להלן פסק דין בנושא פינוי מדירה ציבורית: פסק-דין זוהי תביעה לפינוים של הנתבעים מדירה ציבורית אשר הושכרה להם בשכירות סוציאלית. הנסיבות 1. בתאריך 1.10.84 השכירה התובעת (להלן: "עמידר") לנתבעים דירת מגורים בת חדר וחצי בשטח של כ-32 מ"ר, המצוייה בכפר חרוצים 20/2 (להלן: "המושכר") ו-"הסכם השכירות" - בהתאמה). תקופת השכירות נקבעה בהסכם למשך שנה אחת החל מיום 1.10.84 וכלה ביום 3.9.85. בתום תקופת השכירות המשיכו הנתבעים להחזיק במושכר עד עצם היום הזה. 2. עוד קודם לחתימתו של הסכם השכירות נחתם חוזה שכירות מיום 23.10.70 (להלן: "החוזה משנת 1970") לפיו הושכר המושכר לנתבע 1 (להלן: "הנתבע") על ידי חברת גב ים (להלן: "החברה"), במסגרת הסדרת דיור לעולים חדשים. בשנת 1984 הועברו זכויות החברה לעמידר וזו האחרונה ערכה עם הנתבעים חוזה חדש, הלוא הוא הסכם השכירות. 3. כעשור לפני חתימתו של הסכם השכירות, 7.3.74, רכש הנתבע ממינהל מקרקעי ישראל דירה נוספת - הסמוכה לדירה נשוא התביעה - הידועה כדירה 20/1 (להלן: "הדירה הנוספת"). 4. יצויין, כי המושכר והדירה הנוספת שימשו כל השנים למגורי הנתבעים וארבעת ילדיהם אשר התגוררו בשתי הדירות יחדיו. העתירה וטענות הצדדים 5. בתביעה שבכאן, המתוקנת יש לומר, עתרה התובעת להורות על פינוי הנתבעים מהדירה, זאת נוכח העובדה כי הנתבע הינו הבעלים של הדירה הנוספת, וככזה אינו זכאי עוד להתגורר בדירה בדיור הציבורי. התובעת הודיעה לנתבעים כי היא מממשת את זכותה להביא את הסכם השכירות לידי גמר כפי זכותה על פי סעיף 19 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971 (להלן:"חוק השכירות והשאילה"). עוד טענה התובעת כי הנתבעים הפרו את הסכם השכירות בכך שפיגרו בתשלום דמי השכירות על פיו, כאשר חובם של הנתבעים, נכון לאור הגשת התביעה, הינו בסך 211 ₪. 6. מנגד טענו הנתבעים כי יש לדחות התביעה כנגדם, כשבפיהם שלוש טענות הגנה. ראשית דבר, טענו הנתבעים כי הינם דיירים מוגנים במושכר. לשיטתם על פי החוזה משנת 1970 הם רכשו מעמד של דיירים מוגנים והתובעת מנועה מלהרע מצבם בהסכם השכירות, לעומת מעמדם בחוזה משנת 1970. לטענת הנתבעים, התובעת הכירה בהם כדיירים מוגנים משך 35 שנים בהם התגוררו במושכר תוך תשלום דמי שכירות מוגנים. עוד טענו הנתבעים, כי התובעת ידוע ידעה, עת חתמה על הסכם השכירות, כי הדירה הנוספת נרכשה על ידי הנתבעים ולמרות זאת מצאה כי הנתבעים זכאים לקבלת סיוע במסגרת הדיור הציבורי. לשיטת הנתבעים, הם היו והינם זכאים לדיור בדיור הציבורי ואין כל עילה להביא את השכירות לידי גמר. לבסוף טענו הנתבעים, ולחילופין, כי עמידר פועלת בעניין השכרת הדירות הציבוריות כ"זרועה הארוכה" של המדינה וככזו חלה עליה חובה מוגברת של תום הלב ועליה לפעול על פי אמות מידה המחייבות רשות ציבורית. לדבריהם, אין זה הגון וראוי לאחר 35 שנות מגורים בדירה, לדרוש מהם להפריד בין הדירות ולהתגורר אך בדירה אחת, בלא כל סיבה מוצדקת וראוייה. ההסכמה הדיונית 7. אחר שהוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים, הודיעו אלה האחרונים לבית המשפט ביום 20.9.05 כי הינם מוותרים על חקירת המצהירים וביהמ"ש הוסמך להכריע במחלוקת שבינותם על בסיס חומר הראיות בתיק ועל פי סיכומים בכתב, אשר יוגשו על ידם. יצוין כי בית המשפט נעתר לבקשת הצדדים, ודחה פעם אחר פעם מתן פסק דין בתובענה לגופה, זאת על מנת לאפשר לנתבעים לפנות לוועדת האכלוס הציבורית, שעל יד משרד השיכון, ע"מ שיוכרו כזכאים להמשיך ולהתגורר בדירה. ביום 5.9.06 הודיע ב"כ הנתבעים כי הוועדה האמורה, דחתה פנייתם - כך שהגיעה עת ההכרעה. דיון ומסקנות 8. ייאמר כבר מבראשית, כי לא מצאתי מה ההגנה יש לנתבעים מפני התביעה, ובשל כך דין עתירת התובעת להתקבל, במובן זה שעל הנתבעים לפנות המושכר ולהחזיר החזקה בו לידי התובעת. נבהיר עמדתנו. תחולת חוק הגנת הדייר 9. לא מצאתי ממש בטענת הנתבעים כאילו הינם רשאים להמשיך ולהתגורר במושכר נוכח היותם דיירים מוגנים בו, מכוח חוק הגנת הדייר (נוסח משולב) התשל"ב - 1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר"). סעיף 23 להסכם השכירות (נספח א' לתצהיר התובעת) קובע לאמור - "מוצהר ומוסכם כי חוק הגנת הדייר לא יחול על המושכר אשר נתפנה אחרי 20 אוגוסט 1968 ולא הושכר בדמי מפתח ... השוכר מאשר ומודה שידוע לו כי איננו מוגן על פי חוק הגנת הדייר". טענת הנתבעים כאילו לא הבינו ולא הוסבר להם עניין אי תחולת חוק הגנת הדייר דינה להידחות. הלכה נודעת היא כי "בדרך כלל דין הוא, שאדם החותם על מסמך בלא לדעת את תוכנו, לא ישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ומה התחייב. חזקה עליו חתם לאור הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא". (ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור ואח' פ"ד יט' (2) 113, 117). לא זו אף זו, טענת הנתבעים כאילו הורע מעמדם מזה אשר רכשו עת חתמו על החוזה משנת 1970 - אף היא אין לה על מה שתסמוך. סעיף 1 לחוזה האמור (נספח ב' לתצהיריהם התובעת) קובע מפורשות כי ... "חוקי הגנת הדייר אינם חלים עליו בהתאם לסעיף 1 של החוק הנ"ל". הנה כי כן, על פי שני החוזים, על בסיסם שכרו הנתבעים את המושכר - נקבע מפורשות שהנתבעים לא רכשו במעמד של דיירות מוגנת והוראות חוק הגנת הדייר אינן חלות עליהם. ואם לא די בכל האמור באה הוראת סעיף 125 לחוק הגנת הדייר וסותמת את הגולל על טענת הנתבעים. סעיף זה קובע בזו הלשון - "הוראות חוק זה (לעניין דמי מפתח - ח.ט) לא יחולו על מושכר של גוף שאישר אותו שר המשפטים לעניין חוק זה כגוף ציבורי המשכיר למעוטי אמצעים ללא דמי מפתח". ואכן, ביום 21.12.99 אישר שר המשפטים את עמידר, כגוף ציבורי המשכיר למעוטי אמצעים ללא דמי מפתח (נספח ג' לתצהיר התובעת). 10. נמצא מהמקובץ לעיל כי טענת התובעים להיותם דיירים מוגנים בדירה, אין לה על מה שתסמוך והיא נדחית. זכות הנתבעים לדיור ציבורי 11. שלא כדעת ב"כ הנתבעים בסיכומי טענותיו, אני סבור כי הנתבעים אינם ולא היו - עובר לחתימת הסכם השכירות - זכאים לדיור ציבורי כמשמעותו בחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח - 1998 (להלן: "חוק הדיור הציבורי"). סעיף 1 לחוק מגדיר, בין היתר, "זכאי" מיהו - "מי שמתגורר בדירה ציבורית תקופה של חמש שנים לפחות, ואין בבעלותו, או בבעלות קרובו דירה או מקרקעין אחרים". אין חולק שלמן שנת 1974 הייתה בבעלות הנתבע הדירה הנוספת והינה בבעלותו גם עתה. בנסיבות אלה ברי כי כבר במועד חתימת הסכם השכירות הנתבעים לא היו בבחינת "זכאים" על פי החוק ואינם כאלה גם עתה. לא מקובלת עלי, כלל ועיקר, טענת ב"כ הנתבעים בסיכומי טענותיו כי משהכירה עמידר בנתבעים, בשנת 1984, כבעלי זכויות בדיור הציבורי - בהשכירה להם המושכר חרף היותם בעלי דירה נוספת - היא מנועה מלטעון להעדר זכות כזו. אודה ולא אבוש, לא הבינותי פשרה של טענה זו. ראשית, אין כל ראייה לא ישירה ולא משתמעת כי התובעת ידעה על היות הנתבע בעליה של הדירה, כך שהטענה בדבר הכרת התובעת בנתבעים כבעלי זכויות אין לה על מה שתסמוך. שנית וזה העיקר, הנתבעים עצמם טענו כי התובעת באה בנעליה של החברה וחידשה את חוזה משנת 1970 שבין הנתבעים לחברה. ברי כי במועד בו נחתם החוזה משנת 1970 הנתבעים לא היו בעליה של הדירה האחרת, כך שהם היו זכאים - במצבם אז - לדיור הציבורי במסגרת הסדרת דיור לעולים חדשים. כך או כך, נוכח הוראתו המפורשת של סעיף 1 לחוק הדיור הציבורי, ברי כי הנתבעים אינם זכאים להמשיך להתגורר בדירה מכוחו של חוק זה. טענת הנתבעים להיותם זכאים לרכוש המושכר - בהתאם לחוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), התשנ"ט-1998, אף היא דינה להידחות: לא זו בלבד שהנתבעים לא הוכיחו כי הינם בבחינת "זכאי" כהגדרתו בחוק האמור אלא שהנתבעים הודו בתצהירם כי ויתרו על זכותם זו בשל מחסור באמצעים - הגם שהוצע להם כזאת ע"י התובעת (סעיף 7 לתצהיר הנתבע). 12. נמצאנו למדים כי הנתבעים אף אינם בגדר "זכאים" להתגורר במושכר ואף אינם זכאים לרכשה - נוכח הדירה האחרת שבבעלותם. תחולת חוק השכירות והשאילה 13. אין ולא יכולה להיות מחלוקת כי הוראות חוק השכירות והשאילה חלות על יחסי השכירות שבין הצדדים, זאת נוכח הוראת סעיף 2 לחוק הקובעת כי "הוראות פרק זה יחולו כשאין בדין אחר הוראות מיוחדות לעניין הנדון ובאין כוונה אחרת משתמעת מן ההסכם בין הצדדים". לא נטען ואף לא הובאה כל ראייה, לקיומן של הוראות מיוחדות, ביחסים שבין הצדדים, השוללת תחולתו של החוק. סעיף 19 (א) לחוק קובע לאמור - "לא הוסכם על תקופת שכירות, או שהצדדים המשיכו לקיימה לאחר תום התקופה שהוסכם עליה, בלי לקבוע תקופה חדשה, רשאי כל צד לסיים את השכירות על ידי מתן הודעה לצד השני". הנה כי כן, זכותה של התובעת להודיע על סיום יחסי השכירות בינה לבין הנתבעים כפי שאכן עשתה - כך שעל הנתבעים לפנות המושכר תוך זמן סביר לאחר מתן ההודעה (סעיף 19 (ב) (2) לחוק). 14. חרף הוראה ברורה זו, טוען ב"כ הנתבעים כי התובעת מנועה מלהפעיל הזכות האמורה בהעדר הסבר מניח את הדעת להפעלת כוח זה. לשיטת ב"כ הנתבעים, אין רשות ציבורית יכולה לקבוע באופן שרירותי כי נסתיימו יחסי השכירות, כאשר ההסכם לא הופר כלל ובהעדר טעם סביר להביא השכירות לידי סיום. לדבריו, התנהלות התובעת, במקרה דנן, לוקה באי תום לב ובחוסר סבירות נוכח מצבם הסוציו-אקונומי של הנתבעים, שהינו בכי רע. אין בידי לקבל טענות ב"כ הנתבעים אף לעניין זה. 15. אכן, עמידר פועלת בעניין השכרת הדירות הציבוריות "כזרוע ארוכה" של המדינה (משרד השיכון) וככזו חלה עליה חובה מוגברת של תום לב ועליה לפעול על פי אמות מידה המחייבות רשות ציבורית. אולם לא מצאתי כי השיקול אשר מנחה את התובעת, בנידון דידן, איננו שיקול ציבורי מובהק, במסגרת מילוי תפקידה. בסעיף 7 לכתב ההגנה המקורי מיום 10.12.01, טענו הנתבעים כדברים האלה - "הדירה שהוחכרה לנתבע היא בת 32 מ"ר בלבד ונועדה לאכלס את משפחתו הגדולה של הנתבע שמנתה 6 נפשות והשטח של דירה אחת לא הספיק. מצב זה היה ידוע לעמידר, והיה מקובל עליה כפתרון דיור הולם והוגן לנתבע, לאשתו ולארבעת ילדיו שחלקם מתגוררים בדירה וזקוקים לדיור כדי שלא ימצאו ברחוב. ילדים אלה הם רווקים בשנות העשרים והשלושים שלהם הזקוקים לדיור באין להם דיור אחר". הנה כי כן, עת הושכר לנתבעים המושכר, מנתה משפחתם 6 נפשות ודירה אחת בשטח של 32 מ"ר היה צר מלהכיל את המשפחה הענפה. דא עקא, כי כיום הילדים בגרו והינם מתגוררים במושכר הואיל ואין להם דירה משלהם (סעיף 16 סיפא לכתב ההגנה המתוקן מיום 9.11.04). סבורני כי בנסיבות האמורות, דרישת עמידר לפינוי המושכר הינו שיקול לגיטימי וסביר, זאת על מנת שניתן יהא להשתמש בדירה לצורך מתן פתרון דיור לזכאים אחרים הממתינים לדיור ציבורי הולם. בהקשר זה יש לזכור כי מי שמתגורר במושכר הינם ילדים בגירים אשר אינם בגדר זכאי סיוע לדיור בשיכון הציבורי - ולמצער לא הוכח כזאת. העובדה שאין לילדי הנתבעים דירה אחרת למגוריהם אין בה כשלעצמה כדי להוות שיקול להותירם בדירה על חשבון דלי האמצעים הזכאים לדיור ציבורי, המשוועים לקורת גג לראשם. במיוחד אמורים הדברים נוכח העובדה המוכחת כי הנתבעים עצמם - כמו גם ילדיהם הבוגרים - אינם בגדר "זכאי" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק הדיור הציבורי, כמובהר לעיל ארוכות. משלא צלחו ניסיונות הנתבעים להסדיר זכויותיהם במושכר, חרף האורכות הרבות שניתנו להם, דרישת התובעת לפינוי הנתבעים הימנו, נעשתה בתום לב, כנדרש על פי כללי המשפט הציבורי - בכלל, וסעיף 4 לחוק השכירות והשאילה - בפרט. 16. לאור האמור, אני דוחה טענת הנתבעים כאילו עמידר פעלה בחוסר תום לב עת הפעילה זכותה - על פי סעיף 19(א) לחוק השמאות והשאילה - להביא את יחסי השכירות בין הצדדים לידי גמר. עמידר פעלה, בנסיבות מקרה דנן, כדין ובתום לב, על פי שיקול ציבורי ראוי. התוצאה 17. סוף דבר ולנוכח האמור לעיל, חזקתם של הנתבעים במושכר נעשית בלא חוזה תקף עם התובעת, בהעדר רשותה להתגורר בו ובלא זכות מוכרת על פי דין. הפועל היוצא הוא כי על הנתבעים לפנות המושכר ולהחזיר החזקה בו לתובע - כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ. באשר לסעד הכספי לו עותרת התובעת, דינו להידחות הן בשל כך העדר תשתית ראייתית להוכחת חוב דמי השכירות והן בשל כך שב"כ התובעת, בסיכומיו, ויתר על מתן סעד. 18. התוצאה היא, איפוא, כדלקמן - א. הנני מורה לנתבעים לפנות ולסלק ידם מהדירה המצוייה בכפר חרוצים 20/2 ולהחזיר החזקה בה לתובעת כשהיא פנוייה מכל אדם וחפץ. הפינוי יעוכב ל - 90 יום מהיום, זאת על מנת לאפשר לנתבעים להתארגן במקום אחר. ב. בנסיבות העניין ובשל מצבם של הנתבעים אני מחייבם, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 2,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. פינויפינוי דירה