מהי כשירות משפטית ? מהי הנפקות של היות אדם חולה נפש, לענין העברת זכויותיו בדירה לאחר ? בית המשפט ציין בפסיקתו כי קיימים מצבים אחרים שעשויים לפגום, לעתים באופן זמני לעתים באופן קבוע, בכושרו הנפשי או השכלי של אדם. חוק הכשרות המשפטית אינו עוסק בהם. מדובר בפגמים הנגרמים עקב זיקנה, מחלה גופנית או נפשית, תאונה, נטילת סמים או שתיית משקאות משכרים. מתקשרים שלוקים בחלק מן הפגמים מהסוג הנדון עשויים להיות מוכרזים פסולי דין. אך ודאי אין הצדקה להכריז על אדם פסול דין, אם מדובר בפגם חולף. במקרה כזה, כמו במקרה של עיסקה שנעשתה טרם יוכרז אדם פסול דין, יחול חוק החוזים. במקרים קיצוניים של אובדן כושר הבנה ושיפוט, עשוי החוזה להיות בטל לחלוטין, ומנקודת ראותו של אותו אדם "לא נעשה דבר" (NON EST FACTUM). במקרים אחרים עשויים לחול העילות הכלליות של הפגמים ברצון, כשהעילה הטיפוסית היא כאמור עושק. להלן פסק דין בנושא כשירות משפטית: פסק דין '1. מדובר בבקשה ליתן פסק דין שבו יוצהר כי העברת זכויות החכירה של התובעת בדירה לבעלה, בטלה או מבוטלת. הדירה - ברחוב השקמה 18/2 כפר סבא, חלקה 185/18 גוש 7602. 2. הצדדים הם בעל ואשה שנישאו זל"ז כדמו"י ביום 6.8.78 ומנשואים אלה נולדו להם שלושה ילדים: - ילידת 11.80, מ' - יליד 9.82 וה - ילידת 11.89. 3. התביעה הנדונה הוגשה במקורה ע"י אחיה של התובעת א' ח. ביום 24.8.98 מונתה הקרן לטיפול בחסויים כאפוטרופסית כללית לתובעת וזו הודיעה כי בדעתה להמשיך בהליכים כדי להגן על האינטרסים של התובעת. העובדות הרלבנטיות שאינן שנויות במחלוקת בקשר למחלתה של התובעת 4. המוסד לביטוח לאומי משלם לתובעת קצבת נכות, מתאריך 16.8.87 ומיום - 31.12.92 נקבעה לה דרגת אי-כושר יציבה של 100% (ר' אישור המל"ל מיום 19.12.96). 5. ביום 17.1.98 הגיש הנתבע כנגד התובעת, תביעת גירושין (כנראה נוספת) לבית הדין הרבני האזורי בפתח תקוה (בה כתב, בטעות, כי הצדדים נישאו ביום 15.8.79); הנתבע הגדיר את מהות תביעתו כך: "אני חי בנפרד משנת 1992 ומגדל לבד ומפרנס את שלושת הילדים... אני רוצה ומקש בית הדין הרבני לשכרר אותי מי מצב זה ... וליתחתן מחדש רק אם יש גט..." (כך!) הנתבע אף פנה (כנראה באותו יום) במכתב לביה"ד הרבני וטען שהתובעת מסרבת לתת לו גט. ביום כ"ב אדר תשנ"ג (15.3.93 )- התקיים דיון בביה"ד הרבני, אך רק הבעל הופיע. הבעל הודיע לביה"ד, "אשתי לא הופיעה. היא חולת נפש. בחודש אולי כמה ימים בסדר. שש שנים היא חולה. היא גרה כעת אצל אימה". בהחלטתו מאותו יום ביה"ד החליט: "לפנות ללשכת הרווחה ביפו שלדברי הבעל, האשה סובלת ממחלה נפשית מזה 6 שנים. לפי תסקיר של עו"ס האשה צריכה לאפוטרופוס ולסעד משפטי. ביה"ד מבקש שימנו לאשה בהקדם האפשרי אפוטרופוס". המזכיר של ביה"ד הרבני פנה ביום 19.4.93 למשרד העבודה והרווחה והודיע להם, כי ביה"ד ביקש למנות בהקדם אפוטרופוס לתובעת. וכן פנה ביום 4.7.92 לביה"ח שלוותה ושאל האם התובעת מסוכנת לסביבה, מהו הסיכוי להחלמתה והאם היא פסולת דין וזקוקה לאפוטרופוס. ביום 14.7.93 שלחו הרופאה המטפלת ומנהל המחלקה ג' מבית החולים שלוותה מכתב לביה"ד הרבני ובו נאמר כי התובעת השתחררה לאחרונה מאשפוז ב- 8.4.83 (כנראה שהתאריך הוא 8.4.93) ומגיעה באופן לא קבוע לשיחות ו/או לקבלת טיפול תרופתי. לשאלות המזכיר הם השיבו: "אין בידינו לקבוע את מידת מסוכנותה המיידית בשל חוסר מעקב מסודר". "החולה היא חולה ממושכת עם סימני ליקוי קשים במוטיבציה וביוזמה כתוצאה ממחלתה ונסיונות להפנייתה לתהליך שיקומי כל שהוא עלו בתוהו". "הסיכויים להחלמתה קלושים, אך תיתכן התייצבות על רמה שתאפשר חיים במסגרת הקהילה". "הפציינטית זקוקה, בשל אינטליגנציה גבולית ובשל החמרות פסיכוטיות - (אם כי כרגע אינה פסיכוטית) - לסעד משפטי ולמנוי אפוטרופוס" (ההדגשות שלי - י.ג.). ביום 9.8.90 נשלח מבית החולים שלוותה מכתב למזכיר האיגוד המקצועי בכפר סבא שבו נאמר כי, "הגב' ט' מאושפזת במחלקתנו מתאריך 5.6.9 באשפוזה השלישי. אישפוזה הראשון היה ב- 1988, בשל מצב פרנואידי - דכאוני שלווה אף בנסיונות אובדניים. החל מאשפוזה בשנת 1988 ועקב מצבה הנפשי נפגעה יכולת התפקוד שלה הן בביתה והן בעבודתה". 6. ביום 26.7.93 החליט ביה"ד הרבני למנות את אחיה של התובעת, א "כאפוטרופוס על אחותו לצורך עניינים ממוניים שבין בני - הזוג כדי להגיע להסכם בין בני הזוג". העובדות שאינן שנויות במחלוקת לגבי הדירה 7. ביום 20.11.92 הצדדים חתמו על הסכם גירושין ובו הם קבעו כי הם מסכימים להתגרש, הילדים ישארו בחזקת הנתבע, האשה פטורה ממזונות הילדים והדירה "תשאר בחזקתו ובבעלותו" של הנתבע ו"האשה תעביר את חלקה בדירה לבעל" והבעל לוקח על עצמו את תשלום המשכנתא. כמו כן נקבע כי התובעת תקבל מהנתבע סך של 25,000 ש"ח בחמישה תשלומים שווים לאחר קבלת הגט. ההסכם לא אושר על ידי כל ערכאה שהיא והצדדים עדין נשואים זל"ז. 8. ביום ז' אב תשנ"ג (25.7.93) הופיעה התובעת בבית הדין ומסרה: "הוא זרק אותי מהבית, אני עכשיו אצל אמא שלי. יודעת למה אני כאן. מסכימה להתגרש אם יתן לי חצי הדירה, הדירה רשומה ע"ש שנינו" (ההדגשה שלי - י.ג.) 9. ביום 20.10.94 התובעת חתמה על תצהיר בפני עו"ד מנחם שכט, שבו היא מצהירה כי היא בעלת זכות חכירה במחצית בדירה. בסעיף 3 לתצהירה נאמר: "אני נותנת בזה במתנה לבעלי א' ט. ת.ז. X המתגורר עמי בדירה הנ"ל, את "מחצית הדירה" דלעיל וכל זכויותי בה, וזאת ללא קבלת כל תמורה ממנו" (ההדגשה שלי - י.ג) בסעיף 4 לתצהירה הנ"ל נאמר: "תצהירי זה ניתן על ידי בתמיכה לבקשה לקבלת פטור מתשלום מס שבח מקרקעין, מס רכישה ודמי הסכמה למינהל מקרקעי ישראל, בגין העברת הזכויות ב"מחצית הדירה" הנ"ל במנהל מקרקעי ישראל ו/או בחברת "עמידר" ו/או בלשכת רישום המקרקעין משמי לשם בעלי א' ט. ת.ז. X ". באותו יום חתם הנתבע על תצהיר קבלת המתנה בפני אותו עורך דין ואף בו מופיעה אותה מטרה דלעיל. 10. ביום 30.3.93 הנתבע הגיש תלונה במשטרה נגד אשתו על תקיפה. הנתבע אמר לחוקר: "אני נמצא בהליכי גירושין מאשתי והיא מטופלת בבי"ח שלוותה בהוד השרון... אשתי לא מתגוררת בבית על פי הסכם בין בית חולים עובדת הסוציאלית...". ביום 6.9.94, דהיינו כחודשיים לפני חתימת התצהיר, התובעת נחקרה במשטרה ואמרה כי היא לא חיה עם בעלה כבר חודשיים והיא גרה אצל אמה (ר' נספח למסמך נ1/). דהיינו, כבר מדברי שני הצדדים במשטרה ברור, כי האמור בתצהיריהם לפיו, הם גרים ביחד בדירה הוא שקרי ונועד לחסוך מהם את מס השבח ואת דמי ההסכמה למינהל (בענין זה ר' חקירת הנתבע בעמ' 13, 14 לפרוטוקול). 11. ביום 9.4.95 אישר עו"ד מנחם שכט על גבי "שטר העברת זכות שכירות" כי י' ט. וא' ט. התייצבו בפניו וחתמו את חתימותיהם המופיעות על גבי השטר; בשטר נאמר, כי "השטר הזה מעיד כי ללא תמורה" העבירה י' ט. את זכויותיה בדירה לא' ט.. מינהל מקרקעי ישראל חתום על השטר כמסכים להעברה וחתימתו ניתנה ביום 23.2.95. 12. העברת זכויות השכירות מהתובעת לנתבע נרשמה בפנקס הבתים המשותפים ביום 2.5.95. 13. אין מחלוקת כי איש לא הודיע לעו"ד מנחם שכט כי התובעת חולת נפש וכן לא הודע לו על קיומו של הסכם הגירושין הנ"ל. האם הנתבע ידע על מנויו של אחי התובעת כאפוטרופוס עליה על ידי ביה"ד הרבני 14. הנתבע עצמו אינו טוען, לא בכתב ההגנה ולא בתצהיר העדות הראשית שלו, כי הוא לא ידע שביה"ד הרבני מינה את אחי התובעת, א, כאפוטרופוס על התובעת. הנתבע טוען רק כי "עד אשר קיבל את מסמכי התביעה בתיק הנ"ל לא דווח לנתבע מכל גורם שהוא על מינוי אפוטרופוס מטעם בית הדין לאשתו י' ט. (התובעת), כמו כן לא פנה כל גורם שהוא בהודעה רשמית על המינוי לשרות הרווחה עמם הנתבע בקשר תמידי והדוק ..." (ההדגשה במקור) (ר' סעיף 3 ב' לכתב ההגנה). וכן ראה סעיף 4 ב' לתצהיר עדותו הראשית שגם שם הנתבע מדבר על דיווח ולא על אי ידיעתו. גם בחקירתו הנגדית, הנתבע לא אמר שהוא לא ידע על המינוי הוא אמר "נכון הוא לא פנה אלי ולא קיבלתי שום החלטה כזו" (ר' עמ' 11 למעלה). הנתבע נשאל בחקירה הנגדית: "ש. ביקשת לאורך כל הדרך, שימנו אפוטרופוס, האם לא התעניינת בבקשה בבית הדין? ת. התעניינתי...". (ר' עמ' 11 באמצע). 15. אני לא מאמין לנתבע כי הוא לא ידע, כי ביה"ד הרבני מינה את אחיה של התובעת, מר א כאפוטרופוס לתובעת. הנתבע ידע גם ידע על כך, והוא גם אינו מכחיש זאת, אלא בוחר להתחמק באמירות עקיפות של: "לא דווח לי"; כל גורם לא פנה אלי "בהודעה רשמית"; "לא קיבלתי כל החלטה"; "התענייתי". העובדות 16. א. אני קובע כי אין מחלוקת בין הצדדים כי התובעת היתה, עובר לחתימת התצהיר חולת נפש. ב. אני קובע, כי הנתבע ידע כי האשה חולת נפש (ר' גם דבריו בעמ' 16 למטה). ג. אני קובע, כי הנתבע ולא אף אחד אחר לא יידע את עו"ד מנחם שכט, כי התובעת היא חולת נפש. ד. אני קובע, כי הנתבע ידע שאחיה של התובעת, , מונה ע"י ביה"ד הרבני כאפוטרופוס על התובעת וכי החלטת ביה"ד מיום 26.7.93 לא נעלמה מעיניו של הנתבע. ה. התובעת לא הוכרזה, עובר להעברת הדירה, כפסולת דין. השאלות המשפטיות 17. על בית המשפט להשיב על השאלות המשפטיות הבאות: א. מהי הנפקות של מנויו של א כאפוטרופוס על התובעת, לענין העברת זכויותיה בדירה לנתבע? ב. מהי הנפקות של היותה של התובעת חולת נפש, לענין העברת זכויותיה בדירה לנתבע? נפקות מנויו של א כאפוטרופוס לתובעת 18. כאמור, ביה"ד הרבני מינה את א "כאפוטרופוס על אחותו "לצורך עניינים ממוניים שבין בני זוג כדי להגיע להסכם בין בני זוג" 19. כיוון שהתובעת לא הוכרזה כפסולת דין, לא חלים לגביה הוראות סעיפים 4 עד 7 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופוסות, תשכ"ב - 1962 (להלן: חוק הכשרות המשפטית), החלות על מי שהוכרז פסול דין, עפ"י סעיף 9 לחוק הכשרות המשפטית. מכאן שהוראות סעיף 7 לחוק הכשרות המשפטית - הקובע כי פעולה משפטית של פסול דין (במקרה כנדוננו) טעונה אישור בית המשפט, אם היתה טעונה אישור כזה במידה והיא נעשתה ע"י אפוטרופסה ואין תוקף לכל פעולה כל עוד לא בא עליה אישור בית המשפט - אינה חלה על העברת הזכויות בדירה ע"י התובעת לנתבע, משום שכאמור התובעת לא הוכרזה כפסולת דין. 20. האפוטרופוס מונה לתובעת, כנראה עפ"י סעיף 33 (4) לחוק הכשרות המשפטית, הואיל וכל שאר האלטרנטיבות שבסעיף 33 אינן רלבנטיות ואינן מתקיימות. הגדרת "חסוי" בסעיף 80 לחוק הכשרות המשפטית היא: "חסוי" - מי שבית המשפט מינה לו אפוטרופוס לפי סעיף 33...". (לפי סעיף 79 לחוק הכשרות המשפטית, הסמכות למנות אפוטרופוס לתובעת, נתונה גם לבית הדין הרבני). סעיף 39 לחוק הכשרות המשפטית קובע: "אפוטרופוס שאינו של קטין או של פסול דין, חייב לדאוג לעניינים שנמסרו לו על ידי בית המשפט". 21. עפ"י המצב המשפטי , כיוון שביה"ד לא מסר לאפוטרופוס, א, סמכויות לגבי רכושה של התובעת, אלא לגבי רכושה ככל שהוא נוגע להשגת הסכם בין בני הזוג. מכאן שבידי האפוטרופוס לא היו כלל סמכויות לגבי העברת זכויות התובעת בדירה לנתבע, שנעשו שלא במסגרת הסכם כולל. 22. חוק הכשרות המשפטית אינו עוסק בשאלה מה דין החל על פעולותיו המשפטיות של החסוי שעשה אותן בעצמו, ללא ידיעתו ומעורבותו של אפוטרופסו, אולם הדברים הם קל וחומר, דהיינו - אם האפוטרופוס אינו מסומך לייצג את החסוי בקשר להעברת זכויותיו בדירה, מבלי שביה"ד הרבני אישר אותן מראש, עפ"י סעיף 47 (1) לחוק, גם החסוי אינו מוסמך לכך, ולפיכך, אין תוקף להעברת זכויותיה של התובעת לנתבע. 23. סעיף 77 (1) לחוק הכשרות המשפטית, הקובע את המשפט הבינלאומי, והמחיל את דין מקום המושב של החסוי, קובע, כי לגבי מי שיש לו דין מקום מושב שאינו בישראל "...פעולה משפטית שנעשתה בישראל בין אדם שכשרותו המשפטית מוגבלת או נשללה לבין מי שלא ידע ולא היה עליו לדעת על כך, תהא בת תוקף, זולת אם היה בה משום נזק של ממש לאותו אדם או לרכושו" (ההדגשה שלי - י.ג.). מהוראות סעיף 77 (1) הנ"ל יש ללמוד על כוונת המחוקק. דהיינו, עפ"י סעיף 77 (1) סיפא פעולה משפטית של חסוי ("אדם שכשרותו המשפטית מוגבלת"), חסרת תוקף, גם כלפי מי שלא ידע ולא היה עליו לדעת, אם נגרם נזק לרכושו של החסוי - קל וחומר שיש להחיל את ההוראה הנ"ל על תושב ישראל, ולכן היא חלה על הצדדים. לפיכך העברת הזכויות שנעשתה על ידי התובעת לנתבע, אינה בת תוקף והיא בטלה, גם אם הנתבע לא ידע כי התובעת חסוייה וגם אם לא ידע כי התובעת מונה לה אפוטרופוס, הואיל וכשרותה המשפטית של התובעת הוגבלה. בהחלטתו של ביה"ד הרבני למנות לה אפוטרופוס, אפילו לעניין המסויים שהוא מונה לו, וכאשר לרכושה של התובעת נגרם נזק רב ביותר. על אחת כמה וכמה, שהעברה אינה בת תוקף כאשר הנתבע ידע על היותה של התובעת חסויה וידע ושמונה לה אפוטרופוס, 24. ודוק: עפ"י סעיף 77 (1) סיפא הנ"ל אין חשיבות לכך שהאפוטרופוס מונה רק "לצורך עניינים ממוניים בין בני הזוג כדי להגיע להסכם" והוא לא מונה כאפוטרופוס לרכושה של התובעת - די בכך שלתובעת מונה אפוטרופוס ובכך היא נחשבת כחסויה. אולם, ניתן לפרש את החלטתו הנ"ל של ביה"ד הרבני, גם כחלה על העברת זכויות בדירה, הואיל ואלה הם בגדר "עניינים ממונים שבין בני זוג" ופירוש זה סביר בהחלט ואזי בוודאי שהעברת הזכויות בדירה ע"י התובעת בעצמה, מבלי שהאפוטרופוס שמונה לה יהיה מעורב ומבלי אישורו של בית המשפט לכך, היא חסרת תוקף. מהי הנפקות של היותה של התובעת חולת נפש לענין העברת זכויותיה בדירה 25. טענות של כפיה לפי סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973 (להלן: חוק החוזים) או השפעה בלתי הוגנת מצד הנתבע על התובעת, עובר לחתימתה על 'תצהיר המתנה' לא הוכחו כלל. לא הוכח שהתובעת אויימה על ידי הנתבע ולא שחתימה הושגה בכח, נהפוך הוא לפי עדותו של עו"ד מנחם שכט, הוא לא חש בכל כפייה או איום בעת החתימה. 26. קיים ספק אם 'עושק', לפי סעיף 18 לחוק החוזים, חל בכלל על הסכם מתנה (ר' על כך ראבילו; חוק המתנה, תשכ"ח- 1968 עמ' 46 ואילך) וזאת הואיל ואין להחיל על חוזה מתנה את המבחן של " תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל". עפ"י פסק הדין שניתן בע"א 719/78 איליט בע"מ נ' אלקו בע"מ, פד"י לד' (4) 673 - שני התנאים - של 'ניצול מצוקה' וכו' ו'תנאים גרועים' וכו' - "הם יסודות מצטברים, חייבים להתקיים כל היסודות גם יחד כדי שתיווצר עילת העושק המאפשרת את ביטול החוזה" (ר' השופט שמגר (כתוארו אז), דינים עליון, עמ' 5). 27. אולם פרופ' ד. פרידמן כותב על כך בספרו: "אפשר שאין לשלול את החלתו של סע' 18 לחוק החוזים בענין עושק גם על מתנות. אולם החלה זו צריכה להיות כפופה לאופיה המיוחד של העיסקה כמתנה. במילים אחרות, התורה האובייקטיבית של דיני החוזים לא תחול עליה. מכאן שאם ניצל פלוני את החולשה השכלית או הגופנית של זולתו כדי לגרום לו לתת את רכושו במתנה לבנו של פלוני, ניתנת המתנה לביטול, זאת אפילו לא פעל האב מטעם בנו ואף אם הבן לא ידע כלל על מצבו של הנותן. כאמור, אפשר לגרוס שהיסוד שלפיו תנאי העיסקה יהיו גרועים במידה בלתי סבירה מתקיים מאליו בעיסקת מתנה, לפחות כל אימת שמדובר במתנה בהיקף נכבד החורגת מן המקובל בנסיבות". (ר' ד. פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט, כרך ב', מהדורה שניה, עמ' 1049, 1050). הנתבע לא נתן כל מניע הגיוני, מדוע התובעת תעביר לו את זכויותיה בדירה. הנתבע טוען, כי הכוונה היתה לטובת הילדים, אולם כדי להבטיח את זכויות הילדים, היתה התובעת יכולה להעביר את זכויותיה לילדים. הנתבע טוען כי עו"ד מנחם שכט אמר לו כי הדבר דורש את אישור בית המשפט, ועו"ד מנחם שכט אישר שאמר לו זאת (ר' עמ' 21 ש' 20-22), אולם דבריו אינם תואמים את הוראות סעיף 20 (5) סיפא לחוק הכשרות המשפטית, דהיינו - אין כל צורך באישור של בית המשפט על מנת שקטין יקבל מתנה. מכל מקום, עדיין אין בהעברת הזכויות בדירה על שמו, כדי להבטיח את הילדים, יותר מאשר השארת מצב הזכויות בדירה על שם שני ההורים, כך שגם מניע זה לנתינת המתנה הוא בלתי הגיוני ובלתי סביר. גם אם היה צורך באישור ביהמ"ש, הרי הימנעותו של הנתבע מלפנות לביהמ"ש או לביה"ד הרבני ע"מ שביהמ"ש או בית הדין הרבני יאשרו את העברת זכות התובעת לילדיה מלמד, שהנתבע לא חשש מכך שבית המשפט לא יאשר זאת בגלל הילדים, אלא מפני שידע שהתובעת היא חולת נפש ושמונה לה אפוטרופוס, ושביהמ"ש לא יאשר זאת בגלל מצבה הנפשי של התובעת. הואיל ולא הוכח כל מניע הגיוני או מניע אחר של התובעת לתת את רכושה (כנראה היחידי) שהוא מחצית הזכויות בדירה, לנתבע - בעלה, שלא במסגרת הסכם גירושין וחרף הודעתה של התובעת לבית הדין הרבני, כי היא עומדת על קיום זכויותיה בדירה כתנאי לגירושין והואיל והיא היתה חולת נפש בכל התקופה הרלבנטית. ניתן לקבוע, כי נוכח התקיימותם של שני המרכיבים - של מחלת נפש, והעדר גמירות דעת לכאורה, של התובעת ומאידך, הענקת הזכויות בדירה ללא תמורה - גם היסוד שלפיו תנאי העיסקה הם גרועים במידה בלתי סבירה, מתקיים כאן מאליו, ומכאן יש לקבוע כי הנתבע קיבל את זכויותיה של התובעת בדירה "שלא על פי זכות שבדין ". 28. הקושי המתעורר לפנינו הוא נוכח העובדה שהתובעת היתה כשירה - היא לא הוכרזה כפסולת דין - והיא לא הובאה להעיד על נסיבות המקרה. הנתבע טוען בסעיף 4 ו' לתצהיר עדותו הראשית ובאותיות מודגשות, כי התובעת: "ידעה, הבינה וביקשה כי נעשה במשותף צעד זה לאחר שהבינה כי בצעד זה יש להבטיח את זכויותיהם של ילדינו הקטינים בדירה ולספק להם מדור שקט ושלו". הנתבע אינו נותן כל מידע על הדברים שהוחלפו כביכול בינו לבין התובעת, לפיהן היא השתכנעה בצורך להעביר את הדירה על שמו - לטובת הילדים. נהפוך הוא, מדבריו הנ"ל, ניתן להסיק, כי הנתבע הוא שהביא את התובעת להבין שיש צורך להעביר את הדירה על שמו לטובת הילדים. כאמור, גם אדם חולה נפש, אינו יכול להבין מדוע לטובת הילדים יש להעביר את הדירה על שם הנתבע ולא על שם הילדים. קיימות דרכים שונות להבטיח את זכויות הילדים בדירה, כאשר רוצים להבטיח זאת, גם אם לא מעבירים את הזכויות על שמם, כמו על ידי רישום הערה על הצורך בהסכמה למכירתה לפי סעיף 128 לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969, או התחייבות להימנע מעשיית עסקה לפי סעיף 126 (א) לחוק המקרקעין, אך הנתבע לא עשה אף זאת. מכאן ניתן להסיק, כי הנתבע ניצל את חולשתה השכלית של התובעת, בהיותה חולת נפש והואיל וכאמור, העברת זכויותיה בדירה ללא תמורה היא בבחינת תנאי גרוע במידה בלתי סבירה מהמקובל - ניתן אף לגרוס כי לאפוטרופוס על התובעת עומדת טענת העושק לפי סעיף 18 לחוק החוזים, והוא רשאי לבטל את המתנה - במידה וסעיף 18 חל בכלל על מתנה. אני פוסל מכל וכל את השימוש שהנתבע עושה בילדיו על מנת להצדיק את העברת זכויותיה של התובעת בדירה על שמו. הנתבע מסתמך על הסכם הגירושין, אולם ההסכם כאמור לא אושר כדין ואינו מחייב וגם אם היה מחייב, הרי הוא כורך את הגירושין בהעברת הדירה בעוד הגירושין הם התנאי העיקרי בחוזה ולא הדירה, אך הצדדים לא התגרשו, כאמור. 29. פרופ' פרידמן מציע עילה נוספת להכרזה על מתנה כזו כבטלה ואלה דבריו: "בנוסף למקרים המפורטים לעיל, עשוי "הסכם" עם קטין או פסול דין להיות בטל לחלוטין, אם אין הקטין מבין כלל מחמת גילו (או פסול הדין - מחמת מצבו) את מהות העיסקה. השאלה לא נדונה בחוק הכשרות המשפטית, אך היא נגזרת מן העקרונות הכללים הנהוגים בשיטתנו". (ר' ד. פרידמן, שם, עמ' 672). במקום אחר בספרו כותב פרופ' פרידמן כי בנסיבות של פגמים ברצון "צריך דין מתנה להיחתך או על יסוד ס' 1 לחוק עשיית עושר או על יסוד אנלוגיה לסע' 31-30 לחוק הירושה בענין פגמים בצוואה " (ר' ד' פרידמן, שם, בעמ' 892). דהיינו, ניתן לומר - והנטל מוטל על הנתבע לשלול זאת - כי המתנה בטלה והיא בבחינת "לא נעשה דבר", הואיל והתובעת היתה חולת נפש בעת חתימתה על תצהיר המתנה. (לעניין העברת חובת ההוכחה בטענה עפ"י סעיף 30 לחוק הירושה , ר' ע"א 423/75 בן נון נ' ריכטר, פד"י לא' (1) 372; 733/88 אהרונסון נ' אלישקה, פד"י מה' (5) 705, 710; ע"א 5185/93 היועמ"ש נ' מרום, פד"י מט' (1) 318, דנ"א 1516/95 מרום נ' היועמ"ש, פד"י נב' (2) 813; ע"א 3828/98 מיכקשוילי נ' מחקשוילי (מיום 16.3.00 - טרם פורסם). 30. בסיס נוסף לביטול תצהיר המתנה נמצא בכללים של "לא נעשה דבר". בענין זה כותבים פרופ' ד. פרידמן ופרופ' נ. כהן. "דוגמא נוספת להעדר רצון (להבדיל מרצון פגום) היא זו של מי שמפאת גילו הרך, או מצבו הפיסי או הנפשי, איננו יודע כלל מה הוא עושה. זאת למרות שהדבר לא נאמר במפורש בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות". (ר' פרידמן וכהן, חוזים, כרך ב' עמ' 686 ור' ע"א 413/79 אדלר נ' מנסור ל"ד (4) 29). בהמשך כותבים המחברים: "קיימים מצבים אחרים שעשויים לפגום, לעתים באופן זמני לעתים באופן קבוע, בכושרו הנפשי או השכלי של אדם. חוק הכשרות המשפטית אינו עוסק בהם. מדובר בפגמים הנגרמים עקב זיקנה, מחלה גופנית או נפשית, תאונה, נטילת סמים או שתיית משקאות משכרים. מתקשרים שלוקים בחלק מן הפגמים מהסוג הנדון עשויים להיות מוכרזים פסולי דין. אך ודאי אין הצדקה להכריז על אדם פסול דין, אם מדובר בפגם חולף. במקרה כזה, כמו במקרה של עיסקה שנעשתה טרם יוכרז אדם פסול דין, יחול חוק החוזים... במקרים קיצוניים של אובדן כושר הבנה ושיפוט, עשוי החוזה להיות בטל לחלוטין, ומנקודת ראותו של אותו אדם "לא נעשה דבר" (NON EST FACTUM). במקרים אחרים עשויים לחול העילות הכלליות של הפגמים ברצון, כשהעילה הטיפוסית היא כאמור עושק". (ר' פרידמן וכהן, שם, עמ' 1014, 1015). 31. גם אם לא מתקיימים בעניינינו הוראות סעיף 18 לחוק החוזים הדנות בעושק ואף אם לא הוכח כי התובעת היתה במצב שהיה מקום להכריז עליה כפסולת דין או שהיתה במצב של העדר כושר הבנה ושיפוט ניתן לקבוע כי המתנה בטלה וזאת מחמישה נימוקים: א. מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט - החלים מכח היקש לגבי הוראות סעיף 30 (א) לחוק הירושה - לפיהם יש לקבוע כי הנתבע השפיע על התובעת השפעה בלתי הוגנת בכך שהנימוק שהנתבע נתן לתובעת היה נימוק כוזב של טובת הילדים, כאשר רק טובתו עמדה מול עיניו וכתוצאה מההעברת הזכויות בדירה על שמו, הילדים לא קיבלו כל זכויות בדירה. לפיכך יש לקבוע כי "תצהיר המתנה", על פיו הועברו זכויות התובעת לנתבע היוותה קבלה "שלא על פי זכות שבדין" ועל הנתבע להשיב לתובעת את זכויותיה בדירה. ב. מכח השגת "תצהיר המתנה" בתחבולה או בתרמית, מכח היקש לגבי סעיף 30 (א) לחוק הירושה . הנתבע לא אמר לעורך הדין מנחם שכט שערך את "תצהיר המתנה", על פי בקשת הנתבע, כי התובעת היא חולת נפש וכי מונה לה אפורטרופוס לענין "הזכויות הממוניות בין בני הזוג..."; כפי שהצהיר עו"ד מנחם שכט בתצהירו, לו היה יודע על כך לא היה מבצע העברה כזו (ר' סעיף 8 לתצהיר עדותו הראשית). ג. עפ"י המבחן של היות התעשרות של הנתבע בלתי צודקת ולפיכך אין לראותה כהתעשרות על פי זכות שבדין, פרופ' פרידמן כותב על כך בספרו: "עד כה הצבענו על מקרים, שבהם יש בכוחו של הדין להדריכנו אימתי תהיה ההתעשרות על פי זכות שבדין ואימתי שלא על פי זכות שבדין. אך לאמיתו של דבר כוחו של הדין בענין זה מוגבל, וזהו הקושי העיקרי הנובע מס' 1 (א) לחוק עשיית עושר, החקיקה איננה מספקת לנו רשימה סגורה של זכויות שבדין, ולא אחת תחתך השאלה אם קיבל הנתבע טובת הנאה "שלא עפ"י זכות שבדין", על פי המבחן אם ההתעשרות היא צודקת. אם היא בלתי צודקת - אין לראותה כהתעשרות על פי זכות שבדין". (ר' פרידמן, שם, כרך א' - עמ' 84). ההלכה היא שדיני עשיית עושר ולא במשפט חלים גם במקרה שחוזה קיים בין הצדדים ור' ד"נ 20/82 אדרס נ' הרלו פ"ד מב (1) 221. השופט א. ברק (כתוארו אז) קבע בד"נ אדרס נ' הרלו לגבי הרחבת הקטגוריות מכוחן ניתן לפסוק השבה מכח סעיף 1 (א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט: "התכלית היא, בין השאר, מניעת התעשרות שלא כדין, ועל רקע תכלית זו יש לפרש את הוראותיו הכלליות של המחוקק. ביסוד תכלית זו עומדת התפיסה, לה נתן ביטוי הלורד מנספילד (MANSFIELD) (בפרשת 120 69 .R. V, MACPHARLEN (1760) E MOSES לפיה יש להורות על השבה מקום שתחושת המצפון והיושר ... מחייבת השבה... אמת המבחן המדריכה אותנו הוא תחושת הצדק וההגינות של הציבור הנאור בישראל (ראה ע"א 461/62 צים נ' מזיאר פ"ד יז 1319). במתן תוכן לעקרון הכללי, יש להתחשב במסכת רחבה של שיקולים. עמד על כך פרופסור פרידמן באומרו: "השיקולים בהחלת העקרון הכללי כוללים את עצמת זכותו של התובע, את אופי הפגיעה באינטרס שלו, את התנהגות הצדדים ואת טיב הפעילות שמכוחה זכה הנתבע ברווח (פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט, עמ' 46)". (ר' ד"נ 80/82, דינים עליון עמ' 36). העובדות במקרה שלפנינו דומות לסיטואציה שבדברי פרופ' פרידמן הנ"ל ולפיכך יש לקבוע כי הנתבע התעשר שלא בצדק ולפיכך גם שלא כדין על חשבון התובעת ועליו להשיב לה את זכייתו. ד. הואיל ולא בחוק הכשרות המשפטית ולא בחוק המתנה, אין הוראה לענין מצבים שבהם פעולות משפטיות של אדם שאינו קטין ואינו פסול-דין, אך הוא חסוי וזקוק לאחרים שידאגו לענייניו - הינם חסרי תוקף, יש לחפש את התשובה בדרך של היקש לגבי הוראות סעיף 77 (1) סיפא לחוק הכשרות המשפטית, כפי שפורטו לעיל ולפיכך "תצהיר המתנה" אינו בר תוקף. ה. יש לבטל את "תצהיר המתנה" ואת העברת זכויותיה של התובעת בפנקס הבתים המשותפים על שם הנתבע, גם מכח עקרונות הצדק והיושר של מורשת ישראל. העושק תמיד נחשב כדבר פסול במורשת ישראל ובמיוחד עושק של בעל את אשתו חולת הנפש (ודוק: אין מדובר בעושק עפ"י סעיף 18 לחוק החוזים) דבר המחייב להשיב את הגזילה לבעליה. השופט מ. אלון (כתוארו אז) קובע בע"א 719/78 איליט בע"מ נ' אלקו בע"מ כי המושג עושק הפך "ובפי הנביאים "לשם תואר של מנצלי חלשים בחברה" כגון דלים, אלמנות ויתומים והוא מביא את דברי הרמב"ם (הלכות גזילה ואבדה, פרק א', הלכות ג' - ד') "איזהו עושק? זה שבא ממון חברו לידו ברצון הבעלים... וכיוון שתבעוהו כבש הממון אצלו בחזקה ולא החזירו... ועל זה נאמר לא תעשק את רעך (ויקרא יט, יג)". (ר' ע"א 719/78, שם, דינים עליון, בעמ' 10 וכן ר' את הפרק "עושק במשפט העברי" בעמ' 25 ואילך למאמרו של סיני דויטש: הוראת העושק בחוק החוזים, "מחקרי משפט", כרך ב' עמ' 1). סיכום 32. מהנימוקים הנ"ל, אני קובע, כי "תצהיר המתנה" שהתובעת עשתה ביום 30.10.99 הוא חסר תוקף ובטל וכי שטר השכירות מס' 11034/95 הוא בטל וכי על רשם המקרקעין לבטל את רישום זכויות החכירה שנרשמו ביום 2.5.95 על שם א' ט. ת.ז. X עפ"י שטר העברת שכירות ללא תמורה ולרשום את י' ט. ת.ז. X כבעלת הזכויות הנ"ל במקומו של א' ט. והכל לגבי המקרקעין הידועים כגוש 7607 חלקה 185 תת חלקה 18 (דהיינו שיחזור המצב כפי שהיה לפני רישום ההעברה, כך שהזכויות ירשמו מחצית על שם התובעת ומחצית על שם הנתבע). 33. הנתבע ישלם לקרן לטיפול בחסויים שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ש"ח ועוד מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד למועד התשלום בפועל. התחום הנפשירפואהחולי נפשנאשם חולה נפש / כשירות לעמוד לדין