בית המשפט פסק כי חובתו של המעביד לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי להגן על עובדו מפני סיכונים שהוא יודע או צריך לדעת על קיומם, בכל מקום אליו נשלח העובד על ידי המעביד. מוטלת על המעביד חובה עליונה, לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי שלא לחשוף את עובדיו לסיכונים מיותרים הניתנים למניעה. להלן פסק דין בערעור בנושא חובת הזהירות של המעביד כלפי עובד: פסק דין 1. המערער, הגיש תביעה בבית משפט השלום לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, בתאונת עבודה שארעה ב- 25.12.96 בשירות המשיבה. התאונה הוכרה כתאונת עבודה והמל"ל קבע לתובע נכות צמיתה בשעור 30% בתוספת 15% בגין תקנה 15. המדובר הוא בנכות בעין. בית משפט השלום לא רחש אמון מלא לעדות המערער ועדיו. יחד עם זאת, בקבעו את העובדות, ציין כי התובע התבקש לפרק פיגום וכשחתך את חוט הברזל, בזמן פירוקו, פגע חוט הברזל בעינו. בית המשפט קבע כי המערער שימש בתפקיד של אחראי צוות שלא הגיע לרמה של מנהל עבודה. בית המשפט קבע כי במועד התאונה היה התובע בן 32 ובעל ותק של 3.5 שנות עבודה בשירות המשיבה, בעבודות תשתית. לאחר ששקל את שאלת האחריות, הגיע בית המשפט למסקנה כי דין התביעה להידחות, שכן, מדובר בפעולה פשוטה ושגרתית שאינה דורשת מיומנות מיוחדת או הדרכה מיוחדת או פיקוח בעת ביצועה. מסקנת בית משפט קמא היתה כי רשלנות המעביד לא הוכחה, ולפיכך דחה את התביעה. 2. המערער חולק על פסק הדין וטוען לאחריות המשיבה, התומכת בפסק הדין. 3. שקלנו טענות הצדדים ולדעתנו דין הערעור להתקבל. בית משפט קמא קבע כי הפעולה בה עסק המערער עת נפגע, היתה פעולה פשוטה ואלמנטרית שאינה דורשת מיומנות מיוחדת וכי גם אדם שאינו פועל מקצועי אמור לצפות השתחררות חוט ברזל מתוח מיד עם חיתוכו. עוד קבע בית המשפט, כי התובע לא אחז בידו השניה את חוט הברזל ולא שמר מרחק בטחון מפני הסיכון המובן מאליו. חוששים אנו שבית המשפט החמיר עם המערער. חובה היא על מעביד להעמיד לרשות עובדיו תנאי עבודה בטוחים. עיינו: ע.א. 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ פ"ד מז (3) 225: "...לדעתי, קיימת חובה כללית וגורפת מצד המעביד לנקוט את כל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים...מהותם ומידתם של אותם אמצעי זהירות משתנות לאור טיבו, שכיחותו וחומרתו של הסיכון שהמעביד מודע לו או חייב להיות מודע לו..." (שם, בעמ' 229). גם אם השתחררות חוט מתכת מתוח כתוצאה מחיתוכו היא צפויה, לא שוכנענו כי נכון לומר שהועמדו בפני התובע תנאי עבודה בטוחים. גם המעביד אמור לצפות מצב זה ולצייד את העובד בהדרכה, במכשירי עזר ובכל דרך סבירה כדי להגן עליו, לעתים גם מפני טעותו (ע.א. 477/85 אפריים בוארון נ' עירית נתניה פ"ד מב (1) עמ' 415). בע.א. 477/85 הנ"ל, נקבע, בין היתר, בהתייחסות ל-ע.א. 246/72:"...פסק דין זה, כמו ההלכות האחרות, קובע גם את חובתו של המעביד הכללי לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי להגן על עובדו מפני סיכונים שהוא יודע או צריך לדעת על קיומם, בכל מקום אליו נשלח העובד על ידי מעביד זה...לעולם מוטלת עליו חובה עליונה, לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי שלא לחשוף את עובדיו לסיכונים מיותרים הניתנים למניעה..." (שם, בעמ' 422). בכך שבית משפט קמא לא מצא תקנה מבין תקנות הבטיחות בעבודה המחייבת העמדת משקפי מגן לעובד או נקיטת אמצעי בטיחות אחרים בעבודה מסוג זה, אינה ממצה את חובת המעביד. הלכה היא כי בתקנות יש אמנם משום אינדיקציה לתפיסת החבות של המחוקק, אך אין בהן כדי למצות חובה זו. 4. משכך, עמדתנו היא כי המעבידה חבה ברשלנות כלפי התובע בגין התאונה. 5. עם זאת, נושא המערער באשם תורם ניכר לקרות התאונה ועיקרי מרכיבי האשם התורם פורטו על ידי בית המשפט בפסק דינו. מדובר בפעולה פשוטה יחסית, בעובד שעבד במקום מזה שלוש וחצי שנים ושימש בתפקיד אחראי צוות. עם זאת, ייזהר בית המשפט בקביעת שיעורו של האשם התורם, שיש בו כדי לכרסם בפיצוי המגיע לעובד עקב הפגיעה שנפגע בגין אחריותו ורשלנותו של המעביד שלמענו עבד ובשירותו של זה נפגע, כפי שצויין בע.א. 477/85 הנ"ל, פיסקה 15, עמ' 425, שם גם נקבע: "עלינו להביא בחשבון, שהעובד עלול בלהט עבודתו גם לטעות, אולם אין לראות בכך בהכרח רשלנות תורמת". בענייננו, אנו סבורים מן הטעמים שפירטנו לעיל, שיש מקום להטיל תרומת רשלנות על המערער, ואולם בהתחשב בשיקולים שאמורים להנחות את בית המשפט בבואו לקבוע את שיעורו של האשם התורם, מעמידים אנו את אשמו התורם של המערער על שליש,קרי, 33%. 6. אשר על כן, אנו מקבלים את הערעור, מבטלים את פסק דינו של בית משפט קמא, ומחזירים את התיק לבית משפט קמא לדיון בשאלת גובה הנזק. הוצאות הערעור בסכום של 5,000 ₪ + מע"מ תשולמנה למערער. הפקדון, ככל שהופקד, יוחזר על ידי המזכירות לידי ב"כ המערער עבור המערער. חובת הזהירות