מאסר על סירוב לתת גט מבוא בפני תביעה לפיצוי עבור נזקי גוף. התובע, יליד 1940, וגרושתו ניהלו הליכים שונים בפני בתי הדין הרבניים. כפי שאפרט להלן בגדרם של אותה הליכים הוצאה על ידי בית הדין הרבני הגדול פקודת מאסר שבעקבותיה נאסר התובע למשך 30 יום. בכתב התביעה העלה התובע טענות שונות כלפי הדיינים בבית הדין וכלפי המזכירות. עוד הועלו טענות בנוגע למחדלים שנעשו על ידי שירות בתי הסוהר בעת מאסרו ולאחר מכן. בהחלטה שניתנה ביום 23.9.07 נמחקו כל אותם חלקים בכתב התביעה שעניינם הרשלנות המיוחסת לבית הדין הרבני הגדול או לחברי בית הדין על הסף בשל החסינות השיפוטית אך הבקשה לסילוק על הסף נדחתה בכל הנוגע לטענות המועלות כלפי מזכירויות בית הדין; אופן ביצוע המאסר והתנהגות המדינה על זרועותיה, במהלך ביצוע המאסר והטיפול בחפציו של התובע (החלטה בבש"א 4011/07). בהמשך הגישו הצדדים תצהירי עדות ראשית ונשמעו החקירות הנגדיות של העדים וסיכומי הצדדים. הדיון מתמקד בשאלות הבאות, כפי שנבחנו על ידי הצדדים בסיכומיהם: האם כשלה מזכירות בית הדין הרבני הגדול בכך שלא דאגה לכך שבפני חברי בית הדין הרבני יעמדו - בעת הבאת התיק לעיונם לצורך הוצאת פקודת המאסר - החלטת בית הדין האזורי המקבלת את עמדת התובע מיום 8.8.06 ומידע על כך שערעור על החלטה זו הוגש על ידי גרושתו של התובע ביום 23.8.06 אשר היה תלוי ועומד בפני בית הדין. ככל שהמזכירות אכן התרשלה בכך האם הביאה רשלנות זו מצד מזכירות בית הדין להוצאה בטעות של פקודת המאסר. האם התרשלה מזכירות בית הדין בכך שלא נתנה לתובע התראה מראש על כך שהוא עומד להיאסר מכוח פקודת מאסר שהוצאה נגדו. האם התרשל שירות בתי הסוהר בכך שהביא את התובע בפני דייני בית הדין הרבני הגדול רק ביום א' 22.10.06 לאחר חלוף תקופת שלושים הימים שנקבעו ולא בטרם חלוף מניין הימים. האם התרשל שירות בתי הסוהר בטיפול הרפואי שנתן לתובע (אי מתן תרופות נחוצות) ובשמירה על חפציו של התובע שנותרו בבית הסוהר מעשיהו לאחר שזה שוחרר על ידי בית המעצר ירושלים והאם נגרם לתובע נזק גוף בשל כך. התובע לא תמך את התביעה בחוות דעת רפואית. ההליכים שנוהלו בין התובע לבין גרושתו בבתי הדין הרבניים לצורך הבנת הטענות השונות אסקור בקצרה את ההליכים שנוהלו בין התובע לגרושתו, כפי שפורטו בהחלטה לעניין החסינות השיפוטית. ביום 11.1.06 התקיים דיון בבית הדין הרבני האזורי. בדיון הטיח התובע דברים חריפים ובלתי מקובלי בחברי בית הדין והתרעם על החלטת בית הדין לפיה ייאסר עקב סירובו למתן גט. במהלך הדיון טען התובע כי יש לו תנאים למתן הגט ופירט את התנאים שעליהם הוא עומד (נספח יד' לכתב ההגנה). ביום 18.1.06 ניתנה החלטת בית הדין הרבני האזורי. בהחלטה מוזכרת פסיקתו העקרונית של בית הדין לפיה יש לכוף את הבעל לתת גט לאחר עיגון ממושך של 23 שנים. מוזכר הדיון הקודם שבו הועלו התנאים מטעם הבעל למתן גט. בית הדין מסכם את החלטתו וכותב: "ביה"ד סבור כי אין בתנאים שהציב הבעל משום נזק ממשי שעלול להגרם לאשה ולפיכך ביה"ד סבור שמאחר והבעל מוכן לתת את הגט מיד וכמו כן התנאים אינם מוגזמים לפיכך ביה"ד מעכב בשלב זה את ביצוע הכפיה ויש להזמינם בעוד 3 שבועות כדי להגיע להסכמה על התנאים לביצוע הגט, ובאות יום ביה"ד יפעל בהתאם שהגט יסודר..." (נספח טו' לכתב ההגנה) בהחלטה נוספת שניתנה ביום 12.2.06 ציין בית הדין לאחר שמיעת דברי התובע ובאת כוחה של אשתו ולאחר שהתובע הגיש נוסח הסכם גירושין 'שהוא סביר בהחלט ללא שום בקשות מופרזות והוא מוכן לתת גט אך ב"כ האשה מעכבת את החתימה ללא סיבה נראית לעין כמוצדקת ויש עיכוב מצד האישה על חתימה על הסכם סביר בהחלט, לפיכך אין מקום לחייב את הבעל בגט..." (נספח טז' לכתב ההגנה). על החלטת בית הדין הרבני האזורי הוגש ערעור לבין הדין הרבני הגדול. בית הדין הרבני הגדול נתן פסק דין ביום 2.7.06 בו קיבל את הערעור וקבע: "בית הדין האזורי הגיע למסקנה שיש לכוף על הבעל גט. אלא, שבית הדין השהה את הכפיה, בגין תנאים סבירים שהציג הבעל. "התנאים הסבירים" הם חסימת דרכה של האשה לבית המשפט לאחר הגט, ואילו פתיחת הדרך עבורו לתביעה רכושית בבית המשפט, כאשר על האשה לדאוג לבטחונות מתאימים להבטחת תביעתו שם. בית הדין האזורי סבור שאלו תנאים סבירים. לא נוכל לקבל עמדה זו. הבעל חייב בגט, ולפי החלטתו של בית הדין האזורי, יש לכפות עליו גט. התנאים שהוא הציג, הם חד צדדיים בעליל. הוא מבקש שדרכו לבית המשפט תהיה פתוחה, ואילו דרכה של האשה תהיה חסומה. בנוסף הוא מבקש שהאשה תמציא בטחונות מתאימים לתביעתו שם. זו עמדה שאינה יכולה להתקבל על הדעת, ואין מנוס מהמסקנה שהבעל הוא סרבן גט. לאור האמור, יש לקבל את הערעור, ולקבוע כי יש לכוף על הבעל גט ללא תנאים. פסק הדין לכפיית גט יושהה למשך 30 יום, בכדי לאפשר לבעל להמלך בדעת, ולתת גט ללא תנאי. במידה ולא יאבה לתת את הגט תוך פרק זמן זה, ינתן פסק דין בהתאם." (נספח יז' לכתב ההגנה - ההדגשה שלי - א.ד.). הבעל פנה לבית הדין הרבני הגדול וביום 26.7.06 נעתרה בקשתו למתן ארכה של 30 יום (נספח יח' לכתב ההגנה). ביום 30.7.06 התייצבו הצדדים בפני בית הדין הרבני האזורי. בית הדין עיין בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול והתקיים בפניו דיון. בהמשך לאותו דיון נתן בית הדין החלטה ביום 8.8.06 לפיה בית הדין חוזר על החלטתו מיום 12.2.06 שנוסח ההסכם שהגיש הבעל לחתימה 'אינה בקשה מופרזת ולכן נראה שאפשר להענות לבקשתו לערוך גט פיטורין בהקדם'. בית הדין מוסיף כי מצא שינוי משמעותי מהתנאים שהוצגו בפני בית הדין הגדול ולכן אין מקום לכפיה (נספח כ' לכתב ההגנה). אשתו של התובע ערערה על ההחלטה לבית הדין הרבני הגדול. הערעור הוגש ביום 23.8.06. ביום 31.8.06 נדחתה בקשתו של התובע כי בית הדין האזורי יפסול עצמו מלדון בעניינם של בני הזוג. ביום 14.9.06 נתן בית הדין הרבני הגדול פסק דין בו מזכיר בית הדין כי ניתן פסק דין לפיו יש לכוף על הבעל מתן גט ללא תנאים. לאחר שהמועד למתן הגט חלף, קובע בית הדין כי 'לא נוכל להמשיך ולשחק לידי המשיב, שמעוניין להתל בנו ולהמשיך ולעגן את אשתו עוד ועוד. אין מנוס מפסיקה אופרטיבית לכפיית גט'. בהמשך פסק הדין מורה בית הדין הרבני הגדול על מאסרו של התובע למשך 30 יום (נספח כד'). התובע הגיש ביום 14.9.06 לבית הדין האזורי 'תגובה למכתבכם'. במכתב כותב התובע לבית הדין ומבקש לחייב את אשתו לחתום על מסמכי הגירושין ולפרק את השותפות לפני מתן הגט. ביום 18.9.06 נתן בית הדין האזורי החלטה כי אינו מבין את פשר הבקשה לאחר שקבע כי לא ניתן לכפות גט (נספח כז'). ביום 22.9.06 נאסר התובע בהתאם לפקודת המאסר שהוצאה על ידי בית הדין הרבני הגדול. ביום 27.9.06 הגיש התובע בקשה דחופה לבית הדין הרבני הגדול לביטול המאסר. בית הדין הרבני הגדול דחה ביום 28.9.06 את הבקשה לביטול פקודת המאסר. בהחלטתו (נספח כט') הוא מפרט את ההליכים שנוהלו ואת דעתו על נסיונו של התובע לנצל 'פרצה קיימת ב"מירוץ הסמכויות" שבין בית הדין הגדול ובתי הדין האיזוריים'. עוד קובע בית הדין כי על התובע לתת גט מייד. בית הדין מבהיר כי מתן פסק הדין היה על פי בקשה שהוגשה למתן פסק דין לכפיית גט ולא במסגרת הליך הערעור על ההחלטה השנייה. באשר לטענה כי נפלה טעות במתן פסק הדין המורה על מאסרו של התובע כתב בית הדין בהחלטתו את הדברים הבאים: "ב"כ המשיב מלין על התעלמותנו מהחלטות בית הדין האזורי. הוא אינו מלין על בית הדין האזורי, שפעל בניגוד לפסק הדין שניתן בערעור, הוא מלין על כך שניתן פסק דין בתיק סגור, ואינו טורח לציין שבאותו פסק דין קבענו במפורש המשך טיפול ומתן פסק דין נוסף, באם המשיב לא יתן גט לאשתו תוך המועד שקבענו. טענתו כי פסק הדין ניתן בניגוד לכללי הצדק הטבעי, היא טענה מוזרה וחסרת בושה, כאשר המשיב הוא זה שנועל את המערערת מאחורי דלתיים ובריח ומנוע ממנה לצאת לחופשי, כאשר הוא לא מתבייש לדרוש את יציאתו שלו לחופש....' בסופו של דבר, נתן התובע גט לאשתו ללא תנאי ושוחרר ממאסר ביום 23.10.06. הרשלנות הנטענת כלפי מזכירות בית הדין באשר לאופן הבאת התיקים בפני חברי בית הדין הרבני הגדול כאמור, אף שבתצהיר הזכיר התובע טענות מטענות שונות כלפי מזכירות בית הדין בסיכומיו מוקדו הטענות לכך שהמזכירות לא דאגה להביא לידיעת חברי בית הדין הרבני הגדול את דבר קיומה של החלטה מקבילה שניתנה על ידי בית הדין האזורי שלפיה אין לכפות על התובע גט וכי על החלטה זו תלוי ועומד ערעור בפני בית הדין. בטענותיו עמד בא כוח התובע על כך שהתובע נפל למעשה קורבן לריב הסמכויות בין בית הדין הרבני הגדול לבית הדין האזורי. הוא מציין כי לאחר מתן החלטת בית הדין הרבני הגדול על הוצאת פקודת מאסר בתוך 30 יום התקיים הדיון בפני בית הדין האזורי שלמעשה התעלם מהחלטת בית הדין הרבני הגדול למרות שידע על קיומה. לדבריו 'התובע לא עשה שום דבר רע, הוא הלך לערכאה שיפוטית, הציג נתונים והיא אמרה אתה בסדר אתה יכול להמשיך בדרכך'. עמדת התובע היא כי 'אין ספק שהייתה רשלנות של המערכת' ומכך הוא מניח כי אחת משתיים - או שהדיינים בהרכב בית הדין הרבני הגדול ידעו את כל הנתונים והחליטו למרות זאת להורות על מאסרו או שהייתה תקלה שהביאה לכך שלא הובאו התיקים לדיינים או שלא הופנתה תשומת לבם להחלטת בית הדין האזורי. מכאן נפנה התובע לאמור בסעיף 40 להחלטתי בה נכתב כי 'חברי בית הדין הרבני הגדול קיבלו את החלטתם להוצאת פקודת המאסר מבלי שידעו כלל על קיומו של הליך אחר וכהמשך לפסק דינם הקודם בו דחו את הערעור ונתנו לתובע שהות של 30 יום להסדרת הגט'. מכך למד התובע שאם הדיינים לא ידעו על ההליך האחר חזקה שהמזכירות התרשלה באופן הבאת התיקים לדיינים. התובע ער לכך שבהחלטה שניתנה לאחר שנאסר ביום 28.9.06 - מקום בו הדיינים כבר מודעים למה שהיה - לא שונתה החלטת בית הדין אך הוא תולה זאת בכך שבדיעבד הצדיקו חברי בית הדין את ההחלטה שנתנו. חיזוק לטענותיו מוצא התובע בכך שהנתבעים לא הביאו לעדות את המזכיר הראשי של בית הדין הרבני הגדול לאותה תקופה אלא את מי שמכהן בתפקיד היום וכי התיקים לא הובאו לבית המשפט. עוד טוען התובע כי מעיון בא כוחו בתיקי בית הדין שהיו בפרקליטות עלה כי יש בהם 'בלגן שלם'. התובע משוכנע כי לו היו הדיינים מקבלים את מלוא התיקים והמסמכים באופן מסודר לא הייתה ההחלטה ניתנת. יש לציין כי בעדותו כאשר נשאל התובע מי אשם במה שאירע הייתה תשובתו כי מדובר בבית הדין האזורי ובבית הדין הרבני הגדול (עמ' 31, ש' 18-23). מטעם הנתבעים הוגש תצהירו של המזכיר הראשי בבית הדין הרבני הגדול, בנימין שונם. מר שונם תאר בתצהירו את שגרת העבודה בבית הדין, אופן העברת התיקים לדיינים והטיפול בערעורים. הוא מציין כי התיקים מסודרים ואין ללמוד מהאופן שבו נמצאו בפרקליטות זמן לאחר מכן ולאחר שהועברו מסמכים לצורך צילום על מצב התיקים בפני בית הדין. הנתבעים טוענים כי מדובר בתביעה שלא הוכחה. לא הובאה כל ראיה לכך שלא עמדו התיקים בפני בית הדין הרבני הגדול ומכל מקום הוברר כי גם אם היו התיקים מונחים בפני חברי בית הדין הייתה החלטתם זהה - כפי שאירע בעת שדנו בבקשה לביטול פקודת המאסר. מכל מקום, הנתבעים שבים וטוענים כי אין מדובר במחדל של המזכירות. עוד מסבירים הנתבעים כי אין ללמוד מקביעה שחברי בית הדין לא התרשלו על כך שהמזכירות נהגה שלא כהלכה ועדיין על התובע הנטל להוכיח את תביעתו. כאמור, השאלה לדיון היא האם נפלה התרשלות בעבודת המזכירות והאם היה קשר סיבתי בין התרשלות זו לבין ההוראה על מאסרו של התובע והמשך המאסר. במחלוקת זו מצאתי כי התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את טענותיו וזאת בשל הטעמים הבאים: בכל הנוגע לעצם מתן פקודת המאסר הרי שלא ראיתי מה פגם נפל בעבודת המזכירות. ההשערה כי הועבר או לא הועבר לדיינים מסמך או תיק כזה או אחר אינה מבוססת על דבר ולטעמי אינה נובעת גם בהכרח מהחלטת בית הדין. מכאן, מדובר בטענות המבוססות על השערות והנחות שאין להן כל בסיס עובדתי. מכל מקום, כפי שעולה מההחלטה שניתנה על ידי בית הדין בעת שנתבקש ביטולה של פקודת המאסר הרי שניתק הקשר הסיבתי בין כל מעשה או מחדל של המזכירות, שכאמור לא היה, לבין הנזק שנגרם לתובע, אם נגרם. באותו שלב, ביום 28.9.06 עמד בפני בית הדין הרבני הגדול מלוא המידע כפי שפורט בהרחבה על ידי בא כוח התובע בבקשתו. למרות היותו מודע למידע המלא, שלשיטת התובע לא היה בפני בית הדין קודם לכן, בחר בית הדין הרבני הגדול שלא לבטל את פקודת המאסר והתבטא בחריפות כלפי התנהלות התובע. דומה כי באותו מקרה הייתה מחלוקת בין בית הדין האזורי לבין בית הדין הרבני הגדול והדברים אף עולים מההחלטות שניתנו אך החלטות אלה נהנות, כאמור מחסינות. אין לקבל את ניסיונו של התובע ליצור יש מעין מעורבות של המזכירות באותן החלטות. איני סבור כי היה על המדינה להביא לעדות את מזכיר בית הדין הרבני הגדול וכי אי הבאתו לעדות מביאה למסקנה אחרת. מקום בו התובע נדרש לעד זה להוכחת תביעתו היה יכול לזמן אותו בעצמו ואולם אין באי הבאתו כדי ליצור את הראיות שהתובע לא הביא בעצמו. עוד איני סבור כי ניתן ללמוד ממצב התיקים במשרדי הפרקליטות על מה שעמד בפני חברי בית הדין. אי מתן ההודעה על הוצאתה של פקודת המאסר טענות התובע בעניין זה הן כי לא נמסרה לו כל הודעה על הוצאת פקודת המאסר כלפיו ביום 14.9.06 ועד למועד ביצועה והוא נסמך בעניין זה על פסק דינו של כב' השופט צ' זילברטל בת.א. (י"ם) 6442/04 זאכי סבאח נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים, 2008). בטענה זו אין ממש. דייני בית הדין הרבני הגדול החליטו באופן מפורש לכוף את התובע למתן גט במאסר בהחלטה מיום 2.7.06 שניתנה בפניו. באותה החלטה ניתנה לתובע שהות של 30 יום למתן גט בטרם ייאסר. התובע ביקש ביום 26.7.06 לתת לו ארכה של 30 יום לשקול את הצעת בית הדין ובקשתו נעתרה. מכאן שהתובע היה מודע היטב כי עם חלוף תקופת הארכה צפוי בית הדין הרבני הגדול להורות על מאסרו. על אף ההליכים שהתנהלו במקביל בפני בית הדין האזורי - הרי נוכח תיאור הדברים שלעיל וההבהרה של בית הדין הרבני הגדול כי הוא עתיד לכוף את התובע לתת את הגט במאסר - לא היה צורך במתן הודעה נוספת. בכך שונה המצב מזה שנדון בפסק הדין של בית המשפט המחוזי. התובע היה מודע היטב למה שניתן בבית הדין הרבני הגדול ולכך שמדובר בערכאה גבוהה יותר. לפיכך, לא מצאתי כי נפל פגם בהתנהלות הנתבעים בכל הנוגע למתן הודעה על הוצאתה של פקודת המאסר. הרשלנות בשל אי הבאת התובע לבית הדין בטרם חלוף 30 ימי מאסרו טענת התובע במישור זה היא כי לאחר שנאסר ביום 22.9.06 היה על שירות בתי הסוהר להביאו בפני בית הדין בחלוף 30 יום, דהיינו ביום 21.10.06. מאחר ויום זה היה יום שבת, הובא התובע ביום שלאחר מכן, 22.10.06 (סעיף 6 לתצהירו של רב כלאי נחמן שנקולבסקי). הנתבעים טוענים כי הגעת התובע לבית הדין נעשתה לאחר שבית הדין הרבני הגדול החליט לזמנו וכי בכל מקרה על פי החלטת בית הדין שבה נדחתה בקשת התובע לביטול פקודת המאסר נאסר התובע עד למתן גט ללא הגבלת זמן ולכן לא הייתה מוטלת חובה להביאו בפני בית הדין לפני שזומן על ידי בית הדין עצמו (נספח ל' לכתב ההגנה). עיון בפסק הדין שנתן בית הדין הרבני הגדול ביום 22.10.06 מעלה כי הדיון באותו מועד היה 'דיון יזום' של חברי בית הדין הרבני הגדול ואין מדובר באיחור מטעם שירות בתי הסוהר בהבאת התובע. מכל מקום, גם אם טעה בית הדין בקביעת המועד לאחר חלוף 30 יום הרי שמדובר בהחלטה שיפוטית שגם היא נהנית מחסינות, כמפורט בהחלטה בבקשה לסילוק על הסף. זאת ועוד מתוך פסק הדין שניתן ביום 28.9.06 בבקשה לביטול פקודת המאסר עולה כי למעשה היה שינוי מסוים בהחלטת בית הדין שנמנע מלהגדיר את משך הזמן אלא קבע כי המאסר יימשך כל עוד ימאן התובע לחתום על הגט. הרשלנות הנטענת באשר לאבדן החפצים טענה זו נוגעת לשלב שלאחר שחרורו של התובע. הטענה היא כי לאחר שהתובע שוחרר מירושלים הוא נשלח לקחת את חפציו האישיים בבית הסוהר מעשיהו בו שהה קודם לכן. כאשר הגיע למקום ניתן לו התיק שלו אך בתוכו היו חסרים חלק מהחפצים והוכנסו לתוך התיק בגדים שאינם שלו. המדובר בבגדים, מכונת גילוח, כלי רחצה. הוא העריך את שווי הרכוש שאבד בסכום של 1,500 ₪. התובע אינו מבקש פיצוי על החפצים שאבדו אלא פיצוי עבור הנזק הלא ממוני שנגרם מאובדנם. אני נכון להניח כי מוטלת אחריות על שירות בתי הסוהר שלא הקפיד לשמור את חפציו האישיים של התובע בשעה שהוברר כי לא ישוב באותו יום לבית הסוהר מעשיהו ולו היה נתבע פיצוי עבור אבדנם היה נפסק פיצוי כזה. למרות זאת, איני סבור כי בשל אובדן החפצים, שאינם בעלי ערך סנטימנטלי מיוחד, גרם לתובע לנזק לא ממוני או לנזק נפשי. הטיפול הרפואי הטענה האחרונה נוגעת לכך שבעת שהיית התובע בבית המעצר ירושלים ועד הגיעו לבית הסוהר מעשיהו לא ניתנו לו התרופות אותן הוא נוהג לקחת. בעניין זה לא מצאתי להרחיב שכן אף אם אניח כי אכן לא קיבל התובע את התרופות משך מספר ימים לא הוכח כי הדבר גרם לפגיעה בבריאותו ומהי הפגיעה שנגרמה. סיכום התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבעים שכר טרחת עורך דין בסכום של 10,000 ₪. המזכירות תעביר את הסכום המופקד בקופת בית המשפט לידי הנתבעים באמצעות פרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי). מאסרסרבנות גט