המשיבים הגישו תביעה נגד הממונה על הרכוש הנטוש ביו"ש להשבת דמי החכירה ששילמו. לפי הנטען בתביעה, הזכויות במקרקעין נשוא חוזי החכירה היו עוד קודם לכריתת חוזי החכירה בבעלות המשיב 1, אשר רכש אותן מערבי מקומי, ולפיכך אין הממונה זכאי לגבות בגינן דמי חכירה. להלן פסק דין בערעור בסוגיית תביעה נגד הממונה על הרכוש הנטוש ביו"ש: פסק דין 1. ערעור על פסק דין של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת מ' אביב) מיום 7.1.08 (ת"א 13670/01). ביום 4.2.99 וביום 27.5.99 התקשרו המשיבים עם המערער, הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש באזור יהודה ושומרון (להלן- הממונה), בשני חוזי חכירה בהתייחס לשני מגרשים, מגרש 238 ומגרש 239, המצויים בגבעת התאנה באפרת. מגרשים אלה היוו מעין "מובלעת" בשטח שהקצה הממונה לחברה לפיתוח הרי יהודה לשם בניית שכונה חדשה באפרת, ולפיכך כונו במהלך ההתדיינות גם "המובלעת". מגרש 238 הוחכר למשיב 3 ומגרש 239 למשיב 2, שניהם בניו של המשיב 1, מי שניהל את המו"מ עם הממונה, הגיע עמו להסכמות והיה הרוח החיה בעסקה. על פי חוזי החכירה, הוחכרו המגרשים למשיבים כנגד תשלום דמי חכירה בסך 107,000 ₪ (51% מערך הקרקע נכון לשנת 1992). המשיבים בנו על המקרקעין בית דו משפחתי ומכרו את זכויותיהם במקרקעין לאחרים. ביום 9.9.01 הגישו המשיבים תביעה נגד הממונה להשבת דמי החכירה ששילמו. לפי הנטען בתביעה, הזכויות במקרקעין נשוא חוזי החכירה היו עוד קודם לכריתת חוזי החכירה בבעלות המשיב 1, אשר רכש אותן מערבי מקומי, ולפיכך אין הממונה זכאי לגבות בגינן דמי חכירה. בית משפט, בפסק הדין נשוא הערעור, קיבל את התביעה, קבע כי המגרשים מושא חוזי החכירה הם קרקע פרטית של המשיבים וכי הממונה אינו רשאי לגבות בגינם דמי חכירה, והורה על השבת דמי החכירה למשיבים במלואם. פסק הדין בערכאה קמא 2. בפסק הדין קבע בית המשפט, כאמור, כי הזכויות במגרשים (ב"מובלעת") נרכשו ע"י המשיבים טרם הכרזתם כרכוש ממשלתי ביום 1.9.94. ראשית, קבע, כי "המובלעת" היא קרקע פרטית. את מסקנתו זו השתית, לאחר שעמד על הדין החל על מקרקעין המצויים באזור יהודה ושומרון, על תצלומי אוויר של המגרשים שבמחלוקת, מהם למד כי המגרשים היו מעובדים לאורך שנים רבות, על טענת המשיבים כי אלו עובדו ע"י ערבי מקומי ואי הבאת גרסה נוגדת ע"י הממונה, על מכתביה של עו"ד פליאה אלבק ז"ל לפיה המובלעת היא קרקע פרטית, ועל העדר הסבר מטעם הממונה לשינוי מעמדה של הקרקע, כקרקע מעובדת, מקרקע פרטית לאדמת מדינה ולהכרזתה כרכוש ממשלתי בשנת 1994. בית המשפט הוסיף וקיבל את טענת המשיבים כי המגרשים נרכשו ע"י המשיב 1, באמצעות חברה שבבעלותו, מערבי מקומי, עסקה שנעשתה ללא כל תיעוד בשל הסיכון שנשקף לחיי המוכר. לאחר שקבע כי המגרשים הם קרקע פרטית, אשר נרכשה ע"י המשיב 1, הוסיף וקבע כי יש לראות במובלעת רכוש פרטי המנוהל ע"י הממונה עבור בעליו. כפועל יוצא של קביעתו זו, מצא כי אין המשיבים חייבים בדמי חכירה. מן ההיבט החוזי, קבע בית המשפט, כי המשיבים הסכימו לשלם דמי חכירה בגין המובלעת רק נוכח האילוצים הכלכליים אליהם נקלעו, וכי חתמו על חוזי החכירה "תחת מחאה" ותוך שמירת זכותם לטעון לבעלות במגרשים. עמדה זו העלו במכתבם לממונה מיום 15.6.97. הממונה לא דרש מהם כי יחזרו בהם מן המכתב ולכן יש לראות בכך משום הסכמה של הממונה לתוכנו. בית המשפט הוסיף וקיבל את טענת המשיבים כי הם זכאים להשבת דמי החכירה אף שחוזי החכירה מעולם לא בוטלו והמשיבים אף אינם מבקשים לבטלם, וסבר כי ניתן להסב את ההתקשרות "להתקשרות מסוג שונה", תוך השבת דמי החכירה למשיבים (ס' 39 לפסק הדין). בית המשפט הורה, אפוא, על השבת דמי החכירה בסך 107,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, למשיבים, ועל חיוב הממונה בהוצאות ההליך בסך 20,000 ₪ ועוד שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ בצירוף מע"מ. טענות הצדדים 3. המערער טוען כי טעה בית המשפט עת הציב במוקד הכרעתו את שאלת הזכויות במקרקעין. לטענתו, מדובר בתביעה חוזית ויש להכריע בה מכוחם של דיני החוזים. המערער טוען כי המשיבים לא הציגו כל ראיה כי רכשו את הקרקע או כי האדם ממנו רכשו, על פי הנטען, היה בעליה. אף לא הוכח כי הקרקע עובדה על ידי תושב מקומי, מי היה אותו תושב מקומי, וכי אותו תושב עיבד את הקרקע 10 שנים ויותר, ולכן היה בעליה. המערער מוסיף וטוען כי בית המשפט התעלם מהסברי הממונה להיות הקרקע אדמת מדינה, ולטעמים שהציג להכרזתה כרכוש ממשלתי, ואף שגה עת קבע כי נהוג לעשות עסקאות של רכישת מקרקעין מתושבים מקומיים ללא כל תיעוד. לא רק שעסקאות אלה נערכות בכתב אלא שהן טעונות אישור הרשויות המוסמכות. ללא היתר עסקה, אין כל תוקף לעסקאות כאלה ואין חולק בין הצדדים שהיתר עסקה מעולם לא ניתן. בית המשפט טעה גם עת קבע כי הקרקע היא רכוש ממשלתי מן הסוג של רכוש פרטי המנוהל ע"י הממונה, ובכך כפה על הממונה לנהל עבור המשיבים את הקרקע מבלי שנתן הסכמתו לכך. המערער מוסיף וטוען כי בית המשפט הורה על השבת התמורה החוזית מבלי שחוזי החכירה בוטלו ומבלי להבהיר מהי העילה המשפטית אשר מכוחה הורה על השבתה. לטענתו, לא קיים מוסד משפטי המאפשר השבת התמורה החוזית ללא ביטול החוזה. לטענת המערער, לא קמה למשיבים עילה לביטול החוזים, לא מחמת טעות, כפיה או עושק, ובפועל החוזים אף לא בוטלו על ידם ואלה שרירים וקיימים. התנהלותם של המשיבים אשר המתינו עד למיצוי היתרונות שביקשו להפיק מחוזי החכירה ורק אז הגישו את תביעתם להשבת התמורה החוזית, נגועה בחוסר תום לב. טענות המשיבים כנטען בתביעה היו ידועות להם טרם חתימת חוזי החכירה ולמרות זאת הם בחרו להתקשר בחוזים אלה. המערער טוען כי קביעותיו של בית המשפט בכל המתייחס למכתב "המחאה" שנשלח ע"י המשיבים שנתיים טרם חתימת חוזי החכירה, משמעותן כי כל צד לחוזה יהא כפוף לכל ההצהרות שהצהיר הצד שכנגד במהלך המו"מ, אלא אם דרש ממנו לחזור בהן במפורש, תוצאה שאיננה מתקבלת על הדעת. לטענתו, עצם חתימתם של המשיבים על חוזי החכירה משמעותה כי הם חוזרים בהם מטענותיהם. המערער מוסיף וטוען כי בית המשפט יצר לצדדים חוזה חדש שמעולם לא כרתו ומעולם לא התכוונו לכרות. המשיבים אוחזים בקביעותיו של בית משפט קמא לכל אורך החזית. המשיבים טוענים כי הם בעלי הזכויות במקרקעין, כי התקשרותם בחוזי החכירה הייתה מטעמים פרקטיים, מבלי לוותר על זכויותיהם, ותחת מחאה. זמן קצר לאחר חתימת החוזים חזרו ודרשו מן הממונה השבה של דמי החכירה. עוד הם טוענים כי בית המשפט קיבל את גרסתם כמהימנה וכי בית משפט של ערעור לא יתערב בממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית. הכרעה 4. דין הערעור להתקבל. פסק דינו של בית המשפט מבוסס על שני אדנים: האחד, אדן קנייני ועל פיו נקבע כי הזכויות במקרקעין נרכשו ע"י המשיב 1 והיו בבעלותו עובר לחתימת חוזי החכירה. השני, אדן חוזי, על פיו חרף הסכמת המשיבים לשלם לממונה דמי חכירה, מכוח חוזי החכירה שנכרתו, הסכמתם לאו הסכמה היא, וזאת מכוח "מכתב המחאה" ששלחו לממונה. משלא זכה מכתב זה לכל מענה, רשאים היו המשיבים לשמור טענותיהם לבעלותם במקרקעין ולדרוש החזר דמי החכירה מכוח בעלותם זו, והכל תוך שמירת המסגרת החוזית שנקשרה בין הצדדים. כפי שיובהר להלן, שני אדנים אלה אינם ניצבים על קרקע איתנה. כידוע, ככלל, אין בית משפט שלערעור נוהג להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית. בית משפט יעשה כן רק כאשר ממצאי הערכאה הדיונית אינם מעוגנים בחומר הראיות או כאשר הגרסה העובדתית אותה אימץ בית משפט קמא אינה מתקבלת על הדעת ואינה מתיישבת עם מבחני ההיגיון והשכל והישר (ע"א 9163/04 גרטלר נ' רובינשטיין, ניתן ביום 18.4.07, ע"א 9070/04 חסן נ' חסן, ניתן ביום 11.3.07, ע"א 3601/96 בראשי נ' עיזבון בראשי ז"ל, פ"ד נב(2) 582(1998)). הננו סבורים כי כזהו המקרה שלפנינו. מן ההיבט הקנייני, ניתן לקבוע בנקל כי המשיבים לא הביאו אף לא ראשית ראיה לרכישת המגרשים ע"י המשיב 1. מבלי צורך להידרש לניתוח המשפטי של דיני הקרקעות באיו"ש, די אם נאמר כי לא הוכחה כלל פעולת רכישה של המגרשים מבעליהם. אין חולק כי רכישת המגרשים לא הועלתה על הכתב, לטענת המשיבים בשל הסיכון שנשקף לחיי המוכר. ברם, גם רכישה בעסקה שבע"פ לא הוכחה כלל ועיקר. המשיבים השתיתו טענתם לרכישת המגרשים על עדותו של המשיב 1. זה טען בתצהירו לקונית כי את המקרקעין רכשה חברת שבא עציון בניה ופיתוח בע"מ (שהמשיב 1 ושמעון ביטון היו בעלי מניותיה) מתושב שטחים בשם חאלד איברהים אסביח. כשנדרש בחקירתו הנגדית לפרטי העסקה, הוא משיב: "ש. האם יש לך מסמך כלשהו שמראה שהערבי שממנו לטענתך נרכשה הקרקע, היה הבעלים שלה? ת. לא, ולא התבקשנו להביא את זה. אין לנו מסמך, והשותף שלי, ראה את הערבי עובד בשטח, וראינו שהמובלעת מחוברת לכרם, וזה היה ברור שהקרקע היא שלו..." ש. אמרת קודם שמי שביצע את הפעולות הכרוכות ברכישת החלקה מול הערבים, לא היית אתה עצמך אלא שותפך מר ביטון? ת. זה נכון.... ש. אם כך, אני מבין שהטענה שלך לפיה, חברת שבא קנתה את החלקה, מתבססת אך ורק על דברים שמר ביטון אמר לך? ת. כן, והעובדות בשטח. ביטון אמר לי שהוא שוחח עם הערבי, ביטון אמר לי שהוא הולך לתת לו תמורה שגובהה כ-16 אלף ₪, הוא אמר שהדברים נעשו... --- ש. העבודות בשטח ידוע לך ממקור ראשון, כל היתר בטון אמר לי? ת. העבודות בשטח ראיתי, האם שולם בפועל, לערבי או למקומי, זה לא ידוע לי ממקום ראשון. ש. השיחה עם המקומי גם היא לא ידועה ממקור ראשון? ת. נכון. ש. כל טענה של המקומי לפיה הבעלות היא שלו, גם היא לא ידועה לך ממקור ראשון? ת. בודאי, כי לא שוחחתי איתו" (בע' 11-12. השיבושים במקור) "ש. בתצהיר העדות הראשית שלך שהוגש בתיק זה בחודש נובמבר 2005 מופיע שמו של הערבי שלטענתך מכר לכם, עד כמה שאני ראיתי זו הפעם הראשונה שבה אתם הודעתם לנתבע את שמו של הערבי.. ת. אני זוכר שכשחיפשנו את החומר וערכנו אותו, גיליתי תרשומת של שמו ומקום מגוריו. ש. האם הודעתם לנו לפני נובמבר 2005? ת. לפי מיטב ידיעתי לא, כי לא ידעתי את שמו, לא הכרתי את שמו ולא ידעתי. ש. מאיפה אתה יודע שזהו שמו? ת. כי באחד הדפים המתייחסים בשנת 95 או 96' מופיע רישום בכתב ידי את שמו וכתובתו. אצל ביטון הייתה לנו בעיה קשה לקבל את האינפורמציה. --- ש. מכוח איזה טענה הוא טוען שהוא הבעלים במקרקעין? ת. הוא לא טען, עובדתית בדקנו שהשטח מעובד משנת 75, אני לא דיברתי איתו, ולכן אני לא יודע מה הוא טוען, אבל אני יודע את העובדות בשטח. החלקה המדוברת הינה חלק אינטגרלי של כרם שעד היום היא במצב של כרם" (בע' 14 לפרוטוקול). דומה שהדברים מדברים בעד עצמם. המשיב 1, הטוען לרכישת המגרשים, איננו יודע בבירור מי הבעלים, מעולם לא שוחח עמו, אין הוא יודע לומר דבר על תשלום התמורה, ועל עצם "הרכישה" למד מפי השמועה, משותפו, ביטון. לא הובאה כל ראיה לכך ש"המוכר", יהא אשר יהא, היה בעל הזכויות במגרשים, ואף המוכר עצמו לא טען לזכויות במקרקעין. למותר לציין כי ביטון או המוכר לא הובאו לעדות. לאור כל אלה, דומה כי אין צורך להידרש לטענת הממונה לפיה בהיעדר היתר עסקה, אין תוקף לעסקה כלל. ניתן לסכם ולומר כי לא הוכח, אף לא בראשית ראשיתה של ראיה, כי הזכויות במקרקעין נשוא חוזי החכירה נרכשו ע"י המשיבים. נוכח דרך הילוכו של בית משפט קמא ניתן היה לסיים את פסק הדין כבר בנקודה זו, אולם נוסיף נדבך ונאמר כי גם לו הייתה למשיבים טענת זכות ראויה במגרשים, לא היה בכך כדי לשנות את מסקנתנו. המגעים בין הצדדים בהתייחס למקרקעין לא החלו סמוך לכריתת חוזי החכירה. אלה החלו כבר בתחילת שנות ה-90. כבר אז טען המשיב 1 כי רכש את המגרשים מערבי מקומי, אולם לא היה בידו להציג מסמכים המעידים על כך. הממונה לא קיבל את עמדתו של המשיב 1 והכריז על המקרקעין בשנת 1994 כאדמת מדינה. נוכח רצונם של המשיבים לבנות על המקרקעין, ולאחר משא ומתן ממושך שהתנהל לאורך שנים, מו"מ בו היו המשיבים מיוצגים ע"י עו"ד מטעמם, בחרו המשיבים להתקשר עם הממונה בחוזי חכירה. חוזים אלה אפשרו להם לבנות באופן חוקי על המגרשים ולמכור את זכויותיהם במקרקעין במאות אלפי דולרים. זאת גם הסיבה שהמשיבים לא ביקשו, ולא בכדי, לבטל את חוזי החכירה ואך ביקשו השבת דמי החכירה על בסיס טענתם לבעלות במקרקעין. בית המשפט מצא כי מכתב המשיבים מיום 15.6.97, "מכתב המחאה", מבטא הסכמה של המשיבים להתקשר בחוזי חכירה מבלי לוותר על טענתם כי הם בעלי הזכויות במובלעת, ותוך שמירת זכותם להביא סוגיה זו לכלל בירור בשלב מאוחר יותר (נספח י"ט למוצגי המערער). את הסכמת הממונה להתקשר בחוזי החכירה מבלי לדרוש מן המשיבים לחזור בהם מן המכתב, פירש בית המשפט כהסכמה לתוכנו. מסקנתו זו אינה מקובלת עלינו. ראשית, הננו סבורים כי בית המשפט קרא במכתבם של המשיבים את מה שאין בו. במכתב זה מביעים המשיבים מפורשות את הסכמתם "לטכניקה" שנבחרה ע"י הממונה, ועל פיה ישלמו דמי חכירה תמורת הקצאת המקרקעין. עוד הם מציינים כי הסכמתם לקבל את המובלעת על פי ה"טכניקה" הנ"ל היא מטעמים פרקטיים בלבד. אין במכתב כל טענה לשמירת זכותם לתבוע את השבת דמי החכירה לאחר חתימתם של חוזי החכירה. ויודגש, מכתב זה נכתב כשנתיים לפני חתימת חוזי החכירה. המשיבים אכן בחרו להתקשר בחוזי החכירה "מטעמים פרקטיים", כלשונם. המשיבים רשאים היו לעמוד על הזכויות להן טענו ולפעול בדרכים הנראות להם, לרבות פניה לערכאות, לשם מיצוי זכויותיהם. תחת זאת, בהכירם בחולשת טענותיהם (שלא גובו, כאמור, בכל מסמך) וביתרונות הגלומים בחוזי החכירה, בחרו "מטעמים פרקטיים" לוותר על טענותיהם ולהתקשר בחוזי החכירה (וראה גם מכתבו של ב"כ המשיבים, עו"ד לוי, מיום 1.7.99, לאחר חתימת החוזים, כי "למרות שלא מדובר באדמת מדינה, הסכים מרשי להתייחס אל הקרקע כאדמת מדינה, משיקולים פרקטיים, ותו לא", נספח כ"ה למוצגי המערער). הסכמתם להתקשר בחוזים אלה, משמעה הסכמה לחכירת המקרקעין מן הממונה והסכמה לתשלום דמי החכירה, החיוב העיקרי שהוטל עליהם בחוזי החכירה. המשיבים אינם טוענים לפגמים שנפלו בכריתת החוזה. לא נטען לכפיה, עושק או טעות. החוזים מעולם לא בוטלו והמשיבים אינם מבקשים ביטולם. כל שנתבקש הוא השבה חד צדדית. הווה אומר: מחד, ניצול חד צדדי של כל היתרונות שחוזה כזה מעניק למשיבים והתפרקותם מחיובם היחיד, תשלום דמי החכירה. ויודגש, אין חולק כי הממונה עמד בכל התחייבויותיו על פי חוזי החכירה. הממונה פעל לקידום ענייני הקרקע, הממונה פעל לצירוף המובלעת לתחום השיפוט של היישוב אפרת, לאישור התב"ע החלה עליה, למתן הרשאה לבנייה ועוד. המשיבים, אשר בינתיים בנו על המקרקעין, מכרו את זכויות החכירה שהוענקו להם בכסף רב ומיצו את הזכויות שהיו גלומות בחוזים, אינם יכולים ליהנות מכל היתרונות שחוזי החכירה העניק להם, ולפרוק מעליהם את חיובם בדמי החכירה. לא הועלתה ולא הוכחה כל עילה חוזית או אחרת לכך. סיכומו של דבר, הננו מקבלים את הערעור, ומורים על ביטול פסק הדין של בית משפט קמא ועל דחייתה של התביעה. המשיבים ישיבו למערער את כל הסכומים שקיבלו על פי פסק הדין שבוטל, לרבות בגין הוצאות, שכ"ט עו"ד ומע"מ, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום קבלתם. עוד ישלמו למערער את הוצאות ההליך בבית משפט קמא, כפי שנפסקו ע"י בית המשפט, בסך 20,000 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪. בנוסף ישאו בהוצאות המערער בערכאה זו בסך 10,000 ₪. שטחי יהודה ושומרון