להלן פסק דין בתביעת רשלנות רפואית נגד בית חולים בטענה לשיהוי בלתי סביר בביצוע ניתוח: מבוא 1. עסקינן בתביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שאונו לתובעת לטענתה בשל מחדלים בטיפול בה בבית החולים "איכילוב" (להלן: "בית החולים"). 2. התביעה הוגשה במקורה לבית המשפט המחוזי ובמסגרת הדיונים המקדמיים שם, מינתה כב' השופטת חיות מומחה מטעם בית המשפט. לימים הועבר הדיון לבית המשפט השלום ונקבע בפניי. שמיעתו של תיק זה התארכה בשל בקשות רבות שהוגשו והחלטות מספר עליהן הוגשו בקשות רשות ערעור. 3. על פי החלטה שניתנה בשעתה תידון תחילה שאלת האחריות. 4. מטעם התובעת העידו היא עצמה ובעלה מר בצלאל הראש. 5. מטעם הנתבעת העידו פרופ' אדוארד שיפרין ששימש בזמנים הרלוונטיים לתביעה מנהל מחלקת כירורגיית כלי דם בבית החולים; ד"ר פנחס הלפרן ששימש בתקופה הנדונה כמנהל המחלקה לרפואה דחופה בבית החולים; ד"ר רומן אנור ששימש כרופא במחלקת כירורגיית כלי דם בבית החולים וטיפל בתובעת וד"ר איסק פורטנוי ששימש אף הוא רופא מומחה במחלקת כירורגיית כלי דם באותה התקופה והחתים את התובעת על טופס הסכמה לניתוח. 6. כמו כן הגישו הצדדים חוות דעת של מומחים בתחום כירורגיית כלי דם. מטעם התובעת הוגשה חוות דעתו של פרופ' רפאל ולדן ומטעם הנתבעת הוגשה חוות דעתו של פרופ' רפי אדר. ואלה העובדות הצריכות לעניין: 7. התובעת, ילידת 1948, הגיעה לחדר המיון של בית החולים ביום 9.6.95 בשעה 09:00 כפי שעולה מגיליון חדר המיון. בקבלתה במיון התלוננה כי מאז השעה 12:00 אתמול היא סובלת מכאבים חזקים במותן וכן ברגל השמאלית באזור הקדמי. 8. בשעה 09:30 היא נבדקה על ידי רופא פנימי ואורטופד. לאחר בדיקות מעבדה נבדקה גם על ידי כירורג כלי דם שאבחן חסימה חריפה של העורקים ברגל שמאל והפנה את התובעת לביצוע צנתור דחוף (להלן גם: "אנגיוגרפיה"). 9. התובעת נבדקה גם על ידי קרדיולוג על מנת שזה יאשר כי אין מניעה מביצוע הצנתור מבחינה קרדיאלית. 10. בשעה 11:15 נלקחה בדיקת דם נוספת לצורך קבלת סוג הדם של התובעת לצורך הכנתה לניתוח אפשרי. 11. בשעה 11:45 ניתנו לתובעת פטידין ופראמין והיא הועברה לביצוע הצנתור. עובר לביצוע הצנתור הוחתמה התובעת על טופס הסכמה לניתוח ע"י ד"ר אנור. 12. הצנתור הצביע על קיומה של חסימה בעורק הירך השטחי, בעורק הירך העמוק ובעורק משקע הברך כתוצאה מסחיפים (קרישים) . 13. בעקבות ממצאי הצנתור הוחלט על העברת התובעת לחדר ניתוח. בשעה 14:00 הוחתמה התובעת על טופס הסכמה לניתוח. מתוך הגיליון הסיעודי בחדר הניתוח עולה כי התובעת הושכבה על השולחן בשעה 14:30. בשעה 14:35 הוחל בהרדמה אפידוראלית והניתוח עצמו החל בשעה 14:55 והסתיים בשעה 17:30 (להלן: "הניתוח הראשון"). 14. בניתוח נמצאו קרישים, חלקם ישנים וחלקם טריים, שהוצאו. לאחר הניתוח התקבלה זרימת דם חוזרת טובה. 15. בניתוח קיבלה התובעת טיפול בהפרין ישירות לוריד וכן בדקסטרן. בסיום הניתוח בוצע צנתור נוסף שהדגים עורקים תקינים. לאחר התאוששות הועברה התובעת למחלקה. התובעת טופלה בנוגדי קרישה מסוג ראומקרודקס לאחר הניתוח. 16. בלילה שלאחר הניתוח הייתה הרגל חמה אך התובעת סבלה מכאבים עזים ונרשם כי סף הכאב שלה נמוך מאד. 17. בבדיקת הבוקר במחלקה מצוין כי הכאבים בכף הרגל פחתו, כף הרגל חמה , נמוש דופק בעורק גב הרגל וגם בבדיקת דופלר נמצאה זרימה טובה בעורקים. (ראה ת/3). 18. ביום למחרת, 11.6.95, הופיעה החמרה במצב הרגל ולתובעת בוצע צנתור חוזרת בשעות הצהריים. על פי ממצאי הצנתור הודגמה חסימה חוזרת ועל כן התובעת נלקחה שוב לחדר ניתוח (להלן: "הניתוח השני"). 19. עובר לניתוח השני הוחתמה התובעת על טופס הסכמה לניתוח על ידי ד"ר פורטנוי. 20. בניתוח השני נמצא קרע בעורק הירך השטחי שנגרם על ידי צנתר בניתוח הראשון. הקרע תוקן על ידי הכנסת שתל ורידי. גם עורק משקע הברך טופל. לאחר הניתוח השני נמוש דופק במשקע הברך אך לא נמוש דופק דיסטלי. התובעת טופלה בנוגדי קרישה. בעת הניתוח השני נמצאו רק קרישים טריים. 21. במהלך הימים שלאחר הניתוח השני הופיע זיהום מסוג MRSA במפשעה ובירך ולאחר מכן בשוק והתובעת טופלה באנטיביוטיקה. 22. ביום 16.6.95 הופיעו שינויים איסכמים באצבעות 1-3 בכף הרגל שנותחה ואלה גרמו לתובעת לכאבים עזים. 23. ביום 29.6.95 הומלץ לתובעת לעבור קטיעת הרגל מתחת לברך. המלצה דומה ניתנה על ידי ד"ר עזריה מבית חולים שיבא,שאליו פנתה המחלקה לייעוץ, אך התובעת בחרה לקבל ייעוץ נוסף מפרופ' זליקובסקי ובסופו של יום עברה בבית חולים בילינסון קטיעה של האצבעות הנימקיות בלבד, במקביל לטיפול תרופתי תוך ורידי. 24. ביום 19.7.95 שוחררה התובעת מבית החולים. 25. יש לציין כי בבואה לבית החולים סבלה התובעת מעודף משקל משמעותי. היא דווחה כי היא מעשנת במשך שנים כ – 20 סיגריות ליום ומטופלת בתכשיר הורמונלי בשל הפרעות גיל המעבר. בעת בדיקתה במיון דווחה גם על דפיקות לב ושימוש בדרלין. עוד ציינה כי היא סובלת מגסטריטיס ומועמדת לבדיקת גסטרוסקופיה (ראה נספחים לתצהירו של ד"ר הלפרן וביניהם נ/6 בחתימת ד"ר אנור וכן חוות דעתו של פרופ' ולדן מטעמה). השאלות השנויות במחלוקת 26. האם היה בטיפול שניתן לתובעת בבית החולים משום שיהוי לא סביר בביצוע הניתוחים? 27. בהנחה שהיה שיהוי בלתי סביר האם הוא הגורם להופעת הנמק באצבעות כף הרגל? 28. האם היה על הרופאים להתחיל טיפול בנוגדי קרישה – הפרין – עובר לניתוח הראשון? 29. האם נתנה התובעת הסכמתה המודעת לניתוחים? הסכמה מדעת 30. התובעת ביקשה לטעון כי "תוך כדי כניסתי לחדר הניתוח הוחתמתי בחופזה, במצב של לחץ ובהלה, על "טופס הסכמה לניתוח". במצב זה, לא ניתנו לי הסברים כלשהם ולא התאפשר לי לקרוא את הטופס בעיון." טענה דומה מעלה התובעת גם כלפי אופן החתמתה עובר לניתוח השני (ראה עדותה בסעיפים 6 ו – 9 לתצהירה ת/2). 31. הן ד"ר אנור והן ד"ר פורטנוי שהחתימו את התובעת על טפסי הסכמה לצנתור והניתוחים, ציינו בתצהיריהם כי אינם זוכרים את מעמד החתמת התובעת אך מניסיונם הם מבהירים את מהות הבדיקה/הניתוח על סיכוניו ודרכי הטיפול החלופיות. (ראה תצהיריהם נ/3 ו – נ/5). 32. לא מצאתי ממש בטענתה זו של התובעת. עיקר טענתה של התובעת נוגעת לעובדה שהמחלקה השתהתה בהעברתה לחדר ניתוח. היא אינה מכחישה כי סבלה באותה העת מכאבים עזים ביותר. אם כך הוא הדבר האם הייתה קשובה להסברים ארוכים? האם היא כלל מסוגלת לזכור את שהיה באותו הזמן באופן ברור? יתרה מכך התובעת לא חולקת כי הטיפול הנכון חייב העברתה לניתוח, אותו ניתוח שביצעו בה. אם כך יישאל אילו אופציות טיפוליות אחרות היה על הרופאים להניח בפניה כאשר הזמן דוחק והתובעת בכאבים ובמתח רב? 33. ב"כ התובעת טוען בסיכומיו כי לא ברור איזה ניסיון היה לרופאים בהחתמה על הטפסים וכי בעת החתמת התובעת הייתה היא נתונה לכאבים קשים ומכאן מטושטשת כך ש: "קשה להאמין שבמצב זה הוא אכן קיים לגביה את רוטינת ההסברים במלואה." כדבריו בעמ' 9 לסיכומיו. טיעון זה אין בידי לקבל מאותן הסיבות. ממה נפשך, אם התובעת סובלת מכאבים עזים והניתוח דחוף אין מקום להעלותה על נוגדי כאב ולחכות לפעולתם רק כדי שהיא תהיה יותר נינוחה וקשובה להסברים. זאת בעיקר כשהפרוצדורה הניתוחית היא דרך המלך ועל כך אין חולק. 34. מכאן שראיתי לדחות הטענה להעדר הסכמה מדעת. האם היה מקום לתת לתובעת טיפול בהפרין עובר לניתוח הראשון 35. פרופ' ולדן מציין בחוות דעתו כי מקובל במקרים כאלה ליתן טיפול בתרופה הנוגדת קרישה כדי למנוע המשך קרישת הדם בעורק. 36. בחקירתו הנגדית השיב פרופ' ולדן כי מקום שהניתוח מבוצע בהרדמה אפידורלית יש להימנע ממתן הפרין עובר לניתוח. 37. הניתוח הראשון בוצע בהרדמה אפידורלית ומכאן שאף לדעתו של פרופ' ולדן לא היה מקום להתחיל בטיפול בהפרין עובר לאותו ניתוח. אין חולק שלאחר הניתוח הראשון טופלה התובעת בהפרין (שניתן ישירות בסיומו של הניתוח). 38. גם פרופ' בס מציין בחוות דעתו כי אי מתן הפרין לתובעת לפני הצנתור הייתה החלטה נכונה בהתחשב במשקלה של התובעת ובאפשרות לביצוע הניתוח בהרדמה אפידורלית. 39. מכאן שגם טענה זו דינה להדחות. האם היה שיהוי בלתי סביר בטיפול בתובעת 40. ב"כ התובעת טוען כי היה על רופאים לדאוג להעברת התובעת לחדר ניתוח תוך זמן קצר מזה שנעשה בפועל. טענתו זו נתמכת בחוות דעתו של פרופ' ולדן שמציין כי לא מצא בתיעוד הרפואי הסבר להשתהות הן לפני הניתוח הראשון והן לפני הניתוח השני. לטענתו מיד עם הגיעה של התובעת למיון ניתן היה לאבחן כי מדובר בחסימה קשה על פי התסמינים שנמצאו בבדיקה הקלינית וביניהם ירידה בתחושה ובתנועה בכף הרגל. לאחר הניתוח הראשון הופיע דופק במשקע הברך אך לא הופיע דופק בכף הרגל. 41. פרופ' ולדן מסביר את הצורך בפעולה דחופה בעובדה שבניתוח ניתן לסלק את הקרישים מן העורקים הראשיים אך לא מענפיהם הבינוניים והקטנים שאליהם לא ניתן להגיע עם הצנתר. מטעם זה טיפול מאוחר גורם להופעת חסימות בלתי הפיכות בעץ העורקי הרחיקני המתמלא בקרישים. מצב זה עלול להביא לנמק של הרקמות ולפגיעות עצביות בגף. 42. הנתבעת טוענת כי לא הייתה כל השתהות בביצוע הניתוחים. היא תומכת טיעונה בחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, פרופ' בס וכן בחוות הדעת של המומחה מטעמם, פרופ' אדר. 43. פרופ' בס מציין בחוות דעתו כי הבירור האבחנתי עם הגיעה של התובעת למיון נעשה במיומנות ובקצב המקובל. היה מקום לביצוע צנתור אבחנתי אצל התובעת בטרם תוכנס לניתוח. הוא מציין כי מדובר באשה צעירה עם גורמי סיכון נכבדים לקרישיות יתר. במהלך הזמן שבין הגיעה לבית החולים ועד תחילת הניתוח היא נבדקה על ידי 4 רופאים ועברה צנתור. עוד הוא מציין כי התובעת לא סבלה מתסמונת לשכה ומנוקשות שרירים ועל כן לא נגרם כל נזק בהמתנה של 5 שעות. הוא מוסיף ומציין כי ניתן היה תיאורטית לצמצם את משך הזמן בשעה אך אין לכך כל חשיבות. 44. מכאן הוא מסיק כי המהלך האבחוני והטיפול בחדר המיון לפני הניתוח הראשון היה בהתאם לנוהל ותקן מקובלים. 45. בכל הנוגע למהלך העניינים לאחר הניתוח הראשון ועד לניתוח השני מציין פרופ' בס כי השינוי באספקת הדם לרגל אובחן בבוקרו של יום 11.6.95 ואזי בוצעו בדיקות נחוצות כמו דופלר וצנתור חוזר, בטרם נלקחה התובעת בשנית לחדר ניתוח. הוא מציין כי על פי המסמכים הרפואיים לא עולה השתהות בהתייחסות לתלונות התובעת, או בהזמנת וביצוע הבדיקות או בקבלת החלטה על ניתוח חוזר. 46. עם גילוי ההחמרה עקב סתימה חוזרת בעורק הירך השטחי, אובחן הדבר במהרה והנזק המקומי לעורק תוקן ללא קושי. עורק משקע הברך נפתח אף הוא ונוקה, אך עורקי השוק הרחיקניים וכף הרגל נותרו סתומים. לדעתו של פרופ' בס זו תוצאה ניתוחית טובה אם כי לא מושלמת. לאחר הניתוח השני הרגל הייתה חמה ובלי כאבים. 47. פרופ' אדר מציין בחוות דעתו כי מתוך דברי התובעת עצמה עולה כי כאביה החלו מספר ימים עובר לפנייתה לבית החולים ומכאן שהופעת הקרישים והבעיה החסימתית לא החלה ביום בו פנתה למיון. לשיטתו בדיקת התובעת במיון על ידי רופא חדר המיון, קרדיולוג ואורתופד נעשו על פי השגרה הנהוגה בחדרי המיון ולוח הזמנים נראה נאות. הוא מוסיף ומציין כי בשל גילה הצעיר והעדר רקע ברור של מחלה תסחיפית בעבר, ההוראה לבצע אנגיוגרפיה (צנתור) לבירור סיבת החסימה הייתה נכונה, במיוחד כאשר לא היה סימן מדאיג כמו עליית לחץ במדור המקומי. 48. לדעתו של פרופ' אדר התחלת הניתוח חמש שעות מעת הגעתה של התובעת לבית החולים ובהתחשב בפעולות שהיה צריך לבצע ובדרגת החומרה של מצב הגפה, מתאימה לשגרת העבודה הכירורגית. 49. באשר לטיפול שנעשה בתובעת לאחר הניתוח ועד לניתוח השני מציין פרופ' אדר כי לאחר הניתוח הראשון הייתה הטבה כפי שעולה מהרישומים מיום 10.6.95 בשלוש בדיקות נפרדות במהלך אותה יממה. מעת שבבוקר יום 11.6.95 אובחנו סימנים לחסימה בכף הרגל, נעשו הבדיקות החיוניות והתובעת הורדה לאחר מכן לחדר ניתוח. גם כאן לא מוצא פרופ' אדר השתהות בלתי סבירה. דיון הטיפול עובר לניתוח הראשון 50. מקובלת עלי עמדת פרופ' בס ופרופ' אדר כי הבדיקות שנעשו לתובעת במיון היו הכרחיות. נוכח משקלה של התובעת, העובדה שהיא סובלת מדפיקות לב ומטופלת תרופתית ובשל השימוש בהורמונים, היה על בית החולים לדאוג לייעוץ קרדיאלי בטרם תתקבל כל החלטה על התערבות כירורגית כזו או אחרת. כך גם מקובלת עלי טענתם כי היה מקום לביצוע צנתור בטרם יוחלט על אופן המשך הטיפול וסוג הניתוח. משל למה הדבר דומה, לעריכת ניתוח לטיפול בשבר ללא ביצוע הדמיה. 51. גם פרופ' ולדן בעת חקירתו הנגדית מודה כי בדיקת התובעת במיון על ידי אורטופד היא סבירה לאור תלונותיה והוא הדין באשר לבדיקתה על ידי קרדיולוג (ראה עמ' 5 לפרוטוקול מיום 13.1.08). 52. אף לשיטתו של פרופ' ולדן בחקירתו, ביצוע הצנתור הוא בגדר הסביר גם אם לא מחויב. משמע לא נטען כי עצם ההחלטה על ביצוע הצנתור הייתה שגויה או בלתי סבירה בנסיבות העניין. 53. אין לשכוח שהתובעת הגיעה לבית חולים ציבורי שלצד טיפול בה מטפל בעוד חולים רבים. מי שמכיר את שגרת העבודה במיון יודע שלבד מרופאי המיון נדרשים החולים לעיתים לחכות לבדיקה על ידי רופא מקצועי דוגמת אורטופד או קרדיולוג. גם בדיקות מעבדה דורשות זמן עד לקבלת התוצאות. התובעת עברה כל אלה במשך זמן קצר מעת הגיעה לבית החולים. לאחר מכן חיכתה לביצוע הצנתור שהחל בשעה 11:45 היינו שעתיים וארבעים דקות לאחר הגיעה לבית החולים. בל נשכח שגם צנתור הינו פעולה פולשנית שדורשת הכנה וחדר צנתורים פנוי. 54. פרופ' ולדן נשאל האם הוא חולק על כך שמדובר במשך זמן סביר בבתי החולים והשיב כי אין מדובר במצב אופטימאלי וכי הוא היה מצפה שההליך ייקח פחות זמן. תשובה זו אינה מלמדת בהכרח על התנהלות רשלנית. כולנו מצפים לקבל טיפול מיטבי. אלא שבבואנו לבחון מהו טיפול סביר לא ניתן להתעלם גם מהעובדות בשטח. השאלה נותרה האם קבלה לחדר ניתוח חמש שעות לאחר ההגעה לבית החולים היא סבירה בנסיבות. לאור העובדה שהתובעת לא הגיעה עם תסמונת מדור ולאור נתוניה האישיים שהצריכו בדיקות קפדניות בטרם יוחלט על התערבות כירורגית, ראיתי להעדיף את עמדת פרופ' בס ולקבוע כי לא הייתה השתהות בלתי סבירה בטיפול בתובעת עד לניתוח הראשון. הטיפול לאחר הניתוח הראשון 55. פרופ' ולדן סמך את קביעתו כי הייתה השתהות בהכנסת התובעת לניתוח השני בעובדה שהיא החלה להתלונן על כאבים עזים וכי היו ממצאים קליניים לחסימה חוזרת כבר בלילה שלאחר הניתוח הראשון היינו בלילה שבין ה – 9.6.95-10.6.95. בחקירתו הנגדית הודה פרופ' ולדן כי על פי הרישומים מדובר בלילה הבא ולא באותו הלילה של היום שבו נותחה לראשונה. 56. מכאן שיש חיזוק לקביעת פרופ' בס כי התסמינים שחייבו הורדת התובעת לניתוח השני התגלו לראשונה רק בבוקר של ה – 11.6.95. זאת לאחר שבמשך היום של ה – 10.6.95 נבדקה התובעת על ידי הרופאים במחלקה ונמצא שיפור במצב הרגל. כך מצוין כי הרגל חמה וכי נמוש דופק בדורסליס פדיס. בהמשך היום אף מצוין כי הכאבים פחתו. 57. בבוקר ה – 11.6.95 אובחנה נסיגה במצב הרגל ועל כן התובעת נשלחה לביצוע בדיקת דופלר ולאחריו לצנתור חוזר. הצנתור נעשה בסמוך לשעה 11:00 בבוקר על פי הרישום של טופס ההסכמה לבדיקה. עם קבלת התשובות מהצנתור התקבלה החלטה להוריד את התובעת לניתוח נוסף ובשעה 16:00 של אותו היום היא התקבלה לחדר ניתוח. 58. פרופ' ולדן מציין בחקירתו הנגדית כי החסימה החוזרת אצל התובעת לא התרחשה בשעות הראשונות לאחר הניתוח הראשון, אלא שמאחר ולא היה דופק בכף הרגל היא נדרשה להשגחה צמודה. יחד עם זאת הוא מודה: "אתה שואל האם נכון שכאשר הרגל הייתה חמה כאשר היו דפקים וכאשר לא היו תלונות על כאבים, לא היה מקום לחשוד לחסימה חוזרת, אני משיב לך שכל זמן שהמצב אכן היה כך, שהיה דופק במשקע הברך והרגל הייתה חמה, אכן לא היה מקום לחשוד בחסימה ואז גם לא הייתה חסימה." (ראה דבריו בעמ' 6 לפרוטוקול חקירתו). 59. בהתחשב ברישומים של יום 10.6.95 עולה כי החסימה החלה רק בסמוך לבוקרו של יום 11.6.95. בבוקרו של יום אובחנה הנסיגה במצבה של הרגל והתובעת החלה בקבלת טיפול לבחינת מצבה והוכנסה לניתוח. חיזוק להיות החסימה טרייה ניתן למצוא בדו"ח ההיסטופתולוגי שבו נמצא כי בניתוח השני כל הקרישים שנמצאו היו טריים. על כך מציין פרופ' ולדן כי בהיותם קרישים טריים, סביר להניח שלא היו אלה קרישים שנוצרו עובר לניתוח הראשון אלא התהוו בתקופת הביניים. 60. גם לדעתו של פרופ' ולדן החסימה החלה לכל המוקדם בערב של יום 10.6.95 או בלילה שבין ה – 10.6 ל – 11.6. 61. מכאן שלא ראיתי בגילויה של הנסיגה בבוקר משום שיהוי בלתי סביר. לאחר מכן טופלה התובעת לאורך היום ובשעות אחה"צ הורדה לחדר ניתוח. בהתחשב בעובדה שמדובר היה בניתוח מורכב יותר מהניתוח הראשון שכן הוא חייב התקנת מעקף לעורק הפגוע, ראיתי לקבל את מסקנתו של פרופ' בס שלוח הזמנים מרגע גילויה של החסימה החוזרת ועד לניתוח השני היה סביר. 62. כפי שציינתי לעיל לא כל אירוע לא מוצלח מלמד בהכרח על רשלנות ואם הוא עומד במתחם הסבירות – אזי אין רשלנות. לעניין זה ראיתי להפנות לדבריו של כב' השופט ג'ובראן בעניין ע"א 916/05 שרון כדר נ' שירותי בריאות כללית טרם פורסם, מצוי במאגרים המשפטיים: "כבר נקבע, כי המבחן אשר על בית המשפט לבחון בו מעשה או מחדל פלוני של רופא תוך כדי טיפולו המקצועי, אם יש בו או אם אין בו משום רשלנות, איננו מבחן של "חכמים לאחר מעשה", אלא של הרופא "הממוצע" בשעת מעשה. לשון אחר; רופא בשר ודם עשוי לטעות וברי, כי לא כל טעות מהווה רשלנות. לא כל שכן, כאשר זהו מצב שלא מדובר בטעות טיפולית אלא בבחירת אחת האופציות האפשריות שהרפואה יודעת. אמת המידה לבחינת הרשלנות תהיה זו של הרופא הסביר בנסיבות המקרה. החלטותיו ופעולותיו של הרופא צריכות להיות מבוססות על שיקולים סבירים וברמה המקובלת והכול "בהתאם לנורמות המקובלות אותה עת בעולם הרפואה" (ראו ע"א 323/89 דלעיל, בעמ' 172). " 63. מאחר והגעתי למסקנה כי לא היה שיהוי בלתי סביר בגילוי החסימה בפעם השנייה ובהכנסת התובעת לניתוח השני, כי אז מתייתר הצורך בדיון בשאלה האם כתוצאה מן השיהוי הבלתי סביר נגרם הנמק בכף רגלה של התובעת. למעלה מן הצורך אציין רק זאת: 64. כל הרופאים תמימי דעים כי החסימה החוזרת נבעה מדיסקציה של העורק שנגרמה במהלך הניתוח הראשון וכי מדובר בסיכון ידוע. משמע החסימה יכלה להתהוות גם בטיפול מיטבי ומהיר. גילוי הדיסקציה אורך זמן ועם גילויו יש לטפל בו כפי שטופלה התובעת. גם לשיטת פרופ' ולדן לא ניתן להגיע עם הצנתר לאותם כלי דם קטנים שהינם הסתעפויות של עץ העורק הרחיקני. מכאן שגם בטיפול מהיר לפתיחת הסתימה ויצירת מעקף של העורק שנפגע, עדיין אין וודאות שאותם כלי דם קטנים שנסתמו – ייפתחו, או שהגף ימצא מעקף טבעי. 65. אם ראיתי לקבוע כי לא היה שיהוי בלתי סביר בהורדת התובעת לחדר ניתוח עובר לניתוח השני, הרי שמתייתר הצורך לדון במחלוקת שבין המומחים האם הנמק נגרם כתוצאה ממשך הזמן שעבר מעת גילוי החסימה הנוספת או מהזיהום שהתפתח בפצע הניתוח לאחר הניתוח השני. גם אם אקבל טענת התובעת שהזיהום התפתח מספר ימים אחרי הופעת הנמק, גם אז אין בכך כדי לשנות ממסקנתי הנ"ל ולפיה הנמק לא נוצר כפועל יוצא של התנהגות רשלנית אלא כתוצאה של ביש מזל, חרף קבלת טיפול בהתאם לסטנדרטים מקובלים. 66. לסיכומה של נקודה זו, לא ראיתי בהתנהלות בית החולים משום שיהוי בלתי סביר בנסיבות, הן עם קבלתה של התובעת לבית החולים והן לאחר הניתוח הראשון ובטרם הכנסת התובעת לניתוח השני. מדובר בהתנהלות סבירה של בית החולים בהתאם לסטנדרט התנהגות ופעילות סביר ומקובל בנסיבותיה של התובעת. סוף דבר 67. עם כל ההבנה שיש לבית המשפט למצבה של התובעת ולתוצאות אותה חסימת עורקים שממנה סבלה ובגינה טופלה על ידי רופאי הנתבעת, הגעתי לכלל מסקנה כי לא הוכח שהיה בהתנהלות בית החולים והרופאים משום התרשלות שיחובו בגינה. 68. התובעת תשא בהוצאות משפט שנגרמו לתובעת על פי קבלות וכן בשכ"ט עו"ד בשיעור 25,000 ₪ בצירוף מע"מ. 69. לא ראיתי להימנע מפסיקת הוצאות שכן לאורך הימשכות ההליכים עמדה התובעת באמצעות באי כוחה על המשך ניהולו של התיק לרבות פנייה לערכאות הערעור על החלטות ביניים. 70. הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד הוצאתן ועד התשלום המלא בפועל. 71.שיהויניתוחרפואהבית חוליםתביעות רשלנות רפואיתרשלנות רפואית (בית החולים)רשלנות