בקשת רשות ערעור על החלטתה מיום 11.2.2009 של ראש ההוצאה לפועל (כב' הרשמת לימור בן שמן (כתוארה אז)), בתיק הוצאה לפועל 01-22414-08-08, לפיה נדחתה בקשת המבקש, מר נחמיה ריזל (להלן: "המבקש" או "המערער") לעיון חוזר בהחלטת ראש ההוצאה לפועל שלא לעכב מכירה של הנכס הידוע כגוש 6189, חלקה 280 ברחוב אבני נזר בבני ברק (להלן: "הנכס"); ומנגד אושרה בקשת המשיב 1, עו"ד חובב רוסק, שמונה ככונס הנכסים על הנכס (להלן: "כונס הנכסים") לאישור מכירת הנכס למשיב 3, מר אהרון דיוה (להלן "הקונה"). ביום 6.9.2009 ניתנה על ידי הרשות לערער, וקבעתי כי בקשת רשות הערעור תידון כערעור. העובדות העיקריות הצריכות לענייננו, הן כדלהלן: ככל הנראה, לפני כעשור, החלו המערער והמשיבה 2 בהליכי גירושין. במסגרת זו, ניהלו ביניהם הליכים משפטיים בבית הדין הרבני האיזורי בתל אביב (להלן: "ביה"ד האיזורי"), בין היתר בנוגע לנכס, המצוי בבעלות משותפת של המערער והמשיבה 2. ביום 11.9.2006 קבע ביה"ד האיזורי, כי למערער ינתנו חודשיים על מנת לאתר בעצמו קונה לנכס. ביום 10.12.2006 נכרת בין המערער לבין אחי המערער הסכם למכירת הנכס לאח תמורת סכום של 165,000 דולר (סכום השווה בשקלים ל-650,000 ₪). במסגרת ההסכם התחייב המערער לשפץ את הדירה עבור אחיו (נספח ב' ל"בקשה לעיון מחדש בהחלטת כב' ראש ההוצאה לפועל מתאריך 1.2.2009" - נספח ה' לבקשת רשות ערעור). יוער כי בהסכם המכר, צוין כי המערער מייצג גם את המשיבה 2, אולם, כפי שיובהר בהמשך, נקבע כי המערער לא ייצג את המשיבה 2 בהליכי מכירת הנכס לאחיו. לאחר כריתת הסכם המכר בין המערער לבין אחיו, התקיים דיון בביה"ד האיזורי, בו החליט ביה"ד האיזורי, ביום 11.1.2007, כי הסכם המכר בין המערער לאחיו אינו תקף. זאת, בין היתר, מאחר שההסכם נכרת בלא לקבל את הסכמת המשיבה 2, ובלא שהמערער מונה ככונס נכסים לדירה. עוד הוסיף ביה"ד האיזורי, כי בהסכם המכר שנכרת בין המערער לאחיו, נפלו פגמים מהותיים המונעים את אישורו, ובכלל זה, התחייבות המערער בהסכם לשפץ את הנכס עבור אחיו (להלן: "החלטת ביה"ד האיזורי מיום 11.1.2007"). על החלטת ביה"ד האיזורי מיום 11.1.2007 הגיש המערער ערעור לביה"ד הרבני הגדול. בשנת 2008 נפתח תיק הוצאה לפועל למימוש משכנתא בגין הנכס. ביום 4.9.2008 מונה כונס הנכסים לנכס על ידי ראש ההוצאה לפועל. ביום 1.2.2009 הגיש המערער בקשה לעיכוב הליכי פינוי הנכס, על מנת שיוכל להשלים את מכירת הנכס לאחיו. מנגד, כונס הנכסים הגיש בקשה לאישור מכירת הנכס לקונה, תמורת סכום של 950,000₪. בו ביום ניתנו החלטות ראש ההוצאה לפועל בבקשות אלו, במסגרתן דחתה את בקשת המערער לעיכוב הליכי מימוש הנכס, והורתה לכונס הנכסים להשלים חוות דעת שמאי בנוגע לשווי הנכס. ביום 5.2.2009 הגיש המערער לראש ההוצאה לפועל בקשה לעיון חוזר בהחלטתה שלא לעכב את הליכי פינוי הנכס. מנגד, כונס הנכסים השלים את חוות הדעת שהתבקשה על ידי ראש ההוצאה לפועל וביקש לאשר את מכירת הנכס לקונה. ביום 11.2.2009 קבעה ראש ההוצאה לפועל כדלקמן: "החייב אינו מצביע בבקשתו לעיון חוזר על טעם מיוחד אשר יש בו כדי לעכב את ההליכים למימוש המשכנתא ואינו מצביע על עילה על פי דין לעשות כן. החייב לא ציין בבקשתו 086263809ט כי מכר את הזכויות לאחיו וכן לא פרש את מלוא השתלשלות העניינים, המפורטת על ידו כעת. לטענת החייב מכר את הזכויות לצד ג' בשנת 2006. הזכויות לא הועברו על שם צד ג' בטרם תחילת הליכי הכינוס. כבר ביום 11.1.07, החליט בית הדין הרבני כי ההסכם למכירת הדירה לאחי הבעל לשעבר אינו תקף. בית הדין חזר על כך בהחלטתו מיום 31.12.07. זכויות החייב כפופות למשכנתא לטובת הזוכה בתיק זה. החייב לא קיבל רשות למכר עצמי של הנכס, ככל שנמכר על ידו לצד ג'. אינני מוסמכת לקבוע האם אכן נמכרו זכויותיו של החייב או לאו והדבר נתון לבית הדין/בית המשפט המוסמך. עולה מבקשת הכונס כי לא הוגש ערעור על החלטת בית הדין הרבני באשר לביטול ההסכם. .. על כן אין מניעה להמשך הליכי מימוש הנכס ובכלל זה למכר זכויות החייב בנכס." החלטה זו של ראש ההוצאה לפועל היא נשוא הערעור שבפני. המערער טוען, כי על אף שסכום הפיגורים בחוב המשכנתא לבנק היה זעום, ומקור הלוואת המשכנתא בכספי מדינה והלוואת זכאות, לא הפנה הבנק את המערער, בהתאם לחובתו, לוועדה הבינמשרדית של משרד האוצר ומשרד השיכון לשם פריסת חוב המשכנתא. כן, טוען המערער כי מכירת הנכס לאחיו, בשנת 2006, נעשתה בהרשאת ביה"ד האיזורי, ואולם, מסיבה שאינה ברורה לו המכירה בוטלה על ידי ביה"ד האיזורי. עוד טען המערער, כי התגורר ברציפות בנכס במהלך כל השנים, וכי פנה מספר פעמים לזוכה על מנת לשלם חלק מחוב המשכנתא ולפרוס את יתרת החוב לתשלומים. המערער טוען, כי ראש ההוצאה לפועל טעתה בהחלטתה מיום 11.2.2009, בה ציינה כי המערער לא גילה את כל העובדות בבקשותיו. המערער טוען כי אי הגילוי נבע מהדחיפות בהגשת בקשותיו. כן, טוען המערער כי ראש ההוצאה לפועל טעתה בציינה בהחלטתה, כי המערער לא ערער על החלטת ביה"ד האיזורי. המערער טוען, כי קיים טעם מיוחד בעיכוב הליכי הפינוי, לאור העובדה שהערעור שהגיש על החלטת ביה"ד האיזורי תלוי ועומד בביה"ד הרבני הגדול. עוד טוען המערער, כי ראש ההוצאה לפועל טעתה בקובעה, כי המערער לא קיבל רשות מביה"ד האיזורי למכור את הנכס. לטענת כונס הנכסים, ראש ההוצאה לפועל צדקה בהחלטתה לדחות את בקשת המערער לעיכוב הליכי הפינוי, שכן לנגד עיני ראש ההוצאה לפועל עמדה החלטת בית הדין האיזורי, בה נקבע כי הסכם המכר לאח אינו תקף. לסיכומיו צירף כונס הנכסים את פסק דינו של ביה"ד הרבני הגדול מיום 27.4.2009, הדוחה את הערעור שהגיש המערער על החלטת ביה"ד האיזורי שלא לאשר את מכירת הנכס לאחי המערער. כונס הנכסים טוען, כי עצם דחיית ערעור המערער על ידי ביה"ד הרבני הגדול מצדיקה דחייתו של ערעור זה שבפניי. כמו כן, טוען כונס הנכסים, כי כל מטרת הסכם המכר בין המערער לאחיו, היא מכירת הנכס במחיר נמוך (650,000 ₪) ביחס למחיר שבו נמכר הנכס לקונה (950,000₪), ושיפוצו על חשבון המשיבה 2, והכל על מנת לאפשר למערער להמשיך להתגורר בנכס. עוד מוסיף כונס הנכסים, כי המשיבה 2, גרושתו של המערער, בעלת חצי מהזכויות בנכס, מבקשת כי עסקת מכר הנכס לקונה תושלם, ויועברו אליה הכספים שהיא זכאית להם בגין מכירת הנכס. דיון כאמור, ביסוד הערעור שהגיש המערער עומדת הטענה, כי ראש ההוצאה לפועל טעתה בהחלטתה, עת דחתה את בקשת המערער לעיון חוזר בהחלטה שלא לעכב את הליכי מימוש הנכס. כאמור, טענתו של המערער בעניין זה נסמכה על הערעור שהוגש על ידו לביה"ד הרבני הגדול. במועד שבו הגיש המערער את הערעור שבפניי, טרם התקבל פסק דינו של ביה"ד הרבני הגדול, ולכן טען המערער, כי כל עוד שאלת מכירת הנכס לאחיו תלויה ועומדת בביה"ד הרבני הגדול, ראוי לעכב את ההליכים למימוש הנכס בהוצאה לפועל. אלא מאי, מאז הגשת בקשת רשות הערעור על ידי המערער, נקפו הימים, וביום 27.4.2009 ניתן פסק דין בביה"ד הרבני הגדול, אשר דחה את הערעור, בקובעו כדלקמן: "לאור כל האמור החלטת ביה"ד האיזורי נשואת הערעור בעניין מינוי כונסי נכסים למכירת הדירה לגורם אחר היא שרירה ותקיפה, ואין החלטה אחרת הסותרת החלטה זו, ויש לדחות את הערעור ולאפשר לכונס הנכסים שמונה ע"י ראש הוצאה לפועל לסיים את הליכי מכירת הדירה." פסק דינו של ביה"ד הרבני הגדול נוטל את העוקץ מהערעור שבפניי ומייתר אותו. כך, למשל, טענת המערער, כי ראוי לעכב את הליכי מימוש הנכס עד להכרעת ביה"ד הרבני הגדול, מתייתרת. בהתאם, גם טענת המערער כי ראש ההוצאה לפועל טעתה בהחלטתה לדחות את הבקשה לעיון חוזר, כשסברה כי המערער לא הגיש ערעור על החלטת ביה"ד האיזורי, מתייתרת, שכן גם אם הייתי מקבלת את הערעור שבפניי ומורה לראש ההוצאה לפועל להתייחס בהחלטתה בבקשת המערער לעיון חוזר לערעור שהגיש המערער לביה"ד הרבני הגדול, הרי שדינה של הבקשה לעיון חוזר היה להידחות, מאחר שביה"ד הרבני הגדול דחה את הערעור שהגיש המערער. כך, גם הטענה שהעלה המערער, כי ראש ההוצאה לפועל טעתה כשציינה, כי ביה"ד האיזורי לא אפשר למערער למכור את הנכס לאחיו. בטענה זו אין ממש כעת, עת ביה"ד הרבני הגדול דחה את הערעור שהגיש המערער ואישר את החלטת ביה"ד האיזורי שלא לאשר את הסכם המכר בין המערער לאחיו. לפיכך הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות. את סיכומיו הגיש המערער לאחר מתן פסק דינו של ביה"ד הרבני גדול (ויש להצטער שאף על פי כן לא מצא לנכון לצרף את פסק הדין לסיכומיו). בסיכומיו טען המערער, כי לאור החלטת ראש ההוצאה לפועל למנות כונס נכסים לנכס, ביה"ד הרבני הגדול לא דן לגופו של עניין בערעור. המערער גם הוסיף, כי בכוונתו להגיש בג"ץ בגין החלטות ביה"ד האיזורי וביה"ד הרבני הגדול. טענות אלו של המערער אינן רלוונטיות לענייננו, הערעור שבפניי לא נועד לשמש ערעור 'בגלגול שני' על החלטת ביה"ד הרבני האיזורי שלא לאשר את מכירת הנכס לאחי המערער. גם טענותיו האחרות של המערער, לפיהן היה על הבנק להפנותו לוועדה הבינמשרדית של משרד האוצר ומשרד השיכון לצורך פריסת המשכנתא, בין היתר בשל מצבו הרפואי הקשה, וכי הוא גר ברציפות בנכס במהלך כל השנים; וכי אין זה ראוי לפנותו מדירתו, אינן רלוונטיות לערעור זה. כאמור, הערעור שבפניי הוגש על החלטת ראש ההוצאה לפועל לדחות את הבקשה לעיון חוזר שהגיש המערער, בנימוק כי ראוי היה לעכב את הליכי מימוש הנכס עד למתן פסק דין על ידי ביה"ד הרבני הגדול. ערעור זה אינו רלוונטי עוד, עת התקבל פסק דינו של ביה"ד הרבני הגדול הדוחה את טענות המערער. בשולי הדברים אעיר, כי טענת המערער, לפיה ראוי לנקוט זהירות טרם פינויו מביתו בשל חוב זעום שנוצר עקב פיגור בתשלומי המשכנתא, הינה תמוהה. זאת, ראשית מן הטעם שהתוצאה של מימוש הנכס על ידי הזוכה בתיק ההוצאה לפועל, היא אותה תוצאה שמבקש המערער להשיג - מכירת הנכס לצד ג'. ההבדל המשמעותי היחיד הוא שמכירת הנכס לקונה (המשיב 3) היא בתמורה לסכום של 950,000 ₪, ואילו המערער מבקש למכור את הנכס לאחיו, בסכום של 650,000 ₪ (בתוספת ביצוע שיפוץ על חשבון המערער והמשיבה 2). גם טענתו של המערער, שנטענה בשפה רפה, כי שווי הנכס הינו 1,200,000₪ (פסקה 9 לבקשת רשות הערעור) תמוהה ואין בה ממש. המערער לא טרח להציג חוות דעת שמאי מטעמו להוכחת שווי הנכס הנטען על ידו (בניגוד לכונס הנכסים שהגיש חוות דעת שמאי מטעמו, לפיה הוערך שווי הנכס בסכום של 900,000 ₪ - נספח ד' לתגובת המשיב לבקשה לעיכוב הליכים). עוד תמוהה טענת המערער, לפיה שווי הנכס הוא 1,200,000 ₪, שהרי לטענת המערער יש לאשר את מכירת הנכס לאחיו תמורת כמעט מחצית הסכום, סך של 650,000 ₪. סוף דבר בנסיבות האמורות לעיל הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות. המערער ישלם למשיב 1 הוצאות הליך זה ושכר טרחת עורך דין בסכום של 8,000 ₪ בתוספת מ.ע.מ שישולמו מתוך הערבון. משעמדות המשיבים 2 ו-3 יוצגו על ידי כונס הנכסים לא נפסקו הוצאות למשיבים האחרים. ניתן היום, ח' אייר תש"ע, 26 אפריל 2010, בהעדר הצדדים. עיון חוזרמסמכיםהוצאה לפועל