פסק דין המשיבים הגישו תובענה כספית, בין היתר כלפי המבקשת. טענתם כלפיה מכוונת בעקרם של דברים לאיחור בטיסה מישראל לבריטניה. טיסה זו נועדה להתקיים ביום 28.12.97 והיא נדחתה (בלא הודעה מוקדמת) ליום 29.12.97. המבקשת, היא המוביל האוירי, כפרה בטענות המשיבים. היא טענה, ראשית, כי התובענה התיישנה לפי שהוגשה ביום 26.6.00, קרי: כחלוף למעלה משנתיים ימים ממועד הטיסה. היא עותרת, איפוא, לסילוק התובענה על הסף מחמת התיישנות. המשיבים סבורים כי הוראת ההתיישנות המהותית הקבועה בסעיף 29 לאמנת ורשה, כפי שתוקנה בפרוטוקול האג, 1955, דנה אך ורק בהתיישנות תובענה בשל נזק גוף. זאת ועוד: התובענה אינה בנושא של נזק כלשהו, כי אם עילתה השבת דמי כרטיס הטיסה, ועילה כזו אינה כפופה למשטר אמנת ורשה, לרבות תקופת ההתיישנות שבה. אין מקום לטענת המשיבים. העיון בסעיף 29 לאמנה מגלה כי אין הוא מכיל הבחנה כלשהי בין עילות תביעה הנתונות להתיישנות. כל העילות כלפי מוביל אוירי (קרי: אלה המנויות בסעיפים 17-19 לאמנה, שעניינן בתמצית, נזקי גוף; נזקי רכוש; איחור בהובלת נוסעים, כבודה או מטען) נתונות להתיישנות של שנתיים. המשיבים סבורים כי תביעתם אינה נשלטת על ידי אמנת ורשה הנ"ל, לפי שהיא תובענה להשבת דמי כרטיס הטיסה. ברם, עקרון יחוד העילה המופיע בסעיף 10 לחוק התובלה האוירית, התש"ם1980-, טופח על פניהם. הוראה זו קובעת מפורשת כי תהא עילת התביעה כאשר תהא - אחריות המוביל האוירי יסודה אך ורק בחוק התובלה האוירית ובאמנת ורשה הנ"ל המהווה חלק בלתי נפרד הימנו. אין מנוס, איפוא, מדחיית התובענה על הסף מחמת התיישנותה, וכך אני מורה. בנסיבות , אין צו להוצאות. תביעות נגד חברות תעופהתעופהאמנת ורשהאמנה בינלאומיתהתיישנות