פסק דין זה עניינו שאלת חלותו של ההסכם הקיבוצי בענף הבניין על התובע, ששימש כנהג מנהלתי וכשליח בחברה לבנייה. רקע עובדתי 1. הנתבעת הינה חברה העוסקת בעבודות יזמות, בנייה ותשתיות בענף הבנייה, וחברה בהתאחדות הקבלנים והבונים בישראל (להלן - "ההתאחדות"). 2. התובע עבד בשירות הנתבעת כנהג מנהלתי ושליח מיום 11.7.04 ועד לפיטוריו ביום 15.7.08. 3. התובע הגיש תביעה לתשלום פיצויי פיטורים וזכויות סוציאליות מכוח חוקי המגן וכן לתשלומים שונים מכוח ההסכם הקיבוצי הכללי בענף הבניין (להלן - "ההסכם הקיבוצי"). 4. ביום 14.7.10 הגיעו הצדדים להסכמה לסילוק כל רכיבי התביעה תמורת תשלום סכום מסוים לתובע, למעט שאלת זכאותו להפרשות לקרן פנסיה. בעניין זה חלוקים הצדדים בשאלת תחולת ההסכם הקיבוצי ו/או צו ההרחבה בענף הבניין (להלן - "צו ההרחבה") עליהם וכנגזרת מכך, בשאלת חלותו של הסכם הפנסיה בענף הבניין ועבודות ציבוריות מיום 9.4.97 (להלן - "הסכם הפנסיה"). 5. השאלות העומדות להכרעת בית הדין הינן - א. האם חל ההסכם הקיבוצי ו/או צו ההרחבה על התובע? ב. מה השכר הקובע לביצוע הפרשות לקרן הפנסיה - האם שכר היסוד האחרון של התובע (5,411 ₪) או השכר הטבלאי בדרגה הנמוכה (3,831 ₪)? טענות התובע 6. לטענת התובע, אין רלוונטיות לשאלת תפקידו הספציפי בשירות הנתבעת ודי בכך שההסכם הקיבוצי ו/או צו ההרחבה חל על הנתבעת כמעבידה בענף הבניין וכחברה בהתאחדות. לדבריו, חרף היותו "רק נהג" ובשים לב לעובדה כי הנתבעת עוסקת בענף הבנייה, יש להגיע למסקנה כי חלות עליו הוראות ההסכם הקיבוצי וכי מכוחן זכאי הוא לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה. 7. עוד טוען התובע, כי את ההפרשות לקרן הפנסיה יש לחשב על פי שכר היסוד האחרון שלו ואין מקום לאפשר לנתבעת לטעון כי ההסכם הקיבוצי לא חל ובאותה הנשימה לטעון כי יש לחשב את ההפרשות על יסוד שכר טבלאי שמקורו בהוראות ההסכם הקיבוצי. טענות הנתבעת 8. לטענת הנתבעת, אין ההסכם הקיבוצי מעצם טבעו יכול לחול על התובע אשר במהלך כל תקופת עבודתו לא אחז בכלי עבודה המשמש לבנייה ולו פעם אחת אלא שימש כנהג מנהלתי ושליח לשלל פעילויות ושליחויות של הנתבעת ובהן דואר, בנקים, איסוף וכיו"ב. לדבריה, אין בעבודתו של התובע דבר וחצי דבר הקושר אותו לעבודות בנייה ו/או לאתרי הבנייה ו/או לענף הבנייה בכלל וכי ההסכם הקיבוצי עוסק כל כולו בעובדים העוסקים בעבודות בנייה בלבד - זאת ניתן ללמוד מפרק ז' להסכם הקיבוצי שבו הוגדרו המקצועות שהוכרו לצורך מתן התעודות, וכן מתוך חלקים ניכרים מן ההסכם הנוגעים לסיווג, לעידוד ולתמרוץ עובדי בניין והכשרתם המקצועית. לדבריה, ההסכם הקיבוצי חל רק על עובדים בעלי נגיעה מקצועית לעבודת הבניין ולא על כל מי שמועסק על ידי חברה החברה בהתאחדות. הנתבעת מפנה לראיה להסכם הקיבוצי הכללי בענף הבניין מיום 21.1.10 (שלדבריה אינו חל על התובע) ואשר גם בו מוגדר "עובד" כ"עובד מקצועי באתר הבנייה המועסק בתפקיד שאינו משרדי". לטענתה, ההסכם הקיבוצי מיום 21.1.10 מאשש מציאות קיימת ואין להניח כי בא להחריג קבוצת עובדים אשר ההסכם הקיבוצי נשוא הליך זה, היה חל עליהם. עוד טוענת הנתבעת, כי העובדה שצו ההרחבה חל על כל העובדים והמעבידים בישראל בענף הבנייה אינה משנה דבר לענייננו, הן מן הטעם כי צו ההרחבה אינו חל עליה והן מן הטעם כי צו ההרחבה הינו פועל יוצא מההסכם הקיבוצי, ומי שאינו בבחינת "עובד" לפי ההגדרה בהסכם אינו יכול להיחשב ככזה על פי צו ההרחבה. 9. באשר לשכר הקובע טוענת הנתבעת כי אם ייקבע שהוראות ההסכם הקיבוצי חלות על הצדדים, הרי שחובת ההפרשה הפנסיונית הקבועה בהסכם אינה מחייבת אותה בביצוע הפרשה פנסיונית בגין מלוא שכרו כי אם בגין שכרו התעריפי בלבד, וכי בעניין זה יש להבחין בין מעמדו של מנהל עבודה לבין מעמדם של עובדים שאינם מנהלי עבודה, שעל האחרונים חלות הוראות סעיף 13.4.1.1 להסכם הקובעות את התשלום על בסיס השכר התעריפי על פי טבלאות השכר. הכרעה 10. בסעיף 2 להסכם הקיבוצי מוגדר "עובד" כ - "כל מנהל עבודה, עובד מקצועי, בלתי מקצועי, חניך ונער עובד, העובד לפי תעריף שכר עבודה יומי, חודשי וקבלני הנמצא במסגרת טיפולה של הסתדרות פועלי הבניין." בסעיף 3(ב) להסכם הקיבוצי נקבע - "ההסכם יחול על:- כל מנהל עבודה וכל עובד, כולל נוער עובד, המועסק כיום ואשר יועסק תוך תוקפו של הסכם זה, על ידי הקבלן כנ"ל." ואילו בפרק ז' להסכם הקיבוצי, הדן בקביעת דרגות לעובדים בלתי מקצועיים, מוגדר "עובד בלתי מקצועי" כמי ש"הינו עובד אשר תקופת עבודתו בבניין היא פחות מששה חודשים." בפרק זה מופיעות הגדרות נוספות באשר לפועל בניין, פועל מאומן ועובד המגיש לבנאי, טייח, רצף וכו מוגדרים ששת המקצועות שהוכרו לצורך מתן תעודות (תפסנות, ברזלנות, בנאות, טיוח, ריצוף וצבעות). ב"כ הנתבעת מבקש כי נלמד מהגדרות אלה ומהגדרת "עובד בלתי מקצועי" כי ההסכם חל אך על עובדים העוסקים בעבודות בניין ממש, וכי כיוון שהתובע שימש כנהג מנהלתי וכשליח - לא ניתן להחיל עליו את הוראות ההסכם הקיבוצי. אין לקבל טענה זו. 11. אמנם, ככלל, בחינת חלותו של הסכם קיבוצי נעשית בראש ובראשונה על פי לשונו ותוכנו (עס"ק 400016/96 הסתדרות המהנדסים בישראל - טלרד נטוורקס בע"מ, ניתן ביום 6.11.00), אלא שלשונו של הסכם יש לפרש גם על פי תכליתו, הגיונו ומערכת יחסי העבודה החלה על המעביד. 12. משפט העבודה בישראל מעדיף את שיטת ההסכמים המפעליים או הענפיים על אלו המקצועיים. וכך נקבע בפרשת בנק אוצר החייל - "השיטה בישראל היא 'שיטת ההסכמים המפעליים' או ה'ענפיים' ולא שיטת 'ההסכמים המקצועיים'. המקובל בישראל הוא שנערכים הסכמים קיבוציים לגבי כלל העובדים במפעל, ולא נערכים הסכמים נפרדים לגבי העובדים בכל מקצוע ומקצוע." (דב"ע לא/1-4 בנק אוצר החייל בע"מ - מרכז הסתדרות הפקידים, פד"ע ב' 260, בעמוד 270). (הדגשה שלי - י.א.ש.). 13. מגמה זו חזרה ונדונה לאחרונה, אם כי בהקשר אחר, בפסיקת בית הדין הארצי אשר בחן את סוגיית יחידות המיקוח וקבע, כי יש להמשיך ולהעדיף את המדיניות של העדפת יחידת המיקוח המפעלית על פני זו המקצועית וכי פיצול המפעל למספר יחידות מיקוח יגרום לחוסר יציבות במקום העבודה (ס"ק 21/10 הסתדרות העובדים הלאומית בישראל - הסתדרות העובדים הכללית החדשה, ניתן ביום 2.5.10, בסעיף 18 לפסק הדין). גם בפרשת אקרשטיין הזכיר בית הדין הארצי כי - "קיומה של יחידת מיקוח אחת לכלל עובדי המפעל תסייע בשיפור תנאי עבודה של קבוצות עובדים חלשות באמצעות כוח המיקוח של קבוצות עובדים "חזקות". מנגד, פיצול מקום העבודה ליחידות מיקוח קטנות עלול להביא לכך, כי הקבוצות 'החזקות' ישיגו תנאי עבודה טובים וישאירו מאחור את קבוצות העובדים 'החלשות'." (עס"ק 23/10 אקרשטיין תעשיות בע"מ - כח לעובדים, ארגון עובדים דמוקרטי, ניתן ביום 24.3.2010). מתוך המגמה שלא להביא לפיצול בין עובדים השונים במפעל יש לבחון את הסוגיה שבפנינו. 14. בפרשת אגודת העובדים הבכירים בפז נקבע - "שנקודת המוצא היא חלות ההסכם הקיבוצי המיוחד על עובדי מפעל מסויים או על העובדים בשירותו של מעביד מסויים, והמגמה של המחוקק היתה, כדברי שרת העבודה בכנסת עת הביאה לקריאה ראשונה את הצעת חוק הסכמים קיבוציים, כי 'נקבע בחוק המוצע, כי צד להסכם יהיה תמיד הארגון הרפרזנטטיבי של העובדים הנוגעים בדבר, ולא יוכל להיות יותר מהסכם מיוחד אחד לגבי אותו מפעל (דברי הכנסת, כרך 19 עמוד 147) ... המגמה היא למנוע, או לפחות להגביל ריבוי הסכמים מפעליים בתחום אותו מפעל, על ההשפעה ההרסנית שבכך על יחסי עבודה ויחסים בין מפעליים ולא 'מקצועיים'". (דב"ע מב/2-5 ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל - פז חב' נפט בע"מ, פד"ע י"ד 367, 388, בע' 389- 390). משביקש המחוקק שלא להרבות בהסכמים במפעל אחד, סבורים אנו כי יש לכך שתי תוצאות מעשיות. האחת היא שלא להכיר ביחידות מיקוח רבות באותו מפעל, והאחרת היא להכניס תחת כנפי ההסכם הקיבוצי המפעלי את כל עובדי המפעל, אלא אם הוצאו ממנו במפורש. ואכן, השיטה הנוהגת במשפט ישראלי היא החלת ההסכם הקיבוצי על עובדי המפעל כולם, ולא על עובדים לפי מקצועותיהם השונים. ברוח זו קבע גם בית המשפט העליון כבר בשנת 1971 את הכלל כי ההסכם הקיבוצי יחול על כל העובדים במפעל ללא קשר להגדרת תפקידם (ע"א 53/71 רוזן - ינקלביץ שותפות נ' ליזרוביץ, פ"ד כו (1) 48, 52). אין להתעלם מכך שלעיתים ניתן מקום לעובדים בעלי "אינטרס מיוחד", אך ודאי שאין ליתן תוקף למצב שבו עובדים יחידים וחלשים יודרו מחלותו של ההסכם הקיבוצי, החל על כל חבריהם למפעל. 15. מגמה זו עולה גם מפרשת דאטקו, שם קבע בית הדין הארצי לעניין פרשנות ההסכם הקיבוצי בענף הבניין כי - "ההסכם הקיבוצי הוא משנת 1968. על פי טיבו ומהותו, נועד ההסכם הקיבוצי לחול על כלל ציבור העובדים בענף הבנייה. איננו יודעים מה היתה מציאות ההעסקה של פועלי בניין לפי כ-40 שנה אך ברור הוא שאין בהסכם הקיבוצי כל אינדיקציה לכך שהוא מתכוון להוציא מכלל תחולתו קבוצה זו או אחרת של עובדים. מדובר בהסכם קיבוצי כללי אשר הוחל עליו צו הרחבה מכח החוק ולגבי הסכם שכזה יש להפעיל כללי פרשנות גמישים אשר יצלחו את מרחק השנים מאז נחתם ויתנו תוקף להסדריו גם במציאות משתנה." (ע"ע 453/06 דאטקו - י. שומרוני בע"מ ניתן ביום 20.8.07). (הדגשה שלי - י.א.ש.). בענייננו, משיש לפרש את ההסכם הקיבוצי כחל על כלל עובדי הנתבעת, שעליה חל ההסכם, ומשלא נמצא כי עובדים מסוג מסוים הוצאו מתחולתו באופן מפורש, עמדתנו היא כי יש להחיל את הוראותיו על התובע בדיוק כפי שהן חלות על יתר עובדי הנתבעת. 16. יתרה מכך, אף אם היינו מקבלים את עמדת הנתבעת כי הוראות ההסכם הקיבוצי אינן חלות על התובע, משאין הוא נכלל בגדר העובדים שעליהם חל ההסכם - נמצאנו מחילים עליו את הוראות צו ההרחבה (שבו הגדרת "עובד" הינה רחבה יותר) אשר חלות על כל המעסיקים בענף הבניין - ובהם הנתבעת - ועל כל עובדיהם - והתובע בהם (וראה הערת השופט ארמון בעניין האבסורד בהחלת הוראות צו הרחבה על עובד שעליו לא חל ההסכם הקיבוצי המועסק אצל מעסיק שעל יתר עובדיו חל ההסכם הקיבוצי בע"ב (נצ') 1559/06 אלכסנדר קגנוביץ – מרדכי בנימין ובניו עבודת עפר (1993) בע"מ, סעיף 10 לפסק הדין, ניתן ביום 15.11.08). 17. במאמר מוסגר נציין כי ערים אנו לכך שהגדרת "עובד" בהסכם הקיבוצי משנת 2010, שלפיה ייחשב כעובד - "כל עובד ומנהל עבודה באתר בנייה המועסק בתפקיד שאינו משרדי", מוציאה לכאורה את עובדי המינהל בחברות הבנייה מתחום ההסכם הקיבוצי. בהליך זה איננו נדרשים להכריע בשאלה זו אולם לאור המגמה שנפרשה לעיל, ספק הוא אם הדרה זו תוכל לעמוד. 18. משנקבע כי על התובע חלות הוראות ההסכם הקיבוצי, הרי זכאי הוא להפרשות לפנסיה בשיעור 6% מכוח הוראות פרק ד' להסכם זה ומכוח הוראות הסכם הפנסיה. השכר הקובע 19. כאמור, הצדדים חלוקים בדעתם בנוגע לשכר הבסיס לחישוב ההפרשות לפנסיה. הנתבעת טוענת, כי היה וייקבע שהתובע זכאי להפרשות לפנסיה, הרי שיש לחשב את הזכויות המגיעות לו מכוח ההסכם הקיבוצי על פי השכר התעריפי הקבוע בטבלאות שבהסכם הקיבוצי , ולא על פי השכר שקיבל התובע בפועל, שהוא שכר הגבוה מהשכר התעריפי. לגרסת הנתבעת, השכר לצרכי פנסיה מוגדר בפרק ד' להסכם הקיבוצי ומשכך, זכאות התובע להפרשות לפנסיה על פי ההסכם הינה לפי שכר תעריפי של "פועל בלתי מקצועי" היינו, שכר בשיעור של 3,831 ₪ בלבד. 20. לטענת התובע, יש לבסס את חישוב ההפרשות לפנסיה על בסיס שכרו האחרון, קרי 5,411 ₪, שהוא השכר המוסכם בין הצדדים. לטענתו, משכפרה הנתבעת בהחלתו של ההסכם הקיבוצי עליו, אין היא יכולה להיבנות ממנו בקביעת השכר הקובע. אין לקבל טענה זו של התובע. טענת הנתבעת כי הוראות ההסכם הקיבוצי ו/או צו ההרחבה אינן חלות על התובע - מקומה במישור האירגוני, ואילו טענתה בעניין השכר הקובע קמה רק מקום שבו נקבע כי ההסכם הקיבוצי חל. אין מדובר במצב שבו העלתה הנתבעת טענות עובדתיות סותרות, אלא מדובר בטענות משפטיות חלופיות, שאין מניעה לכך. 21. התובע מוסיף ומפנה להוראות פרק ו' להסכם הקיבוצי שם נקבע כי "הקבלן יפריש לקרן הביטוח ממלוא שכר העבודה החודשי." לדבריו, מכאן יש ללמוד כי השכר שעל בסיסו יש להפריש לפנסיה הוא השכר המוסכם. גם טענה זו אין לקבל. הוראות פרק ו' להסכם הקיבוצי נוגעות לתנאי העסקתם של מנהלי עבודה. אין חולק כי התובע לא נמנה על קבוצה זו, ועל כן אין בהוראות פרק זה או בפסק הדין בעניין דוכן רחמים, שעליו נסמך התובע (ע"ב (ב"ש) 2186/08 דוכן רחמים - ס. נופי ובניו בע"מ, ניתן ביום 20.7.10), כדי לסייע לו. 22. על התובע, בהיותו עובד בלתי מקצועי, יש להחיל את הוראות פרק ד' להסכם הקיבוצי (סעיף 2א') המורות כי ההפרשות והניכויים ייעשו בהתאם לסיווגו המקצועי של העובד ולפי שכר עבודתו כאמור בפרק ג' להסכם הקיבוצי. פרק ג' להסכם הקיבוצי מאפשר תשלום שכר יומי, חודשי או קבלני בהתאם להסכמה בין הצדדים, אך לעניין הפרשות לפנסיה הוא קובע טבלאות "שכר תעריפי" הנגזר מ"סיווגו המקצועי" של העובד לרבות דרגתו. גם מהוראות הסכם הפנסיה עולה כי חובת ההפרשה לפנסיה חלה על "משכורת תעריפית" בלבד בעוד שלגבי "משכורת שאינה תעריפית" – נתון הדבר להחלטת המעביד בלבד (הוראות סעיף 4.ג.2 ו - 4.ד.2. להסכם הפנסיה). 23. אם כך, יש לבחון - מהי דרגת התובע שעל פיה יש לקבוע את "שכרו התעריפי". מהראיות עולה, כי לא ניתן להגדיר את התובע כ"פועל מקצועי" הואיל והמקצועות מוגדרים בפרק ז' להסכם הקיבוצי וכוללים מקצועות בענף הבניין בלבד (ראה פירוט בסעיף 10 דלעיל לפסק הדין), ומשום שהתובע, ששימש כנהג וכשליח, אינו נכלל במסגרת איזה ממקצועות אלה. משלא הרים התובע את הנטל להוכיח כי יש לקבוע את דרגתו בדרגה אחרת מלבד הדרגה הראשונה, יחושבו זכויותיו לפנסיה על בסיס דרגה זו, היינו על בסיס שכר חודשי בשיעור של 3,831 ₪. משכך זכאי התובע לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה בשיעורשל 3,831 (שכר תעריפי) * 48 (חודשים) * 6% = 11,033.28 ₪. 24. לאור כל האמור תשלם הנתבעת לתובע פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה בסך של 11,033.28 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.7.08 ועד לתשלום המלא בפועל. כן תשא הנתבעת בהוצאות משפט של התובע בסך של 10,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 יום. חוזהבניהחברות בניהשאלות משפטיותבניין