מה הדין בסוגיית החזר דמי קבורה מביטוח לאומי ? למי מגיע דמי קבורה מביטוח לאומי ? ##(1) דמי קבורה ביטוח לאומי - מה אומר החוק ?## חוק הביטוח הלאומי מסדיר את תשלום דמי הקבורה בסימן ה' לפרק י"א. בסעיף 266 הימנו, שכותרתו " תשלום דמי קבורה בארץ", נקבע כך: "הובא לקבורה בישראל אדם שנפטר בישראל או תושב ישראל שנפטר בחוץ לארץ, ישלם המוסד לחברה קדישא, לרשות מקומית, למוסד ציבורי אחר או לכל אדם המורשה כדין לעסוק בקבורת נפטרים, שטיפלו בקבורת המת, דמי קבורה בסכומים ולפי תנאים ומבחנים שקבע השר בהתייעצות עם השר לענייני דתות ובאישור ועדת העבודה והרווחה". בסעיף 268 לחוק נאמר, כדלהלן: "כל גוף המורשה לפי סעיף 13 לחוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], תשל"א-1971, והתקנות שהותקנו לפיו (להלן - חוק שירותי הדת), לעסוק בקבורת נפטרים, לא יגבה בקשר לקבורה כל תשלום, לרבות אגרות שירותים לפי חוק שירותי הדת, בנוסף לדמי קבורה לפי סימן זה, זולת אם הותר התשלום לפי התנאים והמבחנים שנקבעו לפי סעיף 266". ##(2) תביעה לתשלום דמי קבורה ביטוח לאומי:## חוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], תשל"א-1971, אליו מפנה חוק הביטוח הלאומי, מורה בסעיף 15(ב): "חברה לענייני קבורה של יהודים ומועצת בתי עלמין יהודיים רשאיות, באישור שר הדתות ולפי תקנות שהתקין לעניין זה, להטיל אגרות בעד שירותיהן". תביעה לדמי קבורה הינה תביעה מכוח תקנות הביטוח הלאומי (דמי קבורה), התשל"ו-1976 המחייבות תשלום דמי קבורה לחברה שעסקה במעשה הקבורה, אולם החברה שעסקה בקבורה בענייננו, חברה קדישא של ארגון יוצאי פרס, חרגה מתנאי ההתקשרות עם הנתבע שכן לא ביצעה את הקבורה בשטחים המסומנים בהסכם ביניהם ומשכך מכוח סעיף 18 להסכם ותקנה 14 לתקנות, הנתבע פטור מתשלום. עוד בטרם חקיקת חוק שירותי הדת היהודיים, הותקנו תקנות שירותי הדת היהודיים (חברות לענייני קבורה), תשכ"ז-1966. בסעיף 1 לתקנות חברות הקבורה מוגדרת " חברה לענייני קבורה" כ"חברה קדישא או כל אדם העוסק בקבורת נפטרים יהודיים". סעיף 2 לתקנות קובע כי " חברה לענייני קבורה חייבת ברשיון מאת השר". ותוקף הרשיון לשנתיים מיום נתינתו. בסעיף 4( א)(1) לתקנות נקבעו התנאים למתן רשיון לחברה לענייני קבורה, ולפיו: "החברה תחתום על הסכם עם המוסד לביטוח לאומי לפי תקנה 3 לתקנות הביטוח הלאומי (דמי קבורה), תשט"ו-1955, והיא לא תדרוש ולא תגבה בקשר לקבורה כל סכום אחר מלבד הסכום שנקבע בהסכם עם המוסד לביטוח לאומי כאמור". ##(3) הוצאות קבורה ומצבה ביטוח לאומי:## תקנות דמי קבורה משלימות את המסגרת הנורמטיבית לעניין תשלום דמי קבורה. בסעיף 1 לתקנות אלה מוגדרת " חברה" כ"חברה קדישא, מועצה דתית, רשות מקומית, ועד מקומי בישוב שיתופי כמשמעותו בסעיף 91 לצו המועצות המקומיות ( מועצות אזוריות), תשי"ח-1958, מוסד ציבורי אחר, מי שעוסק בקבורת נפטרים על פי רישיון מאת שר הדתות בהתאם לתקנות לענייני קבורה של יהודים, תשכ"ז-1966, וכן אדם אחר המורשה כדין לעסוק בקבורת נפטרים". סעיף 2 לתקנות דמי קבורה דן בתשלום דמי הקבורה, ולפיו: "דמי קבורה בסכומים הנקובים בתקנות אלה ישולמו על ידי המוסד לחברה המטפלת בקבורת המת ושאינה תובעת ואינה מקבלת בקשר לקבורה ולהקמת המצבה, בין במישרין ובין בעקיפין, אגרת שירותים או כל תשלום אחר בנוסף לתשלום לפי תקנות אלה; תנאי ההתקשרות בין המוסד לבין החברה לרבות הכללים בדבר מתן שירותי הקבורה ודרכי תשלום דמי הקבורה ייקבעו ביניהם בהסכם לאחר תחילתן של תקנות אלה". כמבואר לעיל, נקבע בסעיף 266 לחוק הביטוח הלאומי שדמי הקבורה ישולמו אך ורק " לחברה קדישא, לרשות מקומית, למוסד ציבורי אחר או לכל אדם המורשה כדין לעסוק בקבורת נפטרים, שטיפלו בקבורת המת". זאת ועוד, מתוקף הוראתו של סעיף 391(א)(6) לחוק הביטוח הלאומי, חברה קדישא וכל גוף אחר העוסק בקבורה לפי החוק הם אלה הרשאים לתבוע את המוסד לביטוח לאומי בבית הדין לעבודה בנוגע לתשלום דמי קבורה. ##(4) תשלום הוצאות קבורה ביטוח לאומי - סיכום:## שרותי הקבורה, בשל חשיבותם, מוסדרים בהוראות דין, ובכלל זה ב חוק שירותי הדת. מפאת חשיבותו של כבוד המת, נושאת המדינה עצמה ב"דמי קבורה" (ע"א 9486/00 וירג נ' המועצה הדתית כרמיאל, פ"ד נז(1) 565, 570 (2002). סעיף 266 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה – 1995 מסדיר את נושא תשלום דמי הקבורה, לגוף העוסק בקבורת נפטרים, כגון חברה קדישא על פי הסעיף ישולמו דמי קבורה בסכומים ולפי תנאים ומבחנים שיקבע השר לענייני דתות ובאישור ועדת העבודה והרווחה. סעיף 268 לחוק קובע, כי גוף כנ"ל , לא יגבה בקשר לקבורה , כל תשלום בנוסף לדמי קבורה, זולת אם הותר התשלום לפי תנאים ומבחנים שנקבעו בסעיף 266 לחוק הביטוח הלאומי. חריגים אֵלו מפורטים בתקנות הביטוח הלאומי (דמי קבורה), התשל"ו-1976, והם חלים, בין היתר, כאשר הקבורה מתבצעת באחד מבתי העלמין הסגורים; בקבורה בבית עלמין בשטחים מוגדרים; ובאחוזת קבר שנרכשה בחיי הנפטר (תקנה 3; ראה גם סעיף 14א לחוק שירותי הדת). בסעיף 14 א לחוק שירותי הדת, נקבעו תעריפים מקסימאליים לרכישת חלקת קבר בחיים, כפי שרכשה התובעת 1. מכאן, שהנושא של רכישת חלקות קבר על-ידי בני משפחה של הנפטר מוסדר בחקיקה ראשית מפורשת, המאפשרת גביית תשלום מסוים, עבור שמירת חלקת קבר. ברם, בעניין המקרים האחרים הנזכרים בתקנה 3 לתקנות (סעיפים קטנים (1) ו-(2), אשר עניינם קבורה באחד מבתי העלמין הסגורים ו קבורה בבית עלמין בשטחים מוגדרים), לא נקבע דבר. ##(5) להלן פסק דין בנושא תביעה לקבלת דמי קבורה:## 1. לפנינו תביעה לקבלת דמי קבורה, אשר הוגשה לאחר שנתבע מס' 2 (להלן:"הנתבע") דחה את תביעתה של התובעת לקבלם ושילמם לנתבעת מס' 1 (להלן:"הנתבעת"). 2. בנקודה זו יצויין כי המנוח, אשר בגין קבורתו, מבוקשים דמי הקבורה, היה נשוי לשתי נשים. למען הסר ספק יובהר כי בתביעה זו אין מקום ואין צורך להידרש לשאלה מי במין שתי הנשים נישאה לתובע לפי דיני ישראל ומי לא. 3. מהלך הדיון ביום 17/3/09 התקיימה ישיבת הוכחות בתיק, במסגרתה העידו התובעת, העד מטעמה - מר שוואקת (להלן:"עד התובעת"), הנתבעת והעד מטעמה - מר עמאר ארדיש (להלן:"עד הנתבעת"). בסיום ישיבת ההוכחות סיכמו באי כח הצדדים טענותיהם. 4. בנקודה זו נציין את הדברים הבאים: א. מעבר לתצהיריהם של התובעת, של הנתבעת ושל עד הנתבעת, הגישו הצדדים שישה תצהירים נוספים (חמישה התובעת ואחד הנתבעת). בסופו של דבר ומאחר וחמשת מצהירי התובעת לא התייצבו לישיבה וכן לא התייצב מצהירה הנוסף של הנתבעת, הוצאו תצהיריהם מתיק בית הדין. ב. עד התובעת לא הגיש תצהיר ובכל זאת, לבקשת התובעת וחרף התנגדות הנתבעת, אישרנו את העדתו. ג. הנתבעת טענה בכתב הגנתה כי יש לדחות את התביעה על הסף בשל התיישנותה, טענה עליה עמדה גם בישיבת ההוכחות. ד. בתחילת ישיבת ההוכחות, הבהירה באת כח הנתבע כי לדעת הנתבע, צודקת הנתבעת בטענת ההתיישנות אותה העלתה וכן ציינה כי די בכך שטענה זו הועלתה על ידה שכן אם תתקבל התביעה תהיה זו היא שתפגע מכך. 5. להלן העובדות הרלוונטיות לתיק, כפי שעלו מחומר הראיות שהונח לפנינו: א. המנוח נפטר ביום 23/1/06. ב. המנוח הובא לקבורות ביום 24/1/06. ג. למנוח היו שתי נשים - התובעת והנתבעת. ד. הנתבעת הגישה לנתבע תביעה לקבלת דמי קבורה, ביום 6/2/06 (נ/1). ה. התובעת הגישה לנתבע תביעה לדמי קבורה, ביום 16/2/06 (נ/1). ו. כבר בחודש מרץ 2006 ידעה התובעת על החלטת הנתבע, לדחות את תביעתה, כפי שהדבר עולה בבירור ממכתב ששלח בא כוחה לנתבע, כבר ביום 13/6/06 (ת/3). ז. בחודש יוני 2006, במענה ל-ת/3, הודיע הנתבע לבא כוחה של התובעת כי: "...הוגשו לנו שתי בקשות לתשלום הוצאות קבורת המנוח הנ"ל, אחת על ידי כל אחת משתי אלמנותיו, ולשם הוכחת מי נשא בהוצאות הקבורה, נתבקשו שתי האלמנות להמציא אישורים וקבלות המעידות על כך שנשאו בהוצאות הקבורה, האלמנה סהר המציאה והאלמנה ריחאב לא המציאה לכן דחינו את תביעתה" (ת/1). ח. התובעת היתה מודעת למכתב הנתבע מחודש יוני 2006 ולהחלטתו לדחות את תביעתה לקבלת דמי קבורה, כפי שהדבר עולה, בבירור מהמכתב הנוסף ששלח בא כוחה לנתבע (המכתב מיום 29/7/06, אשר צורף לתצהיר התובעת ונקבע כחלק מהראיות). ט. בחודש 9/06 שלח הנתבע, מכתב נוסף לב"כ התובעת במסגרתו ציין: "אנו מצטערים על האיחור במענה למכתבכם ומצטערים להודיעכם כי לא ניתן לשלם למרשתכם דמי קבורה בנוסף לאלו ששולמו לאלמנתו השניה והחלטתנו מיום 11/3/06, בעינה עומדת". י. שתי האלמנות ארחו אבלים, לאחר פטירת המנוח. יא. המנוח הובל מבית חולים העמק בעפולה, שם נפטר, לביתו בו מתגוררת עד היום התובעת. יב. המנוח הובל לביתו יום לאחר פטירתו, היינו ביום 24/1/06 ונקבר באותו יום. יג. בן אחיו של המנוח הוא שתרם את הבד בו עטפו את המנוח. יד. עלות הבד היא בת כמה עשרות שקלים. טו. התובעת לא המציאה לנתבע ואף לא הציגה לבית הדין אסמכתאות על תשלום כספים העולים כדי דמי קבורה, אם כי היא העידה על ההוצאות שנגרמו לה במהלך תקופת האבל - הוצאות בגין אוכל, כסאות, ספרי קודש, ועוד (עמ' 3 שורות 24-10 לפרוטוקול). התובעת אף העידה על העזרה שהושיטו לה שכניה וקרוביה וכן הבהירה כי מדובר בנוהג מקובל במקרים שכאלה ולהבדיל גם במקרים של שמחות. טז. עד התובעת, אשר נכח באולם גם במהלך עדותה של התובעת חיזק את גרסתה לענין העזרה ההדדית והתמיכה של השכנים והמשפחה במקרים של פטירה וכן הבהיר כי "כל אחד תורם את החלק שלו" (עמ' 6 שורות 31-25 לפרוטוקול וכן עמ' 7 שורות 32-31). יז. הנתבעת המציאה לנתבע וכן הגישה לבית הדין רישיון קבורה מהאגודה לשיפוץ ואחזקת בתי הקברות האיסלאמיות בנצרת ומסגד נבי סעין (ב/4) וכן המציאה אסמכתאות שונות על הוצאות שהיו לה, בקשר לקבורה (למשל ב/1 ו-ב/2) ובקשר להוצאות תקופת האבל (ב). יח. ההוצאות בקשר לימי האבל אינן נחשבות כדמי קבורה ולכן אין להן כל נפקות לצורך הכרעה בשאלה מי נשא בהוצאות הקבורה. 6. האם התיישנה התביעה התובעת הגישה תביעתה לבית הדין ביום 17/3/08. כפי שעלה מהמסמכים שהוגשו לתיק וחרף עדות התובעת, בענין זה: "אני לא מקבלת מכתבים מביטוח לאומי" (עמ' 4 שורה 24 לפרוטוקול), הרי שהוכח לפנינו כי התובעת ידעה, לכל המאוחר בחודש יוני 2006 (ת/1), כי תביעתה לדמי קבורה נדחתה. מכח סעיף 396 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 (להלן:"החוק") נקבעו בתקנות המועדים להגשת תובענות וערעורים לעניין החוק, לפני בית הדין לעבודה. תקנה 1 לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), התש"ל - 1969, אליה הפנתה הנתבעת, קובעת כי: "החליט המוסד בתביעה ונמסרה לתובע הודעה על כך, תוגש התובענה לבית הדין לעבודה תוך שישה חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע או מיום תחילתן של תקנות אלה, הכל לפי המאוחר יותר" (ההדגשה אינה במקור. א.י.). הלכה פסוקה היא כי: "בכל הנוגע למועדים להגשת "תובענות" לבית הדין לעבודה שנקבעו בחוק או בתקנות, אין בית הדין מוסמך להאריך את המועד להגשתם, אלא אם הוסמך לכך במפורש בחוק" ((דב"ע מט/170-0 אוריאל פרת נ. המוסד לביטוח לאומי פד"ע כא 132). וכך גם נפסק - "ההלכה, כפי שנקבעה על ידי בית הדין הארצי, ועל פיה פסק בית הדין האזורי, הינה כי אין סמכות להאריך את המועד שנקבע בתקנות להגשת תביעה לבית הדין", (עב"ל 1090/00 זיו נ. המוסד לביטוח לאומי, עבודה ארצי כרך לג (51) 25). מאחר והתובעת טענה כי אין לקבל את טענת ההתיישנות מאחר ולא מדובר בתביעה לקצבה כי אם ב"מענק", מוצאים אנו לנכון להבהיר כי התקנה, כפי שניתן לראות, אינה עושה אבחנה בין דחיית תביעה לקצבה לבין דחיית תביעה ל"מענק" ומשכך אין מקום לאבחנה שערכה התובעת. למעשה, די באמור לעיל כדי לבסס את טענת הנתבעת לדחיית התביעה בשל התיישנותה. 6. למעלה מן הדרוש ומאחר ושמענו עדויות גם לגופה של תביעה, נבהיר בקצרה מדוע לא הוכיחה התובעת כי טעה הנתבע, עת דחה את תביעתה לקבלת דמי קבורה ובחר לקבל את תביעתה של הנתבעת. 7. דמי קבורה סעיף 266 לחוק קובע כי: "הובא לקבורה בישראל אדם שנפטר בישראל או תושב ישראל שנפטר בחוץ לארץ, ישלם המוסד לחברת קדישא, לרשות מקומית, למוסד ציבורי אחר או לכל אחד המורשה כדין לעסוק בקבורת נפטרים, שטיפלו בקבורת המת, דמי קבורה בסכומים ולפי תנאים ומבחנים שקבע השר בהתייעצות עם השר לענייני דתות ובאישור ועדת העבודה והרווחה; הסכומים שנקבעו כאמור יעודכנו מדי שנה משנת 2006 ואילך, ב-1 בינואר של כל שנה, לפי שיעור עליית המדד שפורסם לאחרונה לפני אותו יום לעומת המדד שפורסם לאחרונה לפני 1 בינואר של השנה הקודמת". כפי שציינה באת כח הנתבע - במקרים בהם אין רשות ציבורית או גוף ציבורי המטפלים בקבורה, הרי שמוגשת תביעה אישית ואז מבוצע התשלום ל: "מי שטיפל בקבורה ונשא בהוצאות קבורה" (עמ' 1 שורות 19-16 לפרוטוקול). ולענין זה ראה גם סעיף 12 לפסק הדין שניתן במסגרת תיק בל (ת"א) 73/03 פוריה זנגר נ. המוסד לביטוח לאומי (27/1/05). במקרה שלפנינו, כפי שפרטנו כבר בסעיף העובדות הרלוונטיות, אין משמעות להוצאות שהוצאו על ידי התובעת ו/או על ידי הנתבעת, במהלך תקופת האבל, שכן מטרת החוק, כאמור בדברי ההסבר לו, לפטור את מי שמתו מוטל לפניו, מעיסוק בצרכי לוויית המת, בצד הפיזי ושחרור משפחת הנפטר מהוצאות הקבורה כך שיוכלו לעסוק באבלם על המת, כפי שמופיע בדברי ההסבר שנאמרו על ידי חברת הכנסת אלמוזנינו: "תפטור את שאירי הנפטר מתשלום לחברה קדישא בעד הוצאות הקבורה ..ותטיל חובת התשלום על המוסד לביטוח לאומי". וראה בענין זה גם בל (י-ם) 1562/02 אוקון אברהם נ. המוסד לביטוח לאומי (19/2/04) וההפניות שם. מכאן נראה, שהמחוקק לא התכוון, באף שלב ש"דמי הקבורה" יהפכו לתשלום בגין "הוצאות ימי האבל". כפי שטענה באת כח הנתבע, בצדק, היתה זו הנתבעת שהמציאה רישיון קבורה ממשרד הבריאות (ב/4) וכן המציאה אסמכתאות המצביעות על הוצאות קבורה שהיו לה בעוד שהתובעת לא המציאה דבר להוכחת הוצאות הקבורה שהיו לה. בנקודה זו נעיר כי ניסיונותיה של התובעת למוטט את גרסת הנתבעת באשר להוצאות ה"ארון", עת הפנתה לפער שבין הוצאת החשבונית - ב/1 (יום הקבורה - 24/1/06) לבין הוצאת הקבלה - ב/2 (3/2/06), לא עלו יפה שכן, בענין זה, מקובלים עלינו דברי הנתבעת לענין האפשרות שניתנה לה לשלם תשלום זה, לא במועד בו קיבלה את הארון (עמ' 9 שורות 26-21 לפרוטוקול). יש לציין כי לא נעלמה מעינינו טענת התובעת לפיה - בעדה המוסלמית לא נהוג לקבור את המת בארון, אולם לא מצאנו שעלינו להכריע בסוגיה זו שכן גם הנתבעת לא טענה כי המנוח נקבר בארון אלא כי "אפשר להשתמש בארון להובלה" (עמ' 9 שורות 8-7 לפרוטוקול). לסיום נבהיר כי השאלה האם הנתבעת שילמה 2,500 ₪ לארון או לא, אינה רלוונטית לצורך הכרעה בתביעה שלפנינו שכן תעריף דמי הקבורה אינו תלוי בגובה הוצאות הקבורה בפועל (אף לא בגובה התשלום על ארון הקבורה או בגובה התשלום על הבד בו עוטפים את הנפטר) אלא תלוי בפרמטרים מסויימים כמפורט בתקנה 5 לתקנות הביטוח הלאומי (דמי קבורה), התשל"ו - 1976 ובתוספת לתקנות אלו. ולכן מרגע שהתובעת לא הצליחה לבסס את תביעתה, היינו, לא הוכיחה כי היא נשאה בעלויות "דמי הקבורה", בעוד שהנתבעת שכנעה את הנתבע כי היא זו שנשאה בהוצאות אלו, די בכך כדי לקבוע כי הנתבע לא שגה בהחלטתו לקבל את תביעתה של הנתבעת, לדמי קבורה ולדחות את תביעתה של התובעת. 8. לסיכום אשר על כן וכפי שפרטנו, היה מקום לדחות את תביעתה של התובעת על הסף, בשל התיישנותה, כשגם אם לא היתה נטענת טענת התיישנות, היתה התוצאה - דחיית התביעה לגופה, מאחר והתובעת לא הוכיחה כי היתה זו היא שנשאה בהוצאות הקבורה בעקבות פטירת המנוח. 9. הוצאות מאחר ומדובר בתביעה מתחום הביטחון הסוציאלי - אין מקום לחייב את התובעת בהוצאות הנתבע. מאחר ובא כוחה של הנתבעת מונה לפי חוק הסיוע המשפטי, התשל"ב - 1972, אין מקום להשית על התובעת הוצאות בגינה של הנתבעת. 10. כל אחד מהצדדים רשאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו. בניסן, תשס"ט (26 במרץ, 2009) בהעדר הצדדים. אורית יעקבס - שופטת מר מנין יעקבנציג ציבור (עובדים) מר ברט שמריהונציג ציבור (מעבידים)קבורהדמי קבורהביטוח לאומי