בפניי תביעה לפינוי מושכר. 1. הנכס נשוא הבקשה נמצא בעין כרם. הוא נמצא על מגרש 5/ג' חלקה 1 בגוש 692400. המגרש אינו רשום בלשכת רישום המקרקעין. התובענה נסמכת על הסכם מכר (נספח ו' לכתב התביעה המקורי, להלן - הסכם המכר) בין התובעת ובין עדי כהן (להלן - כהן), אשר אין חולק כי היה בעל הזכויות במגרש. על פי ההסכם, הנושא תאריך 3.7.07, רכשה התובעת את כל זכויותיו של כהן בנכס. 2. הנתבעת 2 (להלן גם - החברה או הנתבעת) שכרה את הנכס מכהן עוד בשנת 1998. הסכם השכירות צורף כנספח ד' לכתב ההגנה המקורי (להלן - הסכם השכירות המקורי). הנתבע 1, איאד סובחי אבו סען (להלן - הנתבע), אחד מבעלי המניות בנתבעת 2, חתום כערב על הסכם השכירות. מן החומר עולה כי השוכרים היו במקום גם בעת כריתת הסכם המכר (ראו בפיסקת המבוא השנייה להסכם המכר). 3. מהלך הדיון יהיה כדלקמן. תחילה אדון בטענות לעניין זכותה של התובעת בנכס. מסקנתי היא, כי התובעת הוכיחה זכויותיה בנכס, חרף טענות הנתבעים. אחרי כן אדון בטענות התובעת לקיומן של עילות פינוי נגד הנתבעים. מסקנתי היא, כי התובעת לא הוכיחה עילות פינוי כנטען על ידה. זכויות התובעת בנכס 4. אין מחלוקת בדבר חתימת הסכם המכר בין כהן ובין התובעת. התובעת אף הציגה אישור של מינהל מקרקעי ישראל, מיום 3.2.10, על רישום הזכויות על שמה, ברישומי המינהל. מן האישור עולה כי לתובעת הסכם חכירה מהוון לגבי הנכס. 5. הנתבעים טוענים כי הסכם המכר חסר תוקף, שכן הוא עומד בניגוד לזכות סירוב ראשונה שהוענקה להם. טענה זו נסמכת על הסכם מיום 27.9.00 בין כהן מצד אחד, ובין החברה, הנתבע ושני אחיו, מוחמד ומדחת, מצד שני (נספח א' לכתב ההגנה המקורי, להלן - הסכם המימון). בהסכם המימון נקבע, כי החברה תממן עבור כהן טיפול בהכנתה של תוכנית, שתאפשר הוצאת היתר בנייה ובעקבותיה קבלת רישיון עסק. נקבע כי החזר המימון ייעשה בדרך של קיזוז מדמי השכירות על פי הסכם השכירות המקורי (סעיף 2.3). כנגד המימון האמור, ניתנה לחברה זכות סירוב ראשונה במכירת הנכס ובהשכרתו (סעיפים 5, 6 להסכם המימון). תוקפה של זכות הסירוב הראשונה נקבע לתקופה של לפחות חמש שנים מיום סיום מימוש התוכנית נשוא ההסכם (סעיף 2.4). אציין כי על פי התשתית שבפניי, התוכנית האמורה טרם מומשה (לעניין מימוש התוכנית, ראו גם סעיפים 7.1 - 7.3; ראו גם מכתב האדריכל מיום 12.3.07, נספח לתצהיר הנתבע). 6. ברקע הסכם המימון עומד מצב עניינים, אשר אינו שנוי במחלוקת, ואשר מצא את ביטויו בסעיף 8 להסכם השכירות המקורי. עולה מסעיף זה כי המבנה הושכר על ידי כהן לחברה לאחר שהוצא צו הריסה ופינוי (לחריגות הבנייה האמורות, ראו גם בפירוט בכתב התביעה המקורי, סעיפים 3 - 6; ראו גם הכרעת דין וגזר דין מיום 17.2.98, ת"פ 3523/96, 4830/95 בבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים, נספח ז' לכתב התביעה המתוקן). כהן הצהיר כי ידאג לדחייתו ולאי ביצועו; כי אין מניעה להפעלת המסעדה; וכי יבצע כל פעולה נדרשת להוצאת היתר בנייה ולביטול צו ההריסה. 7. (א) הסכם המימון נחזה להיות חתום על ידי כהן ועל ידי החברה. הוא אינו נושא את חותמת החברה. המקום המיועד לחתימת יחידי החברה, שהם צד להסכם על פי כותרתו, נותר פנוי. הנתבע זיהה כי בשם החברה חתם אחד מאחיו, אשר על פי עדותו הינו מורשה חתימה בחברה (בעמודים 9 - 10 לעדותו). עדותו בנקודה זו לא נסתרה. (ב) זו אף זו. הוצג חשבון שכר טירחה של האדריכל דן יזרעאלי מיום 27.6.02 המופנה לחברה, על סך של 16,000 $. חשבון זה תואם את הסכם המימון בתוכנו ובסכום שנקבע בו. הוצגו גם חשבוניות של האדריכל לחברה, בגין החשבון האמור, המתעדות תשלומים בסך של 35,000 ₪ שנעשו על ידי החברה (נספחים ב', ג' לכתב ההגנה המקורי). עולה מכך, כי ההסכם בוצע. יצויין כי חתימתו של כהן על הסכם המימון דומה לחתימתו על הסכם השכירות המקורי. התובעת לא הביאה את כהן לעדות, על מנת להפריך את המסקנה הלכאורית העולה מכך, כי הוא חתום גם על הסכם המימון. נוכח כל אלה, אני קובע כי הסכם זה הוכח. 8. בעת חתימת הסכם המכר היו הנתבעים שוכרים במקום. עובדה זו עולה בבירור מן הפיסקה השנייה להסכם המכר עצמו. היא עולה גם מהסכם בכתב יד עליו חתומים כהן והנתבע, מיום 20.5.07, בדבר הארכת הסכם השכירות לגבי הנכס לתקופה של 7 שנים (להלן - ההסכם בכתב היד). ההסכם בכתב יד מאשרר את המשך תוקפו של הסכם המימון. כהן מאשר בהסכם זה כי קיבל סך של 350,000 ₪ בגין דמי שכירות עד לשנת 2011. חתימת הנתבע על הסכם זה דומה לחתימותיו על מסמכים נוספים (הסכם שכירות משנת 2009, התצהיר שהוגש לבית המשפט). יש שוני מסויים בין חתימתו של כהן על מסמך זה ובין חתימותיו על מסמכים אחרים (הסכם השכירות המקורי, הסכם המימון, הסכם המכר, הסכם שכירות מיום 30.8.09). עם זאת, באין חוות דעת מומחה לנושא זה, לא אוכל לקבוע כי אין מדובר בחתימתו של כהן (וראו עדות הנתבע, בעמוד 9, לפיה הוא וכהן חתומים על ההסכם). הדברים אמורים ביתר שאת נוכח העובדה, שהסכם שכירות מיום 30.8.09, אשר חתימת כהן עליו דומה לזו שבהסכם השכירות המקורי (ובהסכם המכר), מאשרר במפורש ובבירור הן את הסכם המימון והן את ההסכם בכתב היד (סעיפים 3, 7). 9. לא נעלם מעיני, כי קיים פער בין הפיסקה השנייה להסכם המכר, מיום 3.7.07, ובין ההסכם בכתב יד (ואף הסכם השכירות מיום 30.8.09). בהסכם המכר הצהיר כהן כי תקופת השכירות הסתיימה ומוארכת מזה חודש בחודשו, וכי אין מניעה לסיים את השכירות בהודעה מראש של 120 ימים. הדברים אינם עולים בקנה אחד עם תוכנו של ההסכם בכתב יד. לא אוכל לקבוע ממצא חד משמעי לגבי הסיבה לאי ההתאמה, שכן כהן, החתום על שני המסמכים, לא זומן לעדות בפניי. במצב זה, אין באמור בהסכם המכר, כדי לגרוע מתוקפם ומשקלם של ההסכם בכתב יד (שקדם לו), והסכם השכירות מיום 30.8.09. 10. לא נעלם מעיני גם כי התובעת הציגה מסמך בכתב יד, הנושא תאריך 27.12.06 (נספח א' לכתב התביעה המקורי), ובו התחייבות, כביכול, של הנתבע להישאר במסעדה לתקופה של שלושה חודשים מיום מכירתה או מסירתה, תוך הצהרה כי אין לו שום התחייבות כלפי כהן. הנתבע הכחיש קשר כלשהו למסמך. הוא כפר באמיתותו. החתימה שעליו אינה דומה לחתימתו על מסמכים אחרים. מספר תעודת הזהות שלו על גביה שגוי באחת הספרות (ראו בעדותו, בעמוד 15, 16). לא הובאה ראייה כלשהי, העשויה לסתור עדות זו של הנתבע. נציגי התובעת לא יכלו להעיד מידיעה אישית מי כתב ומי חתם על המסמך (ראו עדות יורם דודו, בעמוד 2; עדות שי כהן, בעמוד 6). במצב דברים זה, גם במסמך האמור אין כדי לסייע לתובעת. 11. (א) מכל האמור עולה, כי בעת כריתת הסכם המכר, זכות הסירוב הראשונה שהוענקה לנתבעים היתה בתוקף. טענת הנתבעים כי כהן לא נתן להם זכות סירוב ראשונה, עובר לחתימה על הסכם המכר, לא נסתרה (ראו בסעיף 12 לתצהיר הנתבע). יוצא, כי הסכם המימון, וההסכם בכתב היד שאישרר אותו, הופרו. (ב) עם זאת, אין בכך כדי ללמד מניה וביה על העדר תוקף של הסכם המכר. על העניין חלות הוראות סעיפים 12 ו - 13 לחוק המטלטלין, תשל"א - 1971, העוסקים בעיסקאות נוגדות. התובעת נתנה תמורה עבור הנכס, במסגרת הסכם המכר. אין על כך חולק. מן החומר עולה גם כי התובעת ונציגיה היו תמי לב בעת ההתקשרות עם כהן. הם לא ידעו על זכות הסירוב הראשונה של הנתבעים. זכות זו לא נרשמה. גם לא נרשם לגביה שיעבוד או משכון שניתן היה לאתרם. התובעת נרשמה בספרי המינהל כבעלת זכויות החכירה בנכס. יש לראות רישום זה, בנסיבות העניין, כקבלת הזכויות האמורות. לפיכך, תוקפה של הקניית הזכויות בהסכם המכר לא נפגע כתוצאה מהפרת זכות הסירוב הראשונה. עילות פינוי 12. התובעת טענה בתביעתה כי תקופת השכירות של הנתבעים או מי מהם הגיעה לקיצה, וכי יש לראותם כפולשים בנכס. דין טענה זו להידחות. נוכח המערך ההסכמי עליו עמדתי לעיל, הכולל את הסכם השכירות המקורי, הסכם המימון, ההסכם בכתב היד, והסכם השכירות משנת 2009, הנתבעים היו והינם שוכרים בנכס. אכן, ביחס לחלק מן התקופה, שתחילתה בסוף תקופת השכירות נשוא הסכם השכירות המקורי (2005), וסופה בחתימה על הסכם בכתב יד במאי 2007, לא הוצג הסכם שכירות תקף. אין בכך כדי לגרוע מן העובדה, שהנתבעים החזיקו בפועל בנכס. אין בפניי אינדיקציה ראייתית כלשהי לכך שלכהן, הבעלים באותה תקופה, היתה טענה כלשהי כנגד החזקתם בנכס. עולה מכך, כי גם באותה תקופה היה מעמדם של שוכרים בנכס. הדבר אף עולה בקנה אחד עם הצהרות כהן בהסכם המכר עצמו (הגם שהצהרות אלה אינן עולות בקנה אחד עם ההסכם בכתב יד, שנכרת בטרם החתימה על הסכם המכר). 13. התובעת העלתה טענות שונות ביחס לזהותם של מפעילי המסעדה במקום. נטען כי גורמים שונים, שאינם הנתבעים המקוריים בהליך, הפעילו במועדים שונים את המסעדה במקום. בהקשר זה הוספו להליך גם נתבעים 3 - 6. גם אם כך הדבר, אין בכך כדי להועיל לתובעת, שכן על פי ההסכם בכתב יד, ניתנה לנתבע הזכות להפעיל את העסק בכל שם או חברה שיבחר מטעמו (סעיף 7; ראו גם סעיף 9 להסכם השכירות מיום 30.8.09; ראו עדות הנתבע בעמוד 17, אודות היותו מורשה חתימה בחברה המפעילה את המסעדה כיום). ממילא, אין עניין זה יכול לבסס עילת פינוי. 14. התובעת טענה לעילת פינוי, הנובעת מאי תשלום דמי שכירות על ידי הנתבעים. טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם הקביעה הברורה בהסכם בכתב יד, לפיה שולמו דמי השכירות עד ליום 20.5.11. משכך, יש לדחותה. 15. (א) התובעת טוענת כי הנתבעים אינם מחזיקים במושכר. היא נסמכת לעניין זה על צרופה לבקשה שהגישה להפקדת ערובה. עמדתי לעיל על הקושי לבסס טיעונים, בהליך המתקיים לפי סדר הדין המיוחד בתביעות פינוי, על ראיות שלא צורפו לכתב התביעה. קושי זה עומד לתובעת לרועץ גם לעניין זה. (ב) גם לגופו של עניין אין בצרופה האמורה כדי לסייע לתובעת. הנתבע העיד כי מעולם לא יצא מהנכס (בעמוד 13). אין הראייה הנדונה משום ראייה בעלת משקל הסותרת את עדותו. הראייה היא מודעה על מסעדה לבנונית בצומת שורש, בשם אבו שוקרי ואחים, בה נכתב "אין לנו סניפים". מכך מבקשת התובעת ללמוד, כך נראה, על נטישת המושכר אשר שימש למסעדה לבנונית בעין כרם. ג) אבו שוקרי הוא אחיו של הנתבע. ברם, הנתבע הכחיש קשר למסעדה בצומת שורש (בעמוד 13 לעדותו). גם אם אחיו עשה פרסום כאמור (והאח לא העיד בפניי), אין בכך כדי לחייב את הנתבעים בהליך שבפניי. הנתבע הצהיר בבירור על כך שהוא מנהל מסעדה (לבנונית) בנכס נשוא התביעה מאז נשכר הנכס לראשונה, בשנת 1998, ועד עתה. אילו טענה זו היתה לא נכונה, לא היה קל מהבאת תיעוד מצולם מן המקום, המלמד כי לא מנוהלת בו מסעדה כאמור הלכה למעשה. אין בפניי ראייה כאמור, או אף עדות המלמדת על כך. לא אוכל לייחס במצב זה משקל של ממש למודעה האמורה, אפילו היה מדובר בראייה שניתן היה להביא בחשבון במסגרת ההליך שבפניי. 16. התובעת טענה לעילת פינוי, שעניינה העדר רשיון עסק למסעדה הפועלת במקום. קבעתי לעיל, כי הוכחו זכויות התובעת בנכס. עם זאת, בכל הנוגע לשכירות, נכנסה התובעת בנעליו של הבעלים הקודם, הוא כהן (סעיף 21, חוק השכירות והשאילה, התשל"א - 1971). כהן נטל על עצמו בבירור, במסכת ההסכמים עליה עמדתי, שתחילתה בהסכם השכירות המקורי (ראו סעיף 8), את מלוא הסיכונים הנובעים מהעדר רישיון העסק ומן הצורך להשיגו. אציין, כי מן החומר שבפניי עולה כי העדר הרישיון נובע מבנייה ללא היתר במקום. אין בפניי טענה אחרת של התובעת. במצב זה, אין התובעת, הנושאת בסיכונים האמורים מכוח רכישת זכויותיו של כהן, וכניסה לנעליו, יכולה לטעון לעילת פינוי המבוססת על העדרו של רישיון עסק. 17. (א) חובות בגין שימוש חורג. התובעת טוענת לחובות ארנונה ולמינהל ישראל בגין שימוש חורג במסעדה. עניינים אלה נזכרו בתביעה, אך לא עלו בה בבירור כעילת פינוי. אדרבא, עילת הפינוי הנטענת בכתב התביעה, לבד מעצם הטענה להעדר זכות של הנתבעים להחזיק בנכס, היתה לפעילות ללא רישיון ובלא תשלום דמי שכירות (סעיף 13 לכתב התביעה המתוקן). אף כאשר טענה התובעת לשמירת זכויותיה במישור הכספי, לא ציינה עניינים אלה, ועמדה על זכותה לתבוע דמי שכירות, דמי שימוש ראויים או כל פיצוי אחר (בסעיף 15 לכתב התביעה המתוקן). די בכך כדי לדחות את טענות התובעת בנקודה זו. (ב) מעבר לנדרש אעיר, כי נושא התשלום למינהל בגין שימוש חורג הוא חלק מהסיכונים שניטלו על ידי כהן במסגרת הסכם השכירות המקורי בגין חריגות הבנייה במקום (סעיף 8; ראו באופן ספציפי סעיף 8(ו), העוסק ספציפית בתשלום דמי הסכמה למינהל). אין בו כדי להוות עילת פינוי. (ג) אשר לתשלומי ארנונה. התובעת טענה כי שילמה 280,000 ₪ בגין חוב ארנונה (סעיף 3 לתצהירי יורם דודו ושי כהן; עמוד 4 לעדות יורם דודו; עמוד 6 לעדות שי כהן). הנתבעים הכחישו בכתב ההגנה את טענות התובעת בנקודה זו. לא הוצג תיעוד מינימלי לעניין חוב הארנונה הנטען, שיעורו, והתקופה בה נוצר, על פי הטענה. לא הוצג תיעוד מינימלי גם לגבי תשלום החוב האמור. אף כי העד שי כהן טען בעדותו כי המדובר בחוב של הנתבע (בעמוד 6), הנתבע עצמו לא נחקר כלל על נושא זה. במצב זה, עילת פינוי זו לא הוכחה. 18. סוף דבר, אני קובע כי התובעת לא ביססה עילת פינוי העשויה לבסס את מתן הסעד המבוקש בתביעתה. התוצאה התביעה נדחית. התובעת תישא בהוצאות הנתבעים בסך של 20,000 ₪. לסכום זה אין לצרף מע"מ. הוא מביא בחשבון את שווי הנכס (כשני מליון ₪, על פי הסכם המכר), את המאמץ שנדרש בהליך זה, את היקף הדיון והטיעון, ואת התוצאה והנימוקים לביסוסה. הסכום האמור ישולם לא יאוחר מיום 8.1.11. ניתן היום, כ"ד כסלו תשע"א, 01 דצמבר 2010, בהעדר הצדדים. רכישת נכסשכירותזכות הסירוב