ן מבוא בפני תביעה נזיקית בגין נזקי גוף שנגרמו עקב נפילה של התובעת ביום 11.10.05. התובעת, גב' גוברמן אספיר (להלן: "התובעת") היא ילידת 1935. המחלוקת בין הצדדים מתייחסת הן לסוגיית החבות והן לסוגיית הנזק. ביום 11.1.09 התקיים דיון הוכחות. בפרשת התביעה העידה התובעת. בפרשת ההגנה של הנתבעים 1 ו-2 העיד הנתבע 1 ובפרשת ההגנה של הנתבעים 3 ו- 4 העידו מנכ"ל הנתבעת 3, מר חמיאס, ומנהל רישוי עסקים ופיקוח בנתבעת 3, מר מאיר וקנין. בסיום שמיעת הראיות, סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל פה. תמצית טענות התובעת בכתב התביעה המתוקן ביום 11.10.05 בשעה 7:00 בבוקר, בעת שפסעה התובעת על המדרכה שבטיילת שברח' סוקולוב בנהריה, נתקלה בעמוד של שלט, שהיה מונח על החול סמוך למדרכה, באופן שהיווה מכשול לעוברים ושבים, וזאת ללא גידור, ללא שילוט או אזהרה, ועקב כך, נפלה התובעת ארצה (להלן: "התאונה"). כתוצאה מהנפילה נגרמו לתובעת נזקים בפניה ובשיניה. הנתבע מס' 1 הוא המחזיק ו/או הבעלים של קיוסק ברח' סוקולוב בנהריה והוא המתקין ו/או הבעלים ו/או המחזיק של השלט ו/או החצר בו הותקן השלט שגרם לתאונה. הנתבעת 3 היא רשות מקומית אשר בשטחה ובתחום אחריותה ובשליטתה המלאה נמצאת הדרך בה ארעה התאונה. רשלנות הנתבע 1 נובעת מכך שהפר את חובותיו על פי הוראות דין שונות; לא תחזק באופן סביר וראוי את השלט במקום התאונה; לא נקט באמצעי זהירות מתאימים ו/או באמצעי בטיחות כלשהם לשם מניעת התאונה וכן, הפר את חובת הזהירות והבטיחות כלפי ציבור המשתמשים במדרכות. רשלנות הנתבעת 3 נובעת מכך שלא נקטה בכל האמצעים הסבירים ו/או באמצעים שהיה עליה לנקוט בהם על מנת למנוע את קרות התאונה; לא הזהירה עוברי אורח ממכשולים הנמצאים בקרקע ו/או בסביבתה; לא דאגה לדרך תקינה, נאותה וראויה להולכי רגל ועוברי אורח שעברו במקום; לא ערכה ביקורת תקופתית של תחזוקת השלטים בשטחי שליטתה וכיו"ב. תמצית טענות הנתבעים 1 ו-2 בכתב ההגנה מטעמם הנתבעים כופרים באירוע התאונה ובנסיבותיו. במועד התאונה, הנתבע 1 כלל לא הפעיל את הקיוסק ברחוב סוקולוב, מאחר והפסיק את פעילותו בחוף בחודש ספטמבר 2005, וזאת לאחר שהחברה הכלכלית לפיתוח נהריה בע"מ (להלן: "החברה לפיתוח") הפרה את התחייבותה כלפיו. העמודים הנטענים הם של חברת המשקאות טמפו, אשר היא זאת שהקימה והתקינה את שלטי הפרסום נשוא התביעה בכל חופי נהריה, וזאת באישור עיריית נהריה ו/או החברה לפיתוח. במועד התאונה, הנתבע 1 כלל לא היה מחזיק במקרקעין, והשלט הנטען לא הותקן על ידו. השלט הנטען אינו שלו ואינו בבעלותו, ו/או בחזקתו ו/או באחריותו של הנתבע 1. התאונה נגרמה בשל רשלנותה הבלעדית ו/או המכרעת של התובעת, שלא הקדישה תשומת לב מספקת לדרכה ו/או לאופן הליכתה וכן צעדה בחוסר זהירות מספקת. מוכחש הנזק והקשר הסיבתי בין הנזקים הנטענים, לרבות טיפולי השיניים ו/או הממצאים בתחום הפה והלסת לבין התאונה. תמצית טענות הנתבעות 3 ו-4 בכתב ההגנה מטעמן מוכחש אירוע התאונה. אין כל סיבה להטיל אחריות כלשהי על הנתבעות 3 ו-4, והאחריות המלאה היא על התובעת שלא שמה לב לדרכה ולא נזהרה, על אף שהכירה את המקום היטב והלכה באור יום. מדובר במקרה של החלקה או מעידה רגיל וטבעי, שהינו בגדר סיכון טבעי ואין להטיל אחריות בגינו. לחילופין, יש להשית את האחריות לתאונה כל הנתבע 1 שהוא הבעלים ו/או השוכר של הקיוסק ו/או השלט בהתאם להסכם שנחתם עם הנתבע 1, והוא זה שהעמיד את השלט הנטען והיה אחראי עליו ועל תקינותו, ועל כך שלא יהווה מפגע לעוברים ושבים. הנזקים להם טוענת התובעת מוכחשים. מתעודת חדר המיון עולה, כי התובעת סבלה לכל היותר מחתך בשפה העליונה, ולא מוזכר כלל שבר של שן כלשהי. דיון תחילה תידון המחלוקת בסוגיית החבות ובהמשך המחלוקת לגבי הנזק. המחלוקת לגבי החבות לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ועיינתי במסמכים שהוגשו אני סבור שדין התביעה להתקבל כנגד כל הנתבעים, וכי הנתבעים חבים ביחד ולחוד בנזקי התובעת. עדותה של התובעת שנחקרה חקירה נגדית קצרה על ידי באי כוח הנתבעים הותירה רושם מהימן. התובעת העידה, כי על הרצפה היה שכוב עמוד ארוך בצבע אספלט, והיא נתקלה בעמוד ונפלה. בתצהיר עדות ראשית מטעמה של התובעת צורפה תעודת חדר מיון של בית חולים לגליל המערבי, נהריה, מיום 11.10.05, וממנה עולה כי באותו יום בשעה 7:45 התקבלה התובעת למיון. במסמך הנ"ל נרשם, מפי התובעת, כי באותו יום נפלה ונחבלה בשפה העליונה. כמו כן, בתעודת חדר המיון נרשמו החבלות של התובעת בשפה העליונה ונכתב, כי בוצעה תפירה של הפצע. תעודת חדר המיון שצורפה כנספח ב' לתצהירה של התובעת תומכת בעדותה של התובעת, כי התאונה ארעה ביום 11.10.05 וכי התובעת נחבלה חבלה ממשית בתאונה. בתצהירה, העידה התובעת, כי העמוד לא היה מגודר ולא היה כל שילוט שהתריע על המכשול. בעדותה בבית המשפט, ציינה התובעת כי לאחר שנפלה היו במקום בני זוג שהקימו אותה מהרצפה והושיבו אותה על הספסל. בהמשך דבריה, העידה שבאותה עת עברה שם מכרה שלה (פרו' 11.1.09 עמ' 15 שורה 22 ואילך). איני מקבל את טענת הנתבעים, כי אי הבאת המכרה לעדות על ידי התובעת פועלת לחובתה מאחר וממילא, המכרה הגיעה למקום, כפי שעולה מעדות התובעת, לאחר הנפילה ולא היתה יכולה להעיד עדות ישירה על הנפילה עצמה והגורם לה. התובעת הגישה לתיק בית המשפט תמונות של מקום התאונה ושל העמוד שנתקלה בו וגרם לנפילתה (קובץ התמונות סומן ת/1). התמונות לא צולמו על ידי התובעת ועל חלק מהן מודפס יום הצילום, 19.10.05. כלומר, שמונה ימים לאחר מועד התאונה, כפי שעולה מעדות התובעת ומתעודת חדר המיון שצורפה לתצהירה. איני מקבל טענות הנתבעים נגד קבילות התמונות מאחר ולפי העדויות שנשמעו גם מטעם הנתבעים עולה שהעדים מטעם הנתבעים זיהו את המקום ופרטים שונים בתמונות. במהלך שמיעת העדויות, התייחסו העדים מטעם הנתבעים לתמונות שצולמו והוגשו מטעם התובעת. כך למשל, העיד מר וקנין מטעם הנתבעות 3 ו-4 (פרו' 11.1.09 עמ' 8 שורות 5 - 14). בדומה, התייחס הנתבע 1 לתמונות וזיהה את השלטים שבתמונות (פרו' 11.1.09 עמ' 21 שורות 23 - 31). כמו כן, בסעיף 9 לתצהירו מפנה הנתבע 1 לתמונות שצרפה התובעת וטוען שמעיון בתמונות עולה, כי כל המזנון מקופל ואינו פעיל כלל. ממכלול הדברים עולה, כי אף שהתמונות לא צולמו ע"י התובעת, הן צולמו בסמוך לאחר מועד התאונה, וכי צולמו במקום התאונה הנטען על ידי התובעת, כלומר באזור הטיילת ברחוב סוקולוב בנהריה ובמקום עסקו של הנתבע 1. בנסיבות אלה, אני סבור שיש מקום לתת משקל של ממש לתמונות, שבהן מצולם, בין היתר, העמוד שנפל ואשר גרם לנפילתה של התובעת, לפי עדותה. מתצהירה של התובעת עולה, כי היא הלכה על המדרכה בטיילת בחוף סוקולוב בנהריה כאשר נתקלה בעמוד של השלט שהיה מונח על החול סמוך למדרכה ואשר חלקו בלט לעבר המדרכה באופן המהווה מכשול לעוברים ושבים (סעיף 3 לתצהירה). מעבר לכך שעדותה מהימנה, נוכח גילה של התובעת סביר בעיני שהלכה על המדרכה ולא על החול, שם ההליכה קשה יותר, מטבע הדברים. בתצהירה של התובעת נטען, כי חלק של העמוד שבלט לעבר המדרכה נחתך וסולק על ידי גורם כלשהו. בעדותה בבית המשפט, עמדה התובעת על גרסתה, כי העמוד שמופיע בתמונה שהיא חלק מ-ת/1 הוא העמוד ממנו נפלה, אלא שהוא יותר קצר בתמונה. התובעת הוסיפה, כי ראתה לפי התמונות שצולמו לאחר התאונה והוגשו כמוצג ת/1, כי העמוד חתוך. אין מקום לדחות את המסקנה מעדותה של התובעת, כי זמן קצר לאחר התאונה, נחתך העמוד על ידי גורם כלשהו מהנתבעת 3 כדי לסלק המפגע ולו באופן חלקי. העדים מטעם נתבעת 3 לא היו אחראים בזמן אמת (בסמוך לאחר התאונה) על סילוק מפגעים בתחומי הנתבעת 3. מר חמיאס לא היה כלל בעל תפקיד בתקופה הרלוונטית ומר וקנין לא היה אחראי על סילוק מפגעים במסגרת תפקידו ובכל הנוגע לנפילת שלט טען שהוא אחראי ברמת דיווח בלבד כהגדרתו (פרו' 11.1.09 עמ' 9). מעיון בתמונות שהוגשו במסגרת ת/1, עולה כי במקום היו מספר עמודים עם שלטים שהוצבו על החול בחוף הים, בסמוך מאד למדרכה. מהתמונות עולה שאחד העמודים עליהם היו מוצבים השלטים, נפל. עוד עולה, כי על השלטים הופיע תמונה של בקבוקים של בירה גולדסטאר, וכן הלוגו של העסק של הנתבע 1. הנתבע 1 בעדותו אישר כי הלוגו הכתום עם עץ דקל הוא הלוגו של העסק שהוא ניהל בחוף. מהתמונות (מוצג ת/1) עולה, כי הלוגו של העסק של הנתבע 1 הופיע גם על השלטים שהיו תלויים על העמודים, ולא רק על השלט שלפי עדותו היה מעל השירותים בחוף (פרו' 11.1.09 עמ' 21 שורות 23 - 27). הנתבע 1 לא דייק בתשובתו כאשר טען שלא היה לו שלט פרסומת על עמוד ליד העסק (פרו' 11.1.09 עמ' 20 שורות 5-6). מהתמונות שצורפו כמוצג ת/1 עולה באופן ברור, כי הלוגו של העסק של הנתבע 1 הופיע על שלטי הפרסומת על עמודים ליד העסק שלו. יצויין, כי הנתבע 1 טען בסעיף 9 לתצהירו, שניתן לראות בתמונות את מקום העסק שלו. לאור האמור לעיל, יש להתייחס בזהירות לעדותו של הנתבע 1. הנתבעות 3 ו-4 צירפו לתצהירים מטעמן, הסכם מיום 27.5.04 בין החברה לפיתוח לבין הנתבע 1, המתייחס להפעלת העסק של הנתבע 1 בשני חופי רחצה בנהריה, שאחר מהם הוא חוף הרחצה בסוקולוב, הרלוונטי לתאונה נשוא התביעה (להלן: "ההסכם"). הנתבע 1 צירף לתצהירו את הסכם ההארכה של ההסכם להפעלת המזנון בחוף סוקולוב גם לעונת הרחצה 2005 כשתקופת ההסכם עד ליום 31.10.05 (הסכם ההארכה מיום 14.3.05). לפי סעיף 2.ב. להסכם, אחד הנספחים לו הוא תשריט של שטח המזנון שיותקן בחוף הרחצה. גם הנתבע 1 וגם הנתבעות 3 ו-4 לא צירפו את התשריט הנ"ל שממנו היה ניתן ללמוד על גבולות שטח המזנון שאמור היה להיות מסומן בתשריט. לפיכך, ובהעדר התשריט, אין אפשרות לקבוע האם השלטים המופיעים בתמונה שהיא חלק מ-ת/1 היו מצויים בשטח המזנון של הנתבע 1 או בגבול בין שטח המזנון של הנתבע 1 לשטח הציבורי של הנתבעת 3, או בשטח הציבורי של הנתבעת 3. בהעדר תשריט, יתכן גם כי העמוד שהיה מוצב בחול בסמוך מאוד למדרכה וכשהוא מחובר אליה (על פי התמונות - ת/1) היה ממוקם בשטח של העסק של נתבע 1 וכשנפל, בלט חלק ממנו אל המדרכה של הטיילת שסביר להניח שהיא חלק מהשטח הציבורי של הנתבעת 3 וכך מעדה התובעת שהלכה על המדרכה שבטיילת. נוכח מחדלם של הנתבעים לצרף את התשריט על פי ההסכם, אין אפשרות לקבוע את גבולות שטחו של העסק של הנתבע 1 והיכן מתחיל השטח הציבורי של הנתבעת 3. העדים מטעם נתבעות 3 ו-4 לא היו מעורבים בעריכת וחתימת ההסכם והסכם ההארכה מול הנתבע 1 בזמן אמת. מר וקנין היה מעורב, במסגרת תפקידו כמנהל רישוי עסקים, במתן רישיונות, רישיון עסק ורישיון משקאות חריפים, לעסקו של הנתבע 1. מר ועקנין לא היה מעורב בהסכם ובהסכם ההארכה שנחתמו מול הנתבע 1. לא ברור גם מה המקור לגרסתו של מר וקנין, כי חברת טמפו היא שהציבה את השלטים בחוף כאשר במקביל טען, כי השלט שייך לעסק של הנתבע 1 (פרו' 11.1.09 עמ' 8) ובפרט שבהמשך עדותו, השיב בתשובה לשאלה, כי נושא השלטים של טמפו אינו מופיע בהסכם (שם, עמ' 9). גם מר חמיאס, מנכ"ל הנתבעת 3 והעד הנוסף מטעמה, לא ידע להעיד מידיעה אישית לגבי ההסכם והסכם ההארכה וזאת מאחר ולא היה עובד העיריה ו/או החברה לפיתוח בזמן חתימת הסכמים אלה, וגם לא במועד התאונה (פרו' 11.1.09 עמ' 13). לפיכך, יש ליתן לעדותם משקל מופחת בהתחשב בכך שמדובר בעדויות שמיעה. על פי סעיף 16 להסכם שכותרתו שילוט, המפעיל, כלומר הנתבע 1, לא רשאי להתקין שילוט במזנון ו/או בחוף ו/או בדרכים הסמוכות אליו, אלא בתאום מראש עם החברה לפיתוח ואדריכל החברה, ובכפוף לכל דין. הנתבע 1 בתצהירו ובעדותו טען, כי חברת טמפו היא שהציבה את השלטים לאורך כל הטיילת כבכל עונת רחצה ובכל מקרה השלט (המכשול) שלטענת התובעת נפלה ממנו, אינו שייך לו (סעיף 12 לתצהירו של הנתבע 1) אך לא הציג כל מסמך לביסוס טענתו וגם לא הגיש הודעת צד שלישי נגד חברת טמפו. איני מקבל את טענת הנתבע 1, מאחר ולפי ההסכם עולה שלמפעיל כלומר לנתבע 1 עמדה הזכות להתקין שילוט בחוף או בדרכים הסמוכות אליו ובנוסף, לפי התמונות, הלוגו של העסק של הנתבע 1 מופיע על השלטים המוצבים על העמודים, ולפיכך המסקנה המתבקשת היא שהנתבע 1 התקין את השלטים בתאום עם החברה לפיתוח. נוכח כך שכל הנתבעים בחרו שלא לצרף את התשריט בדבר שטח המזנון שהוא חלק מההסכם, לא ניתן לקבוע בוודאות האם העמודים שעליהם השלטים, לרבות העמוד שנפל, היו בשטח של המזנון של הנתבע 1 ו/או בשטח הנתבעת 3. העובדה שהנתבעים בחרו שלא לצרף את התשריט הנ"ל פועלת לחובת כל אחד מהם במובן זה שיתכן והעמוד היה מצוי בשטח שבאחריותם. יתירה מזו, לאור נוסח ההסכם עולה גם האפשרות שהנתבע 1 התקין את העמודים עם השלטים הכוללים את הלוגו שלו בדרכים הסמוכות לעסק כלומר לאורך המדרכה בטיילת (כפי שעולה מהתמונות) ולאו דווקא בתוך גבולות שטח העסק אלא בשטח הציבורי של הנתבעת 3 ובתיאום מראש עם החברה לפיתוח מטעמה של הנתבעת 3. הנתבע 1 העיד ששלח אל החברה לפיתוח ואל הנתבעת 3 מכתב ביום 17.9.05 בדבר הפרת ההסכם עמו ומתוכן המכתב עולה, כי הנתבע 1 הודיע במועד זה על סיום הפעלת החוף ביום 17.9.05. צודקת הנתבעת 3, כי בסעיף 6 לתצהירו טען הנתבע 1 כי סגר את העסק שלו בחוף במועד אחר, בסוף חודש אוגוסט 2005. הנתבע 1 צרף את המכתב שעליו הופיעו שמות שלושת הנמענים וכן, אישורי פקס מאותו מועד, 17.9.05. מנגד, מטעם הנתבעת 3 העידו עדים שאינם הנמענים על פי המכתב מיום 17.9.05 ואפילו לא בעלי התפקידים המצוינים כנמענים לפי המכתב מיום 17.9.05. בנוסף, העדים הנ"ל העידו על דברים שלא היו בידיעתם האישית. מר חמיאס גם העיד שאינו זוכר אם ראה את המכתב מיום 17.9.05 בעת שהכין את תצהירו הראשון וכן, העיד שאינו זוכר אם המכתב מיום 17.9.05 היה בתיק העסק של הנתבע 1 בעיריה (פרו' 11.1.09 עמ' 12-13). הנתבעות 3 ו-4 לא הביאו למתן עדות את הגורמים הרלוונטיים שהיו הנמענים על פי המכתב וגם העדות של מר חמיאס לגבי מספרי הפקס שהופיעו באישורי הפקס היא בגדר עדות שמיעה ותו לא. לנתבעות 3 ו-4 טענות נגד התנהלותו של הנתבע 1 בכל הנוגע למשלוח המכתב לאור הוראות ההסכם וכן לעניין דרך ניהול ההליכים במשפט על ידו. אין בכוונתי להכריע בסוגיה האם החברה לפיתוח הפרה את ההסכם עם הנתבע 1, אם לאו. מן הראיות עולה, כי הנתבע 1 שלח את המכתב בדבר סיום פעילותו בעסק ביום 17.9.05, אם כי לא ניתן ללמוד בצורה ברורה מה היה המועד המדויק שהנתבע 1 סיים את פעילותו בעסק ופינה אותו. כך או כך, איני סבור שבמצב דברים שהנתבע 1 פינה את העסק, אין לו כל אחריות לשלטים הנושאים את הלוגו של העסק שלו אשר הוצבו על עמודים בשטח העסק או בסמוך לו על ידו כשהוא, כזכור, המפעיל של העסק והכל לפי הוראות ההסכם בין הנתבע 1 לחברה לפיתוח. במסגרת סיום פעילותו בעסק היתה על הנתבע 1 חובה לוודא כי העמודים הנ"ל, שאחד מהם נפל וגרם לתאונה, יפונו מהמקום ו/או להגיע להסכמה מסוג כזה או אחר לגבי הטיפול בהם עם הצד השני להסכם, החברה לפיתוח, ובמיוחד במצב דברים שהמזנון על מתקניו נותר נטוש לגרסתו. מאחר והנתבע 1 לא פעל כאמור לעיל, אני סבור שהנתבע 1 אחראי ביחד ולחוד עם הנתבעת 3 למפגע שנגרם כתוצאה מנפילת העמוד באופן שחלק ממנו בלט לתוך המדרכה וגרם לתאונה. לגבי אחריות הנתבעת 3, הלכה היא, כי מחובתה של הנתבעת 3 כעיריה לדאוג להסרת מכשולים ברחובותיה ולנקוט אמצעי זהירות שונים נגד תאונות ומכשולים שונים. אכן, הנתבעת 3 אינה יכולה לאתר כל מפגע בשטחה מיידית ועם זאת, בענייננו מדובר בטיילת לאורך החוף המשמשת את הציבור הרחב. דווקא במקום מסוג זה, שהוא מקום המיועד לרווחת הציבור, נוחותו והנאתו, ושסביר להניח שחולפים בו אזרחים ומטיילים רבים ושמטבע הדברים הנתבעת 3 מקיימת שם פעולות ניקיון בתכיפות גבוהה, ראוי שהנתבעת 3 תאתר מפגע מסוג זה תוך זמן קצר ותסיר אותו בהקדם האפשרי, דבר שלא עשתה בענייננו. בהקשר זה יצוין, שעל פי העדים מטעם הנתבעת 3, כלל לא ברור מתי וכעבור כמה זמן לאחר מועד התאונה טיפלה הנתבעת 3 במפגע שנוצר כתוצאה מנפילת העמוד. התובעת לא העידה שהיא הלכה באותו מקום בטיילת יום יום, אלא העידה שפעמים הלכה צפונה ופעמים דרומה. לפיכך, לא ניתן לקבל את טענת הנתבעת 3, כי מעדות התובעת עולה שמדובר במפגע חדש יחסית. בנסיבות העניין, מאחר והתאונה ארעה באור יום והתובעת העידה שהלכה מהר, אף שהייתי מתייחס בזהירות לכוונת התובעת באמירה זו וזאת נוכח גילה, אני סבור שיש להעריך את הרשלנות התורמת של התובעת בשיעור של 20%. לפיכך, הנתבעים 1-4 אחראים ביחד ולחוד לתאונה שארעה לתובעת, מאחר והתרשלו כשלא פעלו לאיתור והסרת המפגע שהיה מצוי בשטחם ואשר הוצב במקום (העמוד) על פי הסכם בין הנתבע 1 לחברה לפיתוח מטעם הנתבעת 3. בנוסף, הנתבעים 1-4 לא נקטו באמצעי זהירות סבירים ומתאימים לאפשר מעבר בטוח של הולכי רגל במקום התאונה. לאור כל האמור לעיל, אני קובע שלנתבעים 1-4 אחריות ביחד ולחוד לתאונה וכי התובעת נושאת ברשלנות תורמת בשיעור של 20%. המחלוקת לגבי הנזק התובעת טענה בסיכומיה לפיצוי בגין כאב וסבל בסך של 50,000 ₪ וכמו כן, לפיצוי בגין הוצאות רפואיות, רכישת מזון נוזלי והוצאות נסיעה ועזרת הזולת. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ונוכח תצהירה של התובעת בדבר החבלות שנגרמו לה והכאבים והקשיים כתוצאה מהתאונה, אני סבור שיש לפסוק לה בגין כאב וסבל על דרך האומדנה פיצוי גלובלי בסך של 15,000 ₪. מהסכום הנ"ל יש להפחית סך של 3,000 נוכח שעור הרשלנות התורמת של התובעת. התובעת צירפה לתצהירה מסמכים של רופא שיניים, ד"ר טמיר, מימים 17.1.06 ו-30.4.06 וכן, חשבוניות בדבר תשלומים לד"ר טמיר בגין טיפול בשיניים. נוכח התנגדות הנתבעים ובהעדר חוות דעת רפואית מטעם התובעת ובהתחשב בכך שבתעודת חדר המיון מיום 11.10.05 לא מצוינים מספרי שיניים שנפגעו, אם נפגעו, בתאונה, אני סבור שהתובעת לא הוכיחה את הקשר הסיבתי בין התאונה לבין טיפולי השיניים שקיבלה אצל ד"ר טמיר ובגינם צירפה קבלות. יצוין גם, שהתובעת קיבלה טיפולי שיניים שונים במועדים שונים בשנת 2002, לפני מועד התאונה, וזאת על פי כרטיס טיפולים שצורף גם הוא לתצהירה. לאור כל האמור לעיל, אין מקום לפסוק לטובת התובעת תשלום בגין ההוצאות הרפואיות לטיפולי השיניים לפי הקבלות שצורפו לתצהירה. התובעת לא צירפה לתצהירה קבלות בגין הוצאות נסיעה, עזרת הזולת ורכישת מזון נוזלי וגם לא הוכח שבעקבות התאונה נזקקה לרכישת מזון נוזלי ולפיכך אין מקום לפסוק לה פיצוי בגין רכיבים אלה. לסיום לאור כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת. הנתבעים 1-4 ישלמו לתובעת ביחד ולחוד סך של 12,000 ₪. הנתבעים 1 ו-2 ישלמו לתובעת שכר טרחת עו"ד בסך של 2000 ₪ בתוספת מע"מ. הנתבעות 3 ו-4 ישלמו לתובעת שכר טרחת עו"ד בסך של 2000 ₪ בתוספת מע"מ. בנוסף, ישלמו הנתבעים לתובעת הוצאות משפט. חוף היםפיצוייםנפילה