סעיף 203(ב) לפקודת המכס קובע כי אניה שהקיבול הרשום שלה עולה על 250 טונות, והיו מחלטים אותה אילו היה הקיבול הרשום שלה 250 טונות או פחות, רשאי המנהל להטיל על בעל האניה קנס בשיעור שלא יעלה על פי עשרה מהקנס האמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין, או עד פי שלושה מסכום מסי היבוא שנחסכו או שאמורים להיחסך, הגבוה מביניהם ומותר לעצור את האניה עד שישולם הקנס או עד שתינתן ערובה לשילומו. להלן פסק דין בנושא קנס על הברחה באונייה: פסק דין בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום ברמלה (כב' השופטת זהבה בוסתן, סגנית נשיא) מיום 13.11.05, ע"א 36/05, לפיו הופחת שיעור הקנס שהוטל על בעלת אוניה על פי סעיף 203(ב) לפקודת המכס (נוסח חדש) (להלן: "הפקודה"). הרקע העובדתי: חברת LLC MANGEMENT NEOMAX (להלן: "המשיבה) הינה בעלת האוניה SKY (להלן: "האוניה"). בחיפוש שנערך באוניה בתאריך 12.06.05, עת עגנה מול חופי אשדוד, נתפסו יותר מ- 400 קרטונים של סיגריות שהוחבאו בתאי הציפה, בתחתית האוניה. במהלך החיפוש נעצר קפטן האוניה (להלן: "הקפטן"), כחשוד במעורבות בהברחה. תחילה הכחיש הקפטן את החשדות שיוחסו לו. אולם, לאחר שהוגש נגדו כתב אישום (ת.פ. 1061/05 של בית משפט השלום באשדוד) הודה במסגרת הסדר טיעון בעבירות של הברחת טובין, החזקת טובין מוברחים, הטעיית פקידי מכס, הימנעות מהגשת תעודות ועבירות מס נוספות הקשורות להברחתם והחזקתם של הטובין המוברחים. אנשי צוות האוניה, אשר נחקרו אף הם, סיפרו לחוקריהם כי בחודשים שקדמו לתפיסת הטובין, הבריח הקפטן באוניה מספר משלוחים של סיגריות וגם עובר לחיפוש הספיק להעביר חלק מהסיגריות שהוסתרו, כמתואר לעיל, לסירה עמה חברה האוניה. בתאריך 16.06.05 הודיע גובה המכס למשיבה, באמצעות סוכן האוניה, כי בהתאם לסמכותו על פי סעיף 203(ב) לפקודה בכוונתו להטיל על המשיבה, כבעלת האוניה, קנס בסך 4,289,188 ₪ וכי היא רשאית לטעון את טענותיה בכתב תוך 7 ימים. בתאריך 02.07.05, בהמשך להודעת גובה המכס, ענה ב"כ המשיבה כי העובדה שמרשיו הינם בעלי האוניה אינה מלמדת, בהכרח, על מעורבותם בהברחה וכי בדרישה לא הונחה כל תשתית ראייתית שתלמד על מעורבות שכזו. באשר לגובה הקנס התבקש גובה המכס להבהיר מהם הנתונים ששימשו בסיס לחישוב הקנס. בתאריך 03.07.05 קיבל ב"כ המשיבה הודעה על הטלת קנס בגובה של 2,628,488 ₪. בהודעה נאמר כי הקנס הוטל מן הטעם שהאוניה שימשה להברחת טובין מסוג סיגריות ושימשה, ביודעין, להוביל שלא כדין סיגריות מחולטות אשר חלקן הושלכו ממנה מתוך כוונה למנוע את תפיסתן. כמו כן, נמצאו באוניה מקומות חשאיים ומוסווים, שהוכשרו להנחת הסיגריות. באשר לגובה הקנס הובהר כי סכום הקנס הוא כסכום המיסים שהיו מוטלים על הסיגריות שהוברחו באמצעות האוניה ונתפסו, אילו הוכנסו כדין למדינת ישראל. על החלטה זו הוגש ערעור לבית משפט השלום על פי הוראת סעיף 203א(ג)(1) לפקודה. פסק דינו של בית המשפט השלום: בפסק דינה המנומק והמקיף בחנה כב' השופטת בוסתן את המחלוקות שנתגלעו בין הצדדים, הן בשאלת חבותם של בעלי האוניה בהתייחס להוראות סעיף 203 לפקודת המכס, והן לעניין גובה הקנס. לאחר שנשמעו בפניה עדויות הצדדים, העדיפה כב' השופטת את עמדת המבקשת לפיה, לנוכח נסיבות ההברחה והתנהלות המשיבה המסקנה המתבקשת היא, שבעלת האוניה ידעה על הברחת הטובין. למרות האמור לעיל סברה כי בהעדר פירוט מספיק של השיקולים, אשר הנחו את גובה המכס בקביעת הקנס, יש לקבל את הערעור במובן זה, שהקנס יופחת ל- 300,000 ₪. טענות הצדדים - בדיון שבפני: ב"כ המבקשת טוענת כי שגתה כב' השופטת קמא במסקנתה לפיה גובה המכס לא פרט כדבעי את נימוקיו לקביעת גובה הקנס, מאחר שהוגשו לבית המשפט תחשיבים מדויקים ביחס לשיעור המיסים שהיו מוטלים על הטובין, אילו יובאו כדין, וכי סכום הקנס נקבע בהסתמך על נתון זה. עוד נטען, כי גם אם סבר גובה המכס תחילה שיש להטיל קנס גבוה יותר, משהחליט להעמידו על סכום המשקף את המיסים אותם ביקשה המשיבה לחסוך לא היה מקום להפחיתו, בעיקר לנוכח המסקנה לפיה המשיבה הייתה מודעת למעשיו של קפטן האוניה. מנגד טוען ב"כ המשיבה, כי בטרם ידון בית משפט זה בשיעור הקנס, מוטל עליו לקבוע האם התקיימו בענייננו התנאים המצדיקים דיון בסוגיה בגלגול שלישי. ולגופו של עניין נטען, כי בשל העדר פירוט ביחס למרכיבי הקנס ושיקולי גובה המכס בהטלת סכום זה דווקא, בדין התערב בית המשפט בהחלטתו. המסגרת הנורמטיבית: סעיף 203(ב) לפקודת המכס קובע: "אניה שהקיבול הרשום שלה עולה על 250 טונות, והיו מחלטים אותה אילו היה הקיבול הרשום שלה 250 טונות או פחות, רשאי המנהל להטיל על בעל האניה קנס בשיעור שלא יעלה על פי עשרה מהקנס האמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין, או עד פי שלושה מסכום מסי היבוא שנחסכו או שאמורים להיחסך, הגבוה מביניהם ומותר לעצור את האניה עד שישולם הקנס או עד שתינתן ערובה לשילומו". באשר לתנאים שבהתקיימם צפויה אוניה שקיבולה פחות מ- 250 טון להיות מחולטת, רלבנטיות לענייננו הוראות סעיפים 203(א)(1); 203(א)(4) ו- 203(א)(6) הקובעים: "(1) כלי-שיט ששימש בהברחה, או ששימש ביודעין להוביל שלא כדין טובין מוברחים או מחולטים; ... (4) כלי-שיט שממנו הושלכו, או שופכו או הושמדו טובין מתוך כוונה למנוע תפיסתם בידי רשות המכס; ... (6) כלי-שיט הנמצא במימי-חופין של ישראל ויש בו מחיצות-מרמה, חרטומי-מרמה, דפנות-מרמה, תחתיות-מרמה או מקומות חשאיים או מוסווים שהוכשרו להעלמת טובין, או שיש בו חור, צינור או כל אמצעי אחר שהוכשרו להנחת טובין." בדיון שהתקיים בבית משפט השלום, נחלקו הצדדים בשאלה האם בנסיבות שהוכחו יש כדי ללמד על ידיעת בעלי האוניה על ההברחה. סבורה אני כי יפים לענייננו דברי כב' השופט מני בע"א 189/64 יוסף זובידה בע"מ בפירוק נ' הממונה על תחנת המכס והבלו חדרה פ"ד יח(4) 398, 400, בהתייחסו להוראת סעיף 203(ג) לפקודת המכס, הדן בחילוט כלי הובלה שאינו כלי שיט וניסוחו זהה לזה של סעיף 203(א)(1): "טענתה של המערערת היא כי הביטוי 'שימש ביודעין' שבסעיף 203(ג) מוסב לבעליו של כלי ההובלה בלבד ומכיוון שאין חולקין כי למערערת לא היתה ידיעה בדבר השימוש הבלתי חוקי שנעשה במכונית, הרי שצו ההחרמה בטל מעיקרו לטענה זו אין אני יכול להסכים. סעיף 203(ג) אינו מכיל הגבלה כזאת ומובנו הפשוט והברור הוא: שכלי הובלה ששימש ביודעין לכל אדם (בין אם זה הבעלים עצמו ובין אם זה אדם אחר) בהובלה שלא כדין של סחורה מבורחת יחולט למדינה. המערערת מבקשת מאתנו לקרוא לתוך הסעיף את ההגבלה: 'בידיעת הבעלים'. אין כל הצדקה להוספת המילים הללו ללשונו הברורה והמדוייקת של החוק. בנוסף לכך, ההוראה שבסעיף האמור מנוסחת בלשון פסיבית: כלי הובלה אשר שימש ביודעין וכו'. ניסוח כזה מצביע על כוונה להרחיב את תחולתה של ההוראה ולא לצמצמה." בע"א 545/96 Sheridon Exim LTD נגד רשות הנמלים והרכבות ואח' פ"ד נג(2) 289, 330, שב כב' השופט יצחק זמיר והפנה להלכה שנפסקה בעניין זובידה באמרו: "ההחלטות במשפט יוסף זובידה... עוסקות בהחרמת כלי רכב, אשר שימשו להובלת טובין מוחרמים, ולא בהחרמת הטובין עצמם. אולם ההיגיון של אותן החלטות תופס בקל וחומר טובין שנעברה בהם עבירת מכס, שהרי אם החפות של בעלים של רכב שהוביל טובין מוחרמים אינה מונעת את החרמת הרכב, אף שלגבי הרכב גופו לא נעברה כל עבירת מכס, לא כל שכן שהחפות של בעלים של טובין אינה מונעת את החרמתם משעה שנעברה עבירת מכס לגבי הטובין עצמם." באשר לנטל הראיה קבע בית המשפט בעניין Sheridon הנ"ל כי, לנוכח משקלן המצטבר של הראיות הנסיבתיות, שהצביעו על הקשר בין המערערת לבין ניסיון ההברחה עובר אל שכמה הנטל להביא ראיות מסבירות או מפריכות ומכיוון שהמערערת לא עמדה בנטל להביא ראיות מפריכות לראיות המכס, נותר מאזן ההוכחה נוטה לטובת המכס. בענייננו זקפה כב' השופטת בוסתן לחובתה של המערערת, בין היתר, את העובדה שהמשיכה להעסיק את קפטן האוניה למרות מעורבותו המוכחת בניסיון הברחה, הפקידה את הערבות הדרושה לשחרורו ואף שילמה את הקנס שהוטל עליו בהליך הפלילי. דיון: בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ פ"ד לו(3) 123, דן מ"מ הנשיא (כתוארו אז) מ' שמגר בשאלה, אימתי יעניק בית המשפט רשות לערער על פסק דין שניתן על ידי ערכאת ערעור וישוב ויבחן בגלגול שלישי את הכרעתן של שתי ערכאות קודמות ומסקנתו הייתה כי: "אמת המידה על-פיה יוכרע בבקשה, אינה אם אכן מקובלת על בית המשפט, שדן בבקשת הרשות לערער התוצאה אליה הגיעה הערכאה הקודמת, ואם היה פוסק בדרך בה פסקה הערכאה הקודמת. יכול שהמסקנות של הערכאה הקודמת לא יהיו מקובלות על בית המשפט, הדן בבקשת הרשות לערער, ובכל זאת לא תוענק הרשות, כי אין מתגלה טעם בעל משקל, לאורו מוצדק לדלות את המקרה המסוים דווקא מבין אחרים שנתבררו בפני הערכאה הקודמת, ואשר לגביהם הוגשה בקשת רשות הערעור." המקרים בהם ייענה בית המשפט לבקשה הינם מקרים בהם החשיבות המשפטית חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת. סבורה אני כי קביעת קריטריונים להתערבות בית המשפט, בשיקול דעתה של רשות מנהלית, ביחס לקנס שהוטל על מי שהתקיימו לגביו תנאי סעיף 203(ב) הנ"ל, מעלה שאלה עקרונית כמו גם תכלית הוראת סעיף 203(ב) ויחסה לגובה הקנס. מעבר לדרוש אציין, כי אין אני משוכנעת שבקשה זו אכן מהווה "גלגול שלישי", מאחר ששלב הדיון בפני גובה המכס היה מנהלי וכב' השופטת בוסתן בחנה את עובדות המקרה, שמעה ראיות ובהסתמך על מכלול הנתונים שהובאו בפניה קבעה ממצאים עובדתיים ומשפטיים. אולם, גם בהנחה שיש צורך בהנמקה מיוחדת סבורה אני כי התקיימו בענייננו התנאים לבירור נוסף של השאלות שצוינו על ידי לעיל והחלטתי ליתן רשות לערער ולדון בערעור כאילו הוגש על פי הרשות שניתנה. על פי הראיות שהובאו בפני כב' השופטת בוסתן, לא הייתה זו הפעם הראשונה שקפטן האוניה היה מעורב בהברחת סיגריות ולמימוש מטרתו זו הותקן בתחתית האוניה, בתאי הציפה, מקום לאחסונם של הטובין המוברחים. יתרה מכך, האוניה חברה לסירה אשר נוסעיה קיבלו לידם חלק מן המטען, והסיגריות שנתפסו היו רק חלק מן הטובין המוברחים. מכאן, שבעלי האוניה או מי מטעמם פעלו ביודעין ובשיטתיות במטרה לעשות רווחים מן המעשים המתוארים לעיל. המחוקק העניק לגובה המכס סמכות להטיל קנס ששיעורו פי שלושה מהמיסים בהם חבים טובין. מכאן, שגזירת גובה הקנס מסכום המיסים הינו השיקול המנחה את גובה המכס וזאת על מנת שהקנס יהווה אמצעי הרתעה יעיל מחד גיסא ויוציא מפי העבריין את בלעו מאידך גיסא, שאם לא כן הסיכון הנמוך מול הרווח האסטרונומי יעודדו בעלי כלי שיט ליתן יד להברחות של טובין עתירי מכס, כפי שגם צוין בדברי ההסבר להצעת החוק המתקן את הפקודה (הצעת חוק - הממשלה 25 כ"ח בניסן התשס"ג 30.4.2003). "התיקון המוצע מעדכן את הקנס הנקוב בסעיף 203(ב) לקנס מרתיע, כך שבעל אוניה שמשקלה מעל 250 טונות ידע כי אם ייתפס בהברחה, יוכל לקבל קנס בגובה של 50,000 ₪ או פי שלושה מגובה מסי היבוא שנחסכו או היו אמורים להיחסך בהברחה." גובה המכס הפעיל את שיקול דעתו, בהסתמך על נסיבות ההברחה, שיעור מסי היבוא ותכלית החקיקה. בנסיבות אלה לא היה מקום להתערבות ערכאת הערעור בשיקול דעתו, מכיוון שלא נמצא כי שיקוליו לקו בחוסר סבירות או חרגו מהמדדים שנקבעו על ידי המחוקק. בקביעת גובה הקנסות הביע המחוקק דעתו כי נקודת המוצא בשיקולי גובה המכס הינה סכום המס הנחסך. סבורה אני כי רק חריגה קיצונית לחומרה יש בה כדי להצדיק התערבות שיפוטית בשיקול דעתה של הרשות המנהלית. גובה המכס הציג לבית המשפט את שווי המיסים שנחסכו והבהיר כי הקנס נקבע ביחס ישיר לאותם מיסים. הסבר זה די בו כדי להבהיר כי אין מדובר בסכום שרירותי. העובדה שסבר תחילה שמן הראוי להטיל קנס שיתייחס גם לטובין שמצאו דרכם לסירה ולא נתפסו על האוניה אין בה כדי לפגום בהחלטתו להסתפק בהערכת שווי המס רק ביחס לטובין שנתפסו. גם סכום הקנס שהוטל על קפטן האוניה - 80,000 ₪ אינו אמור לשמש נימוק לקולא, מאחר שהשיקולים המנחים בהטלת קנס בהליך פלילי שונים מאלה שעל גובה המכס להפעיל. מה גם שהגיבוי הבלתי מסויג שהעניקה המשיבה לקפטן יש בו כדי ללמד על היותו שלוחה במעשה ההברחה. לנוכח מכלול הנסיבות שהוכחו, סבורה אני כי העמדת הקנס על כ- 15% מהמיסים שנחסכו אינה מתיישבת עם תכלית החוק ולפיכך החלטתי לקבל את הערעור ולהטיל על המשיבה את הקנס שהוטל על ידי גובה המכס בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק. בהתחשב בהוצאות שנפסקו בבית משפט השלום, אני מטילה על המשיבה לשלם את הוצאות הערעור ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪, שישולמו תוך 30 יום מהיום. ממועד זה ואילך ישא החיוב הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל. קנס