תכליתן של בקשות למתן צו הגנה המעמד צד אחד לפי חוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א - 1991 והמוגשות בתחילתו של התהליך, הינה לזכות ביתרון דיוני ו/או מהותי בהליכים עצמם - לא לכך נועדו צווים אלה. צו ההגנה, לגביו מתרכז הדיון להלן, נועד לתכלית אחת ויחידה - למנוע פגיעה פיזית ממשית, חוזרת ונשנית, בבן המשפחה המוגן או למנוע פגיעה פיזית ממשית העלולה להתרגש ולבוא עליו מצד בן משפחתו וגם זאת, כאשר מבחינה עובדתית מדובר באלימות של ממש שבוצעה בו בסמוך לפני הגשת התובענה או בהתנהגות אשר נותנת בסיס סביר להניח כי בן המשפחה מהווה סכנה גופנית ממשית לבן המשפחה המוגן. עילה נוספת למתן צו הגנה, התעללות נפשית ממשית של בן המשפחה בבן המשפחה המוגן או התנהגות באופן שאינה מאפשרת לו ניהול סביר ותקין של חייו. צו ההגנה נועד ליתן סעד מיידי דחוף לפרץ אלימות ממשית שארע בסמוך להגשת התובענה ולהוות מעין תרופת הרגעה אשר תקנה לצדדים ולגורמים הקהילתיים את פרק הזמן הנדרש לטיפול אשר ימנע התנהגות דומה בעתיד שיש בה כדי להשפיע על כל הפרטים בתא המשפחתי. מדברים אל ניתן ללמוד ששתי מטרות לו לחוק - מטרה קרובה ומטרה רחוקה. המטרה הקרובה היא אותה "עזרה ראשונה" שיש ליתן לבן המשפחה המוגן על מנת להגן עליו פיזית מהאלימות שהופעלה כנגדו במשפחה. המטרה הרחוקה היא למנוע הישנותה של האלימות במשפחה ומניעה כידוע אינה לתקופה קצרה אלא לתקופה ארוכה והיא אינה רק ענין לביהמ"ש אלא בראש ובראשונה לגורמים טיפוליים שונים בקהילה ושני אלה (ביהמ"ש והגורמים הטיפוליים) חוברים יחדיו, בהליכה יד ביד, להשגת המטרה החשובה, מיגור האלימות במשפחה אם ניתן, או מציאת דרך נאותה להגנה על בן המשפחה הנפגע לאורך זמן. להלן החלטה בנושא צו הגנה במעמד צד אחד: החלטה 1. א. ביום 4.10.98 נעתרתי לבקשת התובעות למתן צו הגנה במעמד צד אחד, האוסר על הנתבע להכנס לבית המגורים צמוד הקרקע אשר בו מתגוררות התובעות בראשל"צ, או להימצא בקרבתו בתחום של 500 מ'. באותה החלטה ניתן אף צו האוסר על הנתבע להטריד את התובעת 1 בין באופן ישיר ובין בהטרדה טלפונית לרבות במקום עבודתה הנמצא בשדה התעופה בן גוריון. עם מתן הצו במעמד צד אחד קבעתי דיון במעמד שני הצדדים ליום 11.10.98. ב. בפתח הדיון נסיתי להביא את בני הזוג לידי הסכמה כלשהי בעניין צו ההגנה מתוך מטרה לאפשר להם לנהל מו"מ אשר יביא לסיום כולל של הסכסוך ביניהם. נסיון זה נעשה על ידי לאחר שנוכחתי לדעת כי בין הצדדים ובאי כוחם התנהל מו"מ כלשהו, במסגרתו אמור היה ב"כ התובעת 1 להמציא לב"כ הנתבע פירוט כספי מסויים, דבר שלא נעשה עד כה משום קוצר הזמן - לטענתו. מדברי ב"כ הצדדים התרשמתי כי ניתן יהיה להגיע, במסגרת מו"מ ענייני, להסכם כולל, אשר יביא לפירוק התא המשפחתי בין בני הזוג, פירוק שהוא כנראה בלתי נמנע נוכח התמונה הכוללת העולה מכתבי הטענות ומהדיון שהתקיים בפני. ג. לצערי, נסיונותי לנתב את הצדדים כבר בשלב זה למסלול של פתרון כולל לא נשאו פרי והדיון בצו ההגנה התקיים, הצדדים נחקרו על תצהיריהם ובאי כוחם סכמו את טענותיהם בפני. 2 א. התובענה לצו הגנה (להלן: "התובענה") הוגשה ע"י האשה כתובעת, בשמה ובשם שלוש בנותיה הקטינות התובעות 2-4. קודם להגשת תובענה זו נקטה התובעת בשני הליכים שתכליתם זהה לתכלית של התובענה שבפני: (1) בקשה בכתב במעמד צד אחד, מיום 6.9.98 למתן צו מניעה זמני האוסר על הנתבע להכנס לדירת מגורי הצדדים בראשל"צ (בש"א 5026/98). בקשה זו, אשר התבססה על עילת "מדור שקט ושליו" נדחתה ע"י ביהמ"ש ביום 7.9.98 מהטעם שהסעד המבוקש אינו עולה בקנה אחד עם העתירות המפורטות בתובענה העיקרית למזונות ולמדור בתמ"ש 63980/98. (2) תובענה למתן צו הגנה במעמד צד אחד, מיום 8.9.98, בתמ"ש 63983/98. ביהמ"ש קבע בהחלטה מיום 9.9.98 כי אין בתובענה כל עובדה המצדיקה מתן צו הגנה במעמד צד אחד והורה על קביעת דיון במעמד שני הצדדים בפני השופט המטפל במועד שיקבע ע"י המזכירות. הדיון נקבע ליום 13.9.98 אלא שהוא לא התקיים משום בקשתה של התובעת למחוק את התובענה ולאפשר בכך ניהול מו"מ לסיום הפרשה "מחוץ לכתלי ביהמ"ש". התובענה נמחקה כמבוקש בהחלטה מיום 14.9.98. ב. ביום 4.10.98 הוגשה התובענה שבפני כשהטעם להגשתה - כעולה מס' 12 לתצהיר התומך בה, הסלמה והקצנה בהתנהגותו של הנתבע כלפי התובעות. התובעה פרטה בתצהירה (ס' 12) הטרדות של הנתבע אותה, במקום עבודתה, בביתה (קללות וכינויי גנאי) וברשות הרבים (מעקבים, וקריאות גנאי), איומים עליה ועל הבנות, חבלות מכוונות ב"מערכות הבית" (טלביזיה, מזגן אויר, מדיח כלים) והתייחסה לארוע ספיציפי מיום 1.10.98 אותו פירטה בס' 12 (ו) - 12 (יז) לתצהירה. התובעת השיבה תחת אזהרה, לשאלות ביהמ"ש, במעמד צד אחד, ועל אף אי דיוקים קלים שנתגלו בתשובותיה בהשוואה לתצהירה, נעתרתי למתן הצו ולו משום שלדבריה הורחק הנתבע מהבית ע"י המשטרה לפרק זמן של 10 ימים, שאמור היה להסתיים ביום שנקבע לדיון במעמד שני הצדדים, 11.10.98 - עובדה שהתבררה כנכונה לאור תצהיר התשובה של הנתבע. 3. בתצהיר התשובה שהגיש הנתבע לתיק ביהמ"ש, ביום 8.10.98, מכחיש הוא מכל וכל את כל טענות התובעת כלפיו כמפורט בס' 12 (ו) - (יז) לתצהירה כמו גם את האלימות הפיזית והנפשית שיוחסה לו ברצף האירועים של 1.10.98, מבוקרו ועד אחריתו. הנתבע מוסיף וטוען בתצהירו כי התובעת היא האלימה כלפיו ומפרט איומים שהושמעו באזני בת אחיו ביום 23.9.98 (ס' 6 לתצהירו) וכן זריקת כוס בירה לעברו במסגרת רצף האירועים מיום 1.10.98 (ס' 10 לתצהירו). לטענתו התובעת הינה אשר פרובוקטיבית אשר רתמה את האוירה הציבורית השוררת כיום במדינה בנוגע לאלימות נגד נשים, לצרכיה, ועושה בה שמוש מניפוליטיבי במטרה להשיג יתרון כלפי הנתבע הן במו"מ והן בהליכים המשפטיים המתנהלים ביניהם. 4. מעיון בכתבי הטענות הנמצאים בתיק ביהמ"ש, לרבות ובעיקר כתבי הטענות הנוגעים לתובענה שבפני, ומחקירת הצדדים בפני ביום 11.10.98, עולה ומצטיירת התמונה הבאה: א. בני הזוג, נשואים כ - 17 שנים. חיי הנישואין ביניהם התערערו, מזה מספר שנים עד כדי ריחוק נפשי ופיזי של האחד מרעהו. ב. למרות הריחוק האמור והמשבר המתמשך שפקד את בני הזוג, לא היו כל אירועי אלימות של הנתבע כלפי התובעת ו/או בנותיו במהלך שנות הנישואין ומשום כך לדברי התובעת, לא היה כל תאור של ארועים כאלה בכה"ת למזונות ולמדור. לדבריה, האירועים התחילו ברגע שפתחה בהליכים משפטיים כנגד הנתבע והם הלכו והחריפו בהדרגה. דברים אלה אגב, אינם מתיישבים עם האמור בס' 6 לכה"ת, מהם עולה כי האיומים לפחות, לשמוש באלימות פיזית כלפיה, התחילו עוד בטרם פתחה בהליכים המשפטיים כנגד הנתבע. על העובדה שאין עסקינן במשפחה "למודת אלימות" מלמד אם כן, דווקא כה"ת למזונות ולמדור שהגישה התובעת, בו אין כלל תיאור של ארועי אלימות ואין בו כלל עתירה למתן צו מניעה מכוח עילת "מדור שקט ושליו" - כפי שהוזכר לעיל. ג. יחד עם זאת, השבר רב השנים שפקד את בני הזוג הלך והעמיק עד כי הגיעו "מים עד נפש" מבחינת התובעת והיא החליטה "לפרק את החבילה" ואף הגישה בד בבד עם התובענה למזונות ולמדור גם תובענה לפירוק השיתוף בדירת המגורים המשותפת. ד. פתיחת ההליכים המשפטיים ע"י התובעת העלתה כנראה את מפלס המתח ששרר ממילא בין בני הזוג עקב הריחוק הנפשי והפיזי בו הם שרויים מזה שנים, באשר ה"רפש" בו היתה שקועה מערכת היחסים ביניהם צף ועלה על פני השטח. מצב דברים זה העלה גם את רף האלימות בין בני הזוג והביא לשיבוש אורחות החיים בבית - דבר העולה בבירור מהחומר שהוצג עד כה בפני ביהמ"ש וזאת מבלי לקבוע את האשם בשיבוש המערכות אליו נקלעו בני המשפחה. ה. נסיבות אלה היוו את הרקע להגשת שלשת הבקשות של התובעת שתכליתן אחת היא - להוציא את הבעל מן הבית מיד בתחילתו של התהליך. 5. א. אקדים ואומר שאם תכליתן של בקשות למתן צו מניעה כנגד בעל האוסר עליו מלהכנס לביתו במסגרת העילה של "מדור שקט ושליו", או של בקשות למתן צוי הגנה לפי חוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א - 1991, (להלן: "החוק"), והמוגשות בתחילתו של התהליך, הינה לזכות ביתרון דיוני ו/או מהותי בהליכים עצמם - לא לכך נועדו צווים אלה. ב. צו ההגנה, לגביו מתרכז דיוננו זה, נועד לתכלית אחת ויחידה - למנוע פגיעה פיזית ממשית, חוזרת ונשנית, בבן המשפחה המוגן או למנוע פגיעה פיזית ממשית העלולה להתרגש ולבוא עליו מצד בן משפחתו וגם זאת, כאשר מבחינה עובדתית מדובר באלימות של ממש שבוצעה בו בסמוך לפני הגשת התובענה או בהתנהגות אשר נותנת בסיס סביר להניח כי בן המשפחה מהווה סכנה גופנית ממשית לבן המשפחה המוגן. עילה נוספת למתן צו הגנה, התעללות נפשית ממשית של בן המשפחה בבן המשפחה המוגן או התנהגות באופן שאינה מאפשרת לו ניהול סביר ותקין של חייו. לא התייחסתי בדבריי אלה לעילת "עבירת מין" שכן לא נטענה כל טענה בכגון דא במקרה עסקינן. ג. אוסיף ואומר, את אשר ידוע זה מכבר, שצו ההגנה נועד ליתן סעד מיידי דחוף, לפרץ אלימות ממשית שארע בסמוך להגשת התובענה ולהוות מעין תרופת הרגעה אשר תקנה לצדדים ולגורמים הקהילתיים את פרק הזמן הנדרש לטיפול אשר ימנע התנהגות דומה בעתיד שיש בה כדי להשפיע על כל הפרטים בתא המשפחתי. ד. מדברים אל ניתן ללמוד ששתי מטרות לו לחוק - מטרה קרובה ומטרה רחוקה. המטרה הקרובה היא אותה "עזרה ראשונה" שיש ליתן לבן המשפחה המוגן על מנת להגן עליו פיזית מהאלימות שהופעלה כנגדו במשפחה. המטרה הרחוקה היא למנוע הישנותה של האלימות במשפחה ומניעה כידוע אינה לתקופה קצרה אלא לתקופה ארוכה והיא אינה רק ענין לביהמ"ש אלא בראש ובראשונה לגורמים טיפוליים שונים בקהילה ושני אלה (ביהמ"ש והגורמים הטיפוליים) חוברים יחדיו, בהליכה יד ביד, להשגת המטרה החשובה, מיגור האלימות במשפחה אם ניתן, או מציאת דרך נאותה להגנה על בן המשפחה הנפגע לאורך זמן. ה. יש לחזור ולהדגיש שהתנאי להקניית אותו פרק זמן לטיפול הנדרש הינו עמידה בתנאים שבס' 3 לחוק כאשר הרחקת בן המשפחה האלים מהבית הינו אמצעי בו יש לנקוט במשורה ובמקרים חריגים בלבד. הרחקה לתקופה כלשהי, אפילו לתקופה ארוכה אינה מונעת לחלוטין אלימות במשפחה. יש בהרחקה כדי לצמצם את נקודות החיכוך בין הצדדים ולהקנות במקרה הטוב הגנה יחסית לאותה תקופה קצרה שקצב ביהמ"ש ואולם אין בכך כדי להקנות הגנה מוחלטת. האלימות יכולה להתפתח וביתר שאת לאחר תום תקופת ההרחקה (שממילא אינה יכולה להיות לנצח) או להתרחש במהלך התקופה, מחוץ לבית ממנו הורחק בן המשפחה הפוגע. ו. לב ליבו של החוק הינה אותה מטרה רחוקה, מיגור האלימות במשפחה או מניעתה לאורך זמן . החוק, כשמו כן הוא בא למנוע אלימות (מטרה רחוקה) ולא רק להגן על בן המשפחה המוגן מפי אלימות (מטרה קרובה). משום כך ראה המחוקק לנכון, בתיקון מס' 3 לחוק, להקנות לביהמ"ש את הסמכות לערב גורמים טיפולים על מנת שניתן יהיה באמצעותם לשנות את דפוסי ההתנהגות של אותם בני משפחה אלימים ולמנוע הישנותה של האלימות בתא המשפחתי שעניינו מתברר בפני ביהמ"ש. ז. החדרתם של הגורמים הטיפוליים להליך המשפטי אינו חייב לעניות דעתי להתקיים רק כאשר בן המשפחה האלים מורחק מן הבית. התהליך הטיפולי יכול ויתקיים גם כאשר כל בני המשפחה מסתופפים תחת אותה קורת גג כל עוד נשמרת המטרה הקרובה - ההגנה המיידית על בן המשפחה מפני אלימות. רוצה לומר, כאשר ניתן לשמור ולהגן על בן המשפחה מפני האלימות (כמטרה הקרובה) לאו דווקא ע"י שימוש באמצעי הדרסטי של הרחקת בן המשפחה האלים מן הבית אלא ע"י שימוש בדרכים אחרות שמקנה החוק [ס' 2 (א) - 2(ג1)], ותוך כדי כך לערב את הגורמים הטיפוליים, אין בכך פסול. 6. על האף האמור לעיל, בהגשת התובענה למתן צו הגנה כבר בפתיחת ההליכים המשפטיים, אין פסול, כל עוד נועדה התובענה להשגת אותה תכלית ראויה שהחוק בא להגן עליה, וכל עוד מוגשת היא באותם מקרים ברורים וחד משמעיים הנופלים בגדר הפרשנות הראויה לס' 3 לחוק, כחלק מאותה מטרה קרובה עליה דברנו לעיל. התובענה הראשונה למתן צו הגנה, שהוגשה ע"י התובעת , כ - 20 יום לאחר שפתחה בהליכים המשפטיים כנגד הנתבע הינה, לעניות דעתי, מסוג התובענות שנועדו להקנות את אותו "יתרון" דיוני/מהותי בידי התובעת באשר אין בה כל עובדה שלפיה ניתן היה ליתן צו במעמד צד אחד וספק גם, אם היה ניתן צו כאמור במעמד שני הצדדים. העובדה שהתובענה נמחקה, הגם מהטעם של ניהול מו"מ, ואין ביהמ"ש מזלזל בטעם שכזה, מלמדת שהמצב לא היה כל כך בלתי נסבל וניתן היה לחיות עמו מתוך תקוה שהמו"מ יצליח. משלא צלח המו"מ חזרה ונתחדשה לה התובענה למתן צו הגנה, לזאת שבפני, ונתווספו לעובדות שפורטו בראשונה עובדות חדשות בדבר אלימות נפשית ופיזית - אותו אירוע מיום 1.10.98 - עובדות בגינן הורחק הנתבע מן הבית ע"י המשטרה וניתן צו במעמד צד אחד כמובהר לעיל בראשית הדברים. 7. א. לאחר שבחנתי היטב את העובדות שנפרשו בפני ולאחר ששמעתי את הצדדים בחקירתם התרשמתי כי אין לנו ענין במשפחה בה הסבל והאלימות היו מנת חלקם של התובעות. להיפך, התובעת הודתה מפורשות כי מעולם לא היו גילויי אלימות כלשהם מצד הנתבע כלפיה ו/או כלפי הקטינות במשך כל חיי הנישואין. (עמ' 1 לפרוט' ש' 16-18; עמוד 3 לפרוט' ש' 18-19). ללמדך, שהנתבע שהרחקתו מתבקשת אינו אדם אלים מטבעו. ב. פרץ האלימות שהתרחש ביום 1.10.98, גם אם נכון הוא על כל פרטיו לפי גירסת האשה אין הוא עונה על ההגדרה של אלימות פיזית ממשית ואין בו כדי לשמש אינדיקציה לכך שהנתבע מהווה "סכנה גופנית ממשית" לתובעות. ג. האלימות הנטענת כפי שנתרחשה ביום 1.10.98 היתה במהלך מריבה שהחלה בין התובעת לנתבע על רקע כניסתה לחדר המשמש את הנתבע למגוריו (בקומת הגג), על מנת לקחת את מכשיר הוידאו אותו העביר הנתבע לשם לשימושו . התובעת, ללא אומר ודברים, ניגשה אל הזרוע עליה היה מונח מכשיר הוידאו על מנת לנתקו ממנה. היא עשתה זאת ללא חשש ובלא מחשבה שהנתבע עלול להכות אותה. לדבריה היא הניחה שהוא יקלל אותה. הנתבע לא ניסה למנוע ממנה את נטילת הוידאו ואין טענה שכזו. לטענתה "הוא קם והתנפל עליי" וכשנשאלה מה זה "התנפל" היא הסתייגה וענתה: "הוא לא נגע בי, אבל הוא קם לכיוון שלי בצורה של התנפלות". "התנפלות" זו לא גרמה לתובעת לנוס על נפשה מהחדר אלא להיפך, היא נותרה בחדר ממשיכה לטפל "בחילוץ" הוידאו מהזרוע עליה היה מותקן תוך כדי צעקות "הצילו". משסיימה את מלאכתה ירדה למטה לסלון. התובעת אינה מתארת מצב בו הנתבע רדף אחריה למטה כשהוא מנסה למנוע ממנה ליטול עמה את מכשיר הוידאו דבר שהיה אולי מתבקש לאור חדירתה של התובעת ל"ממלכתו הפרטית" - החדר על הגג (ולא שאני אומר שאסור לה, אלא שכך שאין זה היה יכול להצטייר במחשבתו של הנתבע). כל שאומרת היא שהוא "ירד אחריי, ענין של שניות". את שקרה לאחר מכן במטבח מתארת התובעת בתצהירה כהזמנה של הנתבע לראות אותו חותך את עצמו בסכין כשלאחר מכן אמר לה "גם אותך". בחקירה נגדית היא מאשרת כי לא ראתה סכין בידו של הנתבע וכי מה שהיא יודעת שהוא השמיע שהוא לוקח סכין, ובכלל היא לא יודעת מה היה ביד שלו. בהמשך לארוע אומרת התובעת בתצהירה, שתוך כדי השתוללות ושבירת חפצים בסלון דחף אותה בעלה ושרט אותה. בחקירת ביהמ"ש, במעמד צד אחד מעידה התובעת כי הנתבע דחף אותה לקיר כתוצאה מכך נשתפשף מרפק היד שלה. לא מן הנמנע שבמהלך הארוע נוצר מגע פיזי בין בני הזוג הנצים אלא שמגע זה לא הביא את התובעת לסגת ולתת לנתבע לעזוב את הבית. משנראה שהארוע הסתיים והנתבע עומד לצאת מן הבית, במקום "להרגיע" את המצב וליתן לו "להסתלק" בחרה התובעת לצעוק לעבר הבנות "תעצרו אותו, תראו מה יש לו ביד תקחו לו את הפלאפון", עובדות שאינן מופיעות בתצהיר התומך בתובענה. ד. גרסת הנתבע כפי שבאה לידי ביטוי בתצהירו, בכל הנוגע לארוע "הסכין", לא זכתה לחקירה נגדית ולו של שאלה אחת מטעם ב"כ התובעת. ב"כ התובעת בחר להתמקד ב"זריקת כוס הבירה" שלטענת הנתבע זרקה התובעת כלפיו, וברצף הארועים שהחל בבוקרו של יום 1.10.1998 בתחנת הדלק, עובר לענין הוידאו - אירועים שאינם עונים, לחלוטין, לדרישה ל"אלימות פיזית ממשית", הנדרשת בס' 3 (1) לחוק. דומה שב"כ הנתבע בחר להתמקד בחקירתו, כמו גם בסכומים, בארועים אשר יכולים לזכות את התובעת בצו מכוח ס' 3.3 לחוק. יצויין כי ב"כ התובעת הפטיר אמנם באולם ביהמ"ש, כי הוא לא חקר על ארוע "הסכין", משום שתהיה הכחשה גורפת, אך אמירה זו אין בה כדי לבסס את גירסתה של מרשתו ולהעדיפה על פני גירסת הנתבע. ה. מניתוח הארועים דלעיל, על רקע מערכת היחסים ששררה בעבר במשפחה הנדונה, התגבשה אצלי ההכרה שעניין לנו בארוע פשוט אשר התחיל והתפתח על רקע נטילת הוידאו ע"י התובעת מהנתבע, תוך כניסה שלה ל"טריטוריה הפרטית" שלו (שוב במחשבתו שלו) מבלי לשאול כלל לדעתו. מגע הידיים שנוצר, אם נוצר, ארע לאחר מכן במטבח וגם הוא כהתפתחות של אותו ארוע "הוידאו". ארוע זה, על כל היבטיו יש להתייחס אליו בזהירות בבחינת "פרט שאינו מלמד על הכלל", בבחינת מריבה משפחתית האופיינית למשפחה הנמצאת במשבר ולא מעבר לכך. אין בדברי אלה כדי להטיל דופי כלשהו בתובעת ו/או בנתבע, אלא, יש בכך משום ניתוח אופיו של האירוע וההשלכות שיכולות להיות לו בעתיד - גם אם נקבל את גירסת התובעת בשלמותה. לא מן הנמנע גם שהארוע זכה "לתגובת יתר" מצד התובעת אשר מצאה את עצמה נקלעת למצב חדש שלא היה מנת חלקה בעבר. לעניות דעתי אין באירוע זה כדי להצדיק הרחקתו של הנתבע מן הבית. הנתבע נמצא מחוץ לביתו מאז 1.10.98, פרק זמן של שבועיים שיש בו כדי להרגיע את הרוחות הרעות שנתרגשו ובאו אל תוך המשפחה. ו. שקלתי אם אין זה מן הראוי להותיר את הנתבע מחוץ לביתו על רקע "התעללות נפשית מתמשכת או התנהגות באופן שאינו מאפשר" לתובעת ניהול סביר ותקין של חייה. אשר לעילה זו , בס' 3 (3) לחוק, מן הראוי שהשימוש בה יהא מצומצם עוד יותר מהשימוש בעילות שבס' 3 (1); (2) לחוק. לא בכדי הורה המחוקק בס' 4 (ג) לחוק שאין ליתן צו הגנה מכוח ס' 3(3) לחוק במעמד צד אחד וכי יש ליתן אותו אך ורק במעמד שני הצדדים (הגם שהסיבה לכך היא שלא ניתן להווכח בסוג כזה של אלימות במעמד צד אחד). מטבע הדברים בעיתות משבר במשפחה ובפרט עם תחילתם של הליכים משפטיים בין בני הזוג, הופכת השהות של בן הזוג בחברת רעהו לבלתי נסבלת. כל ארוע, כל מילה שנזרקת לחלל הבית, כל פעולה שנעשית ע"י מי מבני הזוג מתפרשת לעיתים בעיניו של בן הזוג האחר כהתנהגות "מאיימת" אשר משבשת את אורחות החיים בבית ואינה מאפשרת ניהול תקין וסביר של חייו. מתוך בחינת החומר שהוצג בשלב ראשוני זה בפני ביהמ"ש, לא מצטיירת בעיני תמונה של "התעללות נפשית מתמשכת" אם כי ברור שהחיים תחת קורת גג אחת קשים הם לתובעת והייתי אומר גם לנתבע. יתכן בהחלט שהמצב שנוצר מקשה גם על ניהול תקין וסביר של החיים בבית אך אינני סבור שאוירה טעונת מתח מצדיקה מתן צו הגנה תוך שימוש באמצעי מרחיק הלכת של הרחקת הנתבע מן הבית בפרט כאשר בבית יש 3 מפלסים והנתבע לן בקומה השלישית, קומת הגג, בנפרד מהתובעות. ז. אשר על כן הנני רואה לנכון לבטל את צו ההגנה שניתן במעמד צד אחד, ביום 1.10.98 בכל הנוגע לצו האוסר על כניסתו של הנתבע לבית המגורים בראשל"צ והאוסר עליו להתקרב אליו עד למרחק של 500 מ'. יחד עם זאת, אני רואה לנכון, להותיר על כנו את צו ההגנה האוסר על הנתבע להטריד את התובעת, בין באופן ישיר ובין בעקיפין בכל מקום, לרבות מקום עבודתה בשדה התעופה בן גוריון, צו שהנתבע הסכים להותירו על כנו, (עמ' 6 לפרוט'). ח. על אף התוצאה אליה הגעתי אני רואה לנכון לפנות אל הנתבע תחילה ולהבהיר לו כי חזרתו הביתה אין בה משום "מסע ניצחון" (לשון ס. הנשיא כב' השופט פורת בע"א 3162/98, פלוני נ' פלוני (לא פורסם). להיפך, חזרתו הבית תלווה בתנאים ובהם,מעבר לצו האוסר הטרדה שנותר על כנו, גם בהפקדת ערובה לקיום צו זה ולהתנהגות טובה, להבטחת שלומן של התובעות. ואל התובעת, ברצוני לומר שאל לה לראות בהחלטה זו "תבוסה" (כלשון ס' הנשיא כב' השופט פורת.שם), אלא איזון נכון בין מטרת החוק לבין העובדות שהועלו בפני ביהמ"ש. ןאל שניהם יחדיו יש לומר שהם נמצאים בתחילת תהליך שסופו כנראה פירוק התא המשפחתי. מן הראוי שתהליך זה יסתיים במהרה על דרך של מו"מ הוגן וקבלת עזרה מגורמים טיפוליים (כפי שיפורט להלן) ולא יגרר ויתארך בבתי המשפט - כאשר יש לזכור שבתווך ישנן שלוש בנות קטינות אשר יש לשמור על שלמותן הנפשית והפיזית. סוף דבר א. אני מורה על ביטול צו ההגנה שניתן במעמד צד אחד, ביום 4.10.98 בכל הנוגע לצו האוסר על כניסתו של הנתבע לבית המגורים בראשל"צ והאוסר עליו להתקרב אליו עד למרחק 500 מ'. ב. אני מותיר על כנו את צו ההגנה שניתן במעמד צד אחד ביום 1.10.98 והאוסר על הנתבע מלהטריד את התובעת, בין מישרין ובין בעקיפין בין בביתה ובין ברשות הרבים ולרבות במקום עבודתה בשדה התעופה בן גוריון. ג. על מנת להבטיח את "התנהגותו הטובה", וכתנאי לשובו לדירת המגורים, יפקיד הנתבע, טרם חזרתו הביתה, את הסך של 5,000 ש"ח בגזברות ביהמ"ש. לענין חילוטו של הסכום האמור, והתנאים לכך יחליט ביהמ"ש בהמשך ככל שיהא צורך בכך. ד. 1. מוזמן בזה תסקיר של פ"ס, משרותי הרווחה במקום מגורי הצדדים בראשון לציון במסגרתו מתבקשת פקידת הסעד לדווח על מערכת היחסים בתא המשפחתי הנדון, הן בין בני הזוג והן בינם ובין הקטינות תוך התייחסות להיבט האלימות במשפחה וליתן המלצות טפוליות לכך. בתסקיר מתבקשת התייחסות לפירוד הצפוי בין בני הזוג על המשתמע מכך לשאלת המשמורת והסדרי הביקור. 2. המזכירות מתבקשת להעביר את ההזמנה לתסקיר ותוכן החלטתי זו,מיידית. פה"ס מתבקשת להמציא את התסקיר בתוך 60 יום מהיום ולהגיש לביהמ"ש תסקיר חלקי ראשוני, אם ניתן יהיה, לקראת הישיבה המתקיימת ביום 26.10.98. 3. נוכח ה"עיצומים" הננקטים במזכירות ביהמ"ש בכל הנוגע לטיפול בתיקיו של הרכב זה של ביהמ"ש, מתבקשים ב"כ הצדדים להפנות החלטתי זו בנוגע להזמנת התסקיר באופן אישי. 8. בנסיבות הענין אינני נותן צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו. במעמד צד אחדצו הגנהצווים