תקנה 12 לתקנות נכי רדיפות הנאצים (קביעת דרגת נכות), תשמ"ד-1983 קובעת כי הועדה רשאית לקבוע דרגת נכות קטנה או גדולה עד רבע מזו שנקבעה במבחנים, בשים לב למקצועו, גילו או מינו של נכה, ובלבד שדרגת הנכות לא תעלה על 100%. התקנה הותקנה בהתחשב בתכליתו הסוציאלית של החוק, שנועד להיטיב עם נכי רדיפות הנאצים ומטרתה ליתן בידי הועדה כלי, שיאפשר לה לקבוע שיעור נכות שונה, באותם מקרים שמשקלה של הנכות המוכרת, על רקע אישיותו של הנכה עולה על משקלה על פי המבחנים הרגילים, כגון במקרים בהם ההגבלה התפקודית גבוהה יותר בשל עיסוקו המיוחד של הנכה או בעת שעל רקע גילו ומחלותיו האחרות, הנכות מחמירה את קשייו של הנכה. להלן פסק דין בנושא תקנה 12 לתקנות נכי רדיפות הנאצים: פסק דין ערעור זה מופנה כנגד החלטת הועדה הרפואית העליונה על פי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957, מיום 25.06.07 לפיה נדחתה בקשת המערער להחלת הוראתה של תקנה 12 לתקנות נכי רדיפות הנאצים (קביעת דרגת נכות), תשמ"ד-1983 (להלן: "תקנה 12"). הערעור שלפני הינו גלגול שלישי של ההליך הקשור להפעלתה של תקנה 12 בעניינה של המערערת. הרקע העובדתי: המערערת ילידת 1943 הוכרה כנכה על פי החוק, בשל פגיעה נפשית שנגרמה לה כתוצאה מהטראומות אותן חוותה בילדותה המוקדמת בתקופת השואה. בשל נכותה נקבעה למערערת נכות בשיעור 37.5% כולל תקנה 12 במלואה. עקב החמרה שחלה במצבה, פנתה המערערת לועדה הרפואית בבקשה להעלאת שיעור הנכות. בדיון שהתקיים בפני הועדה הרפואית העליונה, נקבע כי אין בחומר הרפואי שהוצג כדי לשנות את הקביעה לפיה ההחמרה שחלה במצב המערערת אינה קשורה לנכות המוכרת. על החלטה זו הוגש ערעור (ע"א 2838/05). בתאריך 02.03.06, ניתן על ידי פסק הדין בערעור הנ"ל בו נקבע, בין היתר: "... בשל אירוע טראומטי בחייה האישיים הגיבה המערערת בניסיון אובדני. עיינתי בפרוטוקול הועדה ונראה כי הועדה לא נתנה את דעתה לשאלת הקשר בין מצבה הנפשי הקודם של המערערת לבין התגובה החריגה. אשר על כן, טוב עשתה עו"ד שהם שקיבלה את המלצתי והסכימה להחזרת הדיון לועדה הרפואית העליונה. הועדה הרפואית העליונה תשוב ותבדוק את המערערת ותתייחס למכלול הנתונים הרלבנטיים הקשורים להחמרה הנטענת במצבה". (ההדגשה לא במקור - ש.ד.). בתאריך 16.10.06 שבה והתכנסה הועדה הרפואית העליונה ובחנה פעם נוספת את טענות המערערת, ובהחלטתה קיבלה את הטענה לפיה חלה החמרה בשיעור של 10% במצבה של המערערת, אך במקביל החליטה לבטל את הפעלת תקנה 12; כך שבסופו של יום "זכתה" המערערת לתוספת של 2.5% בשיעור נכותה. על החלטה זו הוגש ערעור, אשר נדון בפני כב' השופטת גרסטל (ע"א 3524/06). ביום 04.05.07 נתן בית המשפט תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים לפיה "הדיון יוחזר לועדה הרפואית שתבחן מחדש את נושא הפעלת תקנה 12 ואם תקבע שאין מקום להפעלת התקנה תנמק את קביעתה תוך התייחסות לעובדה שבעבר הופעלה התקנה לגבי מערערת זו. כל צד ישמור לעצמו כל טענה מטענותיו וכל זכות מזכויותיו". בדיון שהתקיים בהמשך לפסק דין זה, שבה הועדה וקבעה כי אין מקום להפעלתה של תקנה 12, בנימוקים כדלקמן: "מדובר באשה בת 67 כלומר צעירה באופן יחסי לגיל הממוצע של ניצולי השואה אשר מתפקדת באופן חלקי בבית שומרת על קשר עם ילדיה ומצבה הבריאותי יציב. לאור האמור לעיל לא מתקיימים התנאים שבתקנה האמורה בשים לב לגילה עיסוקה והתאמה הסוציאלית במידה והם משפיעים על נכותה המוכרת. באשר להפעלת תקנה 12 בעבר ע"י הועדה הראשונה. יש לציין שהועדה העליונה 16.10.06 דנה במקרה זה בכל מכלול המורכבות הכוללת גם תקנה 12 ואין חובה ליתן תקנה זו באופן גורף ואוטומטי. ועדה זו סברה שהפטירה הפתאומית של בעלה אינה קשורה לרדיפות אך משפיעה על נכותה מעבר לאחוזי הנכות (30%) ולכן הפעילה את התקנה כך שהאחוזים עלו ל- 37.5% בערעור הועדה העליונה בישיבה 16.10.06 והועדה הנוכחית סבורים שהמצב הרגשי שנגרם בשואה קשור לתגובתה הקשה למות בעלה ולכן העלתה את אחוזי הנכות ל- 40% אין איפוא מקום להוסיף תקנה 12". בערעור שבפני מבקש ב"כ המערערת כי בית המשפט ימנע מהחזרת הדיון לועדה הרפואית, למרות הסכמת ב"כ המשיבה, ויקבע כי יש להפעיל את תקנה 12. לטענת ב"כ המערערת, מעבר לעינוי הדין הבלתי סביר שנגרם למרשתו, הועדה חרגה מסמכותה בכך שביטלה את תקנה 12, למרות שנושא זה לא הובא כלל לדיון בפניה. בפסק הדין בע"א 2838/05 לא נדונה כלל הפעלת התקנה, מאחר שזו לא היתה שנויה במחלוקת, והדיון התמקד בשאלת השפעת אירועי השואה על תגובת המערערת, לנוכח הטרגדיה שפקדה אותה. שלילת תקנה 12 נעשתה מבלי שהמערערת הוזהרה כי הנושא עומד לדיון, ובניגוד להסכמה שניתנה במסגרת הערעור. משכך, לא היתה הועדה רשאית לבטל הפעלת התקנה. ב"כ המשיבה חזרה על עמדתה לפיה היא מסכימה להחזרת הדיון לועדה. דיון: סבורה אני כי החלטות הועדה הרפואית לוקות בחוסר סבירות ומעלות את החשש כי בשל העלאת שיעור הנכות עקב ההחמרה שהוכרה על ידי הועדה, החליטה זו לשלול את הפעלת תקנה 12, על מנת שלא להעלות את שיעור הנכות "יתר על המידה". תקנה 12 קובעת כדלקמן: "הועדה רשאית לקבוע דרגת נכות קטנה או גדולה עד רבע מזו שנקבעה במבחנים, בשים לב למקצועו, גילו או מינו של נכה, ובלבד שדרגת הנכות לא תעלה על 100%". התקנה הותקנה בהתחשב בתכליתו הסוציאלית של החוק, שנועד להיטיב עם נכי רדיפות הנאצים ומטרתה ליתן בידי הועדה כלי, שיאפשר לה לקבוע שיעור נכות שונה, באותם מקרים שמשקלה של הנכות המוכרת, על רקע אישיותו של הנכה עולה על משקלה על פי המבחנים הרגילים, כגון במקרים בהם ההגבלה התפקודית גבוהה יותר בשל עיסוקו המיוחד של הנכה או בעת שעל רקע גילו ומחלותיו האחרות, הנכות מחמירה את קשייו של הנכה. באותם מקרים בהם הפגימה המוכרת משפיעה על תפקודו של הנכה וגורעת מיכולתו לפעול, כפי שאדם בגילו ובמצבו מתפקד, יש לאמוד את פגימת הכושר על פי המבחנים שנקבעו בתקנות. בענייננו אכן נהגה הועדה הרפואית על פי כללים אלה וקבעה את נכותה של המערערת בשיעור 40%. בבואה לבחון את הפעלת תקנה 12, על הועדה לשקול שיקולים שונים על פי תכליתו של החוק, כפי שפורט לעיל. בענייננו קבעה ועדה רפואית בתאריך 06.02.05 כי המערערת זכאית להפעלתה של תקנה 12. מכאן, שגילה הצעיר יחסית של המערערת לא היווה נימוק לאי הפעלת התקנה אז ולא הובהר במה השתנה המצב לאחר שהמערערת התבגרה בשנתיים נוספות. גם יתר הנתונים אשר שימשו נימוק להחלטת הועדה שלא להפעיל את תקנה 12 אינם מצביעים על שינוי לטובה שחל במצבה הכללי של המערערת. מקובלת עלי הגישה לפיה אין להפעיל את תקנה 12 באופן אוטומטי בכל מקרה, אולם משהוחלט כי נסיבותיו של הנכה מצדיקות הפעלתה, שינוייה של ההחלטה, מחייב נימוקים כבדי משקל המצביעים על שינוי בנסיבות, מה שלא נעשה בענייננו. על מנת שלא לגרום למערערת עינוי דין מיותר, ובנסיבותיו המיוחדות של מקרה זה, החלטתי לקבל את הערעור ולהורות על הפעלתה של תקנה 12 במלואה, כפי שהדבר נעשה עובר להחלטה מיום 16.10.06. לנוכח העובדה שהמערערת נאלצה לשוב ולפנות לבית המשפט שלוש פעמים, החלטתי לחרוג מהמקובל בדיונים אלה ולחייב את המשיבה בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ בתוספת מע"מ שישולמו בתוך 30 יום מהיום. ממועד זה ואילך ישא החיוב הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל. ניצולי שואה