הפרעה נפשית קצין תגמולים

המערער חולק על קביעת הוועדה הרפואית העליונה מיום 6.6.10 (להלן: "הוועדה"), בה נדחה עררו על קביעת הועדה הרפואית הראשונה, אשר דחתה את תביעתו להחמרה. רקע כללי 1. המערער, יליד שנת 1969, הינו נכה צה"ל המוכר כנכה משנת 1999. נכותו של המערער הינה בתחום הנפשי ונקבעה על 50% נכות, על פי סעיף ליקוי 33(ה) לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות), תש"ל- 1969 (להלן: "התקנות"), כאשר מחציתה של הנכות נקבעה על חשבון השירות הצבאי. המערער הגיש תביעה לקצין תגמולים בה טען כי מצבו הרפואי הוחמר בהשוואה למצבו בעת קביעת הנכות הראשונה, וועדה רפואית מדרג א' דחתה את תביעתו. המערער הגיש ערר על החלטת הועדה הרפואית מדרג א' (על פי סעיף 12 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 (להלן: "החוק")) וביום 6.6.10 דחתה הוועדה הרפואית העליונה את עררו. כנגד החלטת הועדה הרפואית העליונה הוגש הערעור דנן (על פי סעיף 12א לחוק). טיעוני המערער 2. המערער טוען כי הוועדה לא אפשרה לו לשטוח את מלוא טענותיו בפניה, צעד מתבקש והכרחי לאור אופייה של נכותו. כמו כן, התעלמה הועדה מנימוקי הערעור ומתוכן התיעוד הרפואי אשר הובא בפניה, ולא נימקה כנדרש את מסקנתה. לסיכום, טוען המערער כי החלטת הועדה מתאפיינת בחוסר סבירות קיצונית, ולפיכך יש לקבל את הערעור, להחזיר את הדיון לוועדה ולהורות לה לבחון את מצבו הרפואי של התובע בצורה מעמיקה. טיעוני המשיב 3. בתשובה לערעור השיב קצין התגמולים כי אין מדובר כלל בטענות משפטיות, אלא בניסיון לחלוק על הקביעות הרפואיות של שישה פסיכיאטרים. כמו כן, השיב קצין התגמולים שיש לבחון את פרוטוקול הוועדה כמכלול, ומעיון במכלול הפרוטוקול מראה כי אין כל חוסר וכי בפני הוועדה נשטחו כל טענות המערער. דיון 4. סעיף 12א(א) לחוק קובע כדלהלן: "12א. (א) חייל משוחרר או חייל בשירות קבע וכן קצין תגמולים רשאים לערער על החלטת ועדה רפואית עליונה לפני בית המשפט המחוזי, בנקודה משפטית בלבד". לעניין אפשרות הגשת ערעור בנקודה משפטית בלבד, אציין כי הסוגיה נדונה והוכרעה בשורה ארוכה מאוד של פסקי דין, ולאחרונה אף מפי כב' השופט י' דנציגר ברע"א 1982/10 שלום דראב נ' משרד הביטחון - קצין התגמולים (22.8.10), בציינו: "ערעורו של המבקש הופנה מלכתחילה נגד ממצאיהן הרפואיים של הועדות הרפואיות שדנו בעניינו, והתמקד בעיקר בטענותיו לפיהן קיימת החמרה בברכו השמאלית וכי יש להכיר בנכות המוסבת של ברכו הימנית. מדובר בהשגה על קביעות רפואיות שבית המשפט המחוזי אינו מוסמך לדון בהן" (שם, פסקה 7). (ראו והשוו: רע"א 7481/08 פלוני נ' משרד הביטחון, קצין התגמולים (לא פורסם) 24.9.2008); רע"א 906/08 שררה נ' קצין התגמולים משרד הבטחון (לא פורסם))). אחת הטענות אשר שבה ועולה הינה כי הועדה לא נימקה את מסקנותיה כדבעי. על כך כבר נקבע בפסיקה, כי הנמקה חלקית או בלתי סבירה מקימה עילה להתערבות בית המשפט, שכן זהו "עניין משפטי" (ראו: ע"א (י-ם) 5478/04 יאיר סויסה נ' קצין התמלוגים, (25.10.04)). 5. כאמור ברישא, למערער נכות בשיעור 50% על פי סעיף ליקוי 33(ה) לתקנות, הקובע כך: "הפרעה נפשית עם סימנים אובייקטיביים קשים בקיום קשרים בין-אישיים תקינים ובצירוף הפרעות של סף גירוי נמוך, הפרעה בריכוז, בחשיבה, באפקט, בכוח ההתמדה וברציה, המגבילות את הכושר התפקודי בצורה קשה." טענתו של המערער הינה כי חלה החמרה במצבו וכי יש לקבוע כי נכותו הינה בשיעור 70%, בהתאם לסעיף ליקוי 33(ו) לתקנות, הקובע כדלקמן: "הפרעה נפשית המלווה בהפרעה קשה בקיום יחסים בין-אישיים, בבחינת המציאות ובשיפוט, בצירוף סימנים אובייקטיביים קשים של ירידה בסף הגירוי, בריכוז, בחשיבה, באפקט, בכוח ההתמדה וברציה, המגבילה את הכושר התיפקודי בצורה קשה ביותר." [ההדגשה אינה במקור - י.ש.] 6. מהשוואה בין סעיפי הליקוי עולה כי על מנת שתיקבע הנכות על פי סעיף הליקוי החמור מבין השניים, על הוועדה להיווכח שקיימת הפרעה בקיום יחסים בין אישיים ולא רק קשרים בין אישיים, בבחינת המציאות וביכולת השיפוט, וכן כי ישנם סימנים אובייקטיביים קשים לירידה ביכולות המפורטות בסעיף. מבלי להיכנס לשאלות רפואיות אשר אינן בתחום סמכותו והתמחותו של בית המשפט, ברי כי על מנת לקבוע האם מתקיימים תנאים אלו, על הוועדה לבחון את מצבו של התובע באופן מעמיק ויסודי על סמך מידע רב ככל הניתן, וספק אם ישנו די בהסקת מסקנות בסוגיה זו בהסתמך על מספר דקות מועט בו מופיע הטוען להחמרה בפני הועדה. 7. במקרה דנן, מעיון בפרוטוקול הוועדה עולה כי ניתנה למערער זכות הטיעון וכי הוא שטח טענותיו בפני הוועדה. מרבית הטענות המועלות בהליך זה נטענו בפני הועדה באופן מפורש, ואף אם נעדרו מסעיף הדיון, חזקה על הוועדה כי נלקחו הן בחשבון בעת הכרעתה. 8. כמו כן, הועדה התייחסה למכתבה של ד"ר מילמן וציינה כי במכתב זה אין התייחסות ליכולותיו התפקודיות של המערער. התייחסות זו תואמת את האמור במכתבה של ד"ר מילמן, בו מצוין כדלקמן: "בולטים הפרעות בתפקוד - לא עובד ולא הצליח להתסגל במסגרות שיקומיות שונות, ובמסגרות טיפוליות הסתבך ביחסים עם המטפלים". כפי שעולה מהאמור, ההפרעות התפקודיות אליהן מתייחסת ד"ר מילמן אינן הפרעות בתפקוד היומיומי אלא בתפקוד התעסוקתי והחברתי. בהיעדר תיעוד בדבר תפקודו היומיומי, לא נותר בפני הועדה כל מוצא מלבד השתתת מסקנותיה על דבריו של המערער, כפי שהוצגו על ידו. 9. על אף האמור, הואיל והוועדה נדרשה ל"השלים את התמונה" מפי המערער עצמו, הרי שלו היו נשאלות השאלות המתאימות ברי כי הועדה היתה מודעת לכך כי הוצע למערער שימונה לו אפוטרופוס לרכוש, וכן על מידת יכולתו האמיתית לנהל בעצמו את עניינו הכספיים (בין היתר, לאור היקף חובותיו). סביר להניח כי לכך משמעות ניכרת בשאלת מידת תפקודו ויכולותיו בבחינת המציאות וכושר השיפוט, אולם משמעות זו, שהינה רפואית בעיקרה, צריכה להיבחן על ידי הועדה עצמה ולא על ידי בית המשפט. בעניין זה יובהר, שמכתבו של אגף השיקום בוודאי שלא יכל לעמוד בפני הועדה, הואיל והינו מיום 27.6.10 - לאחר מועד הכרעת הועדה, אולם מתוכנו ניתן ללמוד על אשר אירע לפני הוצאתו. 10. כמו כן, הדברים אשר נשמעו מפי המערער עצמו בבית המשפט, המוצאים ביטוים בפרוטוקול הדיון מיום 12.12.10, אינם מצויים כלל בפרוטוקול הוועדה. היעדרם יכול לנבוע הן מאי אמירתם והן מאי כתיבתם. כאמור, כאשר בחרה הוועדה להסתמך על חקירתה שלה, היה עליה לבצעה באופן מעמיק ויסודי. היעדר תיאור המצב בפרוטוקול הועדה, אף לא במקצת, על אף הקביעה הכללית של ד"ר מילמן בדבר קיומה של הפרעה תפקודית, מהווה פגם משפטי הדורש את השבת הדיון לוועדה, אשר תאזין למלוא טענות המבקש. 11. עניין נוסף התומך במסקנה כי יש להשיב את הדיון לוועדה, הינו היעדר התייחסות למינון התרופתי לו נזקק המערער והמשמעויות שיש לכך. על אף שהמערער לא העלה טענה זו בדבריו לפני הוועדה, הרי שהמינון התרופתי אותו הוא מקבל ואופי הטיפול בו פורט בהרחבה במכתבה של ד"ר מילמן, ולחלק זה במכתבה לא התייחסה הועדה כלל. כאשר עסקינן בתביעה להחמרה, הרי שעל הוועדה לבחון את מצבו של התובע בעת קביעת הנכות הראשונה ולהשוותה למצב נכותו בעת הגשת התביעה להחמרה. מדד משמעותי לשינוי שכזה הינו אופי הטיפול לו נדרש התובע (מתון, בינוני, מסיבי וכד') ובין היתר היקף הטיפול התרופתי. פער זה, אם קיים, לא נבחן על ידי הוועדה ואף לא על ידי הוועדה מדרג א'. תוצאה 12. לאור כל האמור, באתי למסקנה כי יש להשיב את עניינו של המערער לועדת הרפואית העליונה, אשר תבחן האם נכותו של המערער הוחמרה בהשוואה למצבו עת נקבעה נכותו הקודמת, וזאת בהסתמך על מכתבו של אגף השיקום והעולה מתוכנו, תיאור מצבו של המערער כפי שתואר בבית המשפט וכן לאחר בחינת הטיפול לו נזקק בהשוואה לטיפול לו נזקק בעת קביעת הנכות לראשונה. לפנים משורת הדין, ולאור מורכבות וייחודיות הקביעה הרפואית בתחום הנפשי, אתיר למערער להביא בפני הוועדה מסמכים נוספים המעידים על תפקודו, על מנת לתמוך בתיאור המצב שהוצג בפני בית המשפט. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. ניתן היום, ט' טבת תשע"א, 16 דצמבר 2010, בהעדר הצדדים. המזכירות תשלח עותק פסק הדין לב"כ הצדדים. קצין התגמוליםצבאהתחום הנפשינזק נפשי / נכות נפשית