לפנינו תביעה לתשלום "דמי קבורה", אשר נדחתה ע"י הנתבע, מאחר והמנוחה, הגב' אסתר ביטון ז"ל (להלן: "המנוחה") לא הייתה במעמד של תושבת הארץ, בהתאם לסעיף 266 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995 (להלן: "החוק"). המנוחה, ילידת ישראל, גדלה ונישאה בישראל. בשנת 1963 עזבה את ישראל ביחד עם בעלה. לאחר פטירתה הוטסה גופתה על מנת להיקבר בארץ. התובע פנה לנתבע, על מנת שישא בדמי הקבורה ונענה בסירוב. לאור סירוב זה, מימן התובע מכיסו את הוצאות הקבורה בסך 25,000 ₪, וזאת על מנת שלא להלין את גופת המנוחה. טענות הצדדים : התובע טוען כי בעת פטירתה של אשתו היא הייתה תושבת ישראל, שכן המנוחה נולדה וגדלה במדינת ישראל, היא מעולם לא רכשה בית מגורים בצרפת, משפחתה של אשתו גרה בישראל, ומרכז חייה עד למועד הפטירה היה בישראל. עוד טוען התובע שלבית הדין יש שיקול דעת במסגרת הוראות החוק, להורות לנתבעת לשלם לו דמי קבורה עבור קבורת המנוחה בארץ. התובע מבקש מבית הדין לשים לבו לכך שהוא שירת את מדינת ישראל בחירוף נפש במשך שנים רבות, בתפקידים בכירים בשירות החוץ ובמודיעין. לטענתו עקב מאבק עיקש שניהל מול רשויות הביטחון, הוא נאלץ ביחד עם המנוחה לעזוב את ישראל, אך שניהם המשיכו לראות את עצמם כחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל. טענה נוספת שמעלה התובע, מסתמכת על אמנת לביטחון סוציאלי אשר נחתמה ביום 17.12.65 ונכנסה לתוקף ביום 1.10.1966 ופורסמה בכ"א 640 כרך 16 עמוד 593 (להלן: "האמנה"). לטענתו ביטוח מוות המוזכר באמנה כולל בתוכו גם דמי קבורה. באשר לפס"ד ע"ע 302/05 רחל ציביאק נגד המל"ל מיום 1.7.07 (להלן: "פס"ד ציביאק"), אשר קבע כי לא ניתן לשלם מכוחה של האמנה דמי קבורה, טוען התובע כי פסק דין זה לא מהווה הלכה מחייבת, שכן לא ניתן בבית המשפט העליון וזאת על פי סעיף 20 לחוק יסוד השפיטה. הנתבע טוען מנגד שהתובע לא זכאי להחזר הוצאות קבורת המנוחה, שכן המנוחה לא הייתה תושבת ישראל בעת פטירתה בהתאם להוראות סעיף 266 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה-1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי"). באשר לטענה הנוגעת לאמנה, טוען הנתבע כי בפס"ד ציביאק נקבע באופן ברור כי אין לאמץ פרשנות המאפשרת לאזרח ישראלי שאינו תושב, לתבוע הוצאות קבורה. הכרעה: סעיף 266 לחוק קובע: "הובא לקבורה בישראל אדם שנפטר בישראל או תושב ישראל שנפטר בחוץ לארץ, ישלם המוסד לחברת קדישא, לרשות המקומית, למוסד ציבורי אחר או לכל אדם המורשה כדין לעסוק בקבורת נפטרים, שטיפלו בקבורת המת, דמי קבורה בסכומים ולפי תנאים ומבחנים שקבע השר בהתייעצות עם השר לענייני דתות ובאישור ועדת העבודה והרווחה". מעמדו של אדם כ"תושב ישראל", מהווה תנאי בסיסי לתחולת מרבית ענפי חוק הביטוח הלאומי ואף של חוקים אחרים בתחום הביטחון הסוציאלי בישראל. כך לדוגמא: סעיף 2(א) לחוק הבטחת הכנסה, תשמ"א –1980; סעיף 3(א) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד-1994; סעיף 2 להסכם בדבר גמלת ניידות; סעיף 1 לחוק משפחות חד הוריות, תשנ"ב -1992; סעיף 17 לחוק לפיצוי נפגעי גזזת, תשנ"ד-1994. על על הטעם להיזקקות לתנאי ה"התושבות" נאמר: ""תנאי התושבות בישראל כתנאי לתחולה של מרבית ענפי הביטוח לפי החוק מושתת, בין השאר, על הזיקה היציבה שבין המבוטחים לבין המדינה, זיקה שאין בה מהזמניות או מהארעיות, והיוצרת מחויבות של החברה כלפי המבוטחים בתחום הביטחון הסוציאלי... שיטת הביטחון הסוציאלי על פי חוק הביטוח הלאומי מבוססת על שיטת ביטוח, המחייבת תשלום דמי ביטוח על ידי המבוטחים או בעדם, וכן, הקצבות של אוצר המדינה למוסד... מימון הביטוח בא ברובו מדמי ביטוח. לאור זאת, תנאי התושבות בישראל מבטיח גם תשלום נמשך של דמי ביטוח הלאומי ונשיאה בנטל הביטוח, לא רק בתקופות האכשרה המינימליות הנדרשות בענפי ביטוח שונים, אלא בדרך כלל אף מעבר לתקופות האכשרה". 8. בית הדין לעבודה נדרש למבחנים לקביעת מעמדו של אדם כ"תושב ישראל" מספר רב של פעמים. באשר לבחינת קביעת ה"תושבות", לעניין חוקים בתחום הביטחון הסוציאלי נפסק: "לא יהא זה נכון לקבוע נוסחה כוללת ומרשם כולל, אשר יהיה בהם כדי לענות על כל המצבים שבהם מתעוררת השאלה, אם פלוני הוא תושב ישראל, אם רכש מעמד כזה, או אם הפסיק מעמד כזה. תשובה תבוא ממכלול הנסיבות, כעולה מכל האמור לעיל. נדגיש רק זאת, שבחשבון סופי תקבע הזיקה למעשה; זיקה שלא יהא בה מהזמניות או מהארעיות, וזיקה שיש בה להוכיח ראיית מקום שבתחום ישראל, כמקום ש'בו הוא חי' ש'זה ביתו".נר' דב"ע מה/73-04 עייאדה סנוקה – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יז 79, 84. ולעניין ה"זיקה" נאמר: "המבחן העיקרי הוא היכן מרכז חייו של אותו אדם, זיקתו למקום זה, והיכן ניתן לראות המקום שבו הוא נמצא כמקום ש'בו הוא חי' וכמקום ש'זה ביתו'... קביעה ה'זיקה', המקום ש'בו הוא חי' וש'זה ביתו' נעשית על פי התשתית העובדתית והערכת העובדות בשים לב למכלול הנסיבות. רכישת מקום מגורים בחוץ לארץ על ידי תושב ישראל, קבלת רישיון עבודה קבוע, עבודה במקום עבודה קבוע במשך פרק זמן משמעותי, ניתוק של קשר כלכלי כל שהוא עם ישראל, כל אלה, בין היתר יכולים להעיד בנסיבות מסויימות, על חוסר זיקה לישראל והעתקת מרכז החיים והבית למקום אחר בחוץ לארץ". ר' דב"ע נו/286-0 צפריר אביוב – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לא 376, 383-384. 9. נטל ההוכחה בדבר "תושבות" מוטל על הטוען לקיומה. ברור, כי שעה שפלוני שהה שנים ארוכות מחוץ לגבולות מדינת ישראל, הנטל כבד יותר. יחד עם זאת, יש להבחין בין מצב בו אדם לא היה מלכתחילה תושב ישראל, לבין מי שנמצא תקופה ארוכה מחוץ לישראל. ר' דב"ע נה/19-0 פאתנה שעבאנה נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כט 133,136; עב"ל 146/99 מרפת עבד אל קאדר – המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 21.1.02) עב"ל 386/99 אילנה דוניבסקי נ' המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 12.12.02). הלכה פסוקה היא, כי: "מגורים מחוץ לישראל, מסיבות אישיות, במשך תקופה ממושכת, שוללים את המעמד של 'תושבות בישראל'... מכאן, שמקום המגורים של אדם הוא אחד הסימנים העיקריים להיותו תושב באותו מקום".נר' דב"ע נז/14-0 רות ילוז – המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 16.7.1997); עב"ל 117/98 ענת קציר ואח' – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 596, 601. במקרה שלפנינו, התשתית העובדתית מצביעה על כך שמרכז חייהם של התובע ואשתו המנוחה היה בחו"ל, ולא בישראל. התובע אישר בעדותו שהוא ואשתו המנוחה התגוררו החל משנת 1963 בחו"ל. כמו כן התובע הודה שאין לו דירה בארץ וגם לא כל רכוש אחר וכי ילדיו ונינו התגוררו בסמוך אליו בחו"ל. עוד אישר התובע שהוא ואשתו המנוחה הגיעו לביקורים בארץ, לא יותר מאשר אחת לחצי שנה לתקופות קצרות ומשתנות (עדות התובע, פרוטוקול מיום 27.10.08). משכך, היות והמנוחה לא הייתה תושבת ישראל, אין בידי בית הדין הסמכות להורות לנתבע לשלם לתובע דמי קבורה וזאת חרף תרומתו הנטענת של התובע למדינה. באשר לטענת התובע כי על הנתבע לשלם "דמי קבורה" מכוח הוראות האמנה. בפס"ד המנחה של בית הדין בעניין ציביאק הדן בעובדות דומות, נקבע כי "דמי קבורה" אינם נכללים במסגרת הביטוח. לפיכך קבע בית הדין הארצי כי הוראות האמנה לא מאפשרות לנתבע לשלם דמי קבורה עבור קבורת מנוח שאינו תושב ישראל. לא מצאנו טעם מדוע יש לסטות מפסק הדין המנחה של בית הדין הארצי בעניין זה. אף אם פורמלית הוא אינו מחייב, כטענת ב"כ התובע, מובן מאליו כי ביה"ד האזורי ידבק בו מתוך תחושת כבוד לערכאה עליונה. התביעה נדחית . אין צו להוצאות. ניתן לבקש רשות ערעור תוך 30 יום. דמי קבורהקבורה