להלן פסק דין בנושא צו משמורת זמני: פסק דין א. ההליך 1. בפסק דין זה עלי לקבוע ולפסוק, האם הצוו הזמני אשר ניתן ביום 17.4.00, על פיו נקבע כי משמורתם של הקטינים נתונה לתובע (להלן: "האב"), יהפך לקבוע, אם לאו. 2. בתיק המאוחד, הוגשו התובענות הבאות: בתמ"ש 4630/98, רוכז החומר השייך להליכים שהתקיימו בבית המשפט המחוזי בעניינם של הצדדים, בתיק מ.א. 6243/94, לרבות פסק הדין החלקי שניתן על ידי כב' השופטת רוטלוי, ביום 31.12.95, אשר הושלם ביום 16.4.96 (להלן: "פסק הדין"). בתמ"ש 4631/98, הוגשה ביום 14.1.98 תביעתו של האב כנגד הנתבעת (להלן: "האם") והעתירות הן שלוש: א. לאכוף על האם בקנס או במאסר לבצע את סדרי הראיה של האב עם הקטינים, כפי שנקבעו בפסק הדין. ב. לבדוק אם טובת הקטינים שישארו במשמורתה של האם, או שיעברו למשמורתו. ג. להורות על עירובה של פקידת סעד לחוק נוער, ולהורות על הגשת תסקיר משלים, לאור ריבוי התסקירים שהוגשו בתיק מ.א. 6243/94 בטרם ניתן פסק הדין, ומשלא קויימו מאז מתן פסק הדין סדרי הראיה באופן רציף, בין הקטינים והאב. בתמ"ש 4633/98, הוגשה תביעתו של האב להפחית את סכום המזונות בהם חוייב לשלם לידי האם, במסגרת פסק הדין. התובענה הוגשה ביום 10.6.99. בתמ"ש 4634/98, הגיש האב תביעה לקביעת משמורתם של הקטינים אצלו, ולהסדיר את סדרי הראיה בין הקטינים לבים אמם. התביעה הוגשה ביום 7.9.99. בבש"א 7502/00, הוגשה ביום 16.4.00 בקשה דחופה ליתן צוו על פיו, תקבע משמורתם של הקטינים אצל אביהם. הצוו הזמני ניתן ביום 17.4.00, והכל כפי שיפורט בהמשך, בפרק העובדות. ב. העובדות הצריכות לענייננו 3. הצדדים נשואים זה לזו משנת 1980, ומנישואיהם נולדו להם ילדיהם: קטין יליד 1981. קטין יליד 1988 והוא בן 11.5 שנים. קטין יליד 1991 והוא בן 8.5 שנים. 4. במהלך נישואיהם רכשו הצדדים דירה בעיר בת ים, אשר במהלך ניהול ההליכים ביניהם, נמכרה בהליכי כינוס לאור אי פרעון תשלומי המשכנתא, אשר רבצו על הדירה. האשה קיבלה לידיה את חלקה בדירה, וכן את חלקו של הבעל בגין חוב לתשלום מזונותיה, ומזונות הקטינים, לאור חיוב במזונותיהם, במסגרת ת.מ.א. 6243/94. 5. בפסק דינו החלקי של בית המשפט המחוזי בת"א מיום 31.12.95, ובפסק הדין המשלים מיום 16.4.96, נקבע כי משמורתו של קטין תהא לאביו (כיום הילד בגיר) ומשמורתם של הקטינים האחרים תהא לאימם (להלן: "הקטינים"). 6. עוד בטרם מתן פסק הדין נקבעו סדרי ראיה בין הילדים לבין ההורים, בהחלטת ביהמ"ש המחוזי מיום 13.7.95 (ראה נספח ב'2/ לכתב התביעה בתמ"ש 4634/98). 7. בין מתן פסק הדין החלקי מיום 31.12.95, למתן פסק הדין המשלים מיום 16.4.96, הוגשה בקשה מטעם פקידת הסעד לסדרי דין מבת ים המטפלת במשפחה, ולענין סדרי הראיה, ובין השאר צויין כדלקמן: "אנו מבקשים להקדים את מועד הדיון בענין סדרי הראיה".... זאת כדי למנוע המשך פגיעה רגשית בילדים, עקב אי בצוע סדרי הראיה באופן סדיר מזה כשלשה חודשים". (ההדגשה אינה במקור - ט.ס.). (ראה נספח ב4/ לכתב התביעה בתמ"ש 4634/98). 8. וכך קבע ביהמ"ש המחוזי בפסק דינו מיום 16.4.96, בפיסקה 3: "בנסיבות אלה, נראה לי כי יש מקום לערב בדחיפות פקידת סעד לחוק הנוער (טיפול והשגחה) תש"ך1960-, וזאת בשל הנזק הנפשי בהווה ובעתיד הנגרם לקטינים......" (ההדגשה אינה במקור - ט.ס.). וכך בפסקה 4, ולאחר שהופנתה האם לאבחון במחלקה לבריאות הנפש בתל השומר, ...." מבלי לחוות דיעה בשלב זה, יתכן מאוד כי לאור האמור בתסקיר מדצמבר 1995, ובחוות הדעת של בית חולים תל השומר מינואר 1996 יהיה מקום לשינוי צו המשמורת...." (ההדגשה אינה במקור - ט.ס.). דהיינו: העברת משמורתם של הקטינים, מזו שנפסקה בפסק הדין לאם, אל האב. ובהמשך: "אולם לצורך זה צריך אחד הצדדים לנקוט יוזמה או שהיוזמה צריכה לבוא מצד פקידת הסעד לחוק הנוער". (עמ' 2 לפסק הדין המשלים מיום 16.4.96). 9. עם תחילת ניהול ההליכים בפני, הוזמן תסקיר דחוף מהאגף לשירותים חברתיים אשר בקרית אונו, שם התגוררה האם עם הקטינים, ושם היתה מוכרת המשפחה כאשר פקידת הסעד לחוק נוער הגב' רוזנברג, ששימשה כעו"ס לטיפול במשפחה, ליוותה את מהלך ההליכים בפניי, ואף נחקרה בפניי וכפי שיפורט בהמשך. 10. עד להגעת התסקיר הראשון אודות המשפחה, ובאמצעות יח' הסיוע אשר בבית משפט זה, הוסדרו סדרי ראיה בין האב לקטינים במרכז הקשר הסמוך לקהילה בקרית אונו, (ראה דוחות יחידת הסיוע מיום 6.4.98, ו23.4.98-). 11. במהלך כ10- דיונים שנערכו בפניי, (לרבות חקירות פקידת הסעד לסדרי דין הגב' רוט, והעו"ס הגב' רוזנברג), פיטרה האם ארבעה פרקליטים, אשר מונו לה מטעם המחלקה לסיוע משפטי. 12. במהלך ניהול ההליכים, ומתן החלטות זמניות, הוזמנו והגיעו התסקירים הבאים, תוך פירוט שדווח, ולענייננו: א. תסקיר מיום 6.5.98 "יש לציין, שפסק הדין המשלים בקש לשקול העברת משמורת של הילדים לאור מצבה הנפשי של האם (האם - ההדגשה אינה במקור - ט.ס.), לאחר התייעצות עם פקידת סעד מחוזית, חיה נבו, הוחלט לא להעביר משמורת אלא לפעול לחדוש הסדרי ראיה".... (עמ' 2). וכך בהמשך: "נראה שהקושי העיקרי של האם נובע ממצבה הנפשי ממנו היא מתעקשת להתעלם, עפ"י מסמכים רפואיים האם אושפזה לראשונה בגיל 16 במחלקה הפסיכיאטרית בתל השומר, למשך שלשה חודשים. אישפוזים נוספים נרשמו ב1978-, וב1982-, ואובחנה סכיזורפרניה" (עמ' 4-5) (ההדגשה אינה במקור - ט.ס.). וכך בהמשך: "דווח מהמרכז לבריאות הנפש "אברבנאל" מינואר 1990 מציין שהאם הפסיקה על דעת עצמה לקחת תרופות....". וכך בהמשך: "כיום האם מסרבת לקבל טיפול ואף אינה מאפשרת להתייחס לעובדה שתרופות יביאו להרגעה והתארגנות כפי שהיה בעבר" (עמ' 5) (ההדגשה אינה במקור - ט.ס.). ב. דו"ח מיום 5.7.98, מטעם יחידת הסיוע אשר בבית משפט זה, לאחר הפניה חוזרת של הצדדים: לענין המנגנון שנקבע כי האם תביא את הקטינים למרכז הקשר, לצורך קיום סדרי ראיה בין הקטינים לאב: ..."למרות ההסכמה, לא התקיימו הסדרי הראיה שהוסכמו, לא אלו שהוסכמו ביח' הסיוע וכן (צ"ל ואף - ט.ס.) לא אלו שהוסכמו במחלקה לשירותים חברתיים". לאור, ובשים לב לכך שאבחונה האחרון של האם בתל השומר נערך בשנת 1995, המליצו הגורמים המטפלים כי האם תחוייב באבחון במרפאה לבריאות הנפש בתל השומר. ג. לתסקיר המורחב והמשלים מיום 4.10.98, צורפה טבלא מפורטת כפי שהוריתי על מועדי הבאת הקטינים, וכפי שדווח במהלך התסקיר, התנהלו סדרי הראיה באמצע השבוע כתקנם, אולם האם סרבה בכל תוקף להתיר לקטינים לבקר את אביהם במהלך כל סופשבוע שני. ולגבי הקשר בין הקטינים לאביה, דווח: "בכל פעם שהילדים נפגשו עם אביהם, נוכחתי ששמחו מאוד לראותו, תמיד חזרו מהבילוי עימו במצב רוח מרומם ובעיניים נוצצות". (עמ' 2). לענין מצבה של האם דווח: "האם הגיעה פעם אחרת לפגישה עם ד"ר זבאגלסקי בתל השומר וסרבה להגיע פעם נוספת (הדו"ח מצורף) למרות המלצתו להמשך טיפול ומעקב". (ההדגשה אינה מקור - ט.ס.) כפי שכבר נקבע בעבר, קובע ד"ר זבאגלסקי שהאם משוללת תובנה למחלתה. ד. מהדו"ח שצורף מהמרכז הרפואי המשולב ע"ש חיים שיבא ומיום 27.9.98, ובפרק הסיכום, מציין הפסיכיאטר ד"ר זבאגלסקי: "מדובר באשה בת 40..., שבמהלך חייה עברה מספר מצבים פסיכוטיים בעקבותם היתה מאושפזת או טופלה באופן אמבולטורי באישפוזים אובחנה כסובלת מתהליך סכיזופרני.... לציין שהנ"ל משוללת תובנה למחלתה מסרבת טיפול ומעקב פסיכיאטרי" (עמ' 2) (ההדגשה אינה במקור - ט.ס.). 13. סדרי הראיה לא התנהלו כסדרם, מצבה של האם התדרדר, פרקליטיה שמונו על ידי המחלקה לסיוע משפטי, פוטרו על ידה, תוך הדגשה על אי שיתוף פעולה מטעמה, ובעיקר אי הסכמתה להזקק לטיפול תרופתי, לאבחון, ולכל דרך רפואית שהוצעה על מנת לאזן את מצבה, תוך התפרצויות בשל מחלתה, הן בבית המשפט, הן כלפי פרקליטיה, ובעיקר כלפי בעלה. 14. ביום 15.7.99 מונתה לקטינים אפוטרופא לדין, בשל היות האם בלתי מיוצגת באותה עת, ובשל המפורט כאמור בסע' 13 לפסק דין זה. 15. לאור המפורט מעלה, הוגשה תביעתו של האב ביום 7.9.99 ובתמ"ש 4634/98, להעברת הקטינים למשמורתו. 16. ביום 19.10.99 הוגש תסקיר משלים נוסף, ומורחב, כאשר לתסקיר זה הגיעה תוספת לגביה התבקש חסיון בפני הצדדים ועורכי דינם, לאור מצבה של האם, והבעת רצונם של הקטינים. ניתן צוו לחסיון, בהסכמת הפרקליטים, כשהעיון הותר לאפוטרופא לדין, ועל פי הוראותיי המפורטות. במסגרת חלקו של התסקיר, ושאינו חסוי, והכולל 8 עמודים, נערך על ידי הגורמים המטפלים ובמאוחד, סיכום עם המלצות. הגורמים הממליצים כללו את הגב' רוזנברג העובדת הסוציאלית המטפלת במשפחה מזה שנים, אשר בהכשרתה היא פקידת סעד לחוק הנוער, הגב' רוט פקידת סעד לסדרי דין, והגב' מודן ששימשה כפקידת סעד לסדרי דין בהליכים שהתנהלו בבית המשפט המחוזי, בפרק ההמלצות ובסעיף 1 הומלץ כדלקמן: "הילדים הקטינים יעברו למשמורת אביהם". עם האם הומלץ כי הקטינים יתראו פעמיים בשבוע, אחת לשבועיים בסוף השבוע, מחצית החגים והחופשות, כאשר החלוקה תעשה בתאום בין העובדות הסוציאליות מקרית אונו ובת ים מקום מגורי האב, וכן צויין בין השאר בתסקיר זה: "..... כפי שהאם לא נעזרת בטיפול במצבה הרגשי והנפשי, כן לא ניתן כמעט לעזור לה בנושאים קונקרטיים גם כן בשל קושי רגשי,....." ובהמשך: "צר לנו על כך שהאם מסרבת לקבל טיפול כלשהו, שהיה מביא לרגיעה והתארגנות ומאפשר קבלת סיוע....". 17. בתסקיר המורחב כאמור, מציין הצוות הטיפולי כי בין שאר השיקולים שנשקלו על מנת להמליץ בסופו של התסקיר להעביר את המשמורת בקטינים לאב הינם: "- סרובה של האם לקבל טיפול כלשהו לאור מצבה הנפשי. - חוסר היציבות בסדרי הראיה. - ההסתות והאשמות הקשות של עופרה כלפי האב בנוכחות הילדים. - היכולת ההורית הטובה של האב כפי שמתקבלת בתסקיר האחרון היא אכן העברת המשמורת לאב." (עמ' 4). ובהמשך: "מהמעגליות שאנו למדנו יש חמישה חודשים שהסדרי הראיה מתנהלים כשורה, וישנה ירידה, אי הבאה של הילדים, ישנה בעיתיות מאוד גדולה בכל הקשור למקום, לזמן ולהגעה, אם אין דיון ברגע יש דוגמא של שנה פלוס של שיבוש של סדרי הראיה, ואז כשהתבקש דיון זה הסתדר. גם כיום לקראת הדיון של היום קיימת התארגנות של האם בדבר שיתוף פעולה לענין סדרי ראיה, דהיינו הבאת הילדים למקום, ובמועדים שנקבעו על ידי בית המשפט. אולם, אם יסתיימו ההליכים ומתוך היכרות אותם המעגלים, הכל יחזור על עצמו". (עמ' 4) (ההדגשות אינן במקור - ט.ס.). 18. הצדדים הגישו את סיכומיהם במהלך חודש פברואר 2000. 19. בטרם נכתב פסק הדין, הגיש האב בקשה דחופה בבש"א 7502/00 וביום 16.4.00 ובמסגרתה התבקש צוו דחוף להעברת הקטינים למשמורתו. כך הוצהר בתצהירו של האב מאותו מועד: בתקופה האחרונה ובסמוך להגשת הבקשה, חלה הרעה משמעותית במצבם של הקטינים, בגין התדרדרות מצבה הנפשי של האם. האם פונתה מדירתה (השכורה), הילדים לנו בבתים שונים, אצל שכנים ומכרים, הפסיקו לבקר במוסדות החינוך (לדוגמא: הקטין שסיים השנה כיתה ו', לא ביקר בבית הספר מיום 5.4.00 עד ליום 11.4.00), לאחר הפינוי, חזרו האם והקטינים להתגורר באותה דירה ממנה פונו. ממשיך האב בתצהירו (סע' 3) כי משהודיעו לו הילדים ביום 14.4.00, כי הם בתחנת המשטרה, ושמע את מצוקתם, הגיע מיידית לשם, ובאותה עת נמצאו הקטינים אצל חוקר נוער. האב מציין כי ראה את סימני המכות על גופם של הילדים, מציין כי פקידת הסעד הגב' רוזנברג שוחחה עם הילדים, ובו בעת הוצא צוו חירום, מכוחו לקח האב את הילדים לאחר בדיקות בחדר מיון בבית החולים, לביתו. בסעיף 4 לתצהיר, מציין האב כי הודע לו במשטרה על כך שהאם נעצרה בו ביום, בשל הכאתה את הקטינים, הובאה בפני שופט מעצרים, ומעצרה הוארך לצורך הסתכלות פסיכיאטרית. 20. לתצהירו של האב צורפו: מכתבה של פקידת הסעד לסדרי דין הגב' רוט, מיום 16.4.00, אשר הופנה לבית המשפט, ואף הגיע במקביל עם העתקים לב"כ האב, ולאפוטרופא לדין של הילדים, ובמסגרתו דווח על הארוע שתואר מעלה, ובנוסף, דווח כי הקטינים נחקרו במסגרת חקירת ילדים במועד שליחת הדו"ח (16.4.00), לאחר הוועצות עם פקידת הסעד המחוזית לחוק נוער הגב' מילשטיין, הוצא צוו חירום על פי חוק הנוער (טיפול והשגחה) התש"ך1960-, והקטינים הועברו לאביהם. כמו"כ דווח, כי האם נעצרה ביום ו' ה14.4.00- על ידי המשטרה, סירבה לשתף פעולה בחקירתה, והועברה לביה"ח תל השומר למחלקה הפסיכיאטרית, לצורך אבחון ראשוני, מעצרה הוארך. לתצהיר צורף עותק דו"ח חקירת הילדים מיום 14.4.00 שסומן ב'. כמו"כ צורף עותק מצוו החירום, עפ"י סע' 11 לחוק הנוער (טיפול והשגחה) התש"ך1960-, ומיום 14.4.00, וכמו"כ צורפו לתצהיר דוחות רפואיים מחדר המיון, מאותו מועד, המאששים סימני מכות אצל שני הקטינים, בעיקר בגפיים, עם המלצות לקבלת חיסוני טטנוס, ומעקב אצל רופא מטפל. 21. ביום 17.4.00 נעתרתי לבקשה, וניתן צוו זמני על פיו הועברה משמורתם של הקטינים אל אביהם. במסגרת החלטתי מאותו מועד ניתנו הוראות לפקידת הסעד לסדרי דין ולאפוטרופא לדין הגב' שכנאי/שחם, ונקבע דיון במעמד הצדדים ליום 7.5.00, כמו כן ניתנו הוראות להעברת הבקשה לאם הן באמצעות בא כוחה (באותה עת, אשר הודיע על התפטרותו, ופיטוריו ביום 7.5.00), והן באמצעות הגב' רוזנברג העו"ס המטפלת במשפחה. 22. לישיבת ה7.5.00- התייצבו האב, באת כוחו, פקידת הסעד לסדרי דין הגב' רוט, האפוטרופא לדין מטעם הקטינים עוה"ד הגב' שחם, והעו"ס הגב' רוזנברג, האם לא התייצבה, ובא כוחה הודיע באמצעות הפקס' כי שוחרר מתפקידו, על ידי משפחת האם. הגב' רוט פקידת הסעד לסדרי דין הודיעה לפרוטוקול כי האם מאושפזת בצוו כפוי, על פי החלטת כב' השופטת לידסקי, ומיום 25.4.00, בבית החולים הפסיכיאטרי אשר בבאר יעקב, במחלקה סגורה. העו"ס, הגב' רוזנברג, דיווחה כי שוחחה עם הרופא המטפל ד"ר זר ציון, אשר מסר כי יודיע לאם, שמבחינת בית החולים, תוכל להתייצב לדיון, אלא שכאמור, האם לא התייצבה. צורף ונמסר לידי, עותק מהחלטת כב' השופטת לידסקי, ומיום 25.4.00, ממנו עולה כי הורתה על אשפוזה של האם בבית החולים, כפי שיחליט הפסיכיאטר המחוזי, וכן הגיע למועד הדיון, תסקיר מיום 4.5.00 מטעם שירותי הרווחה בעירית בת ים, מקום הימצאם של הקטינים אצל אביהם, ומיום 14.4.00, על פי צוו חירום, ומיום 17.4.00, על פי הצוו הזמני להעברתם ממשמורת האם למשמורת האב. 23. במסגרת הדו"ח דווח על שני ביקורי בית שערכה העובדת הסוציאלית מהלשכה בבת ים, בדווח הסבתא (אמו של האב) שם שוהים הקטינים עם אביהם (אשר יתכן ועברו בינתיים לדירה סמוכה, וכפי שדווח באחת הישיבות האחרונות). מצבם של הקטינים תואר כטוב, ודווח כי מיד ובסמוך לאחר חופשת הפסח יחלו בלימודיהם במוסדות החינוך בבת ים. מהביקור השני דווח גם, כי הקטינים נרגעו לאחר שנצפו כאגרסיבים בביקור הראשון. דווח כי האב תומך בילדיו, קשוב להם, מבטיח תמיכה ככל שתדרש בבתי הספר. בנוסף דווח, כי האב ליווה את הקטינים ביומם הראשון לכתות הלימוד, פגש את יועצת ביה"ס ועדכון אותה את עבור הילדים בעת האחרונה. דווח כי האב מצוי בקשר שוטף אודות הקטינים עם שירותי הרווחה בבת ים. 24. עד לכאן את קרות הקטינים המצויים בתווך בסכסוך ארוך שנים בין הוריהם, מאז נפסק בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתיק מ.א. 6243/94 כי משמורתם תהא אצל אמם, ככל שהעובדות הוצגו בפניי, הן באמצעות מספר רב של תסקירים מטעם שירותי הרווחה, כתבי בית דין (בעיקרם מטעם האב, הוא התובע בכל התביעות שהוגשו בתיק המאוחד). ג. דיון 25. כאמור, עוד בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי ומיום 16.4.96, ובשל מצבה הנפשי של האם קבע ביהמ"ש כי יתכן ובעתיד יהיה מקום לשנות בקביעת משמורתם של הקטינים, כשזו נקבעה באותה עת, בעיקר לאור המלצות שירותי הרווחה אצל אמם, ומתוך תקוה כי האם תזקק לטיפול הנפשי, אשר הומלץ כי תסתייע בו. 26. האם, אשר סירבה ומסרבת, למרות מצבה, חוות הדעת והתסקירים, להעזר בטיפול רפואי, על מנת לאזן את מצבה הנפשי, הביאה למצב שכיום לא נותרה ברירה לאור כל שפורט מעלה, אלא לקבוע כי המשמורת של הקטינים תהא אצל אביהם. 27. בהכרעות בענייני משמורת, הקובע כעקרון על, הוא טובת הקטינים, ויש מקום להוסיף בגילם של הקטינים קא עסקינן את זכויותיהם. (ראה לענין הבסיס החוקתי בדבר טובת הילד את סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ"ב1962-). 28. א. הצורך בפניה מחודשת לערכאות, לאחר מתן פסק הדין בעניינם של הקטינים ב1996-, נבע מכך שהצדדים לא צלחו להגיע להסכם כולל, וטובתם של הקטינים נפגעה מאחר שהאם הסיתה אותם לענין המפגשים עם אביהם. גם לאחר שנקבע כי הסדרי הראיה יתקיימו במרכז הקשר הסמוך לקהילה במקום מגוריה של האם, לא התמידה היא להביאם למועדים הקבועים, אלא בסמוך למועדים שנקבעו לדיונים בפניי. לא יעלה על הדעת, כי עד שהקטינים יגיע לגילאי בגרות, הדרך היחידה לשמירת הקשר בין הקטינים לאביהם, מבחינת האם, יהיה פקוח צמוד של בית המשפט. ב. המשך קיומם של דרכי ההסתה של האם כלפי הקטינים, ללא התערבותו של בית המשפט כבר בשלב הזה, היה מביא "לתסמונת התנכרות", מטעם הקטינים לאביהם. על הנזק לקטינים בהתפתח התסמונת, צוטט בעע"מ 90/97 מורן נ' מורן (שלא פורסם) מפי סגן הנשיא כב' השופט פורת, ובפיסקה 6 לפסק הדין: "התסמונת הנדונה מזיקה מאוד להתפחותו של הילד. היא יוצרת אצלו תפיסה חד ממדית של אנשים ושל מערכות יחסים, ומעוותת במיוחד את ההבנה שתהיה לו על מהותם של מערכות יחסים בתוך משפחה. אחד המרכיבים המהותיים המאפשרים קיומם של חיי משפחה תקינים היא היכולת לראות את נקודת מבטו של הזולת, להבין שחלק מהצדק נמצא בצד השני. אדם הרואה את מערכות היחסים דרך פיצול של טוב ורע אינו מסוגל לכך. מתפתחת אצלו הכנה גרועה לחיי המשפחה. ילדים המפתחים תסמונת של סרבנות קשר לומדים להשתמש במניעת אהבה כמניפולציה וכעונש. הם מפתחים חוסר אמון כללי וחשדנות בבני אדם. הם לומדים כי הם אינם רשאים להיות בקשרים טובים בו זמנית עם אנשים שונים. הם מעוותים את הדמות הפנימית ואת הייצוג הפנימי של בי מינו של ההורה המנוכר. נזקים ומצוקות נוספים המתוארים בספרות, מסבירים מדוע מצב שכזה הינו בלתי נסבל עבור ילד, ומדוע יש לנקוט באמצעים טיפוליים מידיים כדי לחלצו ממצב זה. מדוע חשוב להבהיר להורים שקשר טוב עם שני ההורים בו זמנית הוא חשוב ביותר עבורו בהווה ומהווה תנאי ליצירת קשרים איניטמיים בעתיד, ומדוע חשוב להבהיר להורים את זכותו של הילד לממש קשרים טובים עם שני הוריו." 29. טובת הילד נסקרה ונסקרת בפסיקה בעשרות ואף מאות פסקי דין. אין לך פסק דין בענייני משמורת שלא תהיה התייחסות לעקרון העל של טובת הילד, ועל פי עקרון העל הזה, יפסק דבר. בע"א 352/80 צוקרמן נ' צוקרמן, פד"י לד(4) בעמ' 689, פסק בית המשפט העליון בין השאר כי לבית המשפט הסמכות לשנות לגבי ההורה המשמורן שנקבע הן בהסכם, הן על ידי בית המשפט, ולקבוע כי ההורה השני יהיה משמורן, וזאת על פי סעיף 74 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ"ב1962-, וטובת הילדים הינו שיקול העל, בטרם ההכרעה. ועוד נפסק כי רצונו של הקטין, שהוא למעלה מגיל עשר, יהווה שיקול נכבד בין השיקולים שישקול בית המשפט, לענין זכות המשמורת. בענייננו, הביעו הקטינים את רצונם באמצעות פקידת הסעד להמצא אצל אביהם, וזאת במסגרת התסקיר החסוי (ראה: מוצג 100/99). 30. בבג"צ 181/81 מיכל מור נ' בית הדין הרבני האיזורי חיפה ואחר', פד"י לז(3) עמ' 94, נקבע בין השאר כי בית המשפט אחראי לכך שהילד ימסר למשמורתו של ההורה המסוגל לחנכו ולגדלו כיאות, ובעיקר מסוגל למלא את חובותיו כהורה כלפי ילדיו. בענייננו, מכל שפורט בפרק ב' לפסק דין זה - ולמצער, מצויה האם בשנים האחרונות בחוסר מסוגלות הורית, לדאוג לענייניהם השוטפים של הקטינים, תוך שהיא מסרבת לקבל טיפול, וכפי שממליצים המטפלים, לרבות הרופאים, כדי לאזן את מצבה, ולהיות מסוגלת וראויה לשמש כאם. 31. בפסק הדין ע"א 86/82 חילו נ' חילו, פד"י לז(4) עמ' 525, פסק בית המשפט העליון כי משההורים מתגוררים בנפרד, יש למצוא לאחר שנשקלו השיקולים כולם, ולהכריע עפ"י טובתו היחסית של הקטין, את המקום הטוב עבורו, אצל האם או אצל האב, לאור המציאות שנכפתה עליו, דהיינו: שאינו יכול לגדול אצל ההורים שניהם בצוותא. במציאות שנוצרה עבור הקטין (ובענייננו הקטינים) יש לצמצם את הנזק שנגרם לו מהקרע ביחסים בין הוריו, ולפיכך מהווה עקרון טובת הילד, עקרון בסיסי ועיקרי בשיקולי ההכרעה לגבי משמורתו. 32. בבג"צ 7/83 ביארס (לוי) נ' ניסים לוי, פד"י לח(1) עמ' 673, נפסק כי העקרון של טובת הילד הוא השיקול המכריע עת באים לבחון ולהכריע היכן תהיה החזקתו של הילד, וזאת כאשר מדובר בהורים מסוכסכים, בהעדר הורים, או כשאלה אינם מסוגלים לטפל בילדיהם, ואף באימוץ. עוד נפסק, כי שומה על בית המשפט לבדוק, ואף מיוזמתו בכל מקרה ומקרה, מהי טובתו של הילד הספציפי קא עסקינן, ואל לו לבית המשפט לקבוע בהסתמכות על הנחה כזו או אחרת, ללא בדיקה מעמיקה. בענייננו, טובתם של הקטינים נבדקה עוד בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר העלה כבר אז (בשנת 1996) ספק לגבי יכולתה של האם לגדל את הילדים ולדאוג לטובתם, למצער, בשל מחלתה הנפשית. לאור התסקירים, הדיווחים, חוות הדעת, חקירת הגורמים הטיפוליים, ולמצער הוצאת צוו חירום על פיו הקטינים הועברו לאב לפני מספר חודשים, כל אלה אינם מותירים בעיני ספק, כי טובתם ובריאותם של הקטינים מצריכה את קביעת המשמורת בשלב זה, אצל אביהם. 33. בע"א 212/85 פלוני נ' אלמונים, פד"י לט(4) 309, התייחס בית המשפט העליון לזכותה של הערכאה השיפוטית בהתערבות בתא המשפחתי. נפסק כי צריכה להיות "סיבה מיוחדת" המצדיקה התערבות חיצונית בתא המשפחתי, את אותה "סיבה מיוחדת" ניתן לראות במקרים שבהם מגלה הורה אדישות ואי אכפתיות לגבי חובה מחובותיו כהורה, (אותן החובות המנויות בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ"ב1962-), או כהימנעות רצונית מתמשכת של ההורה מלקיים חובה מחובותיו כלפי ילדו, או כמו בענייננו היות ההורה בלתי מסוגל מטעמים אובייקטיבים, למלא את חובותיו כהורה, וזאת כאשר ברור הוא, כי החסר שיגרם לקטין יפגע בבריאותו הנפשית או הגופנית, במידה כזאת שאינה מאפשרת השלמה עם המשכו של המצב הקיים. וזאת ארע לעניות דעתי, בענייננו, כאשר האם סירבה במשך תקופה ארוכה, ובכל עבור החודשים הרבים (שנתיים) עת התנהלו ההליכים בפניי, לקבל טיפול עד שנאלץ בית המשפט השלום (כב' השופטת לידסקי) להוציא צוו לאשפוז כפוי, לצורך קבלת טיפול, לאחר שהאם בענייננו פגעה פיסית בילדים (ראה דוחות בית החולים, ודו"ח חקירת נוער מחודש אפריל 2000), ולאחר פגיעה נפשית מתמשכת בקטינים. 34. בענייננו, וקודם למתן הצוו הזמני למשמורת הקטינים אצל אביהם (ביום 17.4.00) היתה התערבות של פקידת הסעד, מכוח חוק הנוער (טיפול והשגחה) התש"ך1960- (ביום 14.4.00), לצורך הגנה על שלומם הגופני והנפשי של הקטינים קא עסקינן. המשמורנית (האם) מכוח פסיקת בית המשפט המחוזי, אינה מסוגלת לטפל בקטינים, ומשכך כאמור לא היה מנוס אלא להתערב בחירום עוד בחודש באפריל 2000, ולהעביר זמנית את הקטינים למשמורתו של אביהם, שנמצא כשיר ומסוגל גם על פי המלצות שירותי הרווחה ובתסקירים, בסמוך לארוע בו פגעה האם בקטינים, ובטרם אושפזה. 35. בענייננו כפי שפורט, בשל הצורך שהתעורר, מונתה לקטינים אפוטרופא לדין, אשר תומכת בצורך לקבוע, כי המשמורת בקטינים תהא לאביהם, ומשמונתה אפוטרופא לדין, נשקלה טובתם של הקטינים באופן עצמאי, במנותק משיקולי ההורים. 36. יש להביא לענין "טובת הילד" מפסק דינו של הנשיא שמגר (כתוארו אז), בע"א 2263/93 פלוני ואח' נ' פלוני, פד"י מל(1) עמ' 221 את המונח ערכי סובייקטיבי שבו כונתה טובת הילד. טובת הילד הינו מושג ערכי משתנה לפי זהות מקבל ההחלטה, ומושפע מתפישות חברתיות-ערכיות, כמו גם ממחקרים וידע מקצועי הנרכש בתחום מדעי ההתנהגות. הנשיא שמגר, בפסק הדין הנ"ל, סבור כי בהיות המושג, מושג סובייקטיבי השוקל את טובת הילד הספציפי, קיים קושי להקיש ממקרה למקרה, ולכן סבור הנשיא שמגר כי בתחומים מסויימים עדיף להשען על המשוג "זכויות הילד", בהיותו מושג חוקתי נורמטיבי, המודרך על ידי השאיפה להכיר בטובת הילד. 37. האמנה לזכויות הילד, שהעלתה את סוגית זכויותיו של הקטין, כאישיות עצמאית למדרגה גבוהה, מציינת בסעיף 3, כי שיקול טובת הילד יהיה שיקול ראשוני, ולא שיקול על, גישה זו הבאה מתוך עולם התוכן של זכויות, מביאה בחשבון את הצורך בעריכת איזונים, כאשר שומה על בית המשפט לבחור בין החלופות השונות, שיש בהן משום התנגשות בין זכויות: זו של הקטין, או אלה של הוריו או מי מהם. בענייננו, ולאור שנסקר בפסק דין זה, אני סבורה כי קיימת הפרדה בין השיקולים המנחים את כל אחד מההורים, לבין טובתם של הקטינים, אשר לאור אי מסוגלותה כיום של האם, לדאוג לטובתם של הקטינים, ולאור יכולתו של האב לעשות כן, יש לקבוע כי משמורתם של הקטינים, לאור הדאגה לטובתם תעבור לאביהם - הוא התובע. ד. סוף דבר 38. משמורתם של הקטינים תהא לאביהם, והצוו הזמני שניתן ביום 17.4.00 הופך לצוו קבוע. 39. סדרי הראיה של הקטינים עם אמם, יהיו מהמועד שתקבע פקידת הסעד לסדרי דין בבת-ים; פעמיים בשבוע בשעות אחר הצהריים, ובשלב הזה ללא לינות, וכמו"כ, אחת לשבוע בימי שבת משעות הבוקר ועד לשעות אחר הצהריים. (על פי השעות אשר תקבענה, בשלב זה, על ידי פקידת הסעד לסדרי דין בבת ים). 40. מוענקות בזאת סמכויות לפקידת הסעד לסדרי דין מהאגף לשירותים חברתיים בבת ים, על פי סעיפים 19 ו68- לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ"ב1962-, אשר על פיהם יקבעו סדרי הראויה המדוייקים, וזאת עד להחלטה סופית שתינתן, לאחר הגיע תסקיר, המוזמן בזאת לעוד 60 יום. 41. האב מופנה להוועצות שוטפת, והדרכה הורית, לאגף לשירותים חברתיים בבת ים, לגורם הטיפולי, כפי שתורה לו פקידת הסעד לסדרי דין, שם. 42. האם מופנית לקבל טיפול בהתאם, כפי שיורה הרופא המטפל בבית החולים באר יעקב. כמו כן מופנית האם, להמשך טיפול לצורך שימור הקשר עם הקטינים, לאגף לשירותים חברתיים בקרית אונו, לגב' רוזנברג. 43. תשלומי המזונות מהאב לאם, בעבור הקטינים, מושהים מיום 17.4.00 עד למתן פסק הדין בתביעה שהוגשה בתמ"ש 4633/98. 44. נקבע למעקב תסקיר וקדם משפט בתמ"ש 4633/98 ליום 12.10.2000 בשעה 10:30. 45. הנתבעת תשא בהוצאות התובע, לרבות שכר טרחת עורך דין, בסך כולל של 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק, אשר יישאו הפרשי הצמדה וריבית מירבית מהיום ועד התשלום בפועל. משמורת ילדיםצווים