גמול כפל תואר

רקע עובדתי התביעה שלפנינו הוגשה ביום 11.7.06 על ידי התובעת, נגד מעסיקתה לשעבר, המועצה המקומית פרדס-חנה - כרכור (להלן: הנתבעת או המועצה). ביום 1.11.99 החלה התובעת את עבודתה בנתבעת, כקצינת ביקור סדיר (להלן: קב"סית), במשרה מלאה בדירוג הוראה [תצהיר התובעת - ת/1, נספחי א']. המועצה קיבלה תקציב ממשרד החינוך, על פי "הסכם להשתתפות בהעסקת קצין ביקור סדיר" (להלן: הסכם המימון), שנחתם, ביום 1.9.03, בין המדינה לבין המועצה [ת/1, נספח ב'4]. הסכם המימון מסדיר באופן כללי את תנאי העסקת קב"סים, על-ידי המועצה, בהיקף כולל של 1.5 משרות, כאשר המדינה מעבירה 75% מהעלות, לפי פרופיל ממוצע מוסכם. המדינה אינה קשורה לקב"סים והמועצה מחוייבת במלוא תשלומי המעסיק להם, גם טרם קבלת כספי המדינה [ס' 17 להסכם המימון]. ביום 8.5.03 קיבלה התובעת, יחד עם עובדים נוספים של המועצה, מכתב על "הפסקת עבודה", החל מיום 8.6.03, במסגרת תוכנית הבראה של הנתבעת [נספח ה' לתצהירו של מנכ"ל המועצה, מר חגי בירן (להלן: המנכ"ל) - נ/2]. נגד הפיטורים ניתן צו מניעה שיפוטי, ועובדי המועצה הרלבנטיים, לרבות התובעת, המשיכו לעבוד בנתבעת, עד שהמחלוקת הוכרעה בהליך בוררות. בחודש 8/03 ביקשה התובעת לצאת לחופשה ללא תשלום על מנת ללוות את אחיה, שהיה חולה סרטן, לטיפולים בארה"ב. התובעת ביקשה זאת מראש המועצה באותה עת - מר אורי נג'ים (להלן: ראש המועצה), ביום 24.8.03, יומיים קודם למועד הנסיעה, שתוכננה לתאריך 26.8.03; משלא קיבלה תשובה - נסעה לחו"ל על דעת עצמה, ללא קבלת אישור, כנדרש, מהמועצה. התובעת שבה לארץ כעבור שבוע, ביום 3.9.03. לטענתה, היא ביקשה לחזור לעבודה מייד, אך, ראש המועצה, בנוכחות המנכ"ל, טען שבית-הדין אישר את פיטוריה, הפנה אותה אל החשב המלווה - מר עמי נבו (להלן: נבו), ואמר, כי מה שיסכמו התובעת ונבו מקובל עליו. התובעת טוענת, כי נבו הבטיח לה תגמול של 2 חודשי הסתגלות, וכן הבטיח לשלוח אליה מכתב פיטורים עדכני, על מנת שתוכל לקבל דמי אבטלה. אף על פי כן - לטענת התובעת - היא לא קיבלה כל תשלום, ומכתב פיטורים שני, שגם כותרתו "הפסקת עבודה", נמסר לה רק כעבור 5 חודשים, ביום 26.1.04, ואף זאת - אחרי פניות רבות מצידה [ת/1, נספח ט' (להלן: מכתב הפיטורים השני)], רטרואקטיבית לתאריך 1.1.04. מנגד, לטענת הנתבעת - התובעת היא זו שעזבה את עבודתה עם נסיעתה לחו"ל, ללא רשות, "ובחודש 1/04 היא פוטרה מעבודה" [ס' 6ב לכתב-ההגנה]. אף על פי כן - כך לטענת הנתבעת - הוסכם לתת לתובעת מכתב בדבר הפסקת עבודתה, בעקבות פניותיה החוזרות של התובעת, ולאור זאת שמספר חודשים קודם לכן הודיע לה המועצה על פיטוריה. על פי נוסחו של מכתב הפיטורים השני - מנכ"ל המועצה, החתום עליו, מודיע לתובעת על הפסקת עבודתה במועצה, החל מיום 1.1.04, בהמשך לשיחותיהם הטלפוניות בנדון ובהתאם למוסכם ביניהם. בין השאר, נאמר במכתב זה, כי מאחר שהתובעת לא הופיעה לעבודה, מיום 24.8.03, היא איננה זכאית לשכר עבור התקופה שממועד זה ועד לסיום יחסי העבודה. בתביעה שלפנינו, מבקשת התובעת תשלומים שונים מהנתבעת - בגין 5 חודשי עבודה, או למצער, 2 חודשי הסתגלות; הפרש פיצויי פיטורים; החזר ניכויים משכרה; הפרש דמי מחלה; החזר נסיעות; החזר הוצאות רכב; גמול הכשרות; הפרש גמול השתלמות; השלמת חוסר בהפרשות לזכויות סוציאליות; וכן פיצוי בגין אובדן הטבת מס. נוסיף, שהתובעת העלתה טענה, כי המנכ"ל התנכל לה, משום שסבר שהעבירה לעיתונות מידע, לפיו בנו החל ללמוד מחוץ לתחום השיפוט של המועצה ללא אישור הוועדה הרלוונטית, בה שימשה התובעת - במסגרת עבודתה - כנציגת הנתבעת [ת/1, ס' 1]. לדעתנו, הכרעה בעניין זה איננה נחוצה, ולא נידרש לכך. עם זאת, נציין, שהמנכ"ל, בחר שלא להתייחס בתצהירו לגופהם של טענה זו והסתפק בטענה משלו, שהנטען נועד להוות משקל נגד לעבירות משמעת של התובעת: עבודה במקום נוסף, ללא היתר; שימוש במכונת הצילום במועצה לצרכים פרטיים [נ/2, ס' 5-3, 10-9; בצרוף פרוטוקול פגישה בה התובעת ננזפה על כך והוער לה, כי ישנן תלונות על עבודתה - נ/2, נספח ב']; זאת, בנוסף לנסיעתה של התובעת לארה"ב, מבלי לקבל אישור לכך. לדברים אלה נתייחס בהמשך, ככל שיהיו רלבנטיים להכרעה במחלוקות שלפנינו. דיון והכרעה בטרם ניכנס לגופם של רכיבי התביעה השונים, נציין, כי לא שבענו נחת מהתנהלותם הדיונית של הצדדים בתיק זה. כתבי בי-דין מטעמם של שני הצדדים, נוסחו בסרבול ובערפול - בבחינת רב הנסתר על הנגלה - ובכך הוערמו קשיים רבים על מלאכת השיפוט. ככלל, עדיפה בעיננו גרסתה של התובעת, שהייתה עקבית, ככל שהיא נתמכת במקור לביסוס הזכויות שתבעה. גרסת הנתבעת, לעומת זאת, הייתה סתורה והפכפכה, הותירה חלק מטענותיה של התובעת ללא מענה ולטעמנו, ראוי היה שתפרט יותר את הבסיס לפעולותיה. מטעם הנתבעת העידו המנכ"ל, אשר מסר תצהיר לאקוני, בהתייחס לנסיבות סיום יחסי העבודה, וכן אחראית מדור שכר בנתבעת - גב' מזל אהרון (להלן: גב' אהרון), שעדותה השאירה עלינו רושם קשה ביותר, והדברים מצאו ביטויים כבר בפרוטוקול הדיון [וראו ההחלטה בסוף ישיבת 26.1.09]. כפועל יוצא מהאמור לעיל - התקבלה התביעה, בחלק מרכיביה, שלא נסתרו על-ידי הנתבעת, אף אם לא במלוא ההיקף שנתבע, כפי שיפורט בהמשך. א. שכר עבודה התובעת מבקשת בתביעתה שכר עבודה בגין החודשים 1/04-9/03, ולמצער - תשלום בגין 2 חודשי הסתגלות כפי שסוכם, לטענתה, בינה לבין נבו. כמו כן, טוענת התובעת, כי חסרונו של מכתב הפיטורים מנע ממנה את זכותה לדמי אבטלה. לטענת הנתבעת, הגשת הבקשה לצאת לארה"ב בסמוך למועד הנסיעה המיועדת, מעידה על זלזול התובעת במקום עבודתה כיוון שלדעת הנתבעת נסיעה כזו מתכננים חודש קודם לכן; וגם אם הנסיעה הייתה דחופה, עדיין, צריך לקבל את אישור המעביד, מראש, אך, התובעת - למרות שבקשתה לא אושרה - עשתה דין לעצמה ועזבה את עבודתה, ולא חזרה לאחר מכן. עוד נטען, כי ישנו חשד שמחודש 9/03 התובעת החלה לעבוד במקום אחר ודבר זה מחזק את הטענה, כי עזבה את עבודתה בנתבעת מיוזמתה [נ/2, ס' 12]. אולם, אף הנתבעת עצמה אינה חולקת על כך שיחסי העבודה בין הצדדים באו לידי סיום בשל פיטורי התובעת [כתב-ההגנה, ס' 6ב; נ/2, ס' 11]. רק בסיכומי הנתבעת, נטען לראשונה, כי התובעת "התפטרה" מעבודתה [ס' 69]. הלכה היא, ככלל, כי עצם הוצאת מכתב פיטורים מטה את הכף לטובת קבלת גרסת העובד, כי פוטר מעבודתו, ובפרט - כאשר טענת המעביד היא שמכתב הפיטורים נועד להונות את המוסד לביטוח לאומי לעניין דמי אבטלה [ע"ע 1354/01 כהן - טרייד אין א.ר. בע"מ (21.8.03, במאגר ממוחשב); ע"ע 65/99 אליאנס חברה לצמיגים (1992) בע"מ - תורג'מן (22.10.00, במאגר ממוחשב)]. במקרה זה, מטה מכתב הפיטורים השני את הכף, לקביעה שהתובעת פוטרה. לאור קביעתנו, שהתובעת פוטרה מעבודתה ולא התפטרה, היא נחשבת כעובדת עד המועד בו קיבלה את מכתב הפיטורים השני. אין לקבל את גרסת הנתבעת, כאילו מכתב הפיטורים הוצא בחודש 1/04 רק בשל פניות חוזרות של התובעת ולאור זאת שבעבר ביקשו לפטרה. משעה שהפיטורי התובעת נמנעו, בהליך משפטי, ואח"כ הגיעו עימה להסדר נפרד - מועד הפסקת יחסי העבודה הוא המועד המוסכם, כמצויין במכתב הפיטורים השני, ולא מועד עלום קודם, מטעמים אחרים. נדגיש, שהתובעת עצמה לא כפרה בתוכנו של מכתב הפיטורים השני, לפיו, בהתאם להסכמה עם נציגי הנתבעת, הופסקה עבודתה החל מיום 1.1.04. לפיכך, יחסי העבודה הסתיימו במועד זה ולא במועד המודפס על מכתב הפיטורים השני - 26.1.04; אף זכאותה של התובעת לשכר עבודה, ככל שהיא זכאית לכך, מסתיימת אז, קרי, עד 31.12.03. משכך, עלינו לבחון האם הייתה התובעת זכאית לשכר עבודה בתקופה שלאחר חזרתה מחו"ל, ועד שפוטרה, כמוסכם. אין מחלוקת, כי התובעת לא ביצעה עבודה בפועל לאחר יום 24.8.03, אולם, בעובדה זו, לבדה, אין בכדי לקבוע, כי היא איננה זכאית לשכר עבודה, שכן, עובד זכאי לשכר עבודה כל עוד העמיד עצמו לרשות המעביד והיה מוכן לעבוד, אף אם לא ניתנה לו עבודה בפועל. מהימנה בעיננו עדותה של התובעת, לפיה - נסיעתה עם אחיה לארה"ב הייתה נסיעת חירום, בגינה אף לא השתתפה בחתונת אחיה הצעיר, והיא פנתה בנושא זה אל הנתבעת ברגע שידעה על כך [עמ' 11, ש' 23-9]. אמנם, התובעת ביקשה אישור לנסיעה בהתראה קצרה ביותר, ומשלא קיבלה תשובה נסעה ללא אישור, עם זאת, ניתן להבין את פעולתה על רקע נסיבות הנסיעה. אף אם יש בהתנהגות התובעת טעם לפגם - אין לראות זאת כזניחת העבודה. לו היה ממש בטענה זו, חזקה על הנתבעת שהיתה מודיעה לתובעת, שבנסיבות העניין רואים אותה כמי שהתפטרה. לעניין העבודה הנוספת, הנטענת כראיה להפסקת עבודה ביוזמת התובעת - עולה מעדותה של התובעת, ממכתב ראש המועצה אליה, מיום 25.11.02 [נ/2, נספח א'], וכן מהודעת הנתבעת לבית-הדין, מיום 19.5.09, שמדובר בעבודה במשרד החינוך, שבוצעה כבר מחודש 10/02 - היינו עוד לפני הנסיעה לארה"ב. התובעת העידה, כי עבדה כיועצת חינוכית דרך משרד החינוך, בהיקף נמוך של 8 או 10 שעות שבועיות [עמ' 9, ש' 29-17; עמ' 12, ש' 22-18; עמ' 13, ש' 18-8], ואף אם לא קיבלה לכך אישור מן הנתבעת - ואיננו מכריעים בשאלה זו - וודאי שאין הדבר מעיד על זניחת עבודתה בנתבעת ואין הנתבעת רשאית לנקוט צעדים בגין כך, מבלי שבררה את הנושא עם התובעת, קודם לכן, וללא שנקטה בליכים משמעתיים "בזמן אמת". בכל מקרה, מעדותו של המנכ"ל מצטיירת תמונת מצב בה הנתבעת הבהירה לתובעת שאין היא מעוניינת עוד בעבודתה, והעיכוב במסירת מכתב הפיטורים השני נבע מכך שרק בחודש 1/04 ניתן פסק בורר - בעניין פיטורי עובדי המועצה, אותם ביקשה הנתבעת לבצע כבר בחודש 6/03 - אף אם התובעת לחצה לקבל את המכתב לפני המועד בו יצא. וכך העיד המנכ"ל, בנקודה זו [עמ' 35, ש' 6 ואילך; ההדגשות הוספו]: "ש. האם נפגשת עם התובעת מאז שהיא נסעה לארה"ב ועד שהיא קיבלה את מכתב הפיטורים המוזכר בסעיף 11 לתצהיר ת. היתה לנו פגישה אחת, אזכיר שבסוף אותה שנה, בנובמבר 2003 היו בחירות, ראש המועצה התחלף, אני מניח שהיא פנתה אליו. נקראתי לישיבה אצלו, איתה, ושוב עלו כל הסיפורים שכתובים בתצהיר. ש. אין שום דבר בתצהיר שלך על הפגישה הזו. ת. כי היא לא היתה חשובה, היא לא שינתה דבר. ש. האם היא ביקשה לחזור לעבודה? ת. אני לא זוכר במדויק אם היא ביקשה או לא, אבל הובהר לה שהיא לא תחזור לעבודה. ש. הכיצד, הרי היה צו שהקפיא את פיטוריה. ת. היא לא הגיעה לעבודה. בן אדם נעלם. אסביר מדוע עו"ד שחוקר אותי מתעלם לחלוטין ממה שאני אומר. בן אדם מפסיק להגיע לעבודה, במשך חודשים, בלי קשר, ללא הסבר. גם לא קיבל שכר על התקופה הזאת. מאז מכתב הפיטורים במאי 2003 התובעת לא הגיעה לעבודה. אח"כ באוגוסט היא נסעה לארה"ב. אבקש לתקן אני לא זוכר האם בין לבין היא היתה בעבודה אם לאו, עברו הרבה שנים. אפשר לבדוק בדוחות העבודה. אני לא בטוח אבל נדמה לי שגם התובעת בנובמבר 2003 לא רצתה לחזור לעבודה במועצה. באותה שיחה אצל ראש המועצה בנוכחותי הובהר לה שמבחינת המועצה אין מקום להחזירה. אין מקום להחזירה, היא היתה בין רשימת המפוטרים אצל הבורר ולא התכוונו לחזור ממנה. ... ש. לא ממש הבנתי מה היה סיכום הפגישה אותה תיארת שלך ושל ראש המועצה עם התובעת ת. הובהר לה שהעבודה שלה במועצה הסתיימה או עומדת להסתיים. ש. מה נכון? ת. הסתיימה בגלל הבורר היה עיכוב ולכן הדברים התעכבו. ש. נשאלת למה אמרת נסתיימה או עומדת להסתיים? ת. אתה לא מצפה שאני אזכור מה היה לפני 6 שנים. הובהר לה שעבודתה הסתיימה, 'עומדת להסתיים' נאמר על סמך העובדה שההליך היה תלוי ועומד בבוררות. ש. האם כוונתך היתה ששאלת הפסקת עבודתה תלויה בפסק הבורר ? ת. לא, לא כך אמרתי ולא לזה התכוונתי, אחת התוצאות של השיחה הזאת היה שהיא ביקשה מיוזמתה שאנו ניתן לה מכתב הפסקת עבודה לצרכי מל"ל או משהו כזה. ש. אז למה לא יצא המכתב הזה? ת. אני לא מוציא מכתבי פיטורים, כמו שבוודאי שמת לב, רק ראש המועצה. ש. ז"א שאם אתה חתום על מכתב פיטורים, אין לו תוקף? ת. אני לא מבין את השאלה. ש. אם אתה לא מוציא מכתבי פיטורים למה אתה חתום על נספח ט' לתצהיר התובעת? ת. (שתיקה) ש. ולמה מופיע עליו התאריך 26.1.04? אם כטענתך אותה שיחה היתה בסוף נובמבר, תחילת דצמבר? ת. אני לא זוכר את הסיבה המדויקת. זו היתה תקופה שמעייננו היו נתונים לנושאים אחרים. מאחר ואני לא זוכר את תאריך הפגישה בדצמבר, זה עדיין בגדר זמנים סבירים. וגם הנוסח אחר ממכתב הפסקת עבודה. הכל היה פרי יוזמה של התובעת. עובדה שכתוב שם "כבקשתך". ש. מה היה תוכן השיחות הטלפונית שמתוארות במכתב שלך. ת. השיחות נסבו סביב עזיבתה. ש. למה היה צריך בינואר לשוחח על עזיבתה אם לשיטתך כבר בנובמבר או דצמבר כבר החלטתם שהפסקתם את עבודתה? ת. היא הפעילה לחץ כדי לקבל את הניירת כדי שתוכל לטפל בעניינים אחרים. היא רצתה שנזוז יותר מהר" נוכח הדברים הללו, בין אם המנכ"ל נכח בפגישה עם התובעת, בסמוך לאחר שובה מהשבוע בארה"ב, ובין אם הפגישה עמה נערכה בחודשים 11/03 או 12/03, כעדותו [עמ' 36, ש' 20-19] - הוכח, כי אי ביצוע העבודה בפועל על ידי התובעת, בתקופה מיום חזרתה ארצה ועד שהסתיימו יחסי עובד-מעביד, נבע מסירובה של הנתבעת להעסיק את התובעת, על אף נכונותה לעבוד. משלא נערך לתובעת הליך פיטורים בסמוך לחזרתה מחו"ל, אלא, הושגה הסכמה על הפסקת העבודה רק מאוחר יותר, ובתוקף מיום 1.1.04, ושעה שנאמר לה במפורש שלא להגיע לעבודה, היא זכאית לתשלום בגובה שכר העבודה בגין תקופה זו. שכרה הקובע של התובעת עמד בסיום יחסי העבודה על 5,632.95 ₪ [לפי טופס 161 - ת/5; ובעיגול = 5,633 ₪]. לסכום זה סברה התובעת שיש להוסיף "גמול הכשרות" והפרש תוספת "גמול השתלמות", אולם, לא שוכנענו שהתובעת הייתה זכאית לקבלם - כפי שיובהר מטה. יחד עם זאת, כפי שכבר אמרנו, התובעת זכאית לתשלום עבור 4 חודשים, ולא 5, שכן, מועד סיום יחסי העבודה נקבע ליום 1.1.04, היינו, יש לראותה כעובדת עד סוף חודש 12/03. אשר על כן - על הנתבעת לשלם לתובעת שכר עבור התקופה עד ניתוק יחסי עובד-מעביד, בסך 22,532 ₪ [לפי שכר קובע, חודשי, של 5,633 ₪ כפול 4 חודשים], בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מיום סיום יחסי העבודה - 1.1.04 - ועד למועד התשלום המלא בפועל. לאור מסקנתו זו, אין אנו נדרשים לשאלה החלופית, בדבר "זכאות" התובעת ל-2 חודשי הסתגלות, לטענתה, על יסוד הסכמתה עם נבו, הואיל ומדובר בתקופה ה"נבלעת" בתקופת אי העבודה, בפועל, בגינה פסקנו שיש לשלם לתובעת שכר - עקב ניתוק יחסי העבודה, הלכה למעשה, רק ארבעה חודשים מאוחר יותר, משיקולי המועצה. לטענה בדבר "הפסד" דמי האבטלה, יצויין, כי עבודתה החלקית של התובעת במשרד החינוך לא שללה לחלוטין זכאות לדמי אבטלה, עם פיטורים, אם כי, סביר שהיו בסכום מופחת [ס' 176(א) לחוק הביטוח הלאומי [נ"מ], התשנ"ה-1995]; דא עקא, שהתובעת לא הוכיחה את שיעור הסכומים אותם הייתה זכאית לקבל, ובכל מקרה - פסיקתנו בדבר תשלום חלף שכר, בגין 4 החודשים בהם לא עבדה, עד מועד כניסת פיטוריה לתוקף, מאזנת את אבדן הכנסתה בתקופה זו. מובן, כי מרגע שנמסר בידי התובעת מכתב הפיטורים השני, יכלה לעשות בו שימוש, במידת הצורך, גם לשם קבלת "דמי אבטלה". לכן, יש לדחות את התביעה גם ברכיבים אלה. ב. הפרש פיצויי פיטורים התובעת טוענת, כי לא קיבלה את מלוא הסכום המגיע לה בגין פיצויי פיטורים. לטענתה, קיבלה מ"מבטחים" בגין רכיב זה סכום של 7,987 ₪ [אישור "מבטחים" בדבר סכום ששולם לתובעת, ביום 27.5.04 - ת/1, נספח י'], וסכום נוסף, בסך 4,000 ₪, בחודש 10/06, בעקבות הגשת תביעתה ובמהלך בירורה לפנינו [ת/1, ס' 39 ו-51]; והסכום המצטבר אינו עונה על המגיע לה. בכתב הגנתה, הודתה הנתבעת, כי במועדים הרלוונטיים לאותה תקופה היא לא הפרישה את מלוא הסכומים שהייתה חייבת להעביר ל"מבטחים", אבל - החסר הושלם בשנה החולפת, קרי, בשנת 2005 [ס' 6, שם]. גב' אהרון הצהירה, שמתצהיר התובעת עולה ששולמו לה 12,000 ₪ בגין פיצויי פיטורים, ולפי בירור של גב' אהרון עומדת לזכותה בקרן עוד יתרה של 4,000 ₪. לטענתה, עם קבלת סכום זה תקבל התובעת את מלוא פיצויי הפיטורים, בסך 16,000 ₪ [נ/1, ס' 6]. אולם, מתוך עדותה לפנינו עולה, כי יתכן שהסכום של 4,000 ₪, בו נקבה כסכום נוסף העומד, כביכול, לזכות התובעת - ברכיב פיצויי פיטורים - הוא הסכום ששולם לתובעת בחודש 10/06 ולא סכום נוסף [עמ' 22, ש' 31-24; עמ' 23, ש' 9-1]; למעשה, לא ערכה גב' אהרון חישוב כראוי. לבקשתנו, הגישה הנתבעת, ביום 19.5.09, הודעה יחד עם דו"חות על הפקדות שביצעה, על שם התובעת, לקופת הפיצויים "מנורה-מבטחים" ועוד. הדו"חות מעידים על סכומים שנזקפו בפועל לטובת התובעת, ולא ניתן ללמוד מהם האם קיים הפרש בין סכומים אלה לבין הסכומים שהיה על הנתבעת לשלם כפיצויי פיטורים, אם לאו. לא זו אף זו, התובעת, בתגובתה מיום 8.6.09 - הראתה שלפי רישומי הקרנות השונות, לא בכל החודשים בוצעו הפרשות. לא שוכנענו, אפוא, מטיעוני הנתבעת, שהעבירה לקרנות את כל הסכומים שהיה עליה להעביר עבור התובעת. לאור האמור - התובעת היתה זכאית לקבל פיצויי פיטורים, בגין התקופה מיום 1.11.99 ועד ליום 31.12.03 - סה"כ 50 חודשים - לפי שכר קובע של 5,633 ₪ (בעיגול). לאחר הפחתת הסכומים שקיבלה מ"מבטחים", ברכיב זה, נותרה יתרה לתשלום בסך 11,484 ₪ [5,633 ₪ כפול 50/12, פחות 11,987 ₪]. על הנתבעת לשלם יתרה זו לתובעת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מיום סיום יחסי העבודה - 1.1.04 - ועד ליום התשלום המלא בפועל. ג. תשלום עבור ימי השתלמות בסעיף 7(ג) להסכם המימון נקבע - "הרשות [המועצה - ד. ג.] מתחייבת לדאוג לכך כי העובדים ישתתפו בימי עיון שיערכו מטעם אגף שח"ר במשרד [משרד החינוך והתרבות - ד. ג.] או מטעם מחלקת ההדרכה של משרד הפנים, תשלום הוצאות לימי העיון מוטלות על הרשות המקומית. ימי עיון יתקיימו בתיאום עם מרכז השלטון המקומי". על יסוד זה טוענת התובעת, כי על הנתבעת לשאת בתשלום עבור 33 ימי השתלמות, אליהם יצאה במהלך עבודתה, בחודשים 6/03-7/02, במסגרת תוכנית שהוצעה על ידי מרכז השלטון המקומי [תוכנית הלימודים - ת/1, נספח ב'3; פירוט ימי ההשתלמות - ת/1, נספח ב'2]. הנתבעת טוענת, כי התובעת לא קיבלה ממנה את האישורים הנדרשים לצאת להשתלמות זו, בשכר, בעוד מועד. לטענת התובעת, למרות שהמועצה קיבלה ממשרד החינוך מימון מלא, ללא קיזוז עלות ימי השתלמות מהשתתפותו של משרד החינוך בשכרה של התובעת [ת/1, נספח ב'1], הנתבעת ניכתה משכרה תשלום עבור ימי השתלמות אליהם יצאה, באישור הממונה הישירה עליה והמפקחת במשרד החינוך (להלן: המפקחת). בכל הכבוד, נדמה, כי בנושא זה התובעת מערבת מין בשאינו מינו. ההתחשבנות בין המדינה לבין המועצה בקשר להעסקת קב"סים אינה מעניינה של התובעת ואין בין התחשבנות זו לבין האופן בו יש לדאוג למימוש זכויותיה, כעובדת המועצה, ולא כלום; שהרי, הסכם המימון לא נערך מול התובעת ואין בו התחייבות אישית כלפיה. נהפוך הוא - המדינה התחייבה כלפי המועצה להשתתף בתשלום שכרם של הקב"סים, כאשר "חישוב ההשתתפות יבוצע עפ"י פרופיל ממוצע של הקב"סים ..." [ס' 10 להסכם המימון], ובנוסח שהוצג לנו, אף לא רשום מהו הפרופיל שנקבע ביחס לשנת לימודים זו או אחרת. עדכון הפרופיל, בהתאם לנתונים אישיים, כאלה ואחרים, הוא עניין שבין המדינה והמועצה, לפי הסכם המימון. עוד טוענת התובעת, כי חוזר הצעת התוכנית הופנה בכתב יד לקב"סים, בצירוף המלצה של מנהלת מחלקת החינוך בנתבעת, גב' יעל פרידלר (להלן: פרידלר), אל ראש התחום באוניברסיטת חיפה. לטענת התובעת, פרידלר, שהייתה הממונה הישירה שלה, וכן המפקחת, אישרו את יציאתה ללימודים, כפי שנהגו בהשתלמויות קודמות, עליהן שילמה לה הנתבעת [ת/1 , ס' 12; עמ' 8, ש' 29-21; עמ' 9, ש' 9-7], אולם - התובעת לא הציגה את המקור הנורמטיבי על פיו די באישורים של שתי אלה כדי לחייב את המועצה לשאת בתשלום המבוקש. על מנת שמעביד ישא במימון השתלמויות של עובד כלשהו - בין בתשלום שכר הלימוד, בין בהסכמה שימי ההשתלמות ייחשבו כימי עבודה בשכר - על העובד לקבל את האישורים הנדרשים, בדרך המקובלת באותו מקום עבודה, ובד"כ מראש. הנתבעת טוענת, כי לא אושר לתובעת להיעדר מעבודתה לצורך לימודים, משבקשה כזו כלל לא הוגשה על ידה טרם צאתה ללימודים אלה. כראיה, רק ביום 19.2.03 פנתה התובעת אל ראש המועצה במכתב "בקשה להכרה ביום לימודים כיום השתלמות מאושר" [נ/2, נספח ג']; נזכיר - ההשתלמות החלה בחודש 7/02 ונמשכה עד 6/03. החלטת ראש המועצה נכתבה על גבי מכתב הבקשה, באותו יום, בהאי לישנא: "לא מוכן לאשר בדיעבד בוודאי שהנושא לא נדון ולא הוגש מעולם לועדת השתלמויות". בעקבות כך, נשלח גם מכתב ישיר של המנכ"ל אל ד"ר פרידלר, ביום 2.4.03, בו הזכיר שאישור לימודי התובעת על ידה אינו באמצעות מי שמוסמך לכך [נ/2, נספח ד']. לכן - טוענת מועצה - היעדרותה של התובעת מהעבודה, כדי להשתתף בהשתלמות האמורה, נעשתה ללא רשות, למרות מספר התראות, והנתבעת רשאית הייתה לנכות ימים אלה משכרה, כאשר ההשתתפות במימון שכר קב"ס מטעם משרד החינוך נעשית, כאמור, באופן גלובלי, לפי אחוזים מהפרופיל. לאחר שעברנו על העדויות והמסמכים, דעתנו היא, כי - בנושא זה - הצדק עם המועצה. מעצם העובדה, שהתובעת פנתה בבקשה לאישור יום ההשתלמות, בו עסקינן, אל ראש המועצה, ברור, כי ידעה שאין די באישורים שקיבלה מהממונה הישירה ומהמפקחת. העובדה, שפניית התובעת נעשתה בדיעבד, לאחר שהציבה את המועצה בפני מצב נתון, שהיא יצאה להשתלמות שעניינה אותה, נלמדת הממסמכים שהציגו שני הצדדים ומדברת בעד עצמה. לא מצאנו תימוכין לסברת התובעת, בסיכומיה, בדבר "השקר והזיוף ברישום כתב היד על נספח ...", המכוונת להחלטת ראש המועצה, הנ"ל [ס' 44 לסיכומי התובעת]. איננו רואים כבלתי הגיונית את האפשרות, שראש המועצה החליט - בו ביום בו המציאה התובעת את בקשתה לאישור ההשתלמות, לאחר מעשה - כי אינו מוכן לדון בבקשתה "בדיעבד". דבר זה אף אינו עומד בסתירה, לתשובה שקיבל בא-כוחה מאת המנכ"ל, במכתב מיום 24.8.04, בו נאמר, ביחס ללימודים, כך: "מרשתך הגישה בקשה להכרה ביום לימודים בתאריך 19/2/93 וזאת בדיעבד לגבי תקופה שקדמה למועד הגשת הבקשה. בקשתה לא נדונה מעולם ולא אושרה ע"י גורם מוסמך במועצה" [ת/1, נספח ג'3]. אין מחלוקת, שהתובעת היפנתה את בקשתה, לאישור יום הלימודים, אל ראש המועצה, רק לאחר שהחלה את ההשתלמות, ללא אישור רשמי, והוא דחה את בקשתה "על הסף", מבלי לדון בה לגופה, נוכח המועד המאוחר בו הוגשה; מכאן, שאכן, בקשתה לא נדונה מעולם על ידי הגורם המוסמך במועצה. למעשה, הודתה התובעת בהתנהגותה, כי היתה מודעת לכך שאישורן של פרידלר והמפקחת, ליציאתה להשתלמות, אינו מספיק, לשם הכרה בימי הלימוד, באותה מסגרת, כימי עבודה. בהעדר אישור מוסמך, כנדרש, אין לתובעת זכות להשתלמות בשכר. על העדר אישור, כנדרש, לומדים גם מהעובדה, הבלתי שנויה במחלוקת, כי התובעת פנתה בנושא ההכרה בהשתלמות כהשתלמות בשכר לפרידלר, ומשזו השיבה לה, כי ראש המועצה אינו נותן לה מענה, פנתה אליו התובעת ישירות, במכתבה מיום 19.2.03. כ-4 חודשים לאחר מכן, פנתה התובעת שוב לפרידלר, בתזכורת, כדי שתשוחח עם ראש המועצה בעניין ימי הלימודים [ת/1, נספח ג'1]. משמע, התובעת ידעה גם ידעה שחסר לה אישור משמעותי, רלבנטי, ואין לה להלין, אלא, על עצמה בלבד, שפעלה כפי שפעלה. לו היתה מוגשת בקשתה בעוד מועד, ניתן היה לבחון - בכלים משפטיים - את סבירות ההחלטה לאשר או לא לאשר לה לקחת חלק בהשתלמות, על חשבון המעסיקה; ברם, משעה שהתובעת כלל לא הסדירה את הטעון אישור, מראש, איננו מוצאים שהמועצה היתה חייבת לדון בבקשתה, ולאשרה אוטומטית, אחרי שהתובעת עשתה דין לעצמה. תמיכתן של הממונה הישירה והמפקחת אינה נותנת "אור ירוק" לעובד להתעלם מהצורך לקבל אישורים נוספים, לפני מעשה. לאור כל האמור לעיל, היתה זו חובתה של התובעת לדאוג לקבלת היתר ליציאה להשתלמות בשכר, קודם שהחלה בלימודיה, ומשלא עשתה כן - נדחית התביעה ברכיב זה. ד. הפחתת "דמי מחלה" אין חולק, כי על העסקת התובעת חלה חוקת העבודה לעובדים ברשויות המקומיות. לפי חוקה זו התובעת הייתה זכאית לשכר בשיעור מלא בגין חופשת מחלה, אבל, לטענתה, היא נעדרה מעבודתה עקב מחלה, ולא קיבלה את מלוא דמי המחלה המגיעים לה. התובעת טוענת, כי הנתבעת הפנתה אותה ל"מבטחים", שהעבירה לה תשלומים חלקיים, בלבד, ולכן - היא זכאית להפרשים. התובעת הציגה אישור מ"מבטחים" על תשלום דמי מחלה, בתאריכים 22-30.6.03 ו-3-28.8.03, ולפיו, לכאורה, יש חסר, כטענתה [ת/1, נספח י"א]. בכתב הגנתה [ס' 9], טענה הנתבעת שתבדוק את ההפרש בין הסכום שהועבר לתובעת לבין הסכום שהגיע לה, ותשלים את החסר, וכך נטען על ידה גם בדיון המוקדם ביום 21.1.07 [עמ' 1, ש' 3-1]. לעומת זאת, בהודעה מטעמה לבית-הדין, שהוגשה ביום 18.2.07, נטען, כי ימי המחלה, בגינם הגישה התובעת את תביעתה, לא דווחו כלל למחלקת השכר, אלא, רק למחלקת כוח אדם, ולכן - שולמו לתובעת במלואם כימי עבודה. כן פורטו בהודעה זו כלל ימי המחלה של התובעת, במהלך עבודתה בנתבעת, לרבות איזה מביניהם שולמו ישירות על ידי הנתבעת ואיזה באמצעות "מבטחים". אולם, תלושי המשכורת שצורפו להודעה זו אינם כוללים את תלושי המשכורת הרלבנטיים, לחודשים יוני-יולי 2003, ועל פי תלושי המשכורת שצורפו לתצהיר התובעת, נעשו ניכויים משכרה בגין "הפחתת ימי מחלה" בחודש 7/03 (כנראה בגין חודש 6/03) ובחודש 8/03. לעומת האמור בהודעתה הנ"ל של הנתבעת, נטען בתצהירה של אהרון, שהוגש ביום 30.4.07 - כ-9.5 חודשים לאחר הגשת התביעה - כי העניין עדיין בבדיקה והנתבעת לא מתנערת מחובתה להשלים את דמי המחלה, ככל שלא שולמו במלואם על ידי "מבטחים". אף על פי כן, גב' אהרון, בחקירתה ביום 26.1.09, כלל לא ידעה להשיב מה עלה בגורלה של הבדיקה, עליה הצהירה, והיא ניסתה לקבל תוך כדי עדותה הדרכה מב"כ הנתבעת ואף נתונים מהתובעת עצמה [עמ' 26, ש' 26-23; וראו ההחלטה, שם, המשקפת את שארע בדיון]. בסופו של יום, בסיכומיה, חזרה הנתבעת על הגרסה שנמסרה לבית-הדין בהודעתה הנ"ל [ס' 81 לסיכומים], ולא התמודדה כלל עם הטענה, העובדתית, שמהרשום בתלושי השכר עולה בבירור, כי הייתה "הפחתת ימי מחלה" [ת/1, ס' 42]. נוכח זאת, ומשלא הציגה הנתבעת נתונים נגדיים לטענות התובעת, בדבר ההפחתות משכרה, ברכיב זה - עליה לשלם לתובעת החזר "דמי מחלה" בסך 2,010 ₪, כנתבע, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מיום הגשת התביעה - 11.7.06 - ועד ליום התשלום המלא בפועל. ה. החזר הוצאות נסיעה התובעת טוענת, כי בתקופה הרלוונטית לתביעה התגוררה ביישוב קציר, אזור עדיפות לאומית [אישור תושבות בקציר, החל מחודש 8/93 - ת/1, נספח א'2]. לכן, לטענתה, לפי חוזר מרכז השלטון המקומי [ת/1, נספח א'1], היתה זכאית לקבל החזר הוצאות נסיעה, בסכום מקסימאלי של 1,530 ₪ בחודש. אולם, אף על פי שפירטה את הסכומים שהוציאה על נסיעות [ת/1, נספח א'3], ולמרות שגב' אהרון הודתה בחבות זו, טרם שולמו לה מלוא הסכומים המגיעים לה בגין החזר נסיעות. בחקירתה, הסבירה התובעת, כי בחישוב שעשתה מרוכזים כל הסכומים החסרים, בגין נסיעות, על פי השוואה בין דיווחי הנסיעות שהעבירה מדי חודש לבין תלושי השכר; עוד טענה, כי גב' אהרון אמרה לה שלכל היותר משלמים עבור 20 ימים בחודש, וזאת, חרף העובדה שהתובעת עבדה 22 ימים בחודש, בממוצע [עמ' 7, ש' 17-10; עמ' 8, ש' 9-5]. מאידך, לטענת הנתבעת, על פי הסכם בין הנתבעת לבין וועד העובדים במועצה וההסתדרות הכללית, שנחתם בחודש 11/96 (להלן: הסכם 11/96), עובדים המקבלים החזר הוצאות רכב וביטוחים - יפסיקו לקבל החזר נסיעות [כתב-ההגנה, ס' 1]; לעובדים שלא קיבלו החזר הוצאות רכב "שולמו נסיעות", ובחודש 4/02 שילמה הנתבעת, באופן רטרואקטיבי, את מלוא חובותיה לעובדים, בגין החזרי נסיעות, עד לחודש 4/01 [שם]. מאוחר יותר, בתצהירה של אהרון, נטען בשם המועצה, כי לתובעת שולמו נסיעות "כמתחייב, למעט התקופות בהן הוסכם עם וועד העובדים, כי מי שיקבל אחזקת רכב יוותר על תשלום נסיעות" [נ/1, ס' 3.2]. לא הוצג הסכם 11/96 ולא צויינו התקופות עליהן הוא חל, ואף נטען, כי "לא ברורה תביעתה של התובעת להחזר נסיעות" [נ/1, ס' 3.2]; יחד עם זאת נטען עוד, שם, כי "בגין החודשים נשוא תביעתה של התובעת לנסיעות, היא קיבלה אחזקת רכב, ועל כן היא אינה זכאית, מכח הסכמתה, לתשלום החזר נסיעות" [נ/1, ס' 3.3]; והרי משפטים אלה סותרים זה את זה - אם לא ידועה התקופה בגינה נתבע רכיב זה, כיצד ניתן להצהיר שבאותם חודשים שולם תשלום חלופי? ואף זאת, מכח הסכמה שלא הוצגה. אנו סבורים, כי הצדק בעניין זה עם התובעת. תשלום החזר נסיעות במקביל לתשלום החזר הוצאות רכב, אינו מהווה, בהכרח, כפל תשלום - כפי שטענה הנתבעת בסיכומיה [ס' א.3] - אלא, אלה שני רכיבים אשר יתכן שיהיו שונים ונפרדים ויתכן שתהייה ביניהם חפיפה כלשהי; הכל, כעולה מההסדרים הראשונים, המקימים כל אחת מהזכויות לקבלת החזר כספי, בגין הוצאה זו או אחרת. יש שהמעסיק משתתף בהחזר הוצאות הנסיעה לעבודה וממנה, ויש שהוא משתתף בהוצאות של נסיעות בתפקיד, בהתאם לצרכי תפקיד זה או אחר. דבר מכך לא הוצג לפנינו על-ידי המועצה. הנתבעת כלל לא הניחה לפנינו תשתית הסכמית בקשר עם החזרי הוצאות נסיעה [לעבודה וחזרה, או לצרכי תפקיד], ולא הציגה לפנינו את הסכם 11/96, בפרט, מכוחו היא טוענת לפטור מתשלום החזר הוצאות נסיעה לתובעת. התובעת מנגד, טענה שהסכם עלום זה אינו נוגע אליה, כיוון שבעת קבלתה לעבודה סוכם בינה לבין ועדת הקבלה, מטעם הנתבעת, שהיא תקבל הן "החזר נסיעות מקציר" והן "הוצא' רכב בגין דרישות התפקיד", בהתחשב בעובדה שהיו בפיקוחה 8 בתי-ספר יסודיים 2 חט"ב ותיכון אחד, שחייבו ניידות [ת/1, ס' 6]. אמנם, התובעת לא הציגה הסכם ברוח זו, אבל, התמונה העולה מעיון בתלושי השכר שצרפה לתצהירה - ולפיה, במרבית החודשים שולמו לה, במקביל, הרכיבים הבאים: "קצובת נסיעות", "החזר נסיעות בתפקיד", "הוצאות קבועות ..." ו"הוצאות משתנות ..." (שני הרכיבים האחרונית מקובלים כמתייחסים להחזרי הוצאות אחזקת רכב) - תומכת, דווקא, בגרסתה. גב' אהרון בחקירתה טענה שכאשר התובעת החלה לעבוד היא לא קיבלה החזר נסיעות, אבל, כן קיבלה הוצאות רכב [עמ' 24, ש' 18-15], אך, היא לא ידעה להסביר מדוע בחודש 7/00 החלה הנתבעת לשלם לתובעת גם עבור נסיעות מהבית לעבודה, בנוסף להחזר הוצאות הרכב [עמ' 25, ש' 13-3]. הטענה, של אהרון, ששילמה לתובעת לפי הוראה, שלא הוצגה על ידה, וכן שאי התשלום נובע מהסכם עם הועד, שאף הוא לא הובא לפנינו - אינה משכנעת שהפסקת התשלום, ברכיב הוצאות הנסיעה, היתה כדין. טענת הנתבעת, כי דרישת התובעת להחזרי נסיעות אינה ברורה, נטענה בעלמא, שכן, כאמור לעיל, התובעת הסבירה בפירוט כיצד נעשה על ידה החישוב. אשר על כן - התובעת זכאית לקבל בגין החזרי נסיעות תשלום בסך 7,974 ₪, כנתבע, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מיום הגשת התביעה - 11.7.06 - ועד ליום התשלום המלא בפועל. ו. החזר הוצאות רכב לטענת התובעת, היא לא קיבלה החזר הוצאות בגין ביטוח ורישיון רכב, מחודש 4/03 עד לסיום עבודתה - משך 5 חודשים. כמו כן, היא טוענת, שלא קיבלה באותה תקופה החזר הוצאות רכב קבועות ומשתנות, ותבעה החזר, בסכום קרן שהצטבר לסך 7,223 ₪ [ס' 7-6 לתביעה]. כבר בכתב-ההגנה, שהוגש ביום 20.9.06, אישרה הנתבעת את הנתבע ברכיב זה, והוסיפה שתשלם לתובעת את הסכומים שנתבעו בסעיפים הרלבנטיים [ס' 3]. התחייבות זו חזרה על עצמה כעבור מספר חודשים, בעת הדיון המוקדם, ביום 21.1.07, בו נטען על ידי ב"כ הנתבעת, כי לתובעת מגיע סכום גבוה מזה שתבעה, והיא תקבלו, כאשר לפי הסכם של המועצה עם ההסתדרות - ההפרשים אמורים להשתלם בשני תשלומים: הראשון בחודש 12/06 והשני עד חודש 6/07 [עמ' 1, ש' 11-6]. יצוין, כי לדברי ב"כ התובעת, במועד הדיון טרם שולם לתובעת כל תשלום עבור רכיב זה [עמ' 1, ש' 15-14]. בהודעת הנתבעת לבית-הדין, מיום 18.2.07, הובהר, כי בהתאם להסכם עם ההסתדרות, על המועצה לשלם לכלל העבדים 60%, בלבד, "מההוצאות הקבועות", וכך ינהגו גם עם התובעת [ס' 2 להודעת הנתבעת; ההסכם האמור, מיום 21.9.06 - צורף להודעה זו, וגם נ/1, נספח א']. על כך חזרו גם בתצהירה של גב' אהרון [נ/1, ס' 4]. במועד חתימת ההסכם הנ"ל - 21.9.06 - כבר לא הייתה התובעת עובדת של הנתבעת. לכן, לטענתה, לא יוצגה עוד על ידי ועד העובדים במועצה והסתדרות, שהיו צד להסכם, ומכאן - שהוא לא חל עליה. הדברים היו נכונים, לו היה מדובר בהסכמה על תנאי עבודה, הרלבנטיים לתקופה בה התובעת כבר לא עבדה במועצה, אולם, כאשר ההסכמה - ברמה הקיבוצית - היא בקשר לתקופה בה כן היתה עובדת המועצה, יש להחיל עליה את שהוסכם עם נציגות העובדים. אנו מאמינים, כי לו היו מגיעים להסכמה עם הארגון היציג על תוספת שכר ריטרואקטיבית, שתשתלם בדיעבד, במועד בו התובעת כבר לא עובדת במועצה, אך, עבור תקופה בה היתה בגדר עובדת המועצה - היתה התובעת מבקשת שיחילו את ההסכמות הקיבוציות גם עליה. לא למותר לחזור ולהעיר, בהקשר זה, כי המועצה היא החייבת הבלעדית בשכרה של התובעת, והתנאים הנילווים לו, ואין נפקות להתחייבות המדינה לשלם 75% משכר הקב"סים במועצה לפי פרופיל ממוצע, שאינה נוגעת ישירות לסכומים המגיעים לתובעת, מהמועצה. לפיכך, איננו מקבלים את הטענה בסיכומי התובעת, כי המועצה יכלה לעשות הסכמים רק באשר ל-25% משכר התובעת, אותם שילמה מכיסה [ס' 34-33 לסיכומיה]. נחזור ונדגיש, אין קורלציה ישירה בין התשלום שיש לשלם לתובעת, בהתאם לתנאים המוסכמים של עבודתה - תשלום האמור להשתלם במלואו על ידי הנתבעת - לבין התקצוב שמקבלת המועצה, בנושא העסקת קב"סים, מכח הסכם המימון שיש לה עם המדינה. לצערנו, בא-כח התובעת קרא אל תוך שאלות ההבהרה, שהציג בית-הדין לעדה אהרון - בנושא ההתחשבנות בין הצדדים שלפנינו - קביעות שלא קבענו [כלשונו, בס' 38 לסיכומי התובעת, ביחס לאמור בעמ' 20, ש' 3-18]; והדברים יורחבו בהמשך. אין חולק, כי בסופו של יום, קיבלה התובעת מהמועצה תשלום עבור הוצאות אחזקת רכב ב-5 החודשים האחרונים להעסקתה, בפועל, בשיק על סך 7,359.555 ₪ (בעיגול = 5,360 ₪), כאמור במכתב שנשלח אליה ביום 6.8.08, עם פרוט, כיצד חושב סכום זה. הסכום המצטבר של הקרן, עבור הרכיבים: הוצאות קבועות נטו, הוצאות משתנות נטו, החזר ביטוחי רכב והחזר הוצאות ברוטו - הסתכם, לפי חישובי המועצה, בסך 10,922 ₪ [ת/2, ס' 5-1], שהינו סכום גבוה בהרבה מהנתבע ברכיבים אלה. בהביאנו בחשבון את הטיות הצדדים בחישוביהם, לכאן ולכאן, דעתנו היא, שהדברים מתקזזים זה מול זה ואין הנתבעת חייבת בתשלום נוסף ברכיבים אלה. הקרן שנתבעה היתה, כאמור, בסך 7,223 ₪ [2,628 ₪ + 4,595 ₪; ראו בתביעה וכן בס' 14-13 לתצהיר התובעת, ת/1, מיום 15.3.07]. סכום זה לא התייחס כלל לעובדה, שמתשלומים לעובד יש לנכות "נכויי חובה". לפי פרוט החשבון שנשלח אל התובעת, שולמו לתובעת רק 60% מהסכומים המצטברים, בגין הרכיבים הנ"ל - מכח ההסכם עם ההסתדרות, כאמור לעיל - עם זאת, בשל האיחור במועד התשלום הוסיפו גם תשלום "בגין הלנת שכר". זאת עשו - "... כפול 17% לפי הסכם פשרה עם ועד עובדים בבית דין לעבודה" [ת/2, ס' 6]. הנה כי כן, גם היטיבו עם התובעת, מכח הסכמות עם וועד העובדים בנתבעת. גב' אהרון העבירה לתובעת את החזר הוצאות הרכב, לאותם 5 חודשים, בציינה במכתבה: "... בהפחתה של תשלומי רכב ייחודי ששולם לך בתלושי השכר בגין חודשים4-8.07." [ת/2, ס' 7.3]. היא השיבה בתשובה לשאלה על משפט זה, כי "יש טעות בשנה" [עמ' 19, ש' 23-21]. מעדותה למדנו, שבתקופה בה המועצה לא העבירה כל תשלום לעובדיה, בגין אזקת רכב, עקב מצבה הכלכלי, נהגו "לפנים משורת הדין", כדבריה, עם מי שמימן משרד החינוך. כיוון שתיקצוב זה כלל גם העברה לאחזקת רכב, שילמה המועצה חלק מרכיב זה לעובדי החינוך שלה, ובהם התובעת. לשאלותנו הבהירה, כי מאחר שהתשלום לא היה במסגרת התשלום הרגיל, לו היתה זכאית התובעת, הוא קוזז כשנעשתה ההתחשבנות לאחור, בגין רכיב זה, לפי מלוא זכאות התובעת. עיון בתלושי השכר של התובעת מעלה, אכן, כי בחודשים האחרונים להעסקתה קיבלה רכיב תשלום שנקרא "אחזקת רכב ייחודיים". מכאן, שההפחתה מתייחסת לחודשים בשנת 2003, בעוד שנכתב במכתב לתובעת, בטעות, כאילו היו בשנת 2007. על אף הרושם הרע שהותירה בנו עדותה של גב' אהרון, הננו מקבלים את הסבריה, כי כאשר נערך החישוב של תשלום החזר הוצאות אחזקת הרכב לתובעת, כאמור במכתב ת/2, היה מקום להפחית את התשלומים הייחודיים שקיבלה, על חשבון אותו רכיב, במהלך אותה תקופה. הואיל והסכום הסופי ששולם לה, ברכיב האמור, עולה על הסכום שתבעה [7,360 ₪, לעומת 7,223 ₪] - נחה דעתנו, שאין לתובעת הפסד ברכיב זה. נזכיר - התובעת קיבלה את הסכום נטו, בעוד שבתביעתה נקבה, למעשה, בסכום ברוטו, ומכאן שהיה עליה לקבל לידיה סכום נמוך מהסכום שתבעה. הוסיפה התובעת וטענה בסיכומיה, שבחישובי המועצה היה ניכוי לביטוח לאומי, הגבוה מהשיעור שהיה על הנתבעת לנכות משכרה, והסתמכה על עדות גב' אהרון, שלא ידעה להסביר את אחוז הניכוי שבוצע [סיכומי התובעת, ס' 39; עמ' 20, ש' 27]. בסיכומי הנתבעת הוסבר, כי במועד התשלום עמד שיעור ניכויי העובד לביטוח לאומי וביטוח בריאות על 12% [שם, ס' 30]. לדעתנו, נפלה טעות במכתב כשנרשם "ניכוי 12% ביטוח לאומי" [ת/2, ס' 7.4], והכוונה הייתה לניכויים הן לביטוח לאומי והן לביטוח בריאות, שאכן, כטענת הנתבעת, שניהם יחד עמדו במועד התשלום על שיעור של 12% [ראו בטבלאות הביטוח הלאומי, שצורפו לסיכומי המועצה]. כאמור, בהתחשב "בשורה התחתונה", של חישובי כל אחד מהצדדים, אנו קובעים, כי - התובעת אינה זכאית להחזר נוסף עבור הוצאות אחזקת רכב. ז. "גמול הכשרות" התובעת טוענת, כי "היתה זכאית לקבל גמול הכשרות בגובה 5.75 גמולים שהם 6.9% משכרה", ולא קיבלה את התשלום האמור למרות פניותיה ולמרות שמשרד החינוך תקצב גמול כזה [ס' 8 לכתב-התביעה]; אך, היא לא הציגה כל מקור נורמטיבי ממנו ניתן ללמוד על הזכאות הנטענת - לא בקשר לתנאים הבסיסיים, שבהתקיימם קמה זכות לקבל את הגמול המסויים שנתבע, שנקרא "גמול הכשרות", ולא בקשר לשיעור הכספי של גמול זה, אותו היא תבעה. הנתבעת טענה בכתב-הגנתה, כי התובעת איננה זכאית לגמולי הכשרות "מאחר שאינה מופיעה בהסדר קב"סים (קציני ביקור סדיר), שהינו הסכם קיבוצי המחייב לעניינה את הצדדים" [ס' 4ב, שם], והוסיפה, כי תפקידה של התובעת אינו מחייב "גמול הכשרה" [ס' 4ג, שם]. אבל, בטיעון זה אין ממש, שכן - כפי שטענה התובעת - שמה מופיע במפורש בנספח א' של הסכם המימון, כאחת מקצינות הביקור הסדיר במועצה [נספח ב'4 לכתב התביעה (נעיר, כי מעותק הסכם המימון, שצורף כנספח ב'4 גם לתצהיר התובעת - ת/1, נשמט הנספח להסכם, על אף שהוא נזכר מפורשות, בהפניה לרשימת העובדים שבו, בס' 1 להסכם המימון עצמו)]. בדיון המוקדם טען ב"כ הנתבעת, כי גמול הכשרות מגיע רק למורה שמועסק בהוראה פרונטאלית ולא לקב"ס [עמ' 2, ש' 13-12], אולם, המקור לטענה זו לא הוצג לנו. גב' אהרון, בתצהירה, הסבירה את הטענה, בכך שהתובעת, כמו עשרות עובדים נוספים, שדורגו כעובדי הוראה ולא עסקו בהוראה פרונטאלית, הועברה לדירוג "עובדי חינוך, נוער וקהילה" - בעקבות ביקורת שכר מטעם משרד הפנים [נ/1, ס' 11.3-11.2]. ב"כ התובעת התנגד לשינוי החזית הזה [עמ' 18, ש' 21]. את הטענה לשינוי הדרוג המקצועי של תובעת יש לדחות כבר עתה, לא רק בשל שינוי החזית, הואיל והתובעת החלה לעבוד במועצה בדרוג עובד הוראה והמועצה לא הראתה שקיימה הליך לשם שינוי הדרוג, שערכה מול התובעת. בכל הכבוד להוראות משרד הפנים - ואף בהנחה שניתנו כדין למועצה - לא ניתן לפעול על פיהן באופן חד צדדי. אין לשנות מהדרוג בו מדורג עובד, מכוחו נקבעים תנאי שכרו, ללא תיאום עם העובד, או, למצער, יידועו על הרצון לשנות את דרוגו, והטעמים לכך. כזאת לא עשתה המועצה, בקשר לתובעת; גב' אהרון עצמה, בחקירתה, הודתה, כי התובעת התקבלה לדרוג "עובדי הוראה" והיא נשארה בדירוג הוראה עד תם עבודתה [עמ' 29, ש' 32-29], כי ההוראה לשינוי הדירוג התקבלה כאשר התובעת כבר לא עבדה בנתבעת [עמ' 30, ש' 4-3], וכי כלל לא דיברו עם התובעת על ביצוע שינוי בדירוגה [עמ' 30, ש' 6-5]. על-כן - יש לראותה כעובדת בדרוג הוראה, כפי שהודע לה מלכתחילה, במכתב ראש המועצה, דאז, מיום 7.11.99 [ת/1, נספחי א']. הטענה לדרוג שגוי עלתה רק לאחר סיום העבודה, ואין בכך כדי לשנות הדרוג לאחור [מכתב המנכ"ל אל ב"כ התובעת - ת/1, נספח ח']. תמימי דעים אנו עם הנתבעת, כפי שציינו בקשר לרכיבים אחרים שנתבעו, כי אין קשר ישיר בין התקציב שמשרד החינוך מעביר למועצה לבין שכרה של התובעת. לכן, אין להסיק דבר מכך שבמסמך כלשהו, שלא הובהרו מהותו וטבעו - דוגמאת נספח ה' לתצהיר התובעת - רשום תחת הכותרת "עלויות קב"סים" גם "גמול הכשרות 5.75%" [שם]. התובעת צרפה מסמך זה ללא כל הסבר ביחס אליו וכשנשאלה עליו גב' אהרון השיבה "אני לא יודעת מה זה המסמך הזה" [עמ' 28, ש' 23-21]. כפי שחזרנו ואמרנו, התקצוב מאת משרד החינוך נעשה לפי פרופיל ממוצע, אבל, זכותו של עובד ספציפי לגמול כלשהו נובעת מנתוניו האישיים, ככל שעמד בתנאים לקבלת אותו גמול, בשיעור הקבוע לצידו במקור שיצר אותו. אבל, כפי שכבר ציינו, לא הוצגה לנו כל תשתית המקימה לתובעת זכות לקבל "גמול הכשרות". אמנם, לשאלה מפורשת: "האם התובעת הביאה לך גמול הכשרות?" ענתה אהרון: "כן", אך, מייד הוסיפה "נקבע שלא נותנים לקב"סית גמול הכשרות והיא לא קיבלה כי לא אושר לה" [עמ' 28, ש' 17-16]. סתם ב"כ התובעת ולא הראה לנו את האישור שלטענתו יש לתובעת, ממשרד החינוך [ס' 54 לסיכומים], או כל מקור אחר. משכך - ובהעדר תשתית ליצירת זכאות לגמול הנתבע - אין לקבוע, על יסוד תשובתה החיובית של גב' אהרון, כמצוטט לעיל, כי התובעת היתה זכאית לקבל "גמול הכשרות", דווקא. כלל ידוע הוא, כי המוציא מחברו עליו הראיה. התובעת לא השכילה להוכיח זכאות לתשלום ברכיב זה, ובסכום שתבעה, ואין די בעדותה, הבלתי מספקת - בלשון המעטה - של גב' אהרון, כאחראית מדור שכר כדי להקנות לתובעת את הגמול שתבעה. נציין עוד, שגב' אהרון צרפה "קטע רלבנטי לתנאי עבודתם של קציני ביקור סדיר" [נ/1, נספח ח'], שלא נזכר בו גמול הכשרות; נראה שמדובר בחלק מאוגדן תנאי שרות, אבל, כיוון שלא נאמר מהיכן נלקח המסמך, אין לדעת אם לפנינו הפרק השלם (הובאו שני עמודים מלאים ויתכן שיש המשך). בנוסף, לטענת גב' אהרון, זכאות לגמולים נקבעת על ידי ועדה שהוקמה לשם כך, אלא, שהתובעת לא פנתה אל ועדה זו, ובהתאם לתנאי העבודה של קב"סים, אינה זכאית לקבל "מעבר לגמול כפל תואר", ששולם לה [נ/1, ס' 11.5-11.4]. קיומה של ועדה לאישור גמול הוכח, לכל הפחות, בקשר עם "גמול כפל תואר", כעולה ממסמך שהציגה התובעת - הודעה בענייני עובדים, עליה חתומים נציג השלטון המקומי ונציג הסתדרות הפקידים - בה נקבע תשלום גמול "כפל תואר", כגמול חודשי קבוע, בשיעור 10.5%, שישולם לאחר שועדה משותפת תבדוק את הבקשות לקבלו [ת/1, נספח ו'; נשוב לנושא גמול זה מיד, כשנדון בגמול ההשתלמות שנתבע]. ראוי היה שהתובעת תציג מסמך זהה, במהותו, המקים את הזכות לקבל "גמול הכשרות", שהיא תובעת, ברם, מסמך כזה לא הוצג, אף לא מסמך דומה. אשר על כן - התביעה לתשלום "גמול הכשרות", נדחית. ח. הפרש "גמול השתלמות" כמו בנושא "גמול הכשרות", התובעת תבעה הפרשים של תשלום עבור "גמול השתלמות" מבלי שתציג את תשתית עובדתית, היוצרת זכאות לקבל גמול כזה, ואת שיעוריו. לטענת התובעת, עם קבלתה לעבודה הגישה למחלקת השכר של הנתבעת "אישור גמולים" ממשרד החינוך, לפיו הגיעו לה "דמי גמול השתלמות בשיעור של 15.75 ...", ובהתאם לאישור זה שולם לה תשלום משך מספר חודשים [ת/1, ס' 21]. כעבור זמן מה, הופסק התשלום; לטענתה, הדבר נבע מהוראה בקשר להפסקת תשלום "כפל תואר" לקב"סים, אשר הובנה, בטעות, כחלה על כל הגמולים; מאוחר יותר הוענק לקב"סים גמול "כפל תואר", בעקבות ההסכמה עם מרכז השלטון המקומי [ת/1, נספח ו'], והוחזרו לה התשלומים עבור "כפל תואר", בשיעור 10.5%, בלבד, לכן - לדעתה - מגיע לה הפרש בסך 8.4% משכרה [ת/1, ס' 22-23]. "אישור" שהציגה התובעת, בו נקוב המספר "15.75", אינו מתחילת עבודתה, אלא, מיום 13.3.03, [ת/1, נספח ז'], ובאישור מיום 7.11.99 רשום סה"כ גמולים "8.75" [נ/1, נספח ו']. מעבר לעובדה, שבכך נשלל הבסיס לחישובים שערכה התובעת, שכן, הוא מתייחס למספר לא נכון של "גמולים", נכון למועד תחילת עבודתה, הנה, בשני האישורים קיימת ההסתייגות: "אנו שומרים לעצמנו את הזכות להכניס תיקונים בנתוני משכורתך הנ"ל אם יתברר שנקבעו בטעות ..." לא זו אף זו - באישורי משרד החינוך, ההתייחסות היא ל-"סה"כ גמולים לשכר נכון להיום", מבלי לייחדם עבור "גמול השתלמות", כפי שמבקשת התובעת שנפסוק לה. אמת, ההגנה בעניין זה לא היתה עקבית וגרסאותיה פתלתלות - בכתב-ההגנה נטען, כי ההסדר החל על עובדי חינוך, נוער וקהילה, שהתובעת נמנית עליהם, מחייב את העובד להגיש את אישורי הגמולים לוועדה משותפת של השלטון המקומי וההסתדרות, והתובעת מעולם לא פנתה לוועדה, לכן אינה זכאית לגמול השתלמות [ס' 5]; במכתב ב"כ הנתבעת, מיום 24.8.04, בתשובה לדרישות התובעת, נכתב שהאישורים שמסרה למועצה היו רלוונטיים למוסד אחר, ולאחר שיהוי ניכר העבירה מכתב חדש ממשרד החינוך, אבל, מבירור הנתבעת עם העוזרת הבכירה של הממונה על השכר במשרד האוצר, נמסר לה שהתובעת אינה זכאית לגמולים אלה כי היא דורגה בטעות בדרוג הוראה, כיוון שהיא אינה עוסקת בהוראה פרונטאלית, ודרוגה הנכון צריך להיות דרוג עובדי חינוך, נוער וקהילה שאינו מזכה בהם [כתב-ההגנה, נספח ב']; ובתצהירה של אהרון נטען, כי התובעת לא הייתה זכאית לגמול "כפל תואר" כיוון שלא עבדה בתפקיד הוראה [נ/1, ס' 10.1]. לטענת אהרון, בתחילת עבודתה שולם לתובעת גמול 8.75% על פי אישור משרד החינוך, שהציגה [נ/1, נספח ו'], אבל, הדבר נעשה בטעות, כי הנתבעת חשבה שמדובר בגמול השתלמות, ולימים הסתבר שזה אישור בגין "כפל תואר" שהקב"סים לא היו זכאים לקבל [נ/1, ס' 10.5]. לאחר מכן, על פי ההסכמות הקיבוציות משנת 2001, קב"ס היה זכאי לגמול זה, אם הדבר אושר לו על ידי "ועדת שנים", על פי בקשה שהגיש הקב"ס לוועדה [נ/1, ס' 10.3], אך, התובעת כלל לא פנתה לוועדה זו ולכן לא הייתה זכאית לגמול "כפל תואר" [נ/1, ס' 10.4]. בחודש 3/02 קב"סית נוספת הציגה אישור מהוועדה [נ/1, נספח ז'], ובדומה לאישור זה הנתבעת החלה לשלם גם לתובעת "כפל תואר" למרות שהיא לא הציגה אישור דומה, כאשר סיווג הגמול ששולם לה בהתחלה שונה לסיווג "כפל תואר", המשקף נכונה את הגמול [נ/1, ס' 10.6]. נזכיר, דחינו את הטענה לשינוי דרוג של התובעת, ויש להתייחס אליה כאל עובדת בדרוג עובדי הוראה, ברם, היה על התובעת להראות, את הדרך לקבלת גמולים שונים לעובדי הוראה, ובמיוחד "גמול השתלמות", שתבעה. בחקירתה, הייתה עדותה של גב' אהרון מבולבלת וסתורה, בכל הקשור לאישור הגמולים השונים [עמ' 29-27], אולם, היא היתה עקבית בעמדתה, כי יש ועדה לאישור גמולי השתלמות "לעובדי הוראה שאינם עוסקים בהוראה" [עמ' 28, ש' 26], וכי גם אם היתה רואה את האישור שצורף לתצהיר התובעת לא היתה מאשרת לה "גמול השתלמות", כי אותו "צריך להעביר דרך ועדה" [עמ' 29, ש' 20]. משלא הניחה התובעת את המקור לזכאות לגמול זה או אחר, אין די בעדותה המבולבלת של גב' אהרון, כדי לקבל את התביעה ברכיב זה. בהתאם לכך - גם התביעה להפרש "גמול השתלמות" - נדחית. ט. חסר בהפרשות לזכויות סוציאליות לטענת התובעת, מחודש 7/02 הנתבעת הפסיקה להפריש לטובתה כספים לתגמולים ופיצויים ולקרן ההשתלמות [ת/1, נספחי י"ב - מכתב של "קרן אור קופת גמל לתגמולים ופיצויים", לפיו המעביד הפסיק להעביר את הכספים החל מחודש 7/02; ומכתב של "קרן השתלמות לעובדי הרשויות המקומיות בע"מ" המעדכן על הפסקת התשלומים מחודש 6/02]. לפיכך, לטענתה, ישנו חוסר בסך 8,600 ₪, אשר בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עומד על סך 10,000 ₪ לפחות [ת/1, ס' 43]. בסיכומיה [ס' 84], פירטה התובעת את הסכומים המבוקשים על ידה, כדלקמן: 2,200 ₪ בגין היעדר הפקדות עבור 5.5 חודשים בקרן ההשתלמות "רום", לפי 400 ₪ לחודש; 4,200 ₪ בגין היעדר הפקדות עבור 7 חודשים בקרן הפנסיה "מנורה-מבטחים", לפי 600 ₪ לחודש "חלק עובד ומעביד"; 2,860 ₪ בגין 11 חודשים בקופת הגמל "קרן אור", לפי 260 ₪ לחודש. בסך הכל מסתכמים סכומים אלה ל-9,260 ₪, להם ביקשה התובעת להוסיף הפרשי הצמדה וריבית ממחצית שנת 2001. הנתבעת טענה, מלכתחילה, כי הסדירה את כל חובותיה לקרנות השונות וכל ההפרשות להן זכאית התובעת הועברו אליהן במלואן. אולם, מהמסמכים שצורפו להודעתה לבית-הדין, מיום 19.5.09 - ובניגוד לטענת הנתבעת - עולה שלא הועברו כל התשלומים הנדרשים, בגין כל חודשי עבודתה של התובעת. כך, לקרן ההשתלמות "רום" לא הועבר תשלום בגין 5.5 חודשים [מכתב הקרן לב"כ הנתבעת, מיום 18.2.09, אשר צורף להודעה (אין להסיק לענייננו מהודעה שניתנה בהליך אחר - נ/1, נספח ה')]; לקרן הפנסיה "מבטחים-מנורה" לא הועבר תשלום בגין 7 חודשים; ולקופת הגמל "קרן אור" לא הועבר תשלום בגין 10 חודשים. נציין, כי טענותיה של הנתבעת באשר למשיכות אלו ואחרות אשר בוצעו על ידי התובעת, אינן רלוונטיות לשאלת קיומו של חוסר בהפרשות, כיוון שהתובעת יכולה למשוך רק את הכספים שהופרשו לקרנות ולקופות ולא מעבר לכך. הנתבעת לא חלקה על אופן ביצוע החישוב על ידי התובעת בסיכומיה, על כן אנו מקבלים אותו, למעט הטעות לעניין מספר החודשים בגינם לא הופרשו כספים לקופת הגמל "קרן אור". בהתאם לכך - על הנתבעת לשלם לתובעת, בגין חוסר בהפרשות לקרנות השונות, 9,000 ₪ [9,260 ₪, שנתבעו, פחות 260 ₪], בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.6.01 ועד ליום התשלום המלא בפועל. י. פיצוי בגין "אובדן" הטבת מס לטענת התובעת, במועד בו הייתה זכאית לקבל את כל התשלומים הטענים על ידה, היא נהנתה מזיכוי מס בשיעור 7%, כיוון שהתגוררה בקציר. במועד הגשת התביעה לא הייתה זכאית לכך, ולכן, היא טוענת, על הנתבעת לפצותה בגין אובדן הטבת המס. מנגד, לטענת הנתבעת, התובעת לא הוכיחה את תביעתה ברכיב זה. בסיכומיה, הציגה התובעת מסמך מתוך חוברת עזר לחישוב מס, לשנת 2002, ולפיו תושבי קציר זכאים להנחה של 7% עד להכנסה מרבית חייבת של 10,400 ₪ לחודש. אולם, מסמך זה רלוונטי רק לשנת 2002, מה גם שבחקירתה, הודתה התובעת, כי חישוב הפיצוי הנדרש על ידה נעשה על פי כלל סכומי התביעה, לרבות רכיבים מהם לא מנוכה מס, או למצער, לא מנוכה מס עד שיעור מסוים, כגון, פיצויי פיטורים [עמ' 14, ש' 6-1]. יצויין, כי רכיבים נוספים עשויים לזכות בפטור ממס - למשל, כספי קרן ההשתלמות, אם לא נמשכו טרם המועד הקבוע לכך. בסיכומיה לא הציגה התובעת סכום מפורש אותו היא מבקשת לפסוק לה ברכיב זה, בהתחשב בתקופה הרלוונטית להטבה, בגובה ההכנסה המרבית, בגינה ניתנת ההטבה, ובהתחשב ברכיבי התביעה, בגינם הייתה מקבלת בפועל את הטבת המס. בית-הדין אינו לבלרם של הצדדים, ואין עליו לערוך חישובים מקום בו לא הוצגו מלוא הנתונים; התביעה ברכיב זה - נדחית, אפוא. סיכום התביעה התקבלה ברכיבים הבאים, אף אם לא במלוא ההיקף שנתבע, ועל הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים המצטברים הללו: בגין שכר עבודה - 22,532 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מיום הפסקת יחסי העבודה - 1.1.04 - ועד ליום התשלום המלא בפועל; בגין הפרש פיצויי פיטורים - 11,484 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מיום הפסקת יחסי העבודה - 1.1.04 - ועד ליום התשלום המלא בפועל; בגין הפחתת "דמי מחלה" - 2,010 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מיום הגשת התביעה - 11.7.06 - ועד ליום התשלום המלא בפועל; בגין החזרי נסיעות - 7,974 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מיום הגשת התביעה - 11.7.06 - ועד ליום התשלום המלא בפועל; בגין הפרשות בחסר לזכויות סוציאליות - 9,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מיום 1.6.01 ועד למועד התשלום בפועל. התביעות ברכיבים האחרים - לתשלום עבור ימי השתלמות, אליהם יצאה התובעת ללא האישור הנדרש, מראש; להחזר הוצאות אחזקת רכב; לתשלום "גמול הכשרות"; לתשלום הפרשי "גמול השתלמות" ולפיצוי עקב "אובדן" הטבת מס - נדחו. משהתקבלה התביעה רק באשר לחלק מהרכיבים שנתבעו, ובחלק האחר נדחתה - כל צד ישא בהוצאותיו. זכות ערעור לבית-הדין הארצי לעבודה, בירושלים, תוך 30 יום מיום קבלת פסק-דין זה. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים, בדואר רשום, בתום השביתה - הננקטת מיום 21.6.10. היום, 12 ביולי 2010 (א' באב תש"ע), בהעדר הצדדים. דוד רותםנציג עובדים משה שמילוביץנציג מעבידים דלית גילה, שופטת תוספות שכר