התיישנות אינה יכולה לשמש עילת תביעה אלא מדובר בטענת הגנה, אך השאלה אם מדובר בעילת תביעה או הגנה אינה נבחנת במישור החיצוני הפורמאלי אלא לפי מהותם הפנימית של הדברים. תביעה לפסק דין הצהרתי יכולה להיות מוגשת (והיא אכן מוגשת לא פעם) על ידי מי ש"בפוטנציה" עלול להתבע והוא בא לשריין מראש את זכותו או מעמדו בפני "התקפה". היעלה על הדעת שהוא לא יוכל להעלות טענות התיישנות כנגד עילות התקיפה האפשריות ? להלן פסק דין בנושא טענת התיישנות - פסק דין הצהרתי: פסק דין רקע עובדתי: מונחת בפני בקשתה של המבקשת למתן פסק דין הצהרתי, כי איננה חייבת כספים כלשהם למשיבה בגין תשלומי ארנונה. ממילא מתבקש ביטול כל העיקולים שהוטלו על רכוש המבקשת בגין החוב הנטען. עוד עותרת המבקשת לחיוב המשיבה בהשבת 2,500 ₪, שנגבו על ידי המשיבה כתנאי לעיכוב הליכי עיקול מיטלטלין, וכן השבת שיק ע"ס 10,000 שנתנה המבקשת למשיבה כשיק ביטחון. המבקשת הינה בעלת זכויות בנכס ברחוב ההגנה 23, פתח תקוה, הידוע כחלקה 53/43 בגוש 6380 (להלן - הנכס). המדובר במרתף המשותף לה ולגמליאל שמש (להלן - שמש). טענות המבקשת: 1. המשיבה נקטה נגד המבקשת בהליכים לגביית חוב ארנונה בגין הנכס עבור שנת 1990. 2. ביום 25.12.90 הגישה המשיבה תביעה נגד המבקשת לתשלום חוב ארנונה בגין הנכס. במסגרת אותם הליכים הגיעו הצדדים להסכם פשרה, אשר קיבל תוקף של פס"ד (להלן - הסכם הפשרה). במסגרת הסכם הפשרה הועמד חוב הארנונה של המבקשת על סך של 17,000 ₪. נקבע כי המבקשת תשלם סכום זה בתשלומים, תשלום ראשון בסך 5,000 ₪, והיתרה בעשרים וארבעה תשלומים חודשיים שווים ורצופים בסך 500 ₪ כל אחד. הסכומים שנקבעו בהסכם הפשרה שולמו על ידי המבקשת במלואם. 3. החוב בגין הארנונה עבור שנת 1990 התיישן, ואין המשיבה יכולה לנקוט עתה הליכים לגבייתו. 4. המבקשת הודיעה למשיבה, כי אין היא מחזיקה בנכס וכי השימוש בחלקה בנכס נמנע ממנה לאורך שנים על ידי שמש, שהיה שותפה בנכס, כאמור לעיל. טענות המשיבה: 1. פעולות הגביה המנהלית נעשו לשם גביית חוב ארנונה של המבקשת בגין החזקתה בנכס בשנים 1994-1995 ו-2006 בלבד, ולא לשם גביית החוב בגין שנת 2006. 2. על חשבון סכום החוב שנקבע בהסכם הפשרה שולם סך של 14,016 ₪ בלבד, ולא 17,000 ₪, כפי שהתחייבה המשיבה לשלם בהסכם הפשרה. לפיכך עמד חובה של המבקשת בגין השנים 1990-1994 על סך של 2,984 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"ם-1980 (להלן - החוק). 3. בגין שנת 1995 נותרה המבקשת חייבת ארנונה בסך 5,085.70 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה בהתאם להוראות החוק. 4. בגין שנת 2006 נותרה המבקשת חייבת ארנונה בסך 7,582 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה בהתאם להוראות החוק. 5. בנה של המבקשת הגיע עם המשיבה להסדרים חלקיים לפרעון חובה של המבקשת, אך הסדרים אלו לא היה בהם כדי לפרוע את החוב בגין השנים 1990-1995 כלל. 6. משלא נפרעה יתרת חובה של המבקשת, כאמור לעיל, הגיע ביום 4.1.06 נציג מילגם שירותים לעיר בע"מ (להלן - מילגם), חברה המספקת למשיבה שירותי גביה מנהלית של חובות על פי הרשאה של ראש העיר, לבית המבקשת לשם ביצוע עיקול ברישום. בהמשך ביצעה מילגם ביום 3.4.06 תפיסת מעוקלים. תמורת תשלום סך של 2,500 ₪ הוחזרו כל המעוקלים שנתפסו. הוסכם עוד עם בנה של המבקשת, כי הוצאת המעוקלים תעוכב עד ליום 30.4.06 בכפוף להפקדת שיק בטחון בסך 10,000 ₪. ביום 31.5.06 הושב שיק הבטחון לבנה של המבקשת. דיון: תשלום הסכומים שנקבעו בהסכם הפשרה: עקב מצבה הרפואי של המבקשת מונה בנה, יהודה ארצי, ביום 7.12.03 כאפוטרופסה. הבן העיד בפני ואמר, כי הוא עצמו שילם לידי עו"ד יחיאל בס, שייצג אז את המשיבה את כל התשלומים בהתאם להסכם הפשרה (עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 14-17). אמנם הבן הודה, כי אין הוא יכול לאשר, כי כל השיקים שמסר לעו"ד בס עבור התשלומים עפ"י הסכם הפשרה אכן כובדו ונפרעו (שם, שורות 18-21). כנספח ו לתצהירו של הבן צורף תדפיס, שהופק על ידי המשיבה. בתדפיס מצויינים 22 שיקים בלבד ע"ס 500 ₪ כ"א, אשר שולמו על ידי המבקשת, בעוד שעפ"י הסכם הפשרה היו צריכים להיות 24 שיקים. בנה של המבקשת נשאל על כך בחקירתו הנגדית, ולא היתה בפיו תשובה עניינית כלשהי (שם, שורות 22-27). מאידך, מנספח ג לתצהירו של ירון מזרחי, העד מטעם המשיבה, עולה בבירור, ששולמו 24 שיקים בסך 500 ₪ כ"א. כמתחייב עפ"י סעיף 3.ב. להסכם הפשרה. יש, איפוא, לקבל את טענת המבקשת, כי כל התשלומים עפ"י סעיף 3.ב. להסכם הפשרה שולמו במלואם. יחד עם זאת, המבקשת לא הוכיחה, כי תשלום בסך 5,000 ₪, אותו היה עליה לשלם בהתאם להוראות סעיף 3.א. להסכם הפשרה, אכן שולם במלואו. מנספח ג לתצהירו של מזרחי עולה, כי שולם סך של 2,016 ₪ בלבד על חשבון תשלום זה. המבקשת לא הביאה כל ראיה לביצוע תשלום זה במלואו. יש, איפוא, לדחות את טענת המבקשת, כי מלוא החוב עליו סוכם בהסכם הפשרה נפרע. יש לקבל את טענת המשיבה, כי על חשבון חוב זה שולם סך של 14,016 ₪, ונותר חוב בגין השנים 1990-1994 בסך 2,984 ₪. התיישנות: לטענת המבקשת החובות בגין השנים 1990-1995 התיישנו, ואין המשיבה רשאית לנקוט בהליכי גביה מנהלית בגינם. המבקשת סומכת בעניין זה על האמור בפסק דינו של בית משפט השלום בחיפה בה"פ(חיפה)1062/00, גולדשר נ' עירית חיפה, תק-של 2005(2)4097, שם נאמר: "כבר לפני שנים אחדות הבעתי השקפתי שאין כל טעם שבהלכה, במדיניות משפטית או שבדין להבחין בין שני המקרים, ופסקתי שדין ההתיישנות חל גם כאשר נזקק האזרח לתקוף את הליך הגבייה, ובדרך זו לטעון טענת התיישנות". פס"ד זה הולך בעקבות דברים שנאמרו על ידי כב' השופט ד"ר ביין בה"פ(חיפה)30340/97, בתי זיקוק לנפט בע"מ נ' המועצה האזורית זבולון, תק-מח 2001(1)7679: "בניגוד לדעת המשיבה, אני סבור כי ניתן להעלות טענת התישנות גם כאשר המבקשת היא פורמאלית 'התובעת' ולא הנתבעת בהליך הנוכחי. התובענה היא לפס"ד הצהרתי שמטרתה ל'הגן' על הזכויות הנטענות של המבקשת בפני פעולות גבייה ואכיפה בהן נוקטת המשיבה. אמנם טענת התישנות היא 'מגן' ולא 'רומח' וראה ע"א 360/72 ;522/71; 558 ;557/72, בנין נ. אלברט בנין, פד"י כ"ח(2)309, בעמ' 325-326. לשון אחרת: התישנות אינה יכולה לשמש עילת תביעה אלא מדובר בטענת הגנה, אך השאלה אם מדובר בעילת תביעה או הגנה אינה נבחנת לדעתי במישור החיצוני הפורמאלי אלא לפי מהותם הפנימית של הדברים. תובענה לפס"ד הצהרתי יכולה להיות מוגשת (והיא אכן מוגשת לא פעם) על ידי מי ש'בפוטנציה' עלול להתבע והוא בא לשריין מראש את זכותו או מעמדו בפני 'התקפה' (השוה רע"א 2611/98, בנק לאומי בע"מ נ. מוזס (לא פורסם) פיסקה 6; בר"ע 3225/98, קופת חולים מאוחדת נ. יעל חן (לא פורסם) פיסקה 14). היעלה על הדעת שהוא לא יוכל להעלות טענות התישנות כנגד עילות התקיפה האפשריות? במקרה הנדון, מי שהוא מבחינה מהותית "המוציא מחברו" היא המשיבה, התובעת מן המבקשת חוב ארנונה. העובדה שעומדים לימינה אמצעי גבייה מינהליים שאינם מזקיקים אותה להליך שיפוטי, אינה מעלה ואינה מורידה. לדעתי, מהבחינה המהותית יש לראות את המבקשת כנתבעת לתשלום חוב הארנונה ולכן רשאית היא עקרונית להזקק לטענת התישנות. לענין זה אין כל קשר לשאלה אם ההתישנות האזרחית היא דיונית או מהותית". סקירה מקיפה של הנושא כולו, תוך הבעת עמדה זהה לדעה שננקטה על ידי כב' השופט ד"ר ביין נמצאת בפסק דין, אשר ניתן לפני כשנה, בעת"מ(נצרת)1043/05, אחים גרינפלד ושות' נ' מועצה מקומית משהד, תק-מח 2006(4)6358. שם נקבע, כי נקיטת הליכי גביה מנהלית לשם גביית חוב ארנונה כמוה כהגשת תביעה, וממילא ניתן לטעון טענת התיישנות נגד הליכי גביה אלו, ככל שמדובר בהליכים הננקטים לשם גבייתו של חוב שהתיישן. אמנם קיימת מחלוקת בשאלה זו, האפשרות להעלות טענת התיישנות נגד הליכי גביה מנהליים, וקיימות דעות שונות בפסיקת בתי המשפט המחוזיים. ב"כ המשיבה היפנה בכתב סיכום טענותיו לאותם פסקי דין, שבהם נשללה האפשרות להעלות את טענת ההתיישנות. למיטב ידיעתי, טרם הוכרעה מחלוקת זו בפסיקתו של בית המשפט העליון. לטעמי, אינני מוצא סיבה שלא להתיר העלאת הטענה, גם כאשר מדובר בהליכי גביה מנהליים. שאם לא תאמר כן, הרי שבכל מקרה בו תחסם דרכה של רשות לתבוע חוב של האזרח בשל התיישנותו של אותו חוב, תפנה הרשות לאפיק המנהלי, ותנקוט בהליכי גביה מנהליים. סבורני, כי מצב שכזה הינו מצב לא רצוי, כאשר דוקא לגבי טענות בדבר חובות ישנים, שעימן קשה לנישום להתמודד בשל השנים שחלפו, יינקטו הליכים מנהליים, ותיחסם דרכו מלהעלות טענת התיישנות. זאת ועוד, ההבחנה בין תביעה משפטית ובין הליכי גביה מנהליים הינה מלאכותית במידה רבה, כאשר בשני המקרים הנישום הינו למעשה מי שנתבע על ידי הרשות לשלם לה חוב נטען. תביעתו של נישום נגד הרשות למניעת הליכי הגביה המנהליים הינה בפועל התגוננות בפני אותם הליכים, ועל כן אין מקום למנוע ממנו את העלאת טענת ההתיישנות. אין בדברים אלו כל סתירה להלכה שנקבעה בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 522/71 הנ"ל, כפי שפורט בהרחבה בפסה"ד בה"פ(חיפה)30340/97 הנ"ל. כפי שציין מר מזרחי, העד מטעם המשיבה, החלו הליכי הגביה המנהליים בקיץ 2005 (עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 5-6). משאימצנו את הגישה המתירה העלאת טענת התיישנות נגד הליכי גביה מנהליים, הרי שככל שהדברים נוגעים לחוב הנתבע בגין השנים 1990-1995, חוב זה כבר התיישן בעת שהמשיבה החלה לנקוט בהליכים המנהליים לשם גבייתו, והמשיבה לא היתה רשאית יותר לנקוט בהליכי גביה בנוגע לחוב זה. יחד עם זאת, ברור שאין המבקשת רשאית לתבוע מכח טענת ההתיישנות את השבת הסך של 2,500 ₪, אשר שולם על ידי בנה של המבקשת על חשבון חוב הארנונה של אמו. הענקת סעד אופרטיבי המחייב בתשלום בשל טענת התיישנות עומד ביסוד לקביעה היסודית, כי ההתיישנות במשפט הישראלי הינה דיונית ואיננה מהותית, "מגן ולא רומח". לפיכך מששולם סכום זה על חשבון החוב שהתיישן, לא ניתן להורות על השבתו מכח טענת ההתיישנות, ודין התובענה, ככל שהיא נוגעת לסעד זה, להידחות. החוב בגין שנת 2006: בסעיף 4(1) לפקודת המסים (גביה) נאמר: "הוטל על אדם כחוק סכום כסף בקשר עם איזה מס שהוא ולא שלם אותו אדם את הסכום בתוך חמשה עשר יום למן היום שהיה חייב לפרעו ולאחר שנשלחה אליו דרישה בכתב לשלם את הסכום שהוא חייב לפרעו ושלא פרעו, יתן פקיד מחוז כתב הרשאה לגובה מסים ובו יצטוה לדרוש מאת החייב לשלם מיד את הסכום המגיע ממנו ולגבותו, אם לא ישלמנו, על ידי תפיסתם ומכירתם של נכסי המטלטלים של החייב באופן המותנה להלן". בסעיף 5(1) ל פקודת המסים (גביה) נאמר: "דרש גובה המס מהסרבן לשלם מיד את הסכום הנקוב בכתב ההרשאה, והסרבן לא מילא אחר הדרישה, רשאי גובה המס ..." פתיחה בהליכי גביה מנהליים מחייבת משלוח דרישת פרעון מוקדמת לחייב. הוראה דומה קיימת גם בסעיף 306 לפקודת העיריות. במקרה דנן לא שוגרה דרישה שכזו בנוגע לחוב בגין שנת 2006. הדרישה נשלחה רק בגין יתרת החוב בגין השנים האחרות, שהחוב בגינן התיישן, כאמור לעיל. כשנשאל על כך מר מזרחי, ציין, כי איננו מוצא הודעה כלשהי שנשלחה למבקשת בנוגע לחוב בגין שנת 2006 (עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 22-23). משכך הם פני הדברים, אין המשיבה רשאית בשלב זה לנקוט בהליכי גביה מנהליים לגביית חוב זה. סמכות עניינית: המשיבה טוענת, כי בהתאם להוראות סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן - חוק הערר), אין בית משפט זה מוסמך לדון בתובענה. דין טענה זו להידחות, ככל שהיא נוגעת לטענות האמורות לעיל, שהעלתה המבקשת נגד יכולתה של המשיבה לנקוט נגדה בהליכים מנהליים. אין המדובר בהשגה על עצם החיוב או על שיעורו. מדובר בטענות נגד ההליכים המנהליים הננקטים לגבייתו, טענות שאינן ענין להשגה עפ"י חוק הערר. השבת שיק הבטחון: המבקשת עותרת לחיוב המשיבה בהשבת שיק בטחון ע"ס 10,000 ₪, שנמסר על ידי בנה למשיבה. בנה של המבקשת הודה בעדותו בפני, כי שיק זה כבר הושב לו (עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 10-11), ועל כן דין התובענה בענין זה להידחות. סיכום: מוצהר בזאת, כי חוב הארנונה הנטען של המבקשת בגין השנים 1990-1995 התיישן, ואין המשיבה רשאית לנקוט בהליכי גביה מנהליים בגינו. עוד מוצהר בזאת, כי הליכי הגביה המנהלית, שננקטו לגביית החוב בגין שנת 2006, ננקטו שלא כדין, ועל כן הם בטלים. לפיכך כל העיקולים שהוטלו על רכושה של המבקשת במסגרת הליכי הגביה המנהליים מבוטלים בזאת. התביעה להשבת סך של 2,500 ₪ ולהשבת שיק בטחון בסך 10,000 ₪ נדחית. המשיבה תשא בהוצאות המבקשת וכן בשכר טרחת עורך דינה בסך 4,000 ₪ בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. התיישנותפסק דין הצהרתי