מתנה על תנאי

לגישת הפסיקה, השאלה האם ניתנה מתנה על תנאי הנה שאלה עובדתית, אשר יש להוכיחה מי שמבקש להתנות מתנה בתנאי מתלה או בתנאי מפסיק (וכאן, אם בכלל, רלבנטי רק תנאי מפסיק), או מי שמבקש להצמיד חיוב למתנה אשר אותה העניק, צריך לעשות זאת בצורה ברורה, הניתנת לזיהוי. אינני רואה מקום לחייב דווקא אופן התנאה או חיוב מסויימים; אך צריך להיות מדובר בעניין שניתן לגלותו תוך בחינה של אומד דעת הצדדים או תוך שמיעת ראיות על דברים שהוחלפו ביניהם בעל פה או בכתב. בהיעדר ראיות - אין מקום לטעון לקיומו של תנאי ואין ליצור חיוב שלא גובש מעיקרו בעת מתן המתנה. ההנחה היא שמתנה שהוקנתה, היא סופית ובלתי הדירה, והעובדה שתקוות לעתיד מתבדות, אינה, כשלעצמה, עילה לראייתה של מתנה כבטלה/ להלן פסק דין בנושא מתנה על תנאי: פסק דין 1. מבוא בפני תביעה למתן פסק-דין הצהרתי, לפיו התובע ונתבעת 2, גרושתו (להלן: "הנתבעת"), הנם הבעלים במשותף ובחלקים שווים של דירה בת ארבעה חדרים ברח' הדר 5 בר"ג, הידועה כגוש 6205 חלקה 662/20 (להלן: "הדירה"). עוד מבקש התובע, להורות על פירוק השיתוף בדירה בדרך של מכירתה כפנויה. 2. העובדות שאינן שנויות במחלוקת התובע והנתבעת התגרשו בשנת 1995, לאחר כ26- שנות נישואים, במהלכם נולדו להם 2 ילדים, ביניהם נתבעת 1, כיום בגירה (להלן: "הבת" או "הנתבעת מס' 1"). במהלך הנישואין רכשו בנה"ז את הדירה נשוא התובענה. בשנת 1989 נקלע עסקו של התובע לקשיים. התובע והנתבעת, אשר היו נשואים באותה עת, העבירו את הדירה במתנה וללא תמורה לבת, מתוך חשש שמא יפעלו הנושים למימושה (העתק שטר המכר מצורף לתצהיר התובע). ההעברה נרשמה במרשם המקרקעין ביום 2.2.89. בשנת 1991 התחתנה הבת ונסעה ביחד עם בעלה לחו"ל. טרם נסיעתה חתמה הבת על ייפוי כוח כללי לטובת התובע, לפעול ברכושה כרצונו. עם שובה של הבת ארצה, כעבור 3 שנים, ביטלה את ייפוי הכוח. בשנת 1993 רכשה הבת דירה בקרית אונו בסיוע התובע והנתבעת. בשנת 1996 מכרה הבת את הדירה בקרית אונו ורכשה קוטג' בגבעת שמואל. בשנת 1995 התגרשו התובע והנתבעת. כתוצאה מכך עזב התובע את הדירה בעוד הנתבעת המשיכה להתגורר בה. בשנת 1996 פנה התובע לנתבעת ולבת בבקשה לממש את חלקו בדירה. הנתבעת והבת סרבו, ומכאן התביעה שבפני. ביום 1.3.00 הגיעו הצדדים להסכמה דיונית (לה ניתן תוקף של החלטה), כי הם מוותרים על שלב ההוכחות ומסתפקים בסיכומים בכתב. 3. השאלה שבמחלוקת כאמור, אין מחלוקת כי הדירה הועברה לנתבעת מס' 1 - ללא תמורה. השאלה היא, האם יש לראות בהעברה זו חוזה למראית עין, מתוך מגמה להבריח את הדירה מידי הנושים, והאם כתוצאה מכך, יש מקום לקבוע כי החוזה בטל מכוח סע' 13 לחוק החוזים (חלק כללי). לחילופין עולה השאלה, האם יש לראות במתן הדירה לבת מתנה עם תנאי מפסיק, אשר בהתקיים התנאי דינה להתבטל. 4. טענות הצדדים טענות התובע לטענת התובע, הכוונה האמיתית של הצדדים הייתה, כי המצב המשפטי שהיה בתוקפו, בטרם נעשה החוזה למראית עין, ישאר על כנו. קרי: הבעלות בדירה הנה לתובע ולנתבעת, והבת לא תהא הבעלים של הדירה. לטענתו, על כוונתם האמיתית של הצדדים ניתן ללמוד מתוך המניע להעברת הדירה ע"ש הבת - הרצון ששם התובע והנתבעת לא יהא רשום בפנקסי המקרקעין, על מנת שנושיהם לא יוכלו לממש את הדירה. התובע מוצא סימוכין לטענתו לעיל בעובדה, כי במועד העברת הדירה ע"ש הנתבעת מס' 1, היתה זו כבת 18, והתגוררה בדירה ביחד עם הוריה, וכן בעובדה, כי בעת העברת הדירה היו ההורים בשנות ה40- לחייהם, כאשר עתידם לפניהם והדירה היא כל רכושם, וחזקה היא שאין אדם נוהג להתערטל מכל נכסיו. לטענת התובע, לנתבעת ולו שני ילדים, ואם אמנם הייתה כוונה להעביר את הדירה במתנה ללא תנאי, הייתה זו מועברת לשני הילדים ולא לבת לבדה. עוד טוען התובע, כי העובדה שהבת רכשה דירה אחרת לאחר נישואיה בסיוע הוריה מלמדת, כי הבת התחייבה להשיב את הדירה להוריה. לטענתו, לא סביר כי ההורים העבירו לבת את הדירה במתנה ואף סייעו לה ברכישת דירה נוספת, בעוד להם עצמם אין דירה כלל. לחילופין טוען התובע, כי הדירה ניתנה לבת על תנאי שתשיב את הדירה לתובע ולנתבעת לכשתידרש לכך. טענות הנתבעות לטענת הנתבעות, מדובר בתביעה לביטול זכות קניינית של הבת בדירה, והנטל המוטל על התובע כבד. זכותה של הבת בדירה רשומה בפנקסי המקרקעין, רישום המהווה ראיה חותכת לתוכנו. לטענתן, התובע לא הרים את נטל ההוכחה, הן בשל העובדה כי לא התקיים שלב ההוכחות, והן בשל העובדה כי התובע לא הביא ראיה לסתור את כוונת הצדדים להעביר את הזכויות בדירה ע"ש הבת והתובע אף לא הציג את הסכם העברת הדירה. יתרה מכך, עפ"י הצהרת הצדדים בשטר המכר, שנעשתה בפני עו"ד, ההעברה נעשתה והושלמה ללא הסתייגות. הנתבעות טוענות, כי משנת 1989 ועד הגשת התביעה ביום 23.7.97, לא עשה התובע דבר להעברת הזכויות בדירה על שמו, גם כאשר החשש מפני הנושים חלף, ויש ללמוד מכך על חוסר כנות תביעתו. אף בעת שהותה של הבת בחו"ל, עת היה בידי התובע ייפוי כוח לניהול ענייניה, קפא התובע על שמריו, לטענת הנתבעות, ולא עשה מאום להגנת האינטרסים שלו בדירה. הנתבעות טוענות, כי אין לראות בהעברת הדירה לבת חוזה למראית עין, וכוונת הצדדים אכן הייתה להעביר את הדירה לבת לאור חששם שמא הנושים ישימו עליה את ידם. לטענתן, אין בהברחת רכוש מנושים משום מעשה "למראית עין". באשר לטענה כי הדירה הועברה ע"ש הבת בלבד ולא ע"ש הבן, טוענות הנתבעות כי בעת ההעברה היה הבן קטין, והעברת הזכויות על שמו לא הייתה עונה על המהירות הדרושה במקרה הנדון, בשל הצורך באישור בימ"ש. בנוסף, לטענתן, לבן נוח עם מצב זה, ובאם יבקש הבן להעביר את מחצית הדירה על שמו במתנה, מסכימה הבת לעשות כן. 5. דיון רישום הדירה ע"ש הבת בפנקסי המקרקעין סע' 125(א) לחוק המקרקעין קובע: - "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו, אולם אין בכך כדי לגרוע מהוראות סעיפים 93 עד 97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט1969-". לפיכך, נטל ההוכחה על הטוען כנגד הרישום בפנקסי המקרקעין כבד, וכפי שנאמר בפרשת ליסטר: - "טענה זו, המופנית כאמור, כנגד נכונות הרישום בפנקסי לישכת רישום המקרקעין, מטילה על התובעת, מדרך הטבע, נטל כבד להוכחת טיעוניה, שהרי, הלכה היא כי מי שטוען כנגד ה"רישום בפנקסים", שומה עליו לבסס טיעוניו על ראיות של ממש, אף מעבר לאותן ראיות לכאורה שמוטל על התובע להביאן בנסיבותיה של תביעה אזרחית רגילה. (ת"א 228/92 (ת"א) ליסטר נ' דגני, דינים-מחוזי כו (7) 19). חוזה למראית עין סע' 13 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג1973- קובע: - "חוזה שנכרת למראית עין בלבד - בטל". בחוזה למראית עין קיימת אי התאמה מכוונת בין הצהרת הצדדים על רצונם כפי שמשתקף מן החוזה, לבין רצונם האמיתי. הצהרת הצדדים בחוזה נעשית למראית עין בלבד ולכן היא בטלה. (ר' ע"א 630/78 ביטון נ' מזרחי, פ"ד לג (2) 576). נטל ההוכחה מוטל על שכמו של הטוען כי החוזה נכרת למראית עין: - "אין חולק, שהטוען לבטלות חוזה בטענת מראית-עין - עליו הראיה. ראיה כזו היא, לרוב, נסיבתית. שכן מטבע הדברים, בעלי חוזה למראית-עין מעלימים את כוונתם האמיתית ואינם טורחים להכין ראיות על קנונייתם". (ע"א 1780/93 בנק המזרחי המאוחד נ' אולצ'יק, פ"ד נ (2) 41). כאמור, שלב ההוכחות לא התקיים, בהסכמת הצדדים, ולפיכך אין בפני ביהמ"ש אלא תצהירי הצדדים ושטר המכר של הדירה. כוונת הצדדים, כפי שעולה משטר המכר ומהצהרת עוה"ד בפניו נחתם השטר הנה, כי התובע והנתבעת העבירו לבת את זכויותיהם בדירה ללא תמורה, לאחר שהוסברה להם מהות העסקה והתוצאות המשפטיות הנובעות ממנה. הצדדים חתמו על שטר המכר והזכויות בדירה נרשמו ע"ש הבת בפנקסי המקרקעין. התובע לא הציג ראיות שיש בהן כדי לבסס כוונה אחרת של הצדדים. כל שעשה התובע היה העלאת הטענה בדבר כוונת הצדדים להבריח מן הנושים את זכויותיו שלו ושל הנתבעת בדירה, ואין בכך כדי להוביל בהכרח למסקנה, כי המדובר בהסכם למראית עין, או הסכמה לכך שבעתיד על הבת להשיב את הדירה להוריה. ר' לעניין זה את שנאמר בע"א 1780/93 הנ"ל (בעמ' 44 לפסה"ד): - "יש כאן סממנים המצביעים לכאורה על כוונה להבריח מן הנושים את זכויות האיש בבית. הסממנים העיקריים כוללים את מצבו הכלכלי המעורער של האיש ואת החפזון בהעברת זכויותיו לילדיו הבוגרים (ומהם לאשתו). הסכם המבריח נכסים מן הנושים מן הסתם הוא נגוע בחסרון תום לב כלפי הנושים, ויש שניתן לבטלו על פי פקודת פשיטת הרגל, אבל אין הוא בהכרח הסכם למראית עין" אף אם היה התובע מרים את נטל ההוכחה, ומוכיח כי מדובר בהסכם למראית עין, אשר מטרתו להבריח נכסים מידי נושים ו/או כי הוסכם שהבת תשיב את הזכויות בדירה להוריה בשלב מאוחר יותר, ביהמ"ש לא ייתן ידו לפעולות מסוג זה, לא יאשרן בדיעבד, ודעתו אינה נוחה מפעולות שמטרתן להונות את הנושים ו/או את הרשויות. כאן המקום להדגיש, כי תביעה למתן פס"ד הצהרתי הינה עתירה לסעד מן היושר. סעד מן היושר הינו בשקול דעת ביה"מ, וביה"מ לא יעניק סעד שכזה, כאשר העותר בא לביה"מ כשידיו אינן נקיות. (ר' א. וינגורד, צווי מניעה, חלק א', עמ' 83 ואילך). מתנה על תנאי לגישת הפסיקה, השאלה האם ניתנה מתנה על תנאי הנה שאלה עובדתית, אשר יש להוכיחה: - "מי שמבקש להתנות מתנה בתנאי מתלה או בתנאי מפסיק (וכאן, אם בכלל, רלבנטי רק תנאי מפסיק), או מי שמבקש להצמיד חיוב למתנה אשר אותה העניק, צריך לעשות זאת בצורה ברורה, הניתנת לזיהוי. אינני רואה מקום לחייב דווקא אופן התנאה או חיוב מסויימים; אך צריך להיות מדובר בעניין שניתן לגלותו תוך בחינה של אומד דעת הצדדים או תוך שמיעת ראיות על דברים שהוחלפו ביניהם בעל פה או בכתב. בהיעדר ראיות - אין מקום לטעון לקיומו של תנאי ואין ליצור חיוב שלא גובש מעיקרו בעת מתן המתנה. ההנחה היא שמתנה שהוקנתה, היא סופית ובלתי הדירה, והעובדה שתקוות לעתיד מתבדות, אינה, כשלעצמה, עילה לראייתה של מתנה כבטלה". (ההדגשה שלי - ו.פ.). (דברי כב' השופט שמגר בע"א 343/87 פרי נ' פרי, פ"ד מד (2) 154). בעניינינו, לא הוכיח התובע קיומו של תנאי מפסיק בהעברת הדירה ע"ש הבת במתנה, בין אם ע"י חוזה, או הערת אזהרה, או בכל דרך אחרת המראה באופן ברור כי הייתה כוונה להתנות תנאי שכזה. 6. לאור האמור אני קובעת כדלקמן: - א. התביעה נדחית. ב. בנסיבות העניין, ועמ"נ שלא להסלים עוד את הסכסוך המשפחתי - איני עושה צו להוצאות. מתנה