ערעור וערעור-שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום ברחובות (כב' השופטת נ' דסקין, סג"נ) מיום 21.7.09, (ת"א 2492/07 ו-ת"א 2493/07) שבו חייב את המשיבה לשלם למערערת בגין עבודות שביצעה בעבורה כקבלן משנה. בית המשפט חייב את המערערת לשלם למשיבה סכום של 21,453 ₪ ומע"מ (ת"א 2493/07) וסכום של 93,428 ₪ כולל מע"מ (ת"א 2492/07). כן חייב בית המשפט את המשיבה בתשלום ריבית והפרשי הצמדה ממועד הגשת התביעות (מרס 2005) בהוצאות ובשכר טרחת עו"ד. ב"כ המשיבה חזר בו מהערעור שכנגד בהמלצת בית המשפט, ובטרם החל בו הדיון, וטוב עשה. לפיכך, הערעור שכנגד נמחק ללא הוצאות. באשר לערעור העיקרי הרי שבתום שמיעת טענות ב"כ המערערת החלטנו שלא לבקש תשובת המשיבה משום שהגענו למסקנה שדין הערעור להדחות. אלו טעמינו: בתביעות שהגישה לבית משפט קמא תבעה כאמור המשיבה כקבלן משנה של המערערת שהייתה הקבלן העיקרי בקשר עם שלושה פרויקטים של בנייה. המשיבה תבעה את יתרת המגיע לה והמערערת הגישה תביעות שכנגד בגין תשלומים עודפים שלטענתה שילמה. המערערת הוסיפה וטענה שהמשיבה לא השלימה עבודתה ולא ביצעה אותה כהלכה. בפתח הדיון חזר בו ב"כ המערערת מהערעור בעניין ת"א 2493/07, שעניינו בפרויקט הבנייה "ז'בוטינסקי". נותר אפוא לדון בערעור שעניינו בפרוייקטים "אונו" ו"גיבשטיין". הערעור מעלה, בעיקרו, שאלות עובדתיות גרידא, ויש בו משום התפלמסות עם הקביעות של מומחה שמינה בית המשפט, ועם קביעות שבעובדה שקבע בית המשפט על יסוד הראיות שבאו לפניו וחוות דעתו של המומחה. עניינים אלו הם עניינים המסורים לקביעותיה של הערכאה הדיונית ודין הוא שערכאת ערעור לא תתערב בהם אלא אם נפלה בהם טעות של ממש או במקרים חריגים אחרים. אנו סבורים שאין זה המקרה. יתר על כן, קראנו בעיון את פסק הדין היסודי, המפורט והמנומק היטב שיצא מלפני בית משפט קמא. בית משפט קמא בחן את הדברים באופן ענייני וביקורתי, ולא אישר את חוות דעת המומחה כמקשה אחת. כך למשל, נמנע בית המשפט מלאשר תשלום בגין חלקי עבודות, כאשר לא הייתה קביעה ברורה מי ביצע את העבודה - ואף ב"כ המערערת אישר זאת לפנינו. אנו סבורים שאין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין, אלו תומכים במסקנה המשפטית שאליה הגיע בית המשפט ונוסיף כי לא גילינו בפסק הדין טעות שבחוק. אף על פי כן נאמר מלים אחדות באשר לטיעונים שבהם התמקד ב"כ המערערת בטיעוניו לפנינו, כשהוא גורס כי מדובר בטענות בדבר טעויות משפטיות שנפלו בפסק הדין: טענה אחת כי נפלה טעות בחישוב של כ- 100,000 ₪ בחשבונו של בית משפט קמא, וטענה שנייה כי היה בהליך שבבית משפט קמא משום הרחבת חזית אסורה, הואיל ובית המשפט בחר לילך בעקבות קביעותיו של מומחה בית המשפט, אשר חרגו מהנטען בכתב התביעה. אנו סבורים שאין ממש בטענות אלו וכי "הפוסל במומו פוסל", שהרי הטענות לוקות באותה פגם דיוני שב"כ המערערת עצמו טוען לו, קרי שינוי חזית. הטעות של 100,000 ₪ לאו טעות היא. בית משפט קמא נסמך, ובצדק נסמך, על הודאת בעל-דין של המערערת, בסעיף 21 בתביעה שכנגד שהגישה המערערת, בסכום המלא של 390,331 ₪. ב"כ המערערת טוען כי סעיף 21 בתביעה שכנגד לא התכוון לסכום המגיע למשיבה מהמערערת, אלא לסכום המגיע למערערת ממזמינת הפרויקט. אלא שהדברים אינם ברורים, ואין הסתייגות מפורשת בכתב התביעה שכנגד בעניין זה. יתר על כן, אף ב"כ המערערת עצמו לא חלק בבית משפט קמא על אותו סכום, כסכום המגיע למשיבה בגין העבודות, לפני קיזוזים. הוא אף שב ואישר זאת לפנינו (עמ' 5 שו' 25-24 בפרוטוקול ישיבת היום). לפיכך, דווקא העלאת טענה זו לראשונה בערעור, היא משום שינוי חזית אסור, ולא כל שכן חריגה מהכלל שאין לפתוח בערכאת ערעור עניין שלא נטען בערכאה הדיונית. הוא הדין באשר לטענה שפסק הדין חרג מגדר התביעה. ב"כ המערערת טוען, כי התביעה התבססה על פרטי עבודות שבנספחים ג/1-ג/7 שלה, וכי מומחה בית משפט פסל את חלקן, הכיר בחלקן, והוסיף עבודות נוספות או סכומים נוספים, ומשלא תוקן כתב התביעה (כדבר שבזכות, לפי תקנה 136 בתקנות סדר הדין האזרחי) - אין לפסוק בגין מה שלא נתבע. נקדים ונציין, כי מבחינת הסכומים שנפסקו - אין פסק הדין חורג מעבר לסכום התביעה, ואפילו הסכומים שנפסקו בגין הפרויקט הנדון אינם חורגים מעבר לסכום שנתבע בה בגין פרויקט "גיבשטיין" באופן ספציפי. יש לראות גם, כי הצדדים, והמערערת בפרט, ניהלו את עסקיהם ואת אופן התשלומים ללא זקיפות מפורשות לפרויקט זה או אחר, או לחשבונות אלו ואחרים - הכול התנהל "כחבילה אחת". בהתאם לכך, גם ההתחשבנות שביסוד פסק הדין נעשתה בדרך זו. אין להלין בשלב מאוחר זה, על אי אבחנה בין פרטים אלו ואחרים ועל התייחסות למכלול. מכל מקום, העניין התנהל בבית משפט קמא על יסוד חוות דעת מומחה בית המשפט, שהייתה נקודת ההתייחסות של הצדדים, גם בשלב החקירות. הדברים נעשו ללא מחאה או הסתייגות. לכן, אף אם יש בפריט זה או אחר אצל המומחה משום הרחבה כספית לעומת אותו פריט בנספח התביעה המקורי, הרי שבאופן ניהול ההליך ע"י הצדדים הייתה משום הסכמה מכללא לשינוי החזית. נזכור שהרחבת חזית אינה אסורה כשהיא לעצמה והדבר תלוי בנסיבות. הרחבת חזית תוכר במקום שלא הועלתה התנגדות להרחבת חזית במהלך הדיון, כאשר מתוך התנהלות הצדדים ניתן לראות שהמחלוקת הועמדה הלכה למעשה על אותה חזית, ולא נתקפחה זכותו של אף אחד מהם. תנאים אלו התקיימו בעניינו, שבו אין מדובר בחזית אחרת כלל, שהרי מדובר באותם עניינים שעלו לדיון מכתבי הטענות. נוסיף כי ב"כ המערערת לא צירף לתיק המוצגים בערעור, ואף לא הציג לפנינו בזמן הדיון, כל אסמכתא למחאה שהשמיע נגד הרחבת החזית בבית משפט קמא. הוא אף אישר כי גם לגישתו זכאית הייתה המשיבה לתקן את תביעתה בעניין זה כדבר שבזכות (לפי תקנה 136 הנ"ל), שאם הייתה עושה כן הייתה טענתו מסתתמת. אולם ב"כ המערערת, בהתנהלותו בבית משפט קמא, הסכים לכך הלכה למעשה, הוא לא הופתע, והגנתו של מרשתו לא נפגעה כפי שציינו לעיל. אשר על כן, מנועה המערערת מלטעון את שינוי החזית בערעור, ולו בשל חובת תום הלב הדיוני. עלה עוד עניין אחד בשולי הערעור, והוא טעות מסוימת בחישוב, שהסתכמה בכ- 5,000 ₪. עניין זה הוא שולי, והוא מתקזז כנגד טענת המשיבה כי בצו ההוצאות שעשה בית משפט קמא נפלה טעות בחישוב שכר טרחתו של בא כוחה, שחושב על יסוד סכום הקרן של זכייתה ללא תוספת הריבית והפרשי ההצמדה. לכן לא ראינו להתערב גם בעניין זה. סופו של דבר, דין הערעור להידחות לחלוטין, וכך אנו מורים. המערערת תישא בשכר טרחת עו"ד של המשיבה בסכום של 30,000 ₪ בצירוף מע"מ וזאת בהתחשב בכך שלא היה מקום לערעור זה מלכתחילה. הגזברות תעביר לב"כ המשיבה את סכום העירבון שבערעור על חשבון צו ההוצאות. כן תעביר הגזברות לידי ב"כ המשיבה את הפיקדון שהפקידה המערערת בקשר עם עיכוב ביצועו של פסק הדין. העירבון שהפקידה המשיבה יוחזר לה. המזכירות תואיל לשלוח העתק פסק הדין לצדדים באמצעות הפקסימליה. ניתן היום, ג' ניסן תש"ע, 18 מרץ 2010, בהעדר הצדדים. אילן ש' שילה , שופט אב"ד מיכל נד"ב, שופטת רמי אמיר, שופט הרחבת חזית אסורהערעור