסייעים באיתור תכלית החוק (ר' בג"צ 1255/94 "בזק" נ' שרת התקשורת, פ"ד מט(3) 661, 673), אך אינם מהווים שיקול בלעדי ומכריע (ר' א' ברק פרשנות במשפט (י-ם תשנ"ג - 1993 כרך ב) 401). 6. תכליתו הכללית של החוק הינה הסדרת כשרותו המשפטית של אדם בכלל, ושל אדם שכשרות זו מוגבלת אצלו (כגון קטינים ופסולי דין) בפרט. הדאגה לאנשים שכשרותם המשפטית מוגבלת נעשית תוך איזון בין הגנה עליהם ועל נכסיהם לבין הגנה על צדדים שלישיים שהיו צד לפעולות משפטיות איתם (ר' סע' 1-10 לחוק, וכן ר' דברי הסבר להצעת החוק השניה בנושא הכשרות המשפטית, הצ"ח 456, תשכ"א, עמ' 178). מבחינת תכלית כללית זו נראה ששתי הפרשנויות ל"הכרזה" יכולות לעמוד, שכן שתיהן מגינות על פסול הדין ונכסיו ושתיהן מגינות, ככל שניתן, גם על צדדים שלישיים, כפי שיפורט להלן. גם בחינתם של ההסדרים הספציפיים שבחוק הנוגעים לפסול דין מעלה שאין מניעה שהכרזה על פסול דין תחול רטרואקטיבית. ההסדרים הנוגעים לענייננו מצויים בסעיפים 7-4 ו- 9 לחוק. מטרתם של סעיפים אלה היא הגנה על פסול הדין ונכסיו, תוך שמירה, ככל שניתן, על הוודאות המסחרית ועל האינטרסים של צדדים שלישיים: לפי סע' 9 לחוק על פעולה משפטית של מי שהוכרז פסול דין יחולו, בשינויים המחוייבים, הוראות הסעיפים 4 עד 7 העוסקים בפעולותיו של קטין. פעולותיו של פסול דין שנעשו בתקופה שעליה חלה ההכרזה רטרואקטיבית הינן, מטבע הדברים, פעולות שלא באה עליהן הסכמה של נציגו. המנגנון שבסעיפים הנ"ל מאפשר לנציג של פסול הדין לבחון פעולות כאלה ולהחליט אם לבטלן או לאשר אותן. אם ברצונו לאשר אותן, לפי סע' 4 הוא יכול לאשרן למפרע. זאת, פרט לפעולות המנויות בסע' 6א לחוק, שעניינן התקשרות ממושכת, והן בטלות מעיקרן כל עוד לא באה עליהן הסכמת הנציג. אם ברצונו לבטל את הפעולות, הרי שלפי סע' 5 הוא יכול לבטלן תוך חודש ימים לאחר שנודע לו על הפעולה. החוק אינו מגביל את האישור או הביטול למפרע בזמן, וכן מאפשר גם ביטול של עיסקה לאחר שהושלמה (ר' אנגלרד, שם, עמ' 45-46), ועל כן גם במקרה של הכרזה רטרואקטיבית, שבה עלול לעבור זמן רב בין הפעולה לבין בחינתה על ידי הנציג, ניתן להפעיל את המנגנון של הסכמה או ביטול למפרע. כיצד מגן החוק על צד ג' שהיה צד לפעולות משפטיות עם פסול הדין מפני ביטול הפעולות על ידי הנציג? הדבר נעשה בהסתמך על ההוראה שאם הצד השני להתקשרות לא ידע ולא היה עליו לדעת על היות פסול הדין פסול דין, הפעולה אינה ניתנת לביטול אלא אם כן יש בה נזק של ממש לפסול הדין או לרכושו. אלא שהגנה זו על צד ג' מוגבלת: ראשית, כאמור לעיל, אם מדובר בפעולות המפורטות בסע' 6 א' לחוק הן בטלות כל עוד לא באה עליהן הסכמת הנציג. פירושו של דבר שהנציג יכול לגרום לבטלותן של פעולות גם אם אין בהן נזק לפסול הדין או לרכושו. שנית, לפי סע' 7 לחוק, פעולות המנויות בסע' 47 וכן פעולות נוספות אין להן תוקף כל עוד לא בא עליהן אישור של בית המשפט (ר' ב' קראוס, כשרות משפטית ואפוטרופסות (1995) 54(ב)). לפי הפסיקה, משמעות הדבר היא שבין פסול הדין לצד השני נוצר חוזה ובו תנאי מתלה שהוא אישורו של בית המשפט. כעבור זמן סביר בהעדר אישור מתבטל החוזה (ע"פ 112/79 שרף נ' אבער, פ"ד לד(3) 178, 190). כאשר מדובר בהכרזה רטרואקטיבית, הרי שכל הצדדים שערכו התקשרויות משפטיות עם פסול הדין בתקופה שעליה חלה ההכרזה למפרע הינם בגדר צדדים אשר לא ידעו ולא היה עליהם לדעת שהוא פסול דין (ודוק: גם אם הצדדים ידעו שהמתקשר חולה נפש, אין הם בגדר מי שידע או היה עליו לדעת שהוא פסול דין, שכן אדם הופך לפסול דין רק עקב הכרזה של בית המשפט, והכרזה כזו טרם נעשתה בשעת ההתקשרויות). צדדים כאלה מוגנים על ידי החוק כמו כל צד ג' אשר לא ידע ולא היה עליו לדעת על היות האדם פסול דין, כמפורט לעיל. כאמור, ההסדרים שבחוק מאזנים בין הגנה על פסול הדין להגנה על הביטחון המסחרי וזכויותיהם של צדדים שלישיים. הרצון לדאוג לוודאות מסחרית ולהגנה על צדדים שלישיים בא לידי ביטוי גם בחקיקת המשנה: תקנה 16 לתקנות הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (סדרי דין וביצוע) תש"ל - 1970 מסדירה רישום מרכזי של פסולי דין, וזאת כדי לאפשר לצדדים שלישיים לבדוק את כשרותם המשפטית של אנשים שאיתם הם רוצים לקשור קשרים עסקיים. 7. כאמור לעיל, כדי לבחון את משמעותו של מונח המופיע בחקיקה יש "לבחון את מכלול ההקשרים שבהם הופיע המונח כדי לעמוד על פרשנותו הראויה" (פס"ד בזק הנ"ל עמ' 673). על כן, בנוסף לבדיקת המונח בחוק, יש לבדוק מונח זה גם בהתייחס לחוקים אחרים. הוראות הנוגעות לאדם שהוכרז פסול דין מצויות בחוקים רבים. בחינת הוראות אלה מלמדת שהן נקבעו על סמך הנחה שההכרזה על פסלות הדין היא מכאן ולהבא ולא למפרע, שכן פרשנות שלפיה מדובר על הכרזה רטרואקטיבית יוצרת מצבים מורכבים ובעיות משפטיות ואחרות. נביא לכך דוגמאות אחדות: · לפי סע' 4 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973, "ההצעה פוקעת - (1)... (2) כשמת המציע או הניצע או כשנעשה אחד מהם פסול-דין... והכל לפני מתן הודעת הקיבול". אם נפרש שמדובר בהכרזה רטרואקטיבית, הרי שכל אותם חוזים שנכרתו על סמך הצעות שהציע אדם שהוכרז רטרואקטיבית כפסול-דין יתבטלו רטרואקטיבית למרות שהצד השני "לא ידע ולא היה עליו לדעת" על היותו של אותו אדם פסול דין, ולמרות שאין בחוזים משום נזק לפסול הדין או לרכושו. תוצאה זו, לבד מהיותה נוגדת את ההסדר של חוק הכשרות, פוגעת בצורה חמורה בצדדים שלישיים ובוודאות המסחרית. · לפי סע' 21 (ד) לחוק הנאמנות, תשל"ט - 1979, "קטין, פסול דין... אינם כשרים להיות נאמן של הקדש". אם הכרזה היא רטרואקטיבית מה יהא דינן של פעולות שעשה נאמן של הקדש שהוכרז רטרואקטיבית כפסול דין? לכאורה פעולות אלה הן בטלות, כיוון שכאשר עשה אותן לא היה כשר להיות נאמן ולא היה מוסמך לעשותן. מובן שגם תוצאה כזו תיצור סבך של בעיות משפטיות. · לפי סע' 120 לפקודת העיריות [נוסח חדש] תשל"ג - 1973, מי שהוכרז כפסול דין פסול מלכהן כחבר מועצה. מה דינן של החלטות ופעולות שעשה חבר מועצה שהוכרז כפסול דין רטרואקטיבית? · לפי סע' 24 לחוק הירושה , מי שהוכרז פסול דין אינו כשר להיות עד לעשיית צוואה . מה דינה של צוואה שהעד שנכח בעשייתה הוכרז רטרואקטיבית כפסול דין? · לפי סע' 27(א) לחוק השימוש בהיפנוזה התשמ"ד - 1984 מי שהיפנט פסול דין שלא למטרות שהוזכרו בסע' 6 בו דינו מאסר שנה. מה דינו של מי שהיפנט אדם שהוכרז רטרואקטיבית כפסול-דין? ניתן להביא דוגמאות נוספות לבעייתיות שתיצור הכרזה רטרואקטיבית על פסול דין, אף כי די באלו כדי להדגים את המצב שייווצר עקב הכרזה כזו ללא הסדר חקיקתי מפורש. 8. מאחר שכאמור חלק מהפעולות המשפטיות שעשה פסול הדין בתקופה שעליה חלה ההכרזה הרטרואקטיבית בטלות כל עוד לא באה עליהן הסכמתו של בית המשפט או של נציגו של פסול הדין, וחלק יכול הנציג לבטל למפרע אם הן גורמות נזק של ממש לפסול הדין או לרכושו, דבר המהווה פגיעה בזכות הקניין של צדדים שלישיים, יש לבחון הכרזה רטרואקטיבית כזו לאור חוקי היסוד: זכות הקניין מוגנת בסע' 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (להלן - חוק היסוד) שלפיו: "אין פוגעים בקניינו של אדם". לפי הפסיקה, המושג "קניין" בהקשר להגנה חוקתית אינו מצטמצם לזכויות קניין המוגדרות כחפציות אלא כולל כל זכות בעלת ערך כלכלי (ע"א 5209/91 מדינת ישראל נ' רמיד את בנימין בע"מ, פ"ד מט(4) 830, 835) לרבות זכויות אובליגטוריות (ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד נ' מגדל כפר שיתופי, פ"ד מט(4) 221, 228(. בנוסף לפגיעה בזכות הקניין, יש בהכרזה רטרואקטיבית גם פגיעה בכבוד האדם (המוגן בסע' 4 לחוק היסוד) ופגיעה בפרטיות ובצנעת הפרט (המוגנים בסע' 7 לחוק היסוד). יש לזכור כי "הכרזת אדם כפסול דין מטילה עליו גם כתם בעיני החברה..." (ת. אפוט. ת"א 301/64 י.מ. נ' פ.ל., פ"מ ב 253, 255), כי פסול הדין חייב בציות לאפוטרופוס שלו (סע' 43 לחוק) וכי אפוטרופוס שמונה לפסול דין מקבל מידע על נכסיו וחובותיו של החסוי, מידע ששייך לצינעת הפרט של פסול הדין. אמנם חוק הכשרות נחקק קודם לחקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, ולפי סע' 10 לחוק היסוד אין בו כדי לפגוע בתקפם של חוקים שהיו קיימים ערב תחילתו, דא עקא על פי הפסיקה פרשנותם של חוקים קיימים צריכה להעשות ברוח הוראות חוק היסוד, שכן אף שסע' 10 שמר על תוקפה של החקיקה הישנה, אין הוא בהכרח משמר את מובנה (רע"א 5222/93 גוש 1999 בנין בע"מ נ' חברת חלקה 168, תקדין 94(2) 1458, 1459, בג"צ 3914/92 לב נ' בית הדין האזורי, פ"ד מח(2) 491, 503, בש"פ 537/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 355, 405, 410-411). לפי הפסיקה, יש לעשות כל מאמץ פרשני כדי שמובנו של חוק תתיישב עם חוקי היסוד, זאת כדי להבטיח הרמוניה נורמטיבית בשיטת המשפט (גנימאת, שם, עמ' 412). לפי סע' 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, ניתן לפגוע בזכויות שהוקנו בחוק היסוד רק בחוק "ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש". לפי הפסיקה גם חקיקה הקודמת לחוק היסוד יש לפרש לאור סעיף זה (גנימאת, שם עמ' 412). יש לבחון אפוא את ענין ההכרזה הרטרואקטיבית בהתייחס לסעיף זה. מטרת ההכרזה הרטרואקטיבית על פסלות דין הינה הגנה על פסול דין ונכסיו. זוהי בוודאי תכלית ראויה ההולמת את ערכיה של מדינת ישראל, אלא שכאשר ניתן להשיג את מטרת החוק על ידי אמצעים אשר פגיעתם בזכות היסוד פחותה, הרי שהשגת המטרה בדרך הפוגעת בזכות היסוד במידה רבה יותר היא פגיעה במידה העולה על הנדרש (בג"צ 1255/94 "בזק" נ' שרת התקשורת, פ"ד מט(3) 661, 687). בענייננו, ניתן להשיג את אותה תכלית של הגנה על פסול הדין בדרך שתפגע בצורה פחותה בזכות הקניין של אנשים אחרים ובכבוד האדם של פסול הדין עצמו. הדרך האלטרנטיבית בענייננו היא בדיקת כל פעולה משפטית שעשה האדם עליו מבקשים להכריז כפסול דין רטרואקטיבית לגופה, לפי העקרונות המשפטיים שחלים על אותה פעולה, לאמור: אם מדובר במעשה פלילי, יש לבחון אותו לפי דיני העונשין והעקרונות שבהם לענין הגנה על אדם שנטען שהוא לא שפוי בשעת ביצוע המעשה (מחשבה פלילית, טעות במצב דברים, העדר שליטה וכיו"ב), כאשר מדובר בפעולה חוזית יש לבחון אותה לפי עקרונות חוק החוזים (כגון עושק, טעות, הטעיה וכיו"ב) וכך לגבי יתר פעולותיו של אדם שבדיקתן הראויה הינה לענין מצבו הנפשי בזמן הרלוונטי. 9. הפרשנות לפיה "הכרזה" על פסול דין הינה הכרזה מכאן ולהבא בלבד מתיישבת לא רק עם חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, אלא גם עם עקרון הוודאות המסחרית; עיקרון שלפי הפסיקה על בית המשפט להתחשב בו בבואו לפרש חוקים (ע"א 403/80, סאסי נ' קיקאון, פ"ד לו(1) 762, 767). יצויין כי הפסיקה כבר דחתה בעבר פרשנויות לפיהן חלות הוראות חיקוק באופן רטרואקטיבי, במיוחד כאשר מדובר היה בפגיעה בזכות הקנין. בע"א 5209/91, מדינת ישראל נ' רמיד את בנימין בע"מ, פ"ד מט(4) 830, 835 נקבע כי פירוש כזה "אינו מתיישב עם הפרשנות הראויה של תחיקה הפוגעת בזכויות יסוד של האדם, ובענייננו בזכות הקניין. זכות הקנין היא זכות יסוד של האדם. היום היא מעוגנת בסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. המושג "קנין" בהקשר להגנה חוקתית אינו מצטמצם לזכויות קנין במשפט הפרטי, המוגדרות, בד"כ, כזכויות חפציות, אלא הוא כולל כל זכות בעלת ערך כלכלי". עוד מן הראוי לציין כי הפסיקה מסייגת פרשנות חוקים לאור חוק היסוד בסייג שלפיו הפירוש יכול להעשות רק במסגרת כללי הפרשנות הרגילים והמקובלים של החקיקה, על פי לשון החוק ותכליתו (גנימאת, שם, עמ' 417). במקרה שלפנינו, כאשר שתי הפרשנויות יכולות לעמוד מבחינת לשון החוק, יש לבחור את הפירוש המתיישב עם חוק היסוד, שלפיו הכרזה אינה יכולה להיות רטרואקטיבית. 10. אף כי לא נמצא שביה"מ העליון דן מעולם בענין הכרזה רטרואקטיבית של פסול דין, הוא נתן דעתו לענין השלכות ההכרזה וכן לענין תוקף פעולותיו של מי שהיה בגדר פסול דין אף שטרם הוכרז ככזה. לעניין תקפותה של הכרזה של פסלות דין נקבע בפס"ד עבדו נ' חורי (ע"א 682/88, תקדין עליון 91(2) 1073, 1075) כי "הכרזתה של המערערת כפסולת דין... היא קונסטיטוטיבית ופועלה מכאן ולהבא". מפסק דין זה עולה, אם כי הדבר לא נאמר במפורש, שכל הכרזה על פסלות דין הינה מטבעה קונסטיטוטיבית (ולא דקלרטיבית) ועל כן יכולה לחול רק מכאן ולהבא. (לענין בטול רטרואקטיבי של הכרזת פסלות התייחס ביה"מ העליון, אף כי באוביטר. בית המשפט לא הוציא מכלל אפשרות הכרזה כזו, אך ציין שיש לעשות זאת בהחלטה מפורשת (ע"א 2328/91 אדם נ' איידליץ, פ"ד מז(3) 555, 559). בע"א 566/71 פייג נ' שפיצקופף, פ"ד כז(1) 355, 358, הועלתה הטענה כי המשיבה אינה כשרה לפעולות משפטיות בשל היותה מאושפזת בבי"ח לחולי נפש. טענה זו נדחתה תוך שנקבע כי כל עוד לא הוכרז אדם כפסול דין הרי הוא בחזקת כשר לפעילות משפטית. גם מהלכה זו ניתן ללמוד על עמדת ביה"מ בענין הכרזה רטרואקטיבית. בביה"מ המחוזי נדונה שאלת ההכרזה הרטרואקטיבית בענין כהן נ' אביבי בת"א (תל-אביב) 418/90 (תקדין - מחוזי, כרך 96 (1) תשנ"ו-תשנ"ז 1996, עמ' 2246). בפס"ד זה נדחתה בקשה להכרזה רטרואקטיבית על פסלות תוך ציטוט דברי השופט קיסטר בפס"ד פייג נ' שפיצקופף הנ"ל, לפיהם "כל עוד לא הוכרזה המשיבה כפסולת דין, על פי סע' 8 לחוק הכשרות המשפטית והאפורטרופסות תשכ"ב - 1962, היא בחזקת כשרה לפעילות המשפטית". (דא עקא, יש לזכור כי בעניין פייג לא דן בית המשפט כלל בשאלת הכרזת פסלות רטרואקטיבי/ת, אלא בפסילת פעולות משפטיות של אדם עקב היותו חולה נפש). 11. אנגלרד בספרו "חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות" הנ"ל דוחה אפשרות של הכרזה רטרואקטיבית (שם עמ' 67). גם במאמרו "פעולותיו המשפטיות של פסול הדין בטרם הוכרז ככזה" (שאף הוא הוזכר לעיל) הוא מזכיר פתרונות שונים ביחס לפעולות משפטיות שנעשו על ידי פסול הדין בטרם הוכרז, ואינו כולל ביניהם פיתרון של הכרזה רטרואקטיבית. 12. להשלמת התמונה נסקור להלן את ההסדרים הנוגעים לפסול דין בשיטות משפט במדינות אחרות. נפתח בחוק הגרמני, שכן ההסדר הנוגע לפסול דין בחוק הכשרות שאב בעיקר משיטת משפט זו (ר' דברי ההסבר עמ' 46). א. לנגד עיני מחוקק חוק הכשרות הישראלי עמד החוק הגרמני האזרחי משנת 1896 שבסע' 104 בו כלל הסדר בענין הכרזה על פסול דין: לפי סע' זה אדם שאינו כשיר לבצע פעולות משפטיות הוא קטין עד גיל שבע (סע' 104(1)), אדם שסובל מהפרעות נפשיות שמונעות ממנו הפעלה של רצונו החופשי (סע' 104(2)) ואדם שבית המשפט הכריז עליו כפסול דין (סע' 104(3)). מלשון החוק נראה, שתוקפה של ההכרזה על פסול דין הוא מכאן ואילך בלבד. בתיקון לחוק משנת 1992 בוטל הסדר זה של הכרזה על פסול דין, תוך השארת ההסדר שלפיו אדם שסובל מהפרעות נפשיות שמונעות ממנו הפעלה של רצונו החופשי אינו כשיר לבצע פעולות משפטיות ופעולות שעשה בטלות (סע' 104 (2), 105 לחוק). עוד קיימת בחוק הגרמני כשרות חלקית לפעולות משפטיות: כשרות זו חלה על קטין מגיל שבע ומעלה (סע' 113-106) ועל אדם שמינו לו אפוטרופוס קבוע (סע' 6) ואפוטרופוס זמני (סע' 1896, 1903). יצויין, שההסדר של כשרות מוגבלת דומה להסדר הקיים בחוק הכשרות הנוגע לקטין ולפסול דין. נמצא, אפוא, שבחוק הגרמני, הן בנוסחו בעבר והן בנוסחו כיום, קיים הסדר בנוגע לפעולות משפטיות של אדם שאינו כשיר משפטית וזאת גם בטרם הוכרז ככזה באופן רשמי: בחוק הישן ההכרזה על פסול דין פעלה, אמנם, רק מכאן ואילך, אך אם לפני ההכרזה אותו אדם סבל מהפרעות נפשיות שפגעו ברצונו החופשי או שעשה פעולות במצב של חוסר הכרה או אי שפיות זמנית הרי שפעולותיו גם לפני ההכרזה היו בטלות. בחוק לאחר התיקון מ- 1992 בוטל ההסדר של ההכרזה, ונשאר רק ההסדר לענין בטלות הפעולות שעשה אדם בעל הפרעות נפשיות, או במצב של חוסר הכרה או אי שפיות זמנית, כאמור. (הסקירה של החוק הגרמני נעשתה על פי S. Goren, The German Code (1994)). ב. במשפט האנגלי יש שני הסדרים מקבילים בנוגע לפעולות חוזיות של אדם שכשרותו המשפטית מוגבלת: הסדר אחד מתייחס לאדם שנכנס לתחום סמכותו של בית המשפט להגנה (court of protection): משהוכח לבית המשפט שמדובר בהפרעה נפשית המונעת מהמבקש לנהל את ענייניו הרכושיים, אותו אדם יוכנס לתחום הסמכות השיפוטית של בימ"ש זה (Mental Health Act 1983, סע' 83). במסגרת שיפוטית זו לא יוכל לבצע פעולות חוזיות מסויימות, כמפורט בחוק, ומשעשה כן החוזה יהיה בטל בתנאים מסוימים. ההסדר האחר נוגע לאדם שלא נכנס למסגרת סמכותו של בית המשפט להגנה. במקרה כזה הכלל במשפט האנגלי הוא שאדם חסר כשרות שערך חוזה עם אדם אחר קשור באותו חוזה אלא אם כן הוכח שהצד השני ידע על חוסר כשרותו. העולה מן האמור הינו כי גם במשפט האנגלי יש הסדר חקיקתי הנוגע לפעולות משפטיות שאותן עשה אדם חסר כשרות משפטית בטרם הוכרז רשמית ככזה. אמנם, ההסדר לגבי אדם שנכנס למסגרת סמכותו של בית המשפט להגנה תקף רק לגבי פעולות שעשה מאז שנכלל במסגרת זו, אך לגבי פעולות שעשה לפני כן חל ההסדר של בחינת כל פעולה חוזית לגופה. (הסקירה נעשתה לפי Halsbury’s Statutes of England and Wales (4th ed. vol. 28, 1996) , Assessment of Mental Capacity (1995).) ג. בשיטה המשפטית של כל המחוזות הקנדיים קיים הסדר של הכרזת בית המשפט על אדם כעל פסול דין ושל מינוי ועדה שתנהל את נכסיו. אדם שהוכרז פסול דין והתמנתה וועדה לניהול נכסיו, כאמור, אינו כשיר לבצע פעילות חוזית כל עוד מינויה של הועדה בתוקף, וכל פעולה כזו שעשה בתקופה זו הינה בטלה, זאת אפילו אם בזמן כניסתו לחוזה מצבו הנפשי היה שפיר. לעומת זאת, אדם הסובל מהפרעות נפשיות, שלא הוכרז פסול דין ולא מונתה לו ועדה כאמור, התחייבויותיו החוזיות אינן בטלות אלא ניתנות לביטול. העולה מן האמור הינו כי גם במשפט הקנדי ההכרזה על פסול דין תקפה רק מכאן ולהבא (במובן זה שפעולותיו של פסול הדין בטלות רק אם נעשו בזמן בו מינויה של הועדה לניהול נכסיו היה בתוקף). יחד עם זאת, יש הסדר חקיקתי גם לפעולות חוזיות שעשה אדם כזה בטרם הוכרז כפסול דין: החוזים ניתנים לביטול בתנאים מסויימים, כאמור. (המשפט הקנדי נסקר על פי Gerald Roberston Mental Disability and the (Law In Canada (1993). 13. העולה מכל האמור הינו כי על פי השיטות המשפטיות שנסקרו, בין אם קיים בהן הליך של הכרזה על פסול דין ובין אם לאו, קיים הסדר מקיף לפעולות משפטיות שעשה אדם חסר כשרות משפטית (או בעל כשרות משפטית מוגבלת) בטרם הוכרז רשמית ככזה: בשיטה הגרמנית פעולותיו של אדם שסובל מהפרעות נפשיות שמונעות ממנו הפעלה של רצונו החופשי בטלות. במשפט האנגלי ובמשפט הקנדי במקרה של יחסים חוזיים שביצע אדם כזה החוזה ניתן לביטול בתנאים מסויימים. 14. יצויין שבהצעת "חוק היחיד והמשפחה" שהינו, כאמור, המקור לחוק הכשרות, היתה הוראה מפורשת שהסדירה את שאלת תוקפן של פעולות משפטיות של אדם "שבזמן עשייתן לא ידע מה הוא עושה" (ר' סע' 11(א) להצעה משנת 1955 וכן דברי ההסבר עמ' 50-49). הסדר כזה היה פותר, לפחות חלקית, את בעיית פעולותיו של פסול הדין בטרם הוכרז ככזה, אלא שהסעיף הושמט מהנוסח הסופי של החוק, והמחוקק הישראלי, כאמור, לא החליף אותו ולא יצר הסדר מקיף ומשביע רצון לבעיה זו. מכל מקום הפתרון לבעיתיות זו אינו יכול להיות במתן אפשרות להכרזה רטרואקטיבית על פסלות דין, פתרון שכאמור אינו תואם את חוקי היסוד והחוקים האחרים בהם יש התייחסות לפסול דין. 15. אשר על כן נדחית הבקשה. המבקש ישלם הוצאות צד ג' בסך של 5,000 ש"ח בצירוף מע"מ מהיום. פסול דין