התובעים נפגעו בעת שתמכו בידיהם קיר טיפוס מפיברגלאס, אשר נגרר על ידי רכב מנועי לשם הצבתו. במהלך הגרירה, נפל הקיר על התובעים ונגרמו להם נזקי גוף. הצדדים נחלקו בשאלה האם מדובר בתביעה על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה 1975 (להלן: "פלת"ד"), אם לאו. הצדדים התובעים, שניים במספר, נערים בני 17, עבדו אצל הנתבע 1 נהג הרכב מר שרון חדד, אשר מנהל ובעל המניות של חברת גי. פי. אס. החברה לאתגר וספורט בע"מ - הנתבעת 4. הנתבעת 4 הייתה מבוטחת אצל הנתבעת 5 - הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ. הרכב מסוג איסוזו טרופר, היה מבוטח על ידי הנתבעת 2, הפניקס הישראלי והנתבעת 3, אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ. כאמור, לפני הכרעה בשאלה האם חבות הנתבעות 2 ו-3, חברות ביטוח, לשלם לתובעים פיצויים בגין תאונת דרכים בהתאם לחוק הפלת"ד, או שמא הנתבעת 4, מעסיקתם של הנתבעים והנתבעת-5, חברת הביטוח, הן העשויות לחוב בנזיקין בגין התאונה, על פי פקודת הנזיקין (נוסח חדש) תשכ"ח - 1968. טענות התובעים לעניין חבות הנתבעות 2 ו-3 בכתב תביעתם טוענים התובעים כי ארעה להם תאונת דרכים כמשמעה בחוק, עת קיר טיפוס אשר היה מחובר לג'יפ מס' 9692119, שהיה נהוג בידי הנתבע 1 ומבוטח ע"י הנתבעות 2 ו - 3 נותק ונפל על התובעים, אשר נפגעו בנזקי גוף (להלן: "התאונה"). על פי טענת התובעים, ביום 21/4/99 נשלחו שניהם לעבודת הדרכה בישוב בית אל, במסגרת יום כיף אתגרי. בשעות הבוקר המאוחרות, נדרשו התובעים ע"י מעבידם, אריאל, לסייע בהרמת קיר טיפוס גדול מימדים וכבד, במטרה להעבירו ממצב שכיבה על הקרקע, למצב עמידה אנכי. הרמת הקיר בוצעה בדרך של גרירת הקיר, באמצעות חבל שנקשר מראש קיר הטיפוס, למגדל מים ומשם לוו הגרירה שנמצא בקדמת הגי'פ (להלן: "הרכב") , שנהגו היה הנתבע 1. הרכב החל לנסוע אט אט לאחור, החבל שהיה קשור לוו הגרירה נמתח ונוכח העובדה שהחבל על מגדל המים נמתח- קיר הטיפוס החל להתרומם. התובעים שנדרשו לתמוך בקיר בזמן שהוא מתרומם, עמדו מתחת לקיר ותמכו בו בידיהם המונפות מעלה, תוך שהם מתקדמים במהלך התרוממות הקיר לכיוון אמצעיתו. לטענת התובעים, בעודם מצויים מתחת לקיר ותומכים בו בידיהם, כאשר הקיר היה בערך בחצי הדרך למעלה, נפל עליהם הקיר באופן פתאומי והם נפגעו (ראה עמודים 3-4 לפרוטוקול). בעקבות התאונה פונה התובע גיל לובן, באמבולנס לביה"ח 'שיבא' בתל השומר שם אובחנו חבלות בגב, חבלות בצוואר עם רגישות בחוליות וחבלות במותן עם רגישות. התובע טופל בביה"ח ושוחרר למנוחה בביתו, עם המלצות לשימוש במשככי כאבים, המשך טיפול ומעקב רפואי. גם התובע השני, רעי ברגמן, פונה ממקום התאונה לביה"ח הדסה הר הצופים, שם אובחנו חבלות עם פצעי שפשוף בקרסול ולאורך רגל ימין לרבות שבר פריקה פתוח בקרסול ימין, שבר בפטישון וקרע ברצועה ברגל ימין. התובע אושפז ונותח ברגלו, אשר קובעה בסד של גבס. לאור המתואר לעיל, סבורים התובעים כי יש לראות באירוע נשוא התביעה "תאונת דרכים", כמשמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975, מהטעם שהאירוע עונה להגדרה הבסיסית לקיומה של תאונת דרכים, המוגדרת בסע' 1 לחוק הפיצויים. טענות התובעים לעניין חבות הנתבעות 4 ו-5 בכתב תביעתם, ביקשו התובעים לטעון לחילופין, כי אם יקבע ביהמ"ש כי אין המדובר בתאונת דרכים, כי אז יש לתובעים עילת תביעה על פי דיני הנזיקין כלפי מעבידתם , הנתבעת 4(להלן: "המעבידה") אשר הינה חברה בע"מ, שעסקה בכל הזמנים הרלוונטיים לתובענה זו, בהדרכת טיפוס וסנפלינג, וכנגד הנתבעת 5, מכוח הוראות חוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981, אשר ניצבת בנעלי הנתבעת 4, ועל כן חבה היא בגין כל מעשיה ומחדליה הרשלניים ועליה לפצות את התובעים, בגין כל נזקיהם שנגרמו בתאונה. התובעים טוענים כי המעבידה הינה הבעלים ו/או המחזיקה ו/או החוכרת ו/או בעלת הפיקוח ו/או שליטה ו/או האחראית, על הרכב והקיר ואחראית על כלל עובדיה. והיא אשר הורתה לתובעים לתמוך בקיר במהלך נסיעת הג'יפ. התובעים טוענים כי לא הייתה להם הידיעה ו/או היכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לקרות התאונה והנזק, שכן הנזק נגרם ע"י נכס של המעבידה שהיא הבעלים ו/או בעלת השליטה ו/או הפיקוח עליו, ונראה כי אירוע המקרה שגרם לתאונה ולנזק, מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעת, או מי מטעמה, לא נקטה זהירות סבירה, מאשר עם המסקנה כי היא נקטה זהירות סבירה, ולפיכך עליה נטל הראיה שלא הייתה לגבי המקרה שגרם לנזק התרשלות שיחובו בגינה. לחילופין, טענו התובעים כי נהגו בזהירות וכי התאונה נגרמה עקב רשלנותה של הנתבעת 4 והתאונה והנזק נגרמו, בשל הפרת חבות שבחוק ובגין מעשיה ומחדליה הרשלניים של הנתבעת 4, כפי שהתבטאו כדלקמן: לא התקינו נהלי עבודה בטוחים. לא סיפקו ציוד עבודה מתאים ובטוח. לא ציידו את התובע באביזרי בטיחות ולבוש מתאימים. העסיקו עובדים בתנאי עבודה מלחיצים. לא הדריכו את העובדים ובכללם התובע בנהלי עבודה בטוחים. התרשלו בחובתם להנהיג שיטת עבודה בטוחה שתביא למניעת נזקים מעובדיהם. הורו לעובדיהם ובכללם התובע לבצע פעולות מסוכנות ואשר אינן בטוחות. לא הזהירו ו/או התריעו בפני עובדיהם ובהם התובע על קיומם של הסיכונים הכרוכים בנסיון לגרור קיר גדול וכבד משקל. הורו לעובדיהם להשתתף בנסיון גרירת הקיר ע"י ג'יפ, ללא כל שימוש בכלי עזר נדרשים ובאופן מסוכן עד מאוד. לא נהגו כפי שבעלים ו/או בעלי שליטה ו/או אחראים של מקום עבודה סבירים היו נוהגים בנסיבות הענין. הפרו את תקנות בטיחות בעבודה. הפרו חובות שבחוק. טענות הנתבעות 2 ו-3 לאור טענתם החילופית של התובעים בכתב תביעתם, כי התאונה נגרמה עקב רשלנותה ומחדליה של הנתבעת 4, אשר הפרה חבות שבחוק, סבורות הנתבעות 2 ו-3 כי בנסיבות דנן, לא מדובר ב"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק, אלא בתאונת עבודה רגילה, אשר נגרמה עקב רשלנות המעביד ועל כן, דין התביעה כנגדן להדחות. הנתבעות 2 ו-3 הוסיפו וטענו, כי מניתוח אירוע התאונה מתברר, כי התובעים לא נפגעו בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפלת"ד, הן מכוח ההגדרה הבסיסית והן מכוח החזקה החלוטה בדבר ניצול הכוח המכאני של הג'יפ, ועל כן דין התביעה שהוגשה נגדן, בעילה לפי חוק הפלת"ד- להדחות על הסף. עוד טוענות הנתבעות 2 ו-3, כי התאונה ארעה ללא כל קשר ל"שימוש" ברכב "למטרות תחבורה" - כפי שהעידו התובעים בעצמם, ולפיכך, גם מטעם זה התאונה אינה בבחינת "תאונת דרכים" ודין התביעה כנגדם להידחות. טענות הנתבעת 4 ו-5 הנתבעות 4 ו-5 סבורות כי עסקינן בתאונת דרכים, כנטען בכתב התביעה, ובסיכומי התובעים, וכי בהתאם ולפי עקרון ייחוד העילה הקבוע בסע' 8 לחוק הפיצויים, אין לתובעים עילת תביעה כנגדן ודין התביעה כנגדן להידחות על הסף. לשיטת הנתבעות 4 ו-5, התאונה נשוא התביעה הינה "תאונת דרכים", כמשמעות המונח בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1985 (להלן - "חוק הפיצויים"). עוד טוענות הנתבעות 4 ו-5 כי במקרה דנן, לפי עקרון ייחוד העילה הקבוע בסע' 8 לחוק הפיצויים, אין לתובעים עילת תביעה כנגדן ודין התביעה כנגדן להידחות על הסף. הנתבעות 4 ו-5 סבורות כי בענייננו, השימוש שעשה נהג הרכב הינו "נסיעה". מדובר בשימוש הבסיסי ביותר של כלי רכב באשר הוא, ולא בכדי הוא מהווה את הדוגמא הראשונה ל"שימוש ברכב מנועי" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק הפיצויים, לכן קיים קשר סיבתי, חד ערכי בין הנסיעה (שהינה שימוש ברכב מנועי לכל דבר) ובין נזק הגוף. הנתבעות 4 ו-5 טוענות כי מאחר ונסיעת הרכב היא שגרמה לנזקי הגוף של התובעים, אשר לא היה נגרם, לולא הנסיעה אחורה של הרכב ומתיחת הכבל עקב כך, מתקיים יסוד הקשר הסיבתי המגולם במונח "עקב" המהווה חלק מהגדרת תאונת דרכים, על פי חוק הפיצויים. כן סבורות הנתבעות 4 ו-5 כי נסיעה ברכב, והזזתו באמצעות כוח המנוע שלו ונהיגתו של אדם ברכב תוך כדי כך, הינה תמיד למטרות תחבורה, וברגע שאדם נוהג ברכב ומסיעו ממקום למקום, מטרת הנסיעה אינה רלוונטית, כך גם לטענתן היעוד הסובייקטיבי של הנסיעה אינו רלבנטי, שכן מבחינה אובייקטיבית נסיעה מהווה שימוש תחבורתי, יהא היעוד הסובייקטיבי שלה אשר יהא. דיון והכרעה לאור טענות הנתבעות בדבר העדר החבות, ולאור זהות הטענות העובדתיות של הנתבעים, ולשם הכרעה בשאלה האם מדובר בתאונת דרכים אם לאו, הוסכם בין הצדדים כי רק התובע לובן גיל יעיד. כך גם נוכח הטענה להיעדר חבות, לא היה מנוס אלא לפצל את הדיון באופן שראשית תוכרע השאלה האם מדובר בתביעה על פי פקודת הנזיקין או מכח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. על פי התוצאה, ניתן יהא לדון בשאלת הנזק. האם יש לראות באירוע תאונת דרכים על פי החוק? אין מחלוקת כי התובעים עמדו מתחת לקיר שחובר לוו הגרירה של הג'יפ, ובמהלך התרוממות הקיר שנתמך בידיהם של התובעים, נפל הקיר ופגע בתובעים. המחלוקת בין הצדדים הינה האם התובעים נפגעו כתוצאה מסיכון תחבורתי שיצר השימוש ברכב, והאם הזזתו של הקיר באמצעות הג'יפ, מהווה "שימוש ברכב מנועי" "למטרות תחבורה", כהגדרתו בחוק הפיצויים. כמו כן, יש לדון בשאלה האם מתקיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין ה"נסיעה", לבין הפגיעה בתובעים? "תאונת דרכים" מוגדרת בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה 1975 (להלן: "החוק") כך: "תאונת דרכים" - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי; כלומר, ההגדרה הבסיסית היא ש"תאונת דרכים" היא "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי "למטרות תחבורה". על פי ההגדרה, אין די בשימוש ברכב מנועי, כדי להקים תחולה להגדרה הבסיסית. יש צורך כי השימוש יהא "למטרות תחבורה". המונח "שימוש ברכב מנועי", הוגדר בסעיף 1 לחוק הפיצויים והוא מהווה חלק מה"הגדרה הבסיסית". ההגדרה של "שימוש" היא: "נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול - דרך או תיקון דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד". לשון החוק כוללת הגדרת בסיס, חזקות חלוטות מרבות והוראות המעטה, המצויות בחלק הכללי של הגדרת התאונה, אשר חולשות על החוק כולו. בכל "התנגשות" עם רכיביו האחרים של החוק, יהיו אשר יהיו - ידן על העליונה. (רע"א 418/03 אסם נ' סמגה, פ"ד נט (3) 541. (להלן: "עניין אוסם"). בתנאים מסוימים גוברות הוראות המיעוט אשר מוציאות מתחולת החוק, מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון, וכן את מי שנגרם לו נזק גוף בתאונת דרכים שהוסבה מפגיעת איבה. הגדרות המשנה באות לתאר, כאמור, את דרכי השימוש המוכרות ברכב, וכן את "נזק הגוף" המזכה בפיצויים, ואת ה"נפגע". על פי טענת התובעים, המאורע דנן אירע עת עסקו בהרמת קיר הטיפוס באמצעות כבל שחובר לג'יפ השייך למעסיקו, לדבריהם לא ניתן היה להעמיד את הקיר, שמשקלו מעל 500 ק"ג, לולא השימוש "בכח של הגי'פ". וכך העיד התובע בפניי : "ש. אני מבינה שחיברתם את הקיר באמצעות חבל לגיפ'. זה גיפ' שיכול לנסוע אחר בכביש. ת. גיפ מסוג טרופר. ש. החבל היה מחובר לגיפ. הגיפ נסע אחורה וכך הקיר התרומם. בזמן שהקיר התרומם הגיפ נסע רוורס. ת. נכון. ש. השתמשתם בכוח של הגיפ כדי להרים הקיר. ת. כן. ש. אני מבינה שהקיר התרומם רק בגלל הגיפ. בלי הגיפ הקיר לא היה מתרומם. ת. נכון." בהמשך חקירתו העיד התובע, כי לאורך כל זמן התרחשות האירוע, הג'יפ נסע לאחור, כאשר מנועו היה מופעל: ש. בזמן שהרמתם הקיר והגיפ נסע אחורה המנוע של הגיפ היה מונע, מופעל. כן. ש. החבל השתחרר מהגיפ ולכן אתה טוען שהקיר נפל. ת. לפי הנאמר לי על ידי בעל החברה החבל השתחרר מהגיפ. ש. כל זה בזמן שהגיפ נוסע לאט לאט לאחור. ת. נכון. לא היה פסק זמן מרגע תחילת הנפת הקיר עד רגע נפילתו של הקיר. לא היתה עצירה בדרך. ש. הגיפ עשה משהו אחר חוץ מלנסוע לאחור. ת. לא. הוא רק נסע לאחור. ש. זה מה שמסרת למשטרה. מראה לך את הטפסים. כן. זה החומר שנמסר למשטרה. זו חתימתי". מתוך העדות לעיל, נראה כי במועד האירוע, מטרת הצדדים הייתה לעשות שימוש בכוחו המכני של הג'יפ, על מנת להעמיד את קיר הטיפוס, אין זאת כי השימוש בכוח המכני של הג'יפ היה למעשה הדרך שבה בוצעה הרמת הקיר. נוכח העובדה שאין מחלוקת שבעניין דנן נעשה שימוש בכוחו המכאני של הרכב, יש להכריע בשאלה מה הייתה מטרת השימוש ברכב ולבחון האם השימוש ברכב לפי אופיו, העמיד את המשתמשים, בסיכון תחבורתי. לאור האמור לעיל, על מנת להכריע בענייננו בשאלת סיווג האירוע כתאונת דרכים, יש להכריע בסוגית ההגדרה הבסיסית, כלומר: יש להשיב לשאלות האם ה"שימוש" בגי'פ היה ל"מטרת תחבורה"? והאם ה"שימוש" העמיד את המשתמשים- התובעים, במבחן הסיכון התעבורתי. מבחן הסיכון התעבורתי לאחר תיקון מס' 8 לחוק הפיצויים משנת תשנ"א (1992), נקבע בע"א 4469/95 דראושה נגד הררט חברה לביטוח בע"מ פד"י נ(3) 475 (להלן: "עניין דראושה"), שבמבחן התחבורתי, יש למצות את הפוטנציאל הפרשני של רשימת השימושים שנקבעו בסעיף 1 לחוק, כך שיכללו בגדר החוק, גם מצבים שאינם מנויים במפורש בהגדרה, אך מהווים הם שימוש לפי המבחן התעבורתי, וכך נאמר שם: "האם השימוש שנעשה ברכב הוא בגדריו של סיכון תעבורתי. על פי גישה זו ייעודו של כלי הרכב לעניין חוק הפיצויים - והדבר עולה עתה גם מהגדרת הביטוי 'רכב' - הוא לשמש לתחבורה יבשתית. יעוד זה יוצר, מעצם טבעו, סיכון תעבורתי. כל שימוש ברכב הגורם נזק גוף והנופל לגדריו של סיכון תעבורתי זה הוא 'למטרות תחבורה'" (ע"א 4469/95 דראושה נגד הררט חברה לביטוח בע"מ פד"י נ(3) 475, (1996),482). גם ברע"א 8061/95 עוזר יצחק נגד הררט חברה לביטוח בע"מ פד"י נ(3) 532 (להלן: "עניין עוזר") נקבע, כי למרות שתיקון מס' 8 מונה רשימה סגורה של דרכי השימוש, יש להתאים את מהות השימוש למבחן התעבורתי, המצוי בהגדרה הבסיסית: "עלינו להתאים את מהותם של השימושים העיקריים ושימושי הלוואי לפרטי ההגדרה של הדיבור "שימוש" ולמבחן התעבורתי המונח ביסוד ההגדרה הבסיסית" (עניין עוזר ע' 569). מאחר ובמקרה דנן נפגעו התובעים, כתוצאה מגרירת הקיר באמצעות הג'יפ, ומאחר וכוונתם הייתה להשתמש בנסיעתו של הג'יפ על מנת להפעיל כוח שיגרום לתזוזת הקיר והנפתו, ברי כי הנסיעה או הגרירה כשלעצמה, עונה על הגדרת המונח "למטרות תחבורה", אשר מטבעו מהווה סיכון תחבורתי. דהיינו, הרכב בשעה שנסע לאחרו ומשך איתו את החבל היווה סיכון תעבורתי. אשר על כן, יש לדעתי להתייחס בענייננו ל "אופי ה'אוביקטיבי' של הפעולה, אשר הוא המכריע לעניין אפיון הפעולה כמרכיב של 'תאונת דרכים' ולא כוונת העושה..." (ראה שם, עניין דראושה). לאור האמור לעיל, ומניתוח העובדות, נראה כי במאורע דנן, השימוש בג'יפ והנסיעה בו יצרו סיכון תעבורתי לכל המשתמשים בכלל, ולתובעים בפרט. לא זו אף זו, מאחר וחזקה היא כי כל שימוש הגורם נזק גוף והנכנס לתוך גדרו של סיכון תעבורתי, עונה להגדרת המונח "למטרות תחבורה", נדמה שיש לסווג את האירוע בענייננו, כחלק מן הסיכון התעברותי הכרוך בנסיעת הג'יפ. תמיכה למסקנתי זו ניתן ללמוד ברע"א 7509/98 אורן כהן נ' הפניקס פ"ד נד (1) 250 (להלן: "עניין אורן"), שם נקבע במאורע של פגיעה גוף מכננת של ג'יפ כך: "יש לסווג תאונה שהתרחשה כתוצאה מהשימוש בכננת כגרירה, כיוון שהגדרת ה-"שימוש" אינה קובעת כי "גרירה" תחשב כתאונת דרכים כאשר הרכב תקוע. נחיצות הגרירה אינה רלוונטית להגדרה, ממש כשם שנחיצות הנסיעה ברכב אינה רלוונטית לשאלה האם הנסיעה מהווה "שימוש". אין מקום להגביל את המונח "שימוש" לשימוש נחוץ בלבד (השוו: רע"א 5738/97 תעבורה מיכלי מלט בע"מ נ' הסנה חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם)). על כן, אין בעובדה כי הג'יפ לא היה תקוע בנסיבות המקרה, כדי לשלול את התקיימות יסוד "הגרירה" כך נקבע לדוגמה ברע"א 7509/98 אורן כהן נ' הפניקס פ"ד נד (1) 250:) ראה גם דעתה של כב' השופטת בוסתן בת.א. 4102/01 גרידיש רוני נ' גרידיש שחר ואח' , הדומה מבחינה עובדתית לענייננו, שם נפגע התובע עת עסק בניסיון להעמדת אוהל, בעזרת משיכת כבל שחובר לגי'פ: "הנתבעות מבקשות לעשות אבחנה מעניינו של אורן כהן (רע"א 7509/98 הנ"ל) באשר שם לטענתן "נוכח חומרת הפגיעה אשר יתכן והובילה לתוצאה". אבחנה זו אינה מקובלת עליי, הנימוקים המשפטיים שניתנו שם יפים אף לענייננו. זאת ועוד, משמוביל רכב (או גורר) חפצים, הרי מה שקורה עמם, בזמן הנסיעה באופן מקרי כסיכון הנובע מהחפץ המובל, הוא חלק טבעי ואינטגרלי מה"שימוש ברכב (ראה ברע"א 1389/98 הנ"ל בעמ' 222)..... ודוק, היעלה על הדעת שאם היה הכבל מחובר לרכב שגרם לנזקי הגוף היה על הנתבעות לפצותו, ואילו משהרצועה, שהיתה קשורה לכבל, היא שגרמה לנזקי הגוף אין חובה עליהן לפצותו? משנגרם נזק הגוף כתוצאה ועקב גרירת האוהל על ידי הג'יפ, על הנתבעות לפצות את התובע בגין נזקי הגוף שנגרמו לו. "(ענין גרידיש, ע' 4) (ההדגשות שלי א.ס). הנה כי כן, ביחס לשימוש בג'יפ נקבע, כי מעצם טבעו ואופיו, מעמיד הוא את המשתמש, מבחינה אובייקטיבית, בסיכון תחבורתי, וברי כי המאורע שבעניינו נגרם עקב השימוש בג'יפ "למטרות תחבורה". לאור האמור לעיל ובהתבסס על הפסיקה שהוזכרה לעיל, וכן לאור אימות הטענות העובדתיות שהועלו על ידי התובעים, אני קובע כי בתביעה דנן, מתקיימות יסודותיה של ההגדרה הבסיסית שבסעיף 1 לחוק הפיצויים, אשר על כן יש לראות באירוע דנן תאונת דרכים כמשמעות היגד זה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. הקשר הסיבתי למרות מסקנתי כי המדובר ב"תאונת דרכים" בהתאם להגדרה הבסיסית, יש להידרש עדיין לשאלת הקשר הסיבתי. אין מחלוקת כי מתקיים במקרה דנן, קשר סיבתי עובדתי (סיבה בלעדיה אין לקרות הנזק). הקשר הסיבתי העובדתי עניינו בזיקה בין גורם אלמוני לבין התוצאה המזיקה, ובענייננו, בין גרירת הקיר לבין נזק הגוף שנגרם לתובעים. אשר לקשר הסיבתי המשפטי - לאחר תיקון מס' 8 לחוק הפיצויים, נקבע כי מבחן הקשר הסיבתי המשפטי הוא מבחן משולב של מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר, וכי יש להוכיח כי השימוש ברכב תרם תרומה רלוונטית, ממשית להתרחשות הנזק (רע"א 10721/05 אליהו חברה לביטוח בע"מ נגד איברהים יונן, ניתן ביום 09.11.06. פיסקה י"ג). בענייננו, יישום מבחן הסיכון, מוליך למסקנה כי מתקיים קשר סיבתי משפטי. נפילת הקיר על התובעים, אירעה כתוצאה מסיכון שיצר הג'יפ. התאונה אירעה עקב הסיכון שיצר הרמת הקיר, באמצעות הכבל שחובר לג'יפ, אשר בכוחו המכאני נעשה השימוש על מנת לבצע את פעולת ההרמה. לאור האמור לעיל, אין לי אלא לדחות את טענת הנתבעות כי במקרה דנן, לא מתקיים קשר סיבתי משפטי בין השימוש בג'יפ לנזק הגוף, וכי השימוש בגי'פ לא היה הגורם הממשי לנזק, וכי אינו בבחינת סיכון הנובע משימוש תחבורתי, אשר בגינה ביקש המחוקק להטיל אחריות. ולכן לפי מבחן השכל הישר - אני סבור כי ניתן לאתר קשר רלבנטי ממשי, בין נפילה הקיר על התובעים לבין השימוש בג'יפ ו"הנסיעה". לפיכך, ונוכח האמור לעיל לעניין מבחן הסיכון והשכל הישר, מתקיים במקרה הנדון הקשר הסיבתי המשפטי. סופו של דבר, אני קובע כי מדובר בתאונת דרכים. אני דוחה את התביעה כנגד הנתבעות מס' 4 ו-5 חברת גי. פי. אס. חברה לאתגר וספורט בע"מ ומבטחתה הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ בהתאמה. הנתבעות 2 ו- 3 תשלמנה הוצאות ושכר טרחת עו"ד לכל אחת מהנתבעות 4 ו - 5 סך של 7,000 ₪ בתוספת הסכום השווה למע"מ סכום זה יהיה צמוד למד וישא ריבית חוקית מהיום ועד לתשלומו המלא בפועל. הוצאות התובעים יקבעו במסגרת פסק הדין שביניהם לבין הנתבעות 2-3. קובע את התיק לתזכורת במעד הצדדים לשם קביעת המשך ההליכים ליום 19/2/09 לשעה 12:30 בפני בבית משפט מחוזי מרכז. ניתן היום, ה' בטבת, תשס"ט (1 בינואר 2009), בהעדר הצדדים. ד"ר אחיקם סטולר, שופט טיול מטעם העבודהתאונת דרכיםתאונה ביום כיף לעובדים