מצב פסיכוטי לאחר תאונת דרכים

מבוא 1. התובעת, הגב' יפה ליבוביץ, הגישה כנגד הנתבעת, כלל חברה לביטוח בע"מ, אשר ביטחה את רכבה, תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לה לטענתה כתוצאה מתאונת דרכים בה נפגעה ביום 29.3.01 עת נהגה ברכבה. 2. מטעם התובעת, הוגש תצהירה וכן הוגשו תצהירים של מר ערן בריל ומר דודו דהן. במועד מאוחר יותר, אף הוגש תצהירו של בנה של התובעת, מר רועי ליבוביץ. מטעם הנתבעת לא הוגשו תצהירים ולא הובאו עדים. 3. מונו על ידי בית המשפט מומחים בתחום האורטופדי, הנוירולוגי ובתחום הפסיכיאטרי. בתחום האורטופדי, קבע המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר אמנון ישראלי, כי לא נותרה לתובעת כל נכות כתוצאה מהתאונה. בתחום הנוירולוגי נקבע על ידי המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר פינקלשטיין, כי נגרמת לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 5% בגין התאונה. בתחום הפסיכיאטרי נקבע בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר חגי אורן, כי התובעת סובלת מנכות פסיכיאטרית בשיעור של 100% אך אין קשר סיבתי בין הנכות בתחום הפסיכיאטרי לבין התאונה. התיק הועבר אלי לשמיעת ההוכחות בשנת 2006. הדיון בתובענה התעכב מסיבות שונות וביניהן החלפת הייצוג של התובעת. בדיון, נחקרו המצהירים על תצהיריהם. כמו כו, המומחה בתחום הפסיכיאטרי, ד"ר אורן, זומן לעדות מטעם התובעת ונחקר על חוות דעתו. נעשו נסיונות לסיים התיק בפשרה אשר בסופו של דבר לא עלו יפה והצדדים הגישו סיכומים בכתב. 4. לאחר הגשת הסיכומים הקימה ישיבת תזכורת ביוזמת בית המשפט בה הועלתה על ידי האפשרות לשלוח את התובעת לבדיקה משלימה אצל המומחה מטעם בית המשפט בשים לב לדברים שנאמרו על ידו בעדותו. ב"כ הנתבעת התנגד לכך. ב"כ התובעת סבר שאין בכך כל טעם. כן ציין ב"כ התובעת כי התובעת כיום מאושפזת ואינו סבור שניתן יהיה מבחינה מעשית להביא לכך שתסכים להיבדק על ידי המומחה מטעם בית המשפט פעם נוספת וזאת לאחר שכבר נבדקה על ידו פעם נוספת במסגרת התובענה שהוגשה על ידה לענין התאונה בה נפגע בנה. עוד ציין כי הדבר יביא להתארכות נוספת של ההליכים. לנוכח האמור ומשמצאתי כי יש באפשרותי להכריע בשאלת הקשר הסיבתי בין הנכות לתאונה על סמך החומר שבתיק, לא מצאתי לנכון להורות למומחה מטעם בית המשפט לבדוק את התובעת פעם נוספת. דיון והכרעה 5. אין מחלוקת בדבר הכיסוי הביטוחי ולפיכך המחלוקת סבה סביב שאלת הנזק. 6. בכל הנוגע לתחום הנוירולוגי, נקבעה על ידי המומחה מטעם בית המשפט נכות של 5%. המומחה לא זומן להיחקר על ידי מי מהצדדים. לפיכך ובשים לב לאמור בחוות דעת המומחה בתחום הנוירולוגי, אני קובעת כי נקבעה לתובעת נכות נירולוגית בשיעור של 5% בהתאם לחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט. 7. עיקר המחלוקת נוגעת לשאלת הנכות בתחום הפסיכיאטרי ובפרט בכל הנוגע לשאלת קיומו של קשר סיבתי בין הנכות האמורה לתאונה. בכל הנוגע לתחום הפסיכיאטרי, בהתאם לחוות דעת המומחה, ד"ר חגי אורן, התובעת סובלת מסכיזופרניה והינה סובלת כיום מנכות בתחום הפסיכיאטרי בשיעור של 100%. אין חולק כי התובעת הינה כיום חולה בסכיזופרניה וסובלת מנכות רפואית בשיעור של 100% בתחום הפסיכיאטרי בהתאם לחוות דעת המומחה. 8. בחוות דעתו קבע ד"ר אורן כי התובעת סבלה ממחלת נפש וכי התהליך החולני מתפתח משנת 1996. ד"ר אורן ציין בחוות דעתו כך (ר' עמ' 11) : "מצבה הנפשי הקשה, תועד במסמכים רפואיים של מומחים מתחומים שונים (גניקולוגיה, קרדיולוגיה) כבר בשנות השמונים (חרדה, דכאון, מצב נפשי וכלכלי קשה וכו'). תסמונת דלוזיונלית מתחילה להתפתח בשנים 1995-1996. אז מתפתחת חשיבת שווא כלפי אחד ממעסיקיה, מתגרשת ומתחילה מסכת של מעבר מדירה לדירה. במהלך שנת 1997, מרבה לפנות לחדרי מיון ולרופאים מומחים בתלונות שונות בעיקר של "מתח" וחרדה. הגברת ליבוביץ מסתבכת כלכלית, החשיבה ההשלכתית, דלוזיונית מתגברת (חווית התאונה "מאשרת" לה כי אכן מנסים "לחסל" אותה) עד לאשפוזה הראשון בספטמבר 2001. התהליך החולני ממנו סובלת - סכיזופרניה פרנואידית מאובחן ב"שלוותא" "מאיר" (פסיכיאטריה) ו"טירת הכרמל", האבחון הינו קליני, פסיכודיאגנוסטי ואף הוכחה תגובה טיפולית טובה לתרופות נוירולפטיות. הפסיכיאטרים המטפלים אינם מתרשמים מקשר כלשהו לתאונת הדרכים שבנדון. ע"פ המסמכים הרפואיים (למעט מסמך אחד שהוזכר) מתפתח התהליך החולני החל משנת 1996. מהלך המחלה הוא בכוון של החמרה, עליה בסימפטומים, ירידה בתפקוד (במשפחה, בעבודה, בחברה), נסיונות אובדניים חוזרים וחשיבה אובדנית הנמשכת לסירוגין גם כיום." (ההדגשה הוספה -א.ר.ב). בחקירתו הנגדית בבית המשפט, חזר ד"ר אורן על עמדתו בדבר העדרו של קשר סיבתי בין המחלה לתאונה. בהמשך חקירתו הנגדית, העיד המומחה מטעם בית המשפט כי חלה החמרה במצבה במהלך השנים והתיחס למהלך ההתפתחות של המחלה ר' עדותו של ד"ר אורן בעמ' 19 לפרוט' הדיון מיום 9.9.09 שורה 1 עד עמ' 20 שורה 21: "ש: כשאתה בדקת אותה היתה 100 אחוז נכות ת: כן. ש: מ-0 כאשר אשרת לנו קודם לפני ההפסקה, הסברת שהתאונות גרמו לה החמרה וסטרס. תסכים איתי שאינך יכול לשלול שמצבה כיום קשור לסטרס לאחר התאונות ובעקבות התאונות. ת:       מבחינית, (כך במקור - א.ר.ב.)ניסיתי להסביר ואני מנסה להיות עקבי, לתובעת אירועים פסיכוטיים שהתחילו בשנת 95-97 והיא חוזרת לעבוד אחרי. יש לה עוד אירוע פסיכוטי לפחות לפי תיאורה אחרי תאונת הדרכים שלה והיא חוזרת לתפקד לאחר מכן, כולל העדויות של פרופ' שיף. זאת אומרת, שיש בחייה לפחות שתי אפיזודות פסיכוטיות שהיא חזרה לתפקד אחריהם ושנה וחצי היא מתפקדת אחרי התאונה. זאת אומרת, מה קרה בימים שבין סביב האשפוז הראשון ומה קרה בין התאונות לאשפוז הראשון איננו יודעים למעט המכתב של פרופ' שיף שטוענת שהיא הפרעת אישיות גבולית. ש:      כותבת פרופ' שיף "למיטב ידיעתי.... עזבה את הטיפול לדבריה... לא עזר במציאת בני זוג.." זו התנהגות אופיינית למי שסובל מבעיה פסיכיאטרית. ת:       כן. היא סובלת משנת 95'. הפרעת אישיות גבולית כפי שהיא סובלת מתנהגת ככה. ש:      מדוע פרופ' שיף כותבת שהציעה לה לפנות לפסיכיאטר. ת:       כי היא הייתה בבעיה. ש:      תראה לי מסמך משנת 98-2001 שהיא הייתה בבעיה. ת:       כשיש מצבי דחק התובעת מאוד חולה וזה בדצמבר 97' מתועד. מפנה למסמך משנת 97'. ש:      בין 98-2001 מסמך אחד יש. ת:       של פרופ' שיף זה משנת 2001. ש:      המסמך של פרופ' שיף שולל את התזה שלך שאין קשר בין התאונות לאשפוז. ת:       אכן לא ברור מה קרה בשנה וחצי הזו, כי אין עדות לקיום פסיכוזה למעט מה שהיא אומרת שזה פסיכוזה שנמשכה כנראה שבוע. ש:      כמה זמן התארכה תקופת ההחמרה לאחר שתי התאונות. ת:       אין לי מושג, איני בדקתי אותה (כך במקור - א.ר.ב). היא אומרת שהיא חזרה לתפקד וזה מדבריה. ש:      מפנה לסעיף 11 לתצהירה. ת:       היא טוענת שפנתה מיוזמתה שלושה חודשים לאחר התאונה ובהחלט זה מסמך עקרוני לראות מה כתוב שם. ש:      האם בנתונים הללו שבתצהיר יש כדי לשנות את מה שכתבת. ת:       אם מה שכתוב זה נכון אוכל להגיד שההחמרה בעקבות אחת משתי התאונות , כנראה התאונה של הבן איני בטוח, הביאה למצב של נכות צמיתה על רקע של החמרת מחלה קודמת, זה הכי מדויק שאני יכול להגיד. ש:      תיתן מבחינת אחוזי נכות של מידת ההחמרה. ת:       אם אכן יש כזה מסמך וזה היפוטתי. הייתי צריך לקבוע בשנת 98' כמה אחוזי נכות הייתי נותן זה בין 20-30 אחוז, כנראה ואז השאר זה החמרה וזה בהנחה שיש מסמך של שלוותא שמראה רצף סימפומטי כי בעבר הסימפטומים נסוגו לאחר שהופיעו. ש:      כלומר, הייתי נותן כ- 70-80 נכות החמרה. ת:       כן. כ- 70 אחוז לגבי התאונה של הבן". (ההדגשות הוספו - א.ר.ב.) בתשובה לב"כ הנתבעת העיד המומחה כך (בעמ' 22 לפרוט' הדיון): "ש: אתה מאשר בעצם שמצבה הנפשי הסכיזופרניה שאובחנה בשנת 2002 בעצם קשור למצב הנפשי שלה ללא קשר לתאונה. ת:       ללא קשר לתאונה יש לי בעיה. זה קשור למצבה הנפשי הבסיסי. ש:      אם היית מעיין במסמכים זה לא היה חריג שהייתם מאבחנים חולה כזאת בסכיזופרניה. ת:       כן. כשיש מהלך כזה בזמן. ש:      ממה נובעת הסכיזופרניה? מה זו המחלה הזו ואיך היא באה ולמה היא קשורה. ת:       אני לא טענתי שהתובעת בשנת 95' סבלה מסכיזופרניה. בין השנים 95-98 בפירוש היתה אפיזודה פסיכוטית. אני לא יודע אם אז יכולתי לאבחן סכיזופרניה. זה לפעמים נקרא פרודרומה שזה עוד לא המחלה במלוא התפרצותה אבל זה כבר פסיכוטי. מחלת הסכיזופרניה מוחמרת במהלך השנים. סכיזופרניה נוטה להחמיר עם השנים. ככלל, יש החמרה למרות שיש גם תיעוד של החלמה מסכיזופרניה. אירועי הדחק הם בדרך כלל במקרה של מחלה כמו סכיזופרניה הסיבה לאשפוז. ש:      דצמבר 97' התובעת אושפזה בבית החולים לניאדו בנתניה ואובחנה כסובלת מחרדה. ת:       כן. ש:      דצמבר 97' פנתה לרופא מטפל וחזרה על תלונות של פחד, חרדה, תחושת אדישות. ת:       כן. תחושת האדישות היא משמעותית כי זו לא תלונה רגילה ודרך אגב תלונות על דיכאון יש עוד בשנת 90 ועוד לפני הגירושין. ש:      זה בעצם מתיישב באבחון עם הסכיזופרניה משנת 2002. ת:       לדעתי לתובעת היה סוג של הפרעה פסיכוטית שהייתה יכולה להיות או מוחמרת או בנסיגה והיא התפרצה במלואה בשנת 2002. ש:      שאל אותך חברי , בהנחה שכן היו מסמכים רציפים לאחר התאונה שמהם היה ניתן לקשור איזה שהם בעיות נפשיות. אמרת שבהנחה שהיו כאלה היית מייחס 5-10 אחוז לתאונה נשוא התובענה. תסכים איתי שמדובר בהנחה. ת:       כן. אני עומד על חוו'ד שלי אלא אם כן יציגו לי מסמכים לגבי השנה וחצי. ש:      תסכים איתי ואתה מאשר בזה את חוו'ד שמייחסת נכותה הנפשית של התובעת לבעיית האישיות ממנה סובלת לפני התאונה שהתפרצה והוכרזה כסכיזופרנית בשנת 2002. ת:       כן אבל אני ביקשתי לבדוק את נושא תאונת בנה. ש:      כלומר מה שנשאר לבדוק זה השפעת התאונה של בנה על מצבה הנפשי. ת:       אם הייתה אז אחריה גם התאונה שלה. מבחינת משקל כבר השבתי. אני רוצה להיות הוגן ולשלול משהו אולי פיספסתי עם הבן ואני רוצה לבדוק. זה שהייתה לה מחלה לאורך השנים בהחלט כן זה דעתי, מחלה פסיכוטית. ש:      הסכיזופרניה היא פועל יוצא שלה. ת:       לדעתי, כן". (ההדגשות הוספו - א.ר.ב.). 9. בכל הנוגע למועד שממנו סבלה התובעת ממחלת נפש, קובע ד"ר אורן בחוות דעתו כי החלה לסבול ממנה החל משנת 1996 (ר' עמ' 11 לחוות הדעת בקטע שצוטט לעיל). ד"ר אורן מפנה בחוות דעתו לסיכומי האשפוז משנת 2002 ואילך משלוותא ומרמב"ם (סיכומי האשפוז צורפו כנספחים ג' ו-ד' לתצהיר עדותה). בסיכום האשפוז מרמב"ם מאוקטובר 2002 מצויין כי מערכת פרנואידית קיימת מזה כ-6 שנים. לענין זה בפרק האנמנזה במסמך ההעברה מ"רמב"ם" מתואר מפיה כי מזה 5 שנים נתונה למערכת התנכלויות וניסיון שליטה בה על ידי הבוס שלה בעבודה וכי מאיים עליה והופיע עם מסכה. בשני סיכומי האשפוז מציינים כי התובעת נמצאת במצב פסיכוטי. המומחה מטעם בית המשפט ציין כי באבחונים בבתי החולים בהם אושפזה לא קישרו את מצבה הנפשי לתאונה ודומה שהוא יחס לכך משקל. יש לציין כי הקשר לתאונות לא נשלל בסיכומי האשפוז אלא כלל לא היתה התייחסות לנושא. התובעת ככל הנראה לא העלתה את הדברים בפני הרופאים המטפלים. התובעת אף נחקרה לענין זה והעידה כך (ר' עמ' 32 לפרוט הדיון): ש:"שבחודש 9/02 אושפזת בבית חולים שלוותא. שם מסרת לרופאים על נושא ההתדרדרות הכללכית שלך בשנת 98' והמצוקה הנפשית כתוצאה מאותה התדרדרות. ת:       כפי שאמרתי לך קרה לי משהו שלא יכולתי לזהות אותו, אני לא רופאה. כשאני באה במצב פסיכוטי שזה מצב שאני יכולה לספר שהייתי אשתו של ג'ק שיראק ושלא קשורים למצב הנתון שלי. אני אמרתי כאלה דברים. זה מצב שאני מנותקת מהמציאות. לא יכולתי להגיד דברים שהם עובדתיים בכלל. הרגשתי מצוקה. ש:      שנבדקת על ידי מומחה בית משפט האם היית במצב פסיכוטי. ת:       כן בוודאות כי לא לקחתי אז טיפול תרופתי ואמרתי לו שהוא חולה והרופאים חולים. ש:      את אושפזת בבית חולים רמב"ם באוקטובר 2002 וגם שם באותה סיטואציה סיפרת לרופאים הייתה במצב פסיכוטי. ת:       כן. לידיעה, לא מאשפזים אדם אם הוא לא מצב פסיכוטי. רופא פסיכיאטרי רואה על המקום אם האדם במצב פסיכוטי והוא יודע לזהות כי יש להם ניסיון. גם מבחינת הנסערות שהבן אדם בא נסער. רוב המצבים שלי הייתי נסערת. ש:      יש לך הסבר למה בכל אותם אישפוזים לאורך כל הדרך לא מצאת לנכון לספר בפני הרופאים את התאונה נשוא התובענה . ת:       התמקדתי ברודפים אחריי. כל האישפוזים שלי זה רודפים אחרי ורוצים להרוג אותי. הכל מכל וכל. אם הייתי רופאה הייתתי יכולה להגיד בוודאות שזה מזה. אני לא רופאה איני יודעת. לא עלה בדעתי, לא שלא עלה בדעתי, אני הייתי במצב פסיכוטי שרודפים אותי ואני צריכה לגונן על עצמי. ש:      למה למומחה של בית משפט אמרת שנפגעת קלות בתאונה. ת:       אני לא זוכרת שאמרתי דבר כזה. מבחינה פיסית יכול להיות. מה שקורה אני קיבלתי מכה בצוואר , צליפת שוט ומכה בגב התחתון. יש לי כתוצאה מזה כאבים. מחלה נפשית היא לא כמו שהבן שלי היה צריך פלטינה ביד" (ההדגשות הוספו - א.ר.ב.). קיים קושי מובנה, כאשר חולה נמצא במצב פסיכוטי ומדווח על מחשבות שווא להתבסס על הערכת הזמן שמוסר החולה לגבי המועד שממנו החלו מחשבות השווא. יחד עם זאת, אני מקבלת את חוות דעתו של ד"ר אורן כי קיים ביטוי חיצוני לכך שהתובעת היתה נתונה במצוקה נפשית עוד קודם לתאונות. התובעת העלתה בפני רופאים מדיסציפלינות אחרות ובכלל זאת רופא משפחה תלונות ביחס למצבים של חרדה ומתח נפשי בשנת 97 (ר' למשל נ/2 מצויין "מתח נפשי עקב גירושין לפני חודשיים"). בכל הנוגע לעבודתה, התובעת הצהירה כי עבדה במשך השנים ואף ניהלה עסק עצמאי עד לתאונה. אף מהעדויות של כל העדים מטעמה שהעידו בפני עולה כי עד לתאונה התובעת עבדה ותיפקדה. לאחר ששמעתי את העדויות, אני מקבלת כי טענתה של התובעת לגבי אופן עבודתה עובר לתאונה. 10. בהתאם לחוות דעתו של המומחה ועדותו בפני, מחלת הסכיזופרניה מוחמרת במשך השנים. לא ניתן להתעלם מכך שהתובעת לא היתה מאושפזת בגין מצבה הנפשי עובר לתאונות. התובעת לא פנתה לקבלת טיפול נפשי אצל פסיכיאטר. אני מקבלת את טענת התובעת כי לא ניתן להשוות את מצבה הנפשי לפני התאונות למצבה היום. עד לאותו מועד, סבלה מתקופות של מצב נפשי קשה אך יצאה מהן לתקופות של תפקוד תקין. עבדה למחיתה ולא נזקקה לטיפול תרופתי ולא אושפזה. לענין השיני שחל אצל התובעת ר' עדותו של מר ערן בריל. ערן בריל העיד כי הכיר את התובעת בשנת 1999 והיה איתה ביחד בטיול מאורגן לחו"ל ולאחר מכן היא סיפקה מוצרי נייר לחברה בה עבד. מר בריל העיד לגבי השינוי שחל בתובעת בסביבות שנת 2004 כאשר פנתה אליו בניסיון להסתייע בו להשתקם מבחינת העבודה, לעומת מצבה בשנת 1999 והדבר לא צלח (ר' עמ' 26 לפרוט' הדיון). לא בכדי, ניתן ללמוד מעדותו של ד"ר אורן שצוטטה לעיל כי חלה החמרה בשיעור של 70%-80% במצבה בשנת 1998 לעומת מצבה בשנת 2002. לנוכח כל האמור, אני מקבלת את חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט כי התובעת החלה לסבול ממחלה פסיכוטית עוד בטרם התאונות. מחלה זו באה לידי ביטוי בולט במצבי דחק כדוגמת המצב אליו נקלעה בשנת 1997 סביב הגירושין שלה ולעניין זה ניתן להפנות לרישומים בקשר לאשפוז התובעת ואבחנה של חרדה שנעשה על ידי הרופאים שפנתה אליהם, כפי שמפורט בהרחבה בחוות דעתו של ד"ר אורן. יחד עם זאת, כאמור, במשך מרבית הזמן תיפקדה התובעת באותן שנים. אני מוצאת, בשים לב אף לעדותו של המומחה מטעם בית המשפט ד"ר אורן, כי חלה החמרה של ממש בשיעור של כ-70% בין מצבה של התובעת עובר לתאונות לבין מצבה מאז שאושפזה כשנה וחצי לאחר התאונה. 11. השאלה המרכזית הטעונה הכרעה בתובענה זו הינה האם התאונה הביאה להחמרה במצבה הנפשי של התובעת. הסיבה המרכזית שבגינה המומחה ד"ר אורן קבע בחוות דעתו כי אין קשר סיבתי בין ההחמרה שחלה במצבה לבין התאונה הינה העדר ראיות לגבי מצבה במהלך השנה וחצי שבין התאונה לאשפוז בבית החולים הפסיכיאטרי. המומחה העיד כי לענין זה, לו היו מובאים בפניו מסמכים המעידים על פנייתה לטיפול נפשי עקב מצבה במהלך התקופה או באם בית המשפט יתרשם לגבי מצבה הנפשי במהלך התקופה, אזי ניתן לקבוע קיומו של קשר סיבתי בין התאונות למצב הנפשי. כך בעדותו של ד"ר אורן (ר' עמ' 19 לפרוט' הדיון): "ש: מפנה לסעיף 11 לתצהירה. ת: היא טוענת שפנתה מיוזמתה שלושה חודשים לאחר התאונה ובהחלט זה מסמך עקרוני לראות מה כתוב שם. ש: האם בנתונים הללו שבתצהיר יש כדי לשנות את מה שכתבת. ת: אם מה שכתוב זה נכון אוכל להגיד שההחמרה בעקבות אחת משתי התאונות, כנראה התאונה של הבן איני בטוח, הביאה למצב של נכות צמיתה על רקע של החמרת מחלה קודמת זה הכי מדויק שאני יכול להגיד." ובהמשך עדותו (ר' עמ' 20 לפרוט' הדיון): ש:במצב שבו נמצאת התובעת כשהיא סובלת מבעיה פסיכוטית תסכים איתי שהמצב קשה מהתאונה של הבן. אך באה תאונה נוספת שגורמת גם היא להחמרה - התאונה שלה. איזה אחוז קשור לתאונה שלה. ת:       פה הקושי של התיק המורכב הזה. לי חשוב מאוד היה לדעת כי לא היו לי מסמכים לגבי חומרת הפציעה של הבן לדעת לגבי מצבה בשלושת ימים האלה ולכן זה שאלה לגבי אם אצטרך לבדוק אותה שוב. עם הנתונים החלקיים שיש לי , עיקר הנזק נעשה בתאונת הבן. אמרתי פחות או יותר היה 30 אחוז ונוספו 70 אחוז ויכול להיות שחלק מזערי זה מהתאונה שלה כ-5-10 אחוז. זה הכל בהיפוטזה שיש רצף של פסיכופטלוגיה והיא נבדקה במהלך השנה וחצי הזאת. ש:      מתוך הנחה שלא נצליח את המסמכים, אבל מתוך הבנה שביהמ"ש יראה את התובעת, ישמע אותה ויקבל אמרתה. גם אז עדותך תעמוד. ת:       כן. אם בית המשפט יקבל אותם". המומחה למעשה מעיד כי אילו היו מוצגים לו מסמכים המעידים כי התובעת נזקקה לטיפול נפשי וביחס למצבה הנפשי של אימו בתקופה מהתאונה ועד לאישפוזה כשנה וחצי לאחר מכן, היה קובע קיומו של קשר סיבתי בין התאונות לבין ההחמרה (ר' עמ' 22 לפרוט' הדיון). המומחה אף השיב כי גם אם המסמכים לא יוצגו בפניו, בית המשפט יוכל להגיע למסקנה האמורה אם יקבל את עדותה של התובעת. למרות שהתובעת הצהירה והעידה כי פנתה לבית חולים פסיכיאטרי במהלך התקופה האמורה, לא עלה בידה ובידי ב"כ לאתר מסמכים המתעדים פניה מסוג זה. התובעת העידה כי פנתה בשנת 2001 לטיפול אצל פסיכולוגית קלינית פרופ' רחל לוי שיף במטרה לסייע לה למצוא בן זוג. הפסיכולוגית לא הובאה לעדות. הוגש מכתב של פרופ שיף (סומן ת/2) בו נכתב כי גב' ליבוביץ פנתה אליה בבקשה לעזור לה למצוא בן זוג והיתה בטיפול לסירוגין ובאופן לא קבוע בשנת 2001 הפגישה האחרונה ביום 11.12..01. כן ציינה לגבי התובעת: "למיטב ידיעתי לא קיבלה טיפול תרופתי בתקופה המדוברת. בגלל מצבי רוח מתחלפים ובעיקר מצבי רוח בגוון דכאוני הצעתי לה מספר פעמים לפנות לפסיכיאטר במטרה להעריך את מצבה ולהחליט לגבי אפשרות קבלת טיפול תרופתי. סירבה בכל הפעמים. אבחנה: הפרעת אישיות גבולית." התובעת אף העידה על שעבר עליה במהלך אותה תקופה. כך העידה התובעת (ר' עמ' 35 לפרוט' הדיון): "ש: אחרי התאונה הזאת חזרת לעבודה לאחר כמה חודשים. ת:       כשאני התחלתי להסתגר בבית אחרי התאונות, אבל היו לי לקוחות שהזמינו סחורה. מי שהתקשר להזמין סחורה סיפקתי לו אותה, אך מי שלא התקשר לא יזמתי פגישות ולא יצאתי לשטח ולא עשיתי כלום בעניין". אף בנה של התובעת, רועי ליבוביץ, אשר עדותו אמינה עלי, העיד לגבי השינויים שחלו בהתנהגותה ובמצבה הנפשי בתקופה האמורה. כך בסעיפים 9-14 לתצהיר עדותו: " 9. הימים הראשונים לאחר התאונה היו שגרתיים, הבית היה הומה באנשים, חברים ובני משפחה שבאו וסייעו ובקרו אותנו. עם הזמן מספר המבקשים הלך ופחת עד שנותרו שלושתינו לבד בבית. חודש- חודשיים לאחר מכן התחלתי לשים לב שלאמי יש התקפי זעם, שלא היו בעבר. בשיחות טלפון שהיתה מבצעת מהבית היתה מסיימת אותם בצעקות ובטריקת טלפון. פתאום שמעתי את אמי רבה עם ספקים, פקידי בנק וכיוצ"ב מדברת בסגנון דיבור שלא התאים לה כלל. 10. בעבר הייתי רואה את אמי יוצאת מידי יום לבושה יפה ומטופחת לעבודה, ושבה בשעות הערב. לאחר התאונות, אמי הפסיקה לצאת מהבית וכל היום היתה מסוגרת בבית. אם בעבר השער של הגינה היה תמיד פתוח, פתאום החליטה אמי לנעול אותו. כמו כן החלטה להקיף את כל הגינה ביוטה, על מנת שאיש לא יוכל להסתכל פנימה מבחוץ. כמו כן אמי התחילה לבקש מאיתנו לא לפתוח את הדלת לאנשים ואף הורידה את השלט עם שם המשפחה מהשער. 11. כעבור תקופה נוספת היא ניהלה עימי שיחה ואמרה לי שלמעשה לא אני הייתי צריך להיות ברכב במועד התאונה, אלא היא צריכה להיות ברכב וכי מישהו חיבל בבלמים ובכריות האויר של הרכב בכוונה תחילה. לא התייחסתי אז יותר מדי לכך, שכן כנער לא יכולתי להתמודד עם דבריה. ראשית לא ידעתי אם זה נכון או לא, שכן אמי יודעת להשמע מאוד משכנעת ושנית, גם אם לא, לא הייתי מודע כלל למשמעות של דבריה. 12. במשך תקופה ארוכה היינו מסוגרים כולנו מפני העולם, שכן אמי הסתגרה בבית, ואחי ואני כל אחד חי בעולמו שלו (בי"ס וחברים). שנינו השתדלנו שלא להביא הביתה את החברים ולשהות אצלהם בבית, שכן לא היה נעים להיות במחיצתה. אמי אף התנתקה ממשפחתה המורחבת, המתגוררת בחיפה, שכן תחילה חשדה באחיה שהוא זה שחיבל ברכב. משום כך, לא היה גם אדם בוגר חיצוני שיראה מה קורה ויעצור את ההתדרדרות. 13. עם הזמן ההתנהגות המשונה של אמי החלה להיות יותר ויותר ברורה וקיצונית וכאשר היא התחילה לדבר עך כך שהמכונת דפוס שהוזמנה על ידה קודם לכן נועדה להדפיס כסף, כבר היה לי ברור שמשהו לא בסדר והחלטנו לערב את המשפחה. 14. איני זוכר תאריכים טוב, ולצערי מאז ועד היום אמי הייתה מאושפזת הרבה פעמים ובצעה מספר נסיונות התאבדות, אולם למיטב זכרוני, בתקופה שלאחר סיום הלימודים ב-2001 ולפני גיוסי לצה"ל בחודש 4/02, היה אירוע שבו אמי נבדקה בחדר המיון בבי"ח מאיר (איני זוכר אם היה זה לאחר נסיון אובדני או בשל מצוקה נפשית) ואני באתי לקחת אותה מחדר מיון". בנה של התובעת לא נחקר בחקירתו הנגדית לגבי סעיפים אלו בתצהירו. 12. כאמור, המומחה מטעם בית המשפט העיד כי ככל שיוכח לבית המשפט רצף מבחינת מצבה הנפשי לאחר התאונות ועד לאשפוזה ניתן יהיה לקבוע קשר סיבתי בין התאונה לבין ההחמרה שחלה במצבה הנפשי (ר' עמ' 20 לפרוט' הדיון, ציטוט שהובא לעיל). לנוכח האמור ולאחר ששמעתי את עדותה של התובעת, ושל בנה, ובשים לב לכך שהתובעת הפסיקה באופן הדרגתי לעבוד ולתפקד לאחר התאונה, שוכנעתי כי התובעת לא התאוששה מהמצב הנפשי שאליו נקלעה לאחר התאונה נשוא התובענה, שבאה בסמוך לאחר תאונת בנה, וכי מאותו שלב חלה התדרדרות במצבה הנפשי עד לאשפוזה על ידי בני משפחתה בעקבות נסיון אובדני כשנה וחצי לאחר מכן. אני מקבלת את טענתה של התובעת כי לאחר ובעקבות התאונה חל שינוי לרעה במצבה הנפשי של התובעת שהוביל להחמרה המשמעותית והקבועה במצבה הנפשי. לנוכח כל האמור, שוכנעתי כי קיים קשר סיבתי בין ההחמרה שחלה במצבה לבין התאונה נשוא התובענה. 13. יש לקבוע את שיעור התרומה של התאונה נשוא התובענה להחמרה שחלה במצבה הנפשי של התובעת. התאונה נשוא התובענה ארעה, כמפורט לעיל, מספר ימים לאחר התאונה שארעה לבנה של התובעת, אשר על פי עדותה של התובעת גרמה לה לזעזוע נפשי. כך העידה התובעת (ר' עמ' 32 לפרוט' הדיון מיום 8.11.09): "ש: הושפעת נפשית מהתאונה של הבן. ת:       אני ישנתי זה היה 02.00 לפנות בוקר. אני גרתי בוילה שיש לי שני שערים והחברים של הבן הודיעו לי לפני המשטרה. הם ראו את התאונה. אז הם הודיעו לי לפני שהמשטרה הודיעו לי. הם קפצו מעל שני השערים ודפקו חזק על הדלת. אני התעוררתי בבהלה ואמרו משהו נורא קרה לרועי ולא יודעים מה קרה לו, התפהך לתעלה עם האוטו הגדול והתחלתי לצרוח בתוך הבית ולא ידעתי מה לעשות בשעה 02.00 לפנות בוקר והבן הקטן התעורר, וצעקתי שאיני יודעת מה לעשות. התרחישים הכי זוועתיים בעולם היו בתוך הראש שלי כי הוא ילד עם טמפרנט ופחדתי שהוא נהג מהר והוא מת לי. ש:      זה נכון יהיה לומר שכל ההחמרה של מצבך הנפשי נבע מהתוצאה של האירוע שהבן מעורב בתאונה. ת:       הזעזוע מהתאונה של הילד הייתה זעזוע אין שום ספק ומדובר בזעזוע קשה ביותר. אני לקחתי את הילדים עם שתי מזוודות בשנת 1997 ונשבעתי שאני מטפלת בהם אחראית עליהם, נותנת להם את הטוב ביותר וכל החיים שלי נסובו סביב הילדים בלבד. אין לי היום חוץ משני הבנים האלה וכלום לא מעניין אותי. כשהבן שלי חזר בתשובה הקטן אני הלכתי לרב ואמרתי לו שישמור עליו כי אני מפקידה בידיו את היהלום שלי. הילדים האלה הם היו כל חיי מאז שהם נולדו ועד היום. אם קורה להם משהו הכי קטן אני יודעת כל דבר שקורה להם מבחינה נפשית ומכל בחינה. אני ישר נכנסת ללחץ. ש:      חוזר על השאלה. ת:       התאונה של רועי הייתה זעזוע עמוק. היא זו שהתחילה את הזעזוע. אם זה היה מקרה בודד יחיד אני לא יכולה להגיד לך בוודאות , אני לא רופאה, אני לא יודעת איך המוח שלי היה עובד, אני לא יודעת מה היה קורה אם זה היה רק התאונה הזאת יכול להיות שזה היה חולף ככה בתור זעזוע עמוק. אחרי ארבעה ימים נכנסה בי מישהי מאחו ר בבום למרות שנהגתי כחוק ולמרות הזעזוע שהייתי שרוייה בו ולמרות כל זאת ונכנסה בי מישהי והעיפה אותי ונבהלתי ואז התפרצות של הר געש שמישהו רוצה להרוג אותי והמשפחה שלי ובמיוחד אותי. על כל דבר עשיתי קונספרציה." המומחה מטעם בית המשפט העיד כי ההשפעה המכרעת, אם בכלל, היתה לתאונה של הבן וייחס 5-10% לתאונה שלה עצמה. בבחינת, הנזק העיקרי נעשה בתאונת הבן (ר' עמ' 20 לפרוט' הדיון שצוטט לעיל). אף מתצהירה של התובעת ומחקירתו עולה כי התאונה של בנה היא שגרמה לה למצב של חרדה קשה כאשר לפי עדותה בנה נפגע באופן קשה בתאונה וחששה לחייו. לנוכח האמור, אני קובעת כי התאונה שבפני תרמה להחמרה במצבה הנפשי באופן שניתן ליחס לה גרימה של נכות צמיתה בתחום הנפשי בשיעור של 10%. גובה הנזק הנכות התפקודית 14. בכל הנוגע לנכות הפסיכיאטרית שממנה סובלת התובעת, אין מחלוקת כי מדובר בנכות תפקודית לכל דבר וענין. כפי שאף עולה מחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט התובעת מאושפזת לסירוגין בבתי חולים פסיכיאטריים, נתונה בטיפול תרופתי ולפיכך אני קובעת כי הנכות שנגרמה לתובעת בתחום הפסיכיאטרי הינה נכות תפקודית. בכל הנוגע לנכות בתחום הנוירולוגי, מדובר בנכות בשיעור של 5%. הנכות האמורה הינה בעיקרון נכות בעלת השפעה תפקודית. יחד עם זאת, משמדובר בתובעת הסובלת ממאה אחוז נכות בתחום הפסיכיאטרי, קיים ספק עד כמה לנכות בתחום הנוירולוגי השפעה ממשית על יכולת ההשתכרות שלה. לכן, המשקל שינתן לכך בקביעת הסכומים לפיצוי הינו חלקי. בסיס השכר 15. הצדדים חלוקים ביחס לשאלה האם התובעת עבדה כעצמאית או כשכירה עובר לתאונה. התובעת הצהירה כי במשך שנים עבדה כשכירה בתחום הנייר. בשנת 1997 התגרשה וסמוך לאחר גירושיה הקימה עסק משלה בשם "אורלי סוכנויות נייר צפון בע"מ" (להלן: "חברת אורלי") וכי בשל מאבקים שניהל נגדה, לדבריה, מעסיקה לשעבר בגין "גניבת לקוחות" הקימה כחצי שנה לפני התאונה את חברת "אוריה שיווק נייר ומסחר בע"מ". הנתבעת טענה בסיכומיה כי התובעת לא הוכיחה את בעלותה על חברת אורלי וכי היתה עצמאית. אני מקבלת את טענת התובעת כי בשנים האחרונות עובר לתאונה הקימה את חברת אורלי ועבדה באמצעותה, כפי שאף עולה מעדותו הברורה של העד מר דוד דהן. ר' עדותו של מר דהן עמ' 28 לפרוט' הדיון שורות 3-18: "ש: האם ידוע לך על חובות שנקלעה ושהייתה עצמאית תקופה. ת:       כן. אני מכיר את התקופה שהייתה עצמאית. הייתי איתה בקשרים עסקיים. החברה שעבדתי ממנה בזמנו רכשה ממנה שירותי ציוד וזה היה בשנת 98-99-2000. ש:      בתקופה הזאת היא עבדה כשכירה. ת:       עבדה כשכירה ואח"כ עצאית. לא זוכר בדיוק. ש:      אני אומר לך שבשנת 99-200 הייתה שכירה. ת:       אני לא זוכר בדיוק. אני זוכר שהחברה שעבדתי אצלה קנתה ממנה ציוד. לפני שהקימה את חברת אורלי עבדה כשכירה. התובעת סיפקה נייר לחברה שעבדתי בה. ש:      עד איזה שנה? ת:       עד שהחברה שעבדתי בה נסגרה בסוף שנת 2002 . היא עבדה באופן רציף בין שנים 99-2002. ש:      החברה שבה עבדת בה הייתה מקור פרנסה שלה. ת:       היינו לקוחות שלה וזה לא היה מקור הפרנסה היחיד שלה.  לשאלת בית המשפט: ש.עד מתי סיפקה. ת. לא זוכר במדויק אם זה היה עד שנת 2001 או עד שנת 2002". 16. בכל הנוגע לגובה ההכנסות של התובעת, עובר לתאונה התובעת טוענת כי השתכרה סכומים של כ-20,000 ₪ לחודש, סכומים משמעותיים שלא באו לידי ביטוי בתלושי השכר. בתצהירה צוין כי תצרף לענין זה פירוט חשבון תשלום למל"ל שנעשה עבור שכר גבוה יותר מזה שנמשך בפועל. מסמך מסוג זה לא צורף על ידי התובעת. כן טענה התובעת כי היתה בתחילת דרכה כעצמאית וכי הכנסתה עמדה לגדול. בסיכומים מטעם התובעת מצוין כי מהדוח"ות הכספיים של חברת אורלי בע"מ עולה כי החברה נשאה בהוצאות רכב וכן בהוצאות שכ"ד של דירתה של התובעת שכן עבדה מביתה וכי יש להביא סכומים אלו בחשבון בחישוב הכנסתה עובר לתאונה. הנתבעת ציינה בסיכומיה כי התנגדה לצירוף דו"חות רווח והפסד של החברות מבלי שהתובעת ביקשה להעיד את עורך המסמכים. מעיון בדוחות הכספיים עולה כי בשנת 1998 לא היתה הוצאה לגבי שכ"ד בשנת 1999 הופיע סכום של 15,621 ₪, בשנת 1999 בגין אחזקת רכב שולם סכום של 15,440 ₪ ובשנת 1999 שולם סך של 25,609 ₪ בגין אחזקת רכב. בשנת 2000 סך של 27,905 ₪ הוצאות רכב וסך של 32,615 ₪ בגין שכר דירה. בשנת 2001 לא מופיעות הוצאות בגין אחזקת רכב ושכ"ד. בדוחות לא מצוין בגין איזה נכס שולם שכ"ד ולמי שולה אחזקת הרכב. רואה החשבון לא הובא לעדות. לא הובאו ראיות מספיקות לאישוש טענותיה של התובעת לפיהן השתכרותה בפועל היתה גבוהה מכפי שבאה לידי ביטוי בתלושי השכר ואף לא הובאו ראיות לכך שהעסק היה במגמת צמיחה. יחד עם זאת, אני מקבלת את עדותה של התובעת כי קיבלה מהחברה השתתפות בהוצאות רכב. תלושי השכר שצירפה (נספח ו' לתצהירה) מפרטים משכורת בסך 6,000 ₪ לחודש. לנוכח האמור, אני מוצאת כי יש לקבוע את בסיס השכר עובר לתאונה בהתאם להשתכרות של התובעת כפי שבאה לידי ביטוי בתלושי השכר שצורפו על ידה ובתוספת בגין הוצאות רכב שקיבלה על סך של 8,000 ₪ נכון למועד התאונה. הפסדי השתכרות לעבר 17. התובעת הצהירה כי העסק המשיך לעבוד לאחר התאונה מכח האינרציה שכן ההזמנות מהלקוחות המשיכו אך היא הפסיקה לפעול והלקוחות החלו לעבור למתחרים עד שהעסק קרס. מאז 8.02 מתקיימת מקצבת נכות כללית. הצהירה כי עובדת כפקידה דרך "אנוש" למשך 4 שעות בשבוע ומרוויחה כ -400 ₪ לחודש כולל נסיעות. התובעת לוקחת כדורים על מנת שלא ללקות בהתקפים פסיכוטיים והכדורים גורמים לה לדבריה לעייפות חוסר אנרגיה וקושי להתמודד עם יציאה לעבודה. ישנן תקופות שבמהלכן אושפזה בבית חולים פסיכיאטרי. בסיכומי הנתבעת צוין כי הפסדי העבר עבור 106 חודש לפי משכורת של 20,000 ₪ מגיעים לסך של 2,120,000 ₪. הנתבעת בסיכומיה טוענת כי אין קשר סיבתי בין הנכות הנפשית לתאונה ולכן אין לפסוק כל הפסדי השתכרות לעבר בגין הנכות הפסיכיאטרית. כן ציינה הנתבעת בסיכומיה כי המומחים מטעם בית המשפט לא קבעו לתובעת תקופות אי כושר בגין התאונה. כן ציינו כי התובעת חזרה לעבודתה זמן קצר לאחר התאונה והתמידה בהכנסותיה למשך מספר חודשים ולכן לא הוכחו כל נזקים לעבר. בשים לב לשיעור הנכות שניתן ליחס לתאונה ולבסיס השכר ולמשך הזמן שחלף מאז התאונה, אני קובעת כי התובעת זכאית לפיצוי בגין נזקי העבר בסך של 80,000 ₪. הפסדי השתכרות לעתיד 18. התובעת עתרה בסיכומים לפיצוי בגין הפסד השתכרות לעתיד על בסיס הפסדי שכר של 20,000 ₪ לחודש. הנתבעת ציינה בסיכומיה כי לא נגרמה לתובעת כל נכות תפקודית כתוצאה מהתאונה ולנוכח העובדה שסובלת מנכות נפשית של 100% ללא קשר לתאונה אין מקום לפצותה בראש נזק זה. בשים לב לנכות התפקודית שנגרמה לתובעת, לבסיס השכר ולנתונים שפורטו לעיל, אני פוסקת לתובעת סך של 120,000 ₪ בגין הפסדי השתכרות לעתיד. הפסדים כספיים נוספים 19. התובעת טוענת כי כתוצאה מהתאונה וממצבה הנפשי נגרמו לה הפסדים כספיים נוספים. לטענתה, נאלצה למכור במחירי הפסד דירה. כן טענה כי רכשה מכונת דפוס בשנת 2000 תמרות סכום של 248,750 דולר. בגלל מצב פסיכוטי סברה שמישהו מעוניין להדפיס כסף באמצעות המכונה ולסבך אותה ולכן הורתה על השמדת המכונה. עוד הצהירה כי ביום 10.4.01 רכשה רכב בעלות של 102,717 ₪ וכי נאלצה למכור אותו בהפסד בשנת 2003 מאחר ולא יכלה לנהוג בו. כן הצהירה כי על מנת לעמוד בתשלום חובותיה לבנק הפסידה שתי דירות שקנתה קודם לכן בצרפת אשר עלו לה 300,000 פרנק כל אחת. אינני סבורה כי הפסדי רכוש מסוג זה ניתנים לפיצוי במסגרת תובענה לפיצוי על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, כדוגמת התובענה שבפני. כן אציין, כי ההוכחות שהובאו לגבי הרכוש האמורים אינן מספקות. לנוכח האמור, לא מצאתי כי ניתן לפסוק פיצוי בגין נזקי הרכוש הנטענים. כאב וסבל 20. התובעת עותרת לפיצוי בגין כאב וסבל. לדבריה, סבלה ועודנה סובלת מכאבים קשים בצואר ובגב בעקבות התאונה, נוטלת תרופות נגד כאבים ולעיתים נזקקת לפיזיוטרפיה. בסיכומי התובעת נטען כי זכאית לפיצוי המקסימלי בגין כאב וסבל בשים לב לשיעור הנכות ממנו סובלת ולכך שהיתה מאושפזת 223 יום עד לאשפוז ב 12/05 ומאז צברה ימי אשפוז נוספים. נטען כי זכאית לפיצוי סך של 228,701 ₪. הנתבעת ציינה בסיכומיה כי בגין הנכות הנוירולוגית בשיעור של 5% מסתכם הפיצוי בראש נזק זה בסך של 7,600 ₪. בשים לב לאחוזי הנכות ולכך שניתן ליחס 10% מימי האשפוז של התובעת במשך השנים לתאונה, אני מעמידה את הפיצוי בגין כאב וסבל על הסך של 40,000 ש"ח. הוצאות רפואיות ונסיעות 21. לפי המפורט בתצהירה, לתובעת הוצאות רפואיות בגין תרופות הן בגין כאבים בצוואר והן בתחום הפסיכיאטרי בסך של כ- 700 ₪ בחודש. התובעת ציינה בתצהירה שיש בידה רק קבלות חלקיות. כן ציינה שמקבלת זריקה מסוג רספירל נגד התקפים פסיכיאטריים כאשר ההוצאה החודשית בגין השתתפות בעלותה הינה 540 ₪. בסיכומים מטעמה נטען כי העלות לגבי הזריקות הגיעה עד היום לסך של כ-60,000 ₪ והעלות לעתיד תגיע לסך של 135,000 ₪. לענין הוצאות נסיעה הצהירה כי איבדה את רשיונה ועליה להשתמש בתחבורה ציבורית ומאחר ואין ליד ביתה תחבורה נוחה מוציאה כ- 250 ₪ בחודש על מוניות. יצויין כי מהמסמכים בתיק (נ/8) ניתן ללמוד כי אכן התובעת איבדה את רישיון הנהיגה עקב מצבה הנפשי. בשים לב לאחוזי הנכות שנקבעו, ולכך שלא צורפו קבלות, אני פוסקת לתובעת סך גלובלי של 15,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות ונסיעות. עזרת הזולת 22. נטען על ידי התובעת כי נזקקה לליווי והשגחה בתקופות האשפוז הממושכות וכי נזקקה לכך שידאגו לענייניה. בסיכומי התובעת הוצע לפצותה בסך גלובלי לעבר ולעתיד על בסיס של 700 ₪ לחודש בסך כולל של 250,000 ₪. הנתבעת טוענת כי אין מקום לפיצוי בגין עזרת הזולת עקב פגיעתה השטחית של התובעת בתאונה. אני פוסקת לתובעת פיצוי גלובלי בסך כולל של 20,000 ₪ בגין עזרה לזולת. 23. הסך הכולל לפיצוי עומד על 275,000 ₪. 24. הנתבעת בסיכומיה טענה, לחלופין, כי יש לנכות את החלק היחסי של תשלומים שקיבלה התובעת בגין הנכות שנקבעה על ידי המל"ל במסגרת תביעתה לנכות כללית. הנתבעת לא הביאה חוות דעת לעניין ניכויים. יחד עם זאת, התובעת ציינה בסיכומיה כי לא תתנגד לכך שהנתבעת תגיש חוות דעת אקטוארית בעניין גם בשלב זה. ככל שנטען לניכויים, הרי שהם טעונים הוכחה. לנוכח האמור, אני קובעת כי יש לנכות מהסכום לפיצוי את שווי החלק היחסי קרי 10% מגמלת הנכות המתקבלת על ידה כתוצאה מנכותה הנפשית, כאשר סכום הניכוי יחושב בהתאם לחוות דעת אקטוארית שתוגש על ידי הנתבעת עד ליום 30.9.10 עם העתק ישירות לצד שכנגד. ככל שהנתבעת אינה מבקשת להגיש חוות דעת, תמסור הודעה עד ליום 1.9.10 וינתן פסק דין בתובענה. לאחר שתוגש חוות הדעת, ב"כ הצדדים יגישו הודעה משותפת בדבר גובה הסכום לניכוי וזאת עד ליום 13.10.10. ככל שתהיה מחלוקת בעניין, ימסור כל צד עד לאותו מועד הודעה לבית המשפט לגבי הסכום לניכוי. לאחר מכן, ככל שלא יהיה צורך בהשלמת טיעון לעניין הניכויים, ינתן פסק הדין בתובענה. נקבע לתזכורת פנימית ליום 14.10.10. המזכירות תמציא פסק הדין החלקי לב"כ הצדדים בדחיפות. ניתן היום, ח' אלול תש"ע, 18 אוגוסט 2010, בהעדר הצדדים. פסיכוזהתאונת דרכיםהתחום הנפשי